לא, עדיין לא הגענו לבחירות שלכם – הופעת השנה ורשימת אלבומי השנה הענקית יגיעו בימים הבאים – ועד שהן יגיעו אנחנו עדיין כאן עם הבחירות האישיות שלי. זו הייתה שנה מוזיקלית אדירה בעיניי. אפשר להתווכח בשאלה אם היו אלבומים מושלמים או אלבומי מופת, אבל אסור לשכוח שאלבום יכול להיות "לא משהו" כאלבום, ועדיין להכיל שיר או שניים שיעשו לכם את השבוע, השנה, החיים. ומבחינת שירים – השנה הזו הייתה שנה ענקית, מלאה בשירים פגזיים.

גם השנה בחרתי כ-30 שירים שאהבתי במיוחד מתוך כל המוזיקה החדשה ששמעתי השנה. הורידו את כל השירים בבת אחת ממש מיד. הבחירות ההסברים שלי – כאן למטה.

סיכומי השנים הקודמות של עונג שבת:
2010: הופעת השנה של עונג שבת
2010: האלבומים המיותמים של 2010
2010: 10 הבלוגים הישראליים הטובים של 2010
2009: אלבומי השנה של קוראי עונג שבת
2009: הופעת השנה של קוראי עונג שבת
2009: האלבומים המיותמים
2009: שירי העונג של השנה
2008: אלבומי השנה של קוראי העונג שבת
2008: האלבומים המיותמים
2007: אלבומי השנה של קוראי העונג שבת
2007: האלבומים המיותמים
2006: שירי השנה – חלק א', חלק ב'

Guadaloop – Level vibes
עזבו אתם מקרולינה, אסף אבידן, אורן ברזילי – זה האלבום הישראלי הכי טוב שיצא השנה. טוב, בסדר, זה האלבום הישראלי ששמעתי הכי הרבה השנה. Guadaloop קנה ב-2007 מלא תקליטים של מוזיקה הודית ולהיטי בוליווד, ולאורך השנים קצץ אותם וערבב יפה-יפה עם ביטים מקוריים של היפ-הופ. האלבום הזה הוא כמו השכן השמח של גונג'סופי – אותם חומרי מקור, אותם סמים, אבל כיף במקום הארדקור. הקטע הזה הוא הטוב ביותר באלבום רווי קטעים מעולים – כולם אינסטרומנטליים, כולם היפ-הופ טרי ומשובח. גאווה ישראלית. והאלבום עדיין ניתן להורדה במחיר לבחירתכם.
מתוך: Desired in the 3 worlds

Bilal – Free
מה זה הדבר הזה?! השיר הענק הזה, מלאכת מחשבת של סול, Fאנק היפ-הופ ובעיקר סטייל, אפילו לא נכלל באלבום החדש של Bilal. אבל זה השיר של בילאל ששמעתי הכי הרבה השנה, או בכלל. זה השיר הרשמי של הקיץ שלי, שהיה קיץ חם ונהדר של שידורים ב"תדר" (זוכרים?) עם מתן נויפלד היקר לי כאח. השיר הזה, יחד עם הקטע של קאט כמיסט בהמשך, היה הפסקול הפרטי של הקיץ שלי. וזה לא רק בגלל הסאונד, זה לא רק בגלל פצפוצי הוויניל ברקע, זה לא רק בגלל הפזמון הממכר והשוקולדי הזה – זה בעיקר בזכות קצב התופים המשתנה, וכלי הנשיפה באמצע. השיר הזה חי כל כך, מלא בחיים, ובכל מעבר מבית לפזמון הוא רק מתמלא בעוד ידיים מונפות, בעוד חופש וקיץ ושמחה. עם כל הכבוד לסי-לו גרין והאצבע המשולשת שלו, זה שיר הסול-גרוב הגדול באמת של השנה.
לא מתוך אלבום

Future Islands – Little dreamer
מתוך שיר הסיום כאן: אחרי תקופה בה שקעתי במוזיקה ישנה ובאלבום ישנים ומרתקים שלא הכרתי, התכנית השבועית שלי עם מתן נויפלד ברדיו "תדר" וצמא מוזיקלי בלתי תלוי שלחו אותי לחטט במשך כמה ימים ברשימות אלבומים מומלצים, בבלוגים נידחים יותר ופחות, בחיפוש אחר שירים ואמנים חדשים שירגשו ויפליאו אותי. כשנתקלתי ב-Future Islands לא נפלתי מהכיסא בהתחלה, שמעתי כמה שירים נחמדים שלא הותירו רושם עצום, עד שהגיע "Little dreamer" וגרם לי ללחוץ עליו שוב פליי במשך איזה חמש פעמים רצופות. ביט דקיק וסינתי מינימליסטי הם השביל הצר שממנו ממריא הקול העז של סמואל ט' הרינג, בשיר אהבה מעט מריר ומאוד, מאוד, מאוד יפה. משהו בהקלטה הפתוחה ומלאת ה"חדר" של השירה, בה שומעים את ההד של חדר ההקלטה (או ריוורב טוב שמחקה אותו) והשירה הבלתי מאופקת, משהו שם פשוט צובט. וזה עובד. יש סיכוי לא רע שתראו את השיר הזה פה שוב, בסיכום שירי השנה שלי. [צדקתי!]
מתוך: In Evening Air

