"פיצ'פורק הוא הסמכות הגדולה האחרונה לביקורות מוזיקה. לא תקום סמכות אחרת לתפוס את מקומו. את הלוויתן הזה לא יחליף לוויתן אחר אלא ימה שלמה של דגיגים" – אמרי מ"חסר תרבות" בפוסט מעולה על פיזור סמכות ביקורת המוזיקה

Wolf People. מאיזו שנה התמונה הזו?
1. לפעמים ממש משתלם לכתוב במשך שש וחצי שנים בלוג על דברים שאתה אוהב, ולוותר פחות או יותר על כל ימי השישי שלך. אחד היתרונות הוא שכל מיני אנשים נותנים לך מלא מוזיקה טובה לשמוע, והשבוע, במקרה משונה שכזה, קיבלתי ממישהו ארגז קטן מלא בדיסקים. כמעט כולם היו דיסקים שיצאו לאחרונה או יוצאים בקרוב, ובמשך איזה שלושה ימים שמעתי בעיקר דברים מהארגזון. פשוט שלפתי באקראי בכל פעם דיסק, ונתתי לו צ'אנס, ושני שירים תפסו אותי מיד. אחד מהם יופיע בשיר הסיום כאן בהמשך. והשני נשמע כאילו שלפו אותו מתקליט נושן מתחילת הסבנטיז אבל יש בו משהו שעובד גם היום והיה עובד בכל עשור אחר. "Tiny circle" הגרובי והחלילי של Wolf people היה יכול לשבת בנוחות גם באיזה אלבום של הבלאק קיז. האלבום כולו מוצלח, אבל לא מגיע לרמה של השיר היחיד והנוצץ הזה, שבכל פעם שהוא הגיע לא הייתה לי ברירה אלא לקום מכיסא המחשב, ולפזז ברחבי חדר העבודה במשך חמש דקות. [מפ3]



2. הגיעה השעה! אחרי 11 חודשים עתירי אלבומים, שחלקם הגדול עשה לנו נעים עד מאוד באוזניים, הגיע הזמן להביט אחורה ולסכם: מה היו האלבומים שהכי אהבתם ב-2010? קחו נשימה עמוקה, רפרפו על תיקיית ההורדות או מדף הדיסקים, גללו את הרשימה בנגן הנייד וחפרו עמוק בזיכרון שלכם. שלחו אליי את הבחירות שלכם, ובסוף החודש אפרסם כאן, כבכל שנה בארבע השנים האחרונות, את מצעד אלבומי השנה של קוראי עונג שבת. עקבו גם אחרי הלינקים הגדולים כאן בראש הבאר הצידי. כרגע הם אפורים, אך הם יקבלו את צבעיהם בזה אחר זה, בכל פעם שאחת הרשימות תתפרסם. את ההופעה של השנה תבחרו אתם (יפורסם כאן בקרוב), ואת השירים אבחר אני, בסיכום אישי. יהיה שמח! עכשיו רוצו לבחור ולשלוח, למה אתם מחכים, חברים? [עברית]
3. אחרי אלבום הבכורה הנפלא והצלחתו, תהיתי מה יהיה הצעד הבא של דניאלה ספקטור. איך היא תתגבר על מחסום האלבום השני? תחתום בלייבל גדול? תיקח הפסקה של שנים? תשבור כיוון? בינתיים היא הופיעה, התארחה, טסה לחו"ל וחזרה, והשבוע קיבלנו פתאום את זה: Love is, אלבום חדש לגמרי, באנגלית, שלה יחד עם בן זוגה המוזיקאי בן ספקטור. השירים שלה, המכשירים שלו, הנגנים הנפלאים מסביב. איזה כיף לקבל אלבום פתאום בהפתעה. האזינו חינם בבנדקאמפ. הורדה בתשלום. [בנדקאמפ]
4. היי-דף מקומי הוא בלוג ישראלי חדש שמאגד קליפים ישראליים שצולמו בהיי-דפנישן (או "חד", כפי שאני אוהב לעברת את המונח HD). מדהים לחשוב שעד לפני כמה שנים ספורות חד היה חלום רחוק ויקר בטירוף, והיום לחצי מהאנשים שאני מכיר יש מצלמה שמצלמת בחד. השתדרגנו. [עברית, וידאו]