Sufjan Stevens – Vesuvius
התלבטתי קשות באיזה שיר של סופיאן סטיבנס לבחור. חמש שנים עברו מאז הוא הוציא אלבום נורמלי, והשנה הוא הוציא לא פחות מ-19 שירים, יותר משעתיים של מוזיקה חדשה. והכל טוב! לעזאזל, אני לא יודע איך הוא עושה את הקסמים האלה. מה גדל שם, בגבעות מישיגן הירוקות, שנותן לסופיאן את כוחות העל שלו? מהאקורדים הכי פשוטים הוא מחלץ הרמוניות מהממות, רעיונות קצביים ממכרים, מלודיות שובות לב. הוא בונה ארמונות בדולח רבי פאר ויופי מהחול שכולנו דורכים עליו בלי לחשוב פעמיים. ה-EP שלו היה נהדר, ושני שירים מתוכו כמעט הגיעו לשירי השנה (שני השירים הראשונים), והאלבום המלא התגלה, אחרי האזנות חוזרות ונשנות וחפירה באתגר שהציב לנו סטיבנס, כעוד ארסנל יופי בלתי רגיל. "Vesuvius" נבחר לבסוף, לאו דווקא השיר הכי יפה, מרשים או מפואר של סטיבנס השנה, אבל כנראה זה ששמעתי הכי הרבה מבין כולם.
מתוך: Age of adz

שלום גד – עמוק באוויר
"עמוק עמוק באוויר, וגבוה בסקרים הוא רוכן מנומנם על הדף הלבן". השיר הזה מדבר על משורר? על פוליטיקאי? על רבי? "זה הגבר שלי עם הזעם בעיניו והאש בתלתליו", היהודי המעופף ההוא, שלום גד, הוציא השנה אלבום שריגש אותי עמוק עמוק (למעשה שניים, שניהם בחינם). שלומיסטים ותיקים טוענים כנגדי שזה רק כי אני לא מכיר כמו שצריך את אלבומיו הקודמים, וזה נכון, אבל זה גם לא אכפת לי. האלבום הזה מרגש אותי עמוקות, והשיר הזה במיוחד. דווקא השורה הכי פשוטה, הכי מדוברת בסוף הבית ("הנה הגבר שלי עם האור בעפעפיו/ והסוד בנעליו מתרועע עם כולם/ עדין עדין כשהוא ער וחזק בחלום/ אבל אל תטעו לחשוב שהוא רך ורפה/ כי הוא לא") היא זו ששומטת שוב ושוב את הקרקע תחת רגליי. איזה שיר גדול.
מתוך: היהודי המעופף

Cut Chemist – Adidas to Addis
קאט כמיסט נסע לאתיופיה, וחזר עטור ניצחון עם טכניקה חדשה וערימה של מוזיקה שמזיזה את הראש גם מבחוץ וגם מבפנים. עם פטיפון אחד וסט דוושות רגליים שמפעילות לוּפרים, הוא הרכיב את הקטע הענק הזה ממוזיקה אתיופית ואפריקאית. ומה אני יכול להגיד? זה קאט כמיסט במיטבו, אמן טרנטייבליזם מוכשר כשד, מרכיב מוזיקה מהתקליטים שהוא הכי אוהב. איך זה יכול שלא להיות בן זונה של קטע?
מתוך: Sound of the police

Chet – The night the night
שומעים את הצלילים הראשונים, המתגנבים? ככה נשמעת הכניסה הנסתרת לסוד הכי גדול שלי לשנת 2010. אלבום שהתאהבתי בו כליל בשקט, בלי לספר כמעט לאף אחד. נתתי לו שיר פתיחה אחד בעונג בסוף 2009, כשיצא האלבום, ולא הרביתי עליו במילים. לאט לאט הוא גדל עליי, ליווה אותי בלילות של קריאה, ברגעים של בהייה וחשיבה כשהנוף רץ מחוץ לחלון המכונית, בזמן חלומות בהקיץ. זה אלבום שנושבת ממנו רוח גדולה של חלימה בהקיץ – הוא מושך אותי לפנטז על בקתת עץ קטנה בלב יער אמריקאי, על הצטנפות במעיל פלנל בחורף קר, על שמיים מלאי כוכבים מחוץ לעיר. זה אלבום שחי מחוץ לעיר, ולשם הוא מושך אותי שוב ושוב. לכבוד סוף השנה, אהובתי אביטל קנתה לי אותו בתקליט ויניל. השיר שפותח אותו, בן 7 דקות (עם גליץ' קטן, תקלה בקובץ, סליחה – לא יכולתי לעשות לו ריפ מהתקליט והשתמשתי במה שהורדתי), משתנה לאורכו ובעצם נשמע כמו 3 שירים קצרים מחוברים. זה אחד מעשרת אלבומי השנה שלי, בלי כל ספק. אם אהבתם את Timbre timber, Bowerbirds, Devendra Banhart או אפילו את ג'ף באקלי – יש סיכוי טוב שגם אתם תתאהבו עם הזמן.
מתוך: Chelsea Silver, please come home

Gonjasufi – Ancestors
עם הצלילים האלה התפרץ החוליגן הקליפורני הידוע בשם גונג'סופי לחיי, במיקסטייפ שערך מורפלקסיס אי שם בתחילת השנה. עזבו את ההופעה המחורבנת שהוא נתן כאן עם גאזלאמפ קילר – סתם עניין של אי-תיאום ציפיות בין הקהל לבמה. האלבום המכושף ואפוף העשן הזה נשאר אחד הדברים המרתקים ומאתגרים שיצאו השנה, וכשהוא יצא הייתי בטוח שהוא יגמור בעשיריית האלבומים שלי בדצמבר. הוא לא, ואני לא לגמרי יודע למה. יש בו כמה שירים ענקים ממש, ודווקא השיר הזה לא מייצג את האלבום בכלל. זה קטע היפ-הופ מסטול בהפקת פליינג לוטוס (ראו בהמשך), הקטע היחיד באלבום שלא הפיק הקילר. אבל כשאני בוחר את שירי השנה שלי, אני חושב על השירים ששמעתי הכי הרבה פעמים, חזרתי אליהם שוב ושוב, ולא רק התפעלתי מהם לאללה. והשיר הזה הוא ווינר.
מתוך: A sufi and a killer

Laura Veirs – July flame
בתחילת השנה כתבתי: "מוקדם מדי להכריז על אלבום השנה, אבל אלבום חצי-השנה שלי הוא בלי תחרות האלבום החדש של לורה וירס". עברה חצי שנה, והתואר נשאר. זה אלבום השנה שלי, נקודה. וזה מופלא – כמו אצל פורטיסהד, בכל פעם שלורה וירס מוציאה אלבום חדש, תוך כמה שבועות הוא כבר הופך להיות האלבום האהוב עליי שלה. במילים אחרות: היא התחילה הכי חזק שהיא יכולה, ולאט לאט היא מגבירה. ב"תקשיבו רגע 06" כתבתי: כי היא כותבת שירים כמו שסופרים רוסים כותבים רומנים. כי היא מציירת באלבום אחד תמונה רבת גוונים ודקויות של ערב קיץ חם, תמונה שהשיר הזה הוא הלב הפועם שלה. כי העונות, הטבע, הציפורים והנוף שסביבה ובתוך השיר הם בו בזמן גם מטאפורה וגם הדבר עצמו. כי זה אלבום שקולע לחוויית ההאזנה המושלמת מבחינתי: על המרפסת בישוב כפרי בערב קיץ חמים. כי האלבום הזה פותח עוד קצת את הדלת לחדר העבודה של היוצרת המוכשרת הזו וחושף גם את מקורות הבלוז האליזבת-קוטון-י שלה. כי אף אלבום לא הכיל כזה אחוז גבוה של שירים שהצליחו לרגש אותי, להושיב אותי על הספה פעם אחר פעם עם חוברת המילים. כי זה אלבום שלם, יצירה שלמה.
מתוך: July flame

Joanna Newsom – Good intentions paving company
מתוך האוסף "תקשיבו רגע 06": שיר יוצא דופן מתוך אלבום (משולש!) יוצא דופן של זמרת יוצאת דופן. בעולם מושלם, כל המוזיקאים היו ניחנים באורך הרוח ובתעוזה היצירתית של ג'ואנה ניוסם: מקליטים אלבומים משולשים שהשירים המעולים פשוט נשפכים מהם, יוצרים בסבלנות שירים מורכבים, עשירים ומפותלים של 14 דקות, משתקעים טוטאלית בתהליך היצירה והביצוע של המוזיקה שלהם. העולם אינו מושלם, אבל לפחות יש לנו את ניוסם להתנחם בה, כישרון בוהק ונדיר שהולך ומסתעף, חושף עוד ועוד פנים. האלבום החדש והמשולש שלה פשוט מדהים מדהים מדהים (אחד לכל דיסק). אל תתנו לאורך להרתיע אתכם. זוכרים פעם, כשהיינו שוקעים באלבום אחד במשך חודשים וצוללים לתוכו? האלבום הזה יעבוד רק אם תתמסרו לו, תנו לו את הזמן, את אורך הרוח, תשקיעו, תקשיבו. הוא שופע טוּב ויופי. השיר הזה, קצבי בצורה יוצאת דופן אצל ניוסם, היה אחד הראשונים שכבשו אותי מתוכו. עברו מאז חודשים והוא נשאר בין שלושת הגדולים, חוזר ומתנגן בראשי. והמשפט הזה, המשפט המתחנחן והפוצע הזה, "I said: Honey, will you open your heart? When I have trouble even opening a honey jar", צובט אותי בכל פעם עם המשחקיות והכנות שיושבים בו ביחד. אשרינו שיש לנו את ג'ואנה ניוסם.
מתוך: Have one on me

Flying Lotus – Dance of the pseudo nymph
זה ג'אז? זה היפ-הופ? אני יודע, זו אלקטרוניקה. לא, זה טרנטייבליזם. זה IDM. זה פסיכדליה, זה מה שזה! אה, למי אכפת איך קוראים למוזיקה מערבבת-המוח שיצר במעבדתו רוקח המוזיקה Flying Lotus – מה שבטוח הוא שלא שמענו שום דבר כזה קודם, ושזו דרך מרתקת למתוח את גבולות המוזיקה המוכרת לנו. הקטע הזה הוא בעיניי הטוב ביותר באלבום המגוון, המרתק ולפרקים גם המאתגר שהוציא הלוטוס השנה. הזייה למיטיבי לכת.
מתוך: Cosmogramma