5. מסכת הייצוא המוזיקלי ממשיכה, והשבוע התבשרנו כי גבע אלון חתם על חוזה הפצה ב-ADA Global, חברת הפצה עולמית, שהיא הזרוע הבינלאומית של ADA, חברת הפצה למוזיקה אלטרנטיבית שהוקמה במקור על ידי וורנר וסאב-פופ (לפני חודש קנתה EMI 40% מהחברה). לא קיבלנו את פרטי החוזה, אז כרגע לא ברור מה כלול בו, מלבד העובדה ש-"Get closer", האלבום האחרון של אלון, יופץ באירופה החל ממרץ. [עברית]
6. אחרי Taking Woodstock, לא הייתה ברירה אחרת אלא לצפות לסרט ההמשך המקומי, "לקחת את אינדינגב". טוב, אנג לי לא ביים את זה, ולמעשה זה לא ממש סרט עלילתי אבל זה כן סרט על אינדינגב. כלומר, בערך. זה יותר "אסופה של מערכונים ושירים מצורפים לכדי סרט אינדי כלשהו", כפי שמעיד ערן ששלח לי את הלינקים ולכן אני מניח שהוא מעורב בסרט. עדיין לא ראיתי את כל החלקים, אבל עצם הרעיון, פאזל של מאות קטעי ארכיון, צילומי הופעות, ראיונות ושירים כדי ליצור תמונה שלמה של ההקשר התרבותי של אינדינגב, נשמע לי משעשע ומסקרן. [טיוב]


איך זה שגם עם שפם עבות היא עדיין יפהפיה? נטלי פורטמן

7. [תודה לעטרת] שפמים, שפמים, שפמים! [שפמים]
8. [תודה לליבי] שכותבת: "זה לא מצייץ, זה לא סקרול, אין לזה ווי-פיי וגם – לא צריך לטעון אחרי השימוש": זה ספר. של ליין סמית'. כל כך פשוט והגיוני. [טיוב]
9. אחרי ההצלחה האדירה של אלבום הבכורה הבאמת מצוין של The XX, חבר הלהקה Jamie XX לקח על עצמו משימה שאפתנית ומסקרנת: לעבד מחדש את כל שירי האלבום החדש והמצמרר של Gil Scott-Heron. אני חייב להודות – לא היה לי שום סיכוי לצפות את זה מראש. כך או כך, בפברואר יצא האלבום המחודש, ועד אז אפשר לשמוע את "NY is killing me" מתוך We're new here. [אנגלית, סטרים]
10. בכל פעם שזמר ישראלי מעלה את הביטוי "מסע הופעות" או "טוּר", אני מחייך, מגחך או צוחק. הרי אי אפשר לעשות בארץ מסע הופעות באמת, כלומר אפשר, אבל אף אחד לא עושה. אם עושים "טור" רציני זה בדרך כלל ארבע הופעות: בפטריה בקיבוץ דן, בתל אביב, בירושלים ובאיזה קיבוץ בדרך ביניהם. כלומר נוסעים, מופיעים, חוזרים הביתה לישון, וחוזר חלילה. מסע הופעות אמיתי דורש מהאמן או הלהקה לצאת לזמן ארוך, לישון בשלל מקומות, לעבור מהופעה להופעה ולא להגיח בכל פעם להופעה ולחזור הביתה. והנה שמחתי לגלות שעמוס צימרמן, פולקיסט ישראלי מצוין לטעמי, אשכרה יוצא לסיבוב הופעות בן חודש ברחבי הארץ. הוא השכיר את הדירה למישהו אחר, לקח את הגיטרה ואת הדיסקים ובמהלך דצמבר יעבור ב-18 מקומות שונים, מהדרום הרחוק (קדש ברנע, בערך שעה מדרום לאינדינגב) ועד הצפון הרחוק (קיבוץ דן), דרך ערים וקיבוצים, ויופיע כמעט מדי ערב. ישנם עוד כמה ערבים פנויים ברצף הזה, ועמוס מזמין אתכם לקבוע לו הופעה על הדרך