רונה קינן – בס בבלון
מתוך הביקורת שלי על "רישומי פחם בצבע" ב-Ynet: "בס בבלון" של רונה קינן הוא כפי הנראה נקודת השיא של המחווה, ובעיניי גם החידוש הטוב ביותר שהוקלט לשיר הטוב באלבום. כבר בפתיחת הגיטרה העמומה של גיבור הגיטרה אורי כנרות [תיקון מאוחר: זה הבס של אדם שפלן], הוא טוען את השיר במתח ובתחושת טרגדיה מתקרבת. נבחרת הנגנים המנצחת עושה פה עבודה נפלאה, אבל מעל הכל עומדת ההגשה של קינן – תמיד מדויקת כל כך – שמדגישה את הדחיפוּת והנואשוּת שבטקסט המקורי, כאילו מתאפקת כל השיר שלא להתפקע בזעקת יאוש ושבר. השיר הזה מגיע לקינן ברגע מושלם ביצירתה, ומתחבר בצורה חלקה ל"שירים ליואל" שלה, נושאית ומוזיקלית.
מתוך: רישומי פחם בצבע

The books – Cold freezin' night
החברה שלי שונאת את השיר הזה, ואני יכול להבין אותה. הוא מחרפן. אבל זה מה שאני כל כך אוהב בו. הוא יותר דומה למערכון מאשר לשיר. קשה למצוא פה פזמון, למשל, או מלודיה. יש בו קצב ודגימות בלבד. אבל שניהם בלתי רגילים, שניהם גורמים לי להצמיד את האוזן לרמקול. הקצב פרנואידי, כפייתי, תזזיתי. והדגימות מציגות ילדים (סמל בסיסי לתמימות וטוב) אומרים כמה דברים איומים ונוראים, או חושפים בכנות ילדותית את המחשבות הרעות שלהם. מישהו כתב שזה נשמע כאילו כמה ילדים מצאו טייפ מקליט וחשבו שאף אחד לא ישמע אף פעם את מה שהם הקליטו שם. יכול להיות שזה באמת מה שקרה – דה בוקס הרכיבו את האלבום החדש שלהם ממאות קלטות שהם אספו ברחבי העולם.
מתוך: The way out

Arcade fire – Sprawl (Flatland)
למה דווקא השיר הזה? בתוך אלבום תמונות מרופט מהבית הישן שעזבנו בפרברים, בתוך הזיכרונות מהילדות והנעוּרים שלנו, שדוהים מול הבגרות המורכבת, המאיימת, המשכיחה, בתוך "עוד" אלבום קרוב למושלם של ארקייד פייר, השיר הזה הוא כמעט קטע מעבר נעלם, בטח כשמיד אחריו מגיע השיר שזכה להכי הרבה תשומת לב באלבום הזה, Sprawl II (Mountains beyond mountains). אבל השיר הזה, דווקא השיר הזה, הוא זה שנותן את הצביטה האמיתית לשקיק הדמעות שלמדתי להסתיר בשנים של התרחקות. השיר הזה הוא התמצית של האלבום, אולי. המבוגרים שנוסעים בחזרה אל הפרבר האינסופי, הריק והנקי. מנסים לנסוע בחזרה אל הילדוּת שהשאירו מאחור, רק לגעת שוב פעם אחרונה ולחזור. ההחמצה, הגעגוע\ויתור\אכזבה\אדישות. לא הצלחנו לקרוא בחושך את מספרי הבתים ולמצוא את הבית בו גדלנו. היש מטאפורה ברורה מזו? והשוטר השכונתי ששואל "איפה אתם גרים, ילדים?", ובאטלר עונה לו, בתשישות נוראה, "ובכן אדוני, לו רק ידעת כמה שווה התשובה, אני מחפש אותה בכל קצוות תבל".
מתוך: The suburbs

Chemical Brothers – Another world
איזה כיף שהכמיקל בראדרז חזרו לעשות את מה שאני הכי אוהב שהם עושים. בלי אורחים או קשקושים, בלי ניסיון לכבוש את המצעדים או אפילו את רחבות הריקודים – הדבר הכי טוב שהכמיקל בראדרז יודעים לעשות הוא לבנות מסע. פסקול למסע דמיוני בתוך הראש שלך, בתוך החלומות שלך, בתוך החוויות הנרקוטיות שלך, בתוך העולם שאתה נע בו. האלבום החדש שלהם הוא מסע זוהר ובוהק, מפוקס ואחיד ברמתו – או במילים אחרות, פשוט מעולה. מאז Surrender מ-1999 לא נהניתי ככה מאלבום של האחים. "Another world" המצוין סוחף אותי בכל פעם מחדש לעולם אחר אינדיד. אני עוצם עיניים ורואה סרט אחר בכל האזנה. הוא גם מתחבר מעולה עם Justice, אם אתם במקרה מתקלטים בקרוב.
מתוך: Further

The Roots – Doin it again
עוד אחד מעשרת אלבומי השנה שלי, האלבום של הרוטס הוא קודר וקצר יותר מכל קודמיו, אבל הוא גם המפוקס והקוהרנטי ביותר מכולם. הוא נוקב, הוא נחוש, הוא מציאותי ומפוכח ולכן הוא גם מעציב ומעורר מחשבה – בדיוק ההיפך מרוב אלבומי ההיפ-הופ שיוצאים בימינו, שמטרתם העיקרית היא להסיח את המחשבה (רצוי אל האגן הקרוב), לשמח, להקפיץ ולהתפזר על כמה שיותר רעיונות. אבל כבר התרגלנו לטוב ביותר מלהקת ההיפ-הופ הטובה ביותר שקיימת כיום. למרות שאין בשיר הזה אורחים ו-Black thought יושב על המיקרופון כאילו הוא לא מתכוון לעזוב אותו לעולם, השיר הזה הוא קודם כל השיר של קווסטלאב, שיושב על התופים ונשמע כאילו ימשיך לתופף עליהם גם אחרי שכל חברי הלהקה ילכו הביתה לישון. כל האלבום הזה ענק, איך אפשר לבחור שיר אחד?
מתוך: How I got over

The Black Keys – Tighten up
מה הדבר היחיד שטוב יותר משני אנשים שעושים מוזיקה אדירה? שני אנשים שעושים מוזיקה אדירה עם דיינג'רמאוס. האלבום החדש של הבלאק קיז עדיין לא התעכל אצלי במלואו, אבל השיר היחיד שנשאר להם מהעבודה עם מפיק העל דיינג'רמאוס (שהפיק את אלבומם הקודם והמעולה, Attack and release) הוא כל כך טוב, שמבחינתי גם אם האלבום המלא יאכזב אותי בסופה של ההאזנה הקשובה הדרושה לו, אני את ליטרת הבלאק קיז העסיסית שלי קיבלתי. לא סתם הקפדנו, מתן נויפלד ואני, על "פינת הבלאק קיז" קבועה בתכנית שלנו ב"תדר".
מתוך: Brothers

The Morning Benders – Excuses
בשיר הזה התאהבתי כליל כשצפיתי בווידאו הזה. אחר כך גיליתי שהוא מדבר על לעשות סקס בפעם הראשונה עם מישהו. אחר כך שמעתי את כל האלבום. הוא היה יפה, אבל בקושי הצלחתי לראות את שאר השירים כשעמדתי על פסגת השיר הזה, מתנוססת גבוה מעל כל השאר. לו גריזלי בר היו אופטימיים במקום מלנכוליים, אולי השיר הזה היה שלהם. לו החיים שלי היו סרט, הייתי רוצה שבשלב מסוים יגיע השיר הזה בפסקול. ככה אוכל להיות בטוח שיש סצינה של אושר ושמחה, כי השיר הזה כולו שמחת חיים ויופי.
מתוך: Big echo

Sleigh bells – Tell ’em
אפשר להגדיר את השיר הזה בהרבה מאוד דרכים. האהובה עליי היא: "אהההההההההההההההההההההה!!!".
פצצת נפל"ם אדירה הוטלה לאמצע רחבת הריקודים. היא הגיעה עם גיטרה חשמלית וילדה עם צמות, רכובים שניהם על טיל ביטים בליסטי שישבור לכם את עור התוף לרסיסים. השיר הזה, עם הדיסטורשן והתופים האלימים (שחייבים תודה ל-"Machine gun" של פורטיסהד, מתוך אלבום השנה שלנו ב-2008, שפרץ להם את הדרך למיינסטרים של האלטרנטיבה) והשירה הילדותית, היה אהבה ממבט ראשון. Tough love, אהבה קצת אלימה אבל מענגת. היופי שבהרס. הופיע גם באחד המיקסטייפ שלי בסדרת Monsterism שערכתי השנה לבלוג של מורפלקסיס.
מתוך: Treats

Kanye West – POWER
היה לי הרבה מאוד מה לומר על האלבום החדש של קנייה ווסט, ורוב הדברים היו ניסיון להחזיר את העולם לפרופורציות מול האלבום הזה, שהוא אלבום טוב, אפילו אלבום גדול, אבל לא אלבום מופת ובטח לא אלבום של ציון מושלם. יש בו לא מעט שירים פ'סדר, ולפחות שני שירים שהייתי פשוט מוציא מהאלבום. אבל יש בו גם שירים גדולים, גדולים באמת, כמו "Monster", עם הגרסה הכי מאיימת של ג'יי-זי ששמעתי עד היום ועם בית מורחב שבו ניקי מינאז' פשוט קורעת לכל הראפרים של השנה את התחת. וכמו "POWER", עם ALL CAPS מוצדק, שיר ענק מהשנייה הראשונה – שיר היפ-הופ יצירתי, לא שגרתי, עם ביט שבנוי על מחיאות כפיים, מקהלה ותופים בלתי תפויים, שיר שמסמפל בצורה מבריקה את קינג קרימזון, שיר שפשוט דוהר קדימה כמו טנק בפול גז, דוהר ודוהר ולא עוצר לרגע לנשום. בין כל האורחים, הרעיונות, הסימפולים, הגרנדיוזיות, המשחקים והקונספט, השיר הזה הוא פשוט שיר גדול, הדוק, סוחף. שיר היפ-הופ עם נשמה של רוקנ'רול, שיר שבו ווסט לא לוקח שבויים, לא נושם לרגע, מסתער על המאסטרפיס שלו.
מתוך My beautiful dark twisted fantasy

Quasi – Bye bye blackbird
מתוך אוסף תקשיבו רגע 06: אלבום הרוק של השנה שלי, בינתיים, הוא American Gong של קוואזי. הוא תפס אותי חזק, אולי כי אני ילד ניינטיז וזה אלבום שיש בו הרבה מאוד מרוח הרוק האמריקאי האלטרנטיבי של הניינטיז, אולי בגלל הדיסטורשן האנלוגי שבקצוות ההקלטה, שגורמות לשיר הזה (ולאחרים בתקליט) להישמע כאילו הם עוד שנייה פורצים החוצה מהרמקולים שלך. אם הביטלס שרו שיר עדין ויפהפה על בלאקבירד, קוואזי נפרדים לשלום מהעדינות הזו ומשתרעים על מיטת הדיסטורשן הנהדרת הזו.
מתוך: American gong

Polar bear – Peepers
השנה תקלטתי את השיר הזה כשיר כניסה לחופה. וגם כתבתי עליו, מתוך שיר הפתיחה כאן: יש שירי פופ מושלמים. זה עניין של תבנית, בנייה של ציפיות והגשמתן או מתיחתן, זה כמעט מדעי אבל זה עדיין קשה לשיחזור מוצלח לאורך זמן. אבל למצוא קטע שהוא בעיניי די מושלם למרות שאין בו מילה אחת, אין בו פזמון חוזר, בעצם יש בו בעיקר קצב וכלי נשיפה – זה לא עניין של מה בכך בעולמי המוזיקלי. ובכל זאת, ברגע ששמעתי את "Peepers" של הרכב הג'אז הבריטי Polar bear, נשביתי ומיד שמתי אותו על ריפיט ושמעתי אותו עוד 5 פעמים. הוא בולט לטובה גם בתוך כל האלבום המוצלח שלהם. הוא מעניין מוזיקלית אבל גם ממכר ברמה הקצבית הכי בסיסית של לנענע את הגוף, יש לו גרוב, יש לו פ'אנק, יש לו סווינג. ויש בו גם מהג'אז ומהרוק. הוא רופף לגמרי אבל הוא גם מהודק לחלוטין ולא כדאי להזיז בו דבר. זה רק יפגע בו. רק תופים, קונטרה בס, גיטרה ושני סקסופונים. זה כבר עכשיו אחד משירי השנה שלי, אני חושב. זה אלבום ג'אז לאנשים שלא אוהבים ג'אז. וזה שיר שכולו התפרצות געשית נהדרת ומלאת חיים.
מתוך: Peppers

MGMT – Congratulation
מתוך שיר הסיום כאן: ואם J.K. & Co. הקדימו את זמנם, אני חושב שאפשר בבטחה לומר ש-MGMT איחרו את זמנם. שזה בסדר, כי גם כך אנחנו מנסים תמידית להילחץ ממערבולת רטרו ובזרם הרטרו הנוכחי MGMT משתבצים נהדר, אפילו נשמעים, כמה אבסורדי, עתידניים. רבים חיכו ורבות דובר על האלבום השני שלהם, ואני הספקתי להגיע אליו רק לאחרונה ולהקשיב לו שוב כמו שצריך. הוא עדיין לא נכנס לי מתחת לעור, מלבד השיר המסיים, "Congratulation". דווקא השיר הזה לא נשמע כמו ניסיון לקחת את הרטרו ולעשות אותו עתידני. זה פשוט שיר מצוין שטבוע בהפקת רטרו מאובקת ונהדרת. השיר הזה נשמע כאילו הוא נלקח מהאלבום של J.K. & Co, או כמו איזה בי-סייד נדיר של T. Rex. ויותר מכל שיר אחר באלבום החדש שלהם, הוא באמת מצליח לרגש אותי. ברכותיי.
מתוך: Congratulations

Menomena – TAOS
איזה מעולה זה להקות שמשתפרות כל הזמן. Menomena כבר היו טובים כשהכרנו. השתפרו פלאים עם האלבום הקודם, והגיעו לשיא אדירים באלבום החדש, Mines. בימים מסוימים אני אוהב דווקא את השירים שנבנים בהדרגה ובוערים על אש קטנה, אבל רוב השנה זמזמתי את "TAOS", כנראה השיר הכי ממכר מתוך אלבום ממכר להפליא. המתח והאינטנסיביות שמבעבעים בכל שיר ושיר של Menomena טוענים כל שיר באלבום הזה בחשמל. השיר הזה הוא הטוב שבטוב.
מתוך: Mines

Massive Attack – Splitting the atom
טוב, האמת היא שהשיר הזה כבר יצא באוגוסט 2009 אבל היי, מה! האלבום המלא יצא רק ב-2010. מאסיב אטאק, כמו שאומרים בעולם הכדורגל, עם "חזרה מרשימה לפורמה". השיר הזה, עם הצעדים הכבדים שלו, הולך לצדי כל השנה. קודם כל, מדובר פשוט בביט הממכר של השנה. שנית, מאסיב אטאק בשיאם כשהם באפלולית – השירה הנמוכה והמחוספסת, הפזמון מבשר הרעות של הוראס אנדי, מקהלת הרוחות בדקה האחרונה… מאסיב אטאק הם גאונים של בניית שירים, והשיר הזה הוא בעיניי השיר הכי גדול באלבום די גדול בזכות עצמו.
מתוך: Heligoland