במקום שבו אתם גרים. ואני מתרגש. גם כי סוף סוף יש כאן מסע הופעות, גם כי כל כך מרענן ומעודד לראות מוזיקאי שלא יושב על התחת אלא קם וחורש, בתקווה שיצליח גם לזרוע ולהניב פרי בעתיד. וגם כי אני בטוח שעבור עמוס עצמו, זו תהיה חווייה בלתי נשכחת, אפילו מעוררת קנאה. לנדוד, להכיר מדי יום אנשים חדשים, לעסוק מדי יום באמנות שלך. אפילו אם הוא יפסיד כסף מכל החודש הזה. צימרמן כותב יומן מסע בבלוג שפתח לצורך העניין, ואני כבר מנוי RSS ומצפה לתפוס אותו באחת ההופעות שבדרך, אם לא בהופעת הסיום בתל אביב. בדקו איפה הוא עובר, ואם הוא עובר בסביבה שלכם, קפצו להופעה שלו, תנו לו טפיחה על השכם, והאמת היא שאני גם די בטוח שתיהנו מהמוזיקה. [עברית]
11. 14 שנה לאחר שיצא במקור, יוצא עכשיו בתרגום עברי הספר "מועדון קרב" של צ'אק פלאניוק, וכנרת-זמורה-ביתן-דביר-אלוהים-תחליטו-כבר-על-שם-קצר-אחד נותנים את הפרק הראשון שלו לקריאה, בעברית. [עברית. מומלץ מאוד, אגב, להשתמש ב-Readability]
12. [תודה לשי הסקסי] ששלח לי מאמר על "הללויה" של לאונרד כהן – איך שיר שלא זכה לשום הצלחה בזמנו קיבל כל כך הרבה קאברים, והפך להמנון בינלאומי? [אנגלית]


פריים נפלא של אסף חנוכה

13. [תודה לג'וס] המאייר והקומיקסאי אסף חנוכה, שמסתבר שיש לו טור קומיקס שבועי ב"כלכליסט" (לא היה לי מושג. זה מופיע באתר שלהם?), זכה בפרס אמריקאי נחשב שמעולם לא שמעתי עליו קודם (יש הרבה פרסים כאלה), ומתראיין בעיתון הבית שלו על קומיקס, חשיפה ותרפיה. כבוד מוצדק, חנוכה הוא מאייר מעולה. [עברית]
14. שי ליברובסקי\דיגיטל_מי מדגים בסרטון ביתי קצרצר איך הוא עושה את הקסם שהוא עושה ל"קשה בלעדיך" של שרון ליפשיץ. הבחור קוסם. גם עלמא חושבת שהוא קוסם בפוסט אצלה: "תמיד נראה לי שלהמציא מוזיקה יש מיש, היא דבר הרבה יותר קשה מלהמציא יש מאין", היא כותבת. [טיוב]
15. עדיין לא החלטתי מה אני חושב על "Written on the forehead", השיר החדש של PJ Harvey שפורסם השבוע ברשת, אבל דבר אחד בטוח: היוצרת המבריקה הזו לא מסוגלת לעמוד במקום, וזה נפלא. בכל פעם היא מושכת לכיוון אחר, מנסה דברים אחרים, ותמיד מצליחה להוציא אלבום שהוא ייחודי לה, ומלא באישיות המוזיקלית הנדירה שלה. כנראה הזמרת החיה האהובה עליי. [סטרים]
16. [תודה לשי רינגל] שאחרי שיחה שהייתה לנו אודות אריאל פינק, הפנה אותי אל פוסט מעולה של ניק סילבסטר במגזין Thirteen. סילבסטר משתמש בדוגמה של אריאל פינק כדי לדבר על ההבדל בין "מוזיקה של רעיונות" ל"מוזיקה של סאונד", כלומר בין מוזיקה שמרגשת בגלל הצלילים שהיא משמיעה (כלומר, פחות או יותר כל המוזיקה שרובנו אוהבים), לבין מוזיקה שמרגשת רק בזכות הרעיון שהיא מציגה, ולאו דווקא כי היא משפיעה עלינו פיזית, רגשית או אסתטית – אלא רק אינטלקטואלית. כהדגמה של רעיון מעניין ולא כיצירה מעניינת. זו מחשבה מעניינת מאוד, שחופפת להרבה דברים שחשבתי ודיברתי עליהם במיוחד בשנה האחרונה, עם עלייתם היחסית של ז'אנרים כמו Chillwave ולהקות כמו Best Coast, ושאר דוגמאות למוזיקה פסודו-נוסטלגית. קראו את סילבסטר, הוא מסביר את זה טוב ממני. [אנגלית]