Los Campesinos – I warned you do not make an enemy of me
קו התפר בין שנות העשרה של חייך לשנות העשרים של חייך, בארצות בהן אתה לא מעביר את השנים האלו במדים, מכיל כמה מהשנים המרגשות בחייך – באחריות. (אצלנו זה קצת מקביל למיד אחרי הצבא) סיימת תיכון, מצאת עבודה זמנית, אולי עברת לעיר הגדולה, אתה משקיע את זמנך בלהשתכר עם חברים, להיכנס ולצאת ממערכות יחסים, להכיר את הגבולות שלך, את היכולות שלך, את הכישלונות שלך, אתה חי את החיים בלי הרבה מחשבה על העתיד, בלי מטרה גדולה, פשוט חי כי אתה צעיר והחיים מונחים על כף ידך. לוס קמפסינוס תמיד יהיו צעירים, גם כשיגדלו. המוזיקה שלהם היא הפסקול הכי מדויק של גילאי 17-24 ששמעתי בחיי. "רומנטיקה זה משעמם", מכריזה בציניות כותרת האלבום האחרון שלהם, שבדיוק כמו כל קודמיו הוא מבריק, עמוס ומלא בדבר שהכי קל לצחוק עליו, והכי קשה להיזכר שהוא בעצם מדהים – רוח נעורים.
מתוך: Romance is boring

Local Natives – Sun hands
ארז מ"מוזיקה נטו" הכיר לי את האלבום של לוקאל נייטיבז. תקשיב ל-"Airplanes", הוא הפציר בי, וייפול לך האסימון. הקשבתי, והקשבתי שוב, ולתקופה קצרה גם נדלקתי על השיר ההוא. אבל מהר מאוד הבנתי שבכל פעם שהאלבום הזה מתחיל אני מחכה ל-"Sun hands". הוא מתחיל כמעט כמו שיר של פליט פוקסז, ומגיע לקריאה קבוצתית קצובה ושבטית. אין לי הרבה מה להגיד על השיר הזה. הוא פשוט עושה לי טוב, הוא מאיר לי ימים, הוא מעורר אותי, הוא משמח אותי. וכל האלבום מצוין, תנו לו שמיעה אם פספסתם.
מתוך: Gorilla manor

Holy Fuck – Latin America
נסו לרוץ עם השיר הזה. נסו לנהוג עם השיר הזה. נסו לנסוע ברכבת עם השיר הזה. נסו לשמוע אותו בבית בכורסא בעיניים עצומות ולא לרצות לזוז. השיר הזה הוא תנועה, תזוזה מוזיקלית. הולי פאק חזרו השנה עם אלבום מצוין שמשפר את הנוסחה הבסיסית שלהם: לעשות אלקטרוניקה בלי כלים אלקטרוניים. הם מנגנים לייב, ומשתמשים בתופים, גיטרות וקלידים ואפקטים – בלי מחשבים, בלי סמפלר. והיי, השיר הזה הופיע גם בסרט של סקוט פילגרים (אך לא באלבום הפסקול! חבל), כך שאם מישהו מכם מחפש גושפנקא לאיכותו – מצאתם (אין שיר רע אחד בכל הסרט). אני משתדל לשמוע את השיר הזה פעם בשבוע. כמו תרופה.
מתוך: Latin

Galactic – Boe money
מתוך אוסף תקשיבו רגע 06: ב-2007 היה זה מארק רונסון שלכד את רוח הפ'אנק בבקבוק, מילא אותו גזים וניער עד שהוא התפוצץ ברדיו, במסיבות, באוזניים שלנו. השנה עושים את זה Galactic, הרכב פ'אנק וג'אז נהדר מניו אורלינס, עיר שהמוזיקה צועדת לה ברחובות כמו שדם זורם בוורידים. האלבום החדש שלהם, Ya-Ka-May, הוא פיצוץ אדיר, תערובת נפיצה של גרוב, פ'אנק, רוק והיפ-הופ מתובלים בשלל תבלינים מכל העולם. במקרה הזה התבלין הוא קצב בלקני א-לה-תמיר-מוסקט והבלקן ביט בוקס שלו, והרכב כלי הנשיפה הוותיק Rebirth brass band נושף כאן בכל כוחו. נראה אתכם לא זזים עם השיר הזה ברקע.
מתוך: Ya-ka-may

קרולינה – אל תלך כל כך רחוק
בחיי שלא ציפיתי שהאלבום העברי הכי טוב של השנה יגיע מקרולינה. כבר כתבתי את זה כשחילקתי פה את האלבום ובנקודת העונג בתחילת השנה. זה אלבום נפלא שעושה שני דברים כבירים: ראשית, הוא עומד בזכות עצמו כאלבום מצוין עם שירים טובים, מבוצעים בחן כובש ובכישרון גדול, שמחלצים את קרולינה משתי הסצינות שלא עשו לה טוב (הרוּחְני-פולק של הבנות נחמה, והראפ של MC קרולינה) וממקמים אותה כמלכה החדשה והמוצדקת של סצינת הגרוב הישראלית המתעצמת. שנית, מבחינת הסאונד והעיבודים, מדובר באלבום מחווה מבריק לסבנטיז הישראליים – שימו לב, לא לסבנטיז האמריקאיים (את זה כבר קיבלנו בעבר), אלא לישראליים. לסבנטיז של רותי נבון ואריק לביא ויורם ארבל וצביקה פיק. זו מחווה מבורכת וראויה, שעושה כבוד למקור ומוסיפה עליו ערימה מכובדת של סטייל עכשווי – אתם יודעים בדיוק כמו מי? בדיוק כמו איימי ויינהאוס.
מתוך: מה אעשה עכשיו

Neil Young – Walk with me
את אקורד הפתיחה של השיר הזה צריך ללמוד בבתי ספר לסאונד. תנו לי לנסח מחדש: את האלבום הזה צריך ללמוד בבתי ספר לסאונד. גיטרה אחת, מיקרופון אחד, ושני גאונים באותו האולפן: ניל יאנג ודניאל לנואה בנו פה אלבום קטן שהוא עצום בגדולו, או להיפך – אלבום נפילי שהוא בעצם יצירה אינטימית וצנועה. בימינו התרגלנו לשמוע אלבום שלוש פעמים, לקבוע דעה ולרוץ הלאה. אבל האלבום הזה ראוי להאזנות חוזרות, ולו רק כדי לקלוט כמה נדיר הוא. כמה נדיר זה שאמן בסדר הגודל של ניל יאנג ובגילו המתקדם יוציא אלבום כל כך חזק ושלם ואחיד באיכותו. כמה נדיר זה לקבל בשלהי הקריירה אלבום שעומד יפה מאוד ובלי להתבייש הרבה לצד הגדולים שבאלבומיו של טייקון הפולק-רוק הקנדי, שנותן פייט לאלבומים של גאונים חדשים בגילנו.
מתוך: Le Noise

Librarians – So What
מאז שהכרתי את השיר הזה, לפני כחודש, אני תופס את עצמי שר אותו, מזמם אותו או שורק אותו בלי בכלל להתכוון. בזמן שאני כותב משהו, או מטאטא איזו פינה, או באוטובוס. שיר עדין אבל מוצק, אם אפשר לדבר ככה על שירים. הוא לא רכרוכי ומתחנן. הוא עדין בלי להיות חלש, וזו עוצמה נדירה. הוא תחינה, בקשה, בלי להיות התרפסות. ברגעיהם נטולי ההשראה, Librarians נשמעים כמו העתק של אנימל קולקטיב (לא דבר רע כשלעצמו). ברגע עם הכי הרבה השראה באלבום שלהם, מגיע "So what". זה שיר פשוט, עיבוד פשוט, כתיבה פשוטה – אבל עשיר בקסם, בהשראה, בטעם.
מתוך: Present passed

Lia Ices – Love is won
מתוך שיר הסיום כאן: …והשיר השני שהתאהבתי בו תוך שש שניות היה השיר הפותח את אלבומה של Lia Ices (אני די משוכנע שמבטאים את זה ליה אייסז, אבל לכו תדעו), "Love is won". הוא נפתח בשירה מריסה-נאלדרית, מלאת אוויר, ממשיך בקטע שנמצא איפשהו בין פייסט לג'ני לואיס, ומתפתח לקראת סופו למבנה נפלא ומוזר שבו הפזמון נשמע כמו C-part, ושני מעברים נוספים שזורים סביב הבתים והפזמונים. ולכולם יש איכויות מלודיות פשוטות ומהפנטות לחלוטין. בערך שתי דקות לתוך ההאזנה הראשונה שלי לשיר רצתי לקומפקט והרצתי את השיר הזה אחורה כדי לשמוע אותו מההתחלה. כשהוא נגמר שמתי אותו שוב, וככה איזה חמש פעמים. לפעמים קל מאוד לדעת שהתאהבת כליל בשיר.
מתוך: Grown unknown

Deerhunter – Desire lines
חשבתם ששמתי כאן שיר ישן של ארקייד פייר? טעות נפוצה! הפתיחה אמנם כמעט זהה, אבל זה שיר חדש של דירהאנטר. במשך שנים אני נתקל בשם דירהאנטר. תמיד בליווי סופרלטיבים יוצאים מגדר הרגיל. הורדתי, הקשבתי, אבל אף פעם לא נשאבתי. השנה הצבעתם לא מעט לאלבום שלהם, הסקרנות שלי התעוררה שוב, ויצאתי להאזין ברוב קשב ל-Halcyon Digest. בהאזנה השלישית כבר הייתי שקוע כל כולי בתוך האלבום הזה, מתחנן לעוד, שומע אלבום אחר ומפסיק אותו באמצע כדי לשוב לחיק החמים והיפהפה של יצירת המופת הלו-פיית הזו. שירי לו-פיי לא שווים כלום אם הלכלוך שבהם הוא סתם בשביל השואו, אם הוא לא חלק מהמוזיקה, חלק מהאווירה הנוצרת, חלק מהיצירה והאמירה. והם לא שווים כלום אם השירים עצמם לא טובים. למזלנו, השירים כאן מעולים, ההפקה מבריקה, הסאונד נפתח עוד ועוד בכל האזנה, מכסה אותך כמו שמיכת צמר טובה: קצת דוקרת אבל בהחלט מחממת. היה קשה מאוד, אגב, לא להכניס לכאן את "Helicopter" או את "Memory boy", אז פשוט רוצו לשמוע את האלבום הזה אם עדיין לא שמעתם.
מתוך: Halcyon digest

נשכחו אך נאהבו: Baths – Lovely bloodflow, Gonjasufi – Kowboyz and indianz, The roots – Dear god 2.0, Johnny Cash – Ain't no grave, John Legend and The Roots – Hard times, Nas & Damian Marley – As We Enter, Andreya Triana – Lost Where I Belong (Flying Lotus Remix), רות דולורס וייס – הנה אקח, Eels – Line in the dirt, Liars – No barrier fun, Marnie Stern – Transperacy isthe new mystert, Big boi – Shutterbugg, ועוד רבים וטובים לאורך הדרך…