17. יה, זה באמת מגניב: רובנו הגדול כבר התרגל לראות אמנות רחוב בשלל פינות ובשלל ערים, אבל למה שאמנות רחוב תהיה מוגבלת רק לרחוב? המאייר אורי טור ושני חברים שלו עברו למשך כמה חודשים "לבית מוזר בצפון הישן בתל אביב. מדובר ב-2 קומות ללא חדרים", מספר טור. "מה אנחנו עושים שם? מציירים על כל הקירות, מתעדים, ובסוף עושים תערוכה". הפרויקט זכה לשם Project Palazzo, והבלוג שמתעד את יצירות האמנות שאט-אט מכסות את כל קירות הבית, הוא ממתק לעיניים. מומלץ במיוחד הווידאו בו טור מקשט קיר שלם. אגב, אם אתם מכירים כתבי\בלוגרי עיצוב ברחבי העולם, אתם מוזמנים לחלוק ולהפיץ. [אנגלית, וימאו]
18. 25 מודעות נעדרים משעשעות במיוחד. [אנגלית]
19. [תודה לנדב לזר] אכן, שיר הישבנים הידוע מהניינטיז הוא גס ומלוכלך, ולכן מזל שקיבלנו גרסה עברית צחה שלו: "ברשות העלמה עכוז ראוי", של סר מערבל-לרוב. סוף סוף, קצת גאווה לשפה העברית. [וידאו]
20. מה משותף לקיד איי, פורטיסהד השלישי, אביתר בנאי השני וסופיאן סטיבנס החדש? חוץ מהעובדה שכולם חותכים במידה כזו או אחרת לאלקטרוניקה, המשותף הוא ששלושתם דורשים מהמאזין להתאמץ. כמעט אף אחד מהמאזינים ששמו בפעם הראשונה או השנייה את אחד האלבומים האלה במערכת או באוזניות או במחשב לא אמר מיד "וואו, גדול!". כמעט תמיד התגובה הייתה "אה… מה זה…?". חלק גדול מהמאזינים נעצרו שם. זה היה לא מסובך, לא מובן, זה דרש מהם מאמץ. בימינו מאזינים לא מתאמצים כל כך. חביבי, יש לי פה עוד 6 אלבומים שהורדתי אתמול. לא תפסת אותי בסיבוב אחד? הלאה לתיקייה הבאה. אבל זו טעות. זה לא הרגל כדאי יותר או פחות, זה לא עניין יחסי. זו טעות. כי אלבומים גדולים באמת, אלבומים שנכנסים לך מתחת לעור ומשנים (אפילו מעט) את הדרך בה אתה מאזין או קולט או חושב על מוזיקה, הם פעמים רבות דווקא האלבומים שדורשים ממך להתאמץ. כי להתאמץ פירושו לצאת מה-comfort zone, לצאת מהמעגל הנוח שבו כל מה שזורקים עליך אתה כבר מכיר, יודע לקטלג, להגיד אוקיי זה דומה לכך וכך ולכן אשים את זה במגירה הזו, הבנתי, קלטתי, אחלה. להתאמץ פירושו להרחיב את המחשבה, לצאת מגדרך. The age of adz [שאפשר עדיין להאזין לו בחינם לגמרי] הוא לא תקליט מהפכני, פורץ דרך או חדשני נורא. אבל הוא כן כזה בתוך הקריירה והיצירה של סופיאן סטיבנס. המבנים אחרים, הצלילים בהחלט אחרים, הטקסטים אחרים וגם צורת השירה אחרת. הכל השתנה, לפעמים מעט, לפעמים המון, ובהאזנה ראשונה זה ממש לא הסופיאן שלנו. איפה הפריטה הענוגה על הבנג'ו? איפה השירים המעודנים, שמרחיקים סיטואציות אישיות לסיפורי פולקלור או להיפך? ובכן, הם לא פה. אבל כל מה שגרם לנו להתאהב בסופיאן כן פה, ובכמויות ענק: עושר עיבודי יוצא דופן, קריאת תגר על הסיפוקים המיידיים (כפי שהיטיבו להגדיר זאת בפיצ'פורק), יצירות מורכבות ורבות-שלבים, מלאכת מחשבת של קטנוניות צלילית מלאה בפרטים מוקפדים, ובעיקר לחנים יפהפיים, אסתטיקה מענגת להפליא. תמיד מעניין אותי לראות איך יוצרים אקוסטיים ישתמשו בכלים אלקטרוניים. "I walked", למשל, משתמש בצלילים אלקטרוניים אבל לא בתבניות עיבוד אלקטרוניות שגרתיות. חבר טוב ראה עכשיו את סופיאן מופיע בניו יורק, וסיפר שבעקבות איחור מרגיז הוא נכנס באמצע השיר "Vesuvius", והוכה אלם. אני יכול להבין אותו, במיוחד כשמשלבים את השיר האדיר הזה (אולי השיר שהכי דומה לעבודותיו הקודמות) עם ההתרגשות שבהופעה חיה באולם מלא וקונפטי שנופל מהתקרה עת המקהלה מצטרפת. ככל שאני שומע את האלבום הזה יותר, אני אוהב אותו יותר, ורוצה יותר לראות את סופיאן בארץ. ברור לי שזו הפקה יקרה אבל היי, הביאו את ג'ואנה למשכן אמנויות הבמה, לא? קטן עלינו. [מפ3]
21. [תודה לעידית] לעשות מוזיקה עם Google Translate? בהחלט, רק תלחצו על Listen. [ג'יבריש]
22. הדיון סביב פיצ'פורק הולך ומתרחב כמו אדוות מאז הפילו למים את ציון ה-10.0 הנדיר לאלבום של קנייה ווסט. אני גם מקבל על זה תגובות במייל ופה בעונג, ובעוד מקומות. חסר תרבות משתמש בדוגמת פיצ'פורק כדי לומר: ביקורת המוזיקה מתה. היא לא רלוונטית, ופיצ'פורק הם המסמר האחרון. הבלוגר עומר כותב: פיצ'פורק איבדו את עצמם. מעניין לקרוא אותו כי לא מדובר בקורא ציני בן שלושים שעבר את קוטנר וקוואמי וקרא את הרולינג סטון ואת אול מיוזיק גייד, אלא בבלוגר בן 14 שנולד לתוך פיצ'פורק (למעשה, האתר גדול ממנו בשנה!). [עברית]



23. [תודה לנועה] אודין שדמי לומדת בשנקר, וכחלק מלימודיה עורכת פרויקט מסקרן: היא מזמינה כל אחד ואחת מכם לשתף אותה בזיכרון תל אביבי שלכם, וחלק מהזיכרונות ייתלו ברחבי העיר כחלק מהפרויקט. אני מת על פרויקטים שמוציאים זכרונות, מחשבות ודברים שנמצאים תמיד בתוכנו, אל המרחב הציבורי שבחוץ. חבל שזה קורה בעיקר בעיר אחת בארץ, אבל טוב שלפחות זה קורה. [עברית]
24. "לא-לשיר-בעברית הוא פרפורמנס של צעירים יפים ומבריקים שאין להם אומץ או כסף לעזוב. הוא מסמן לכל שאר השחקנים בשדה המוזיקלי שהם לא בקטע של הישראליות, שהם קוסמופוליטיים", כותב פלצן מתנשא על זמרים ישראליים ששרים באנגלית, נושא שדשו בו כבר הרבה יותר מדי. אבל המתנשא מוסיף טיעון מעניין: מי ששר בעברית, משתתף בהגדרת הישראליות ובהגדרת המקום והתרבות שבהם הוא חי (גם אם הוא חולם על לגור בבר[וק]לין). מי שלא, לא. שווה, כמובן, לקרוא גם את התגובות. [עברית]
25. [תודה לפרנק זעתר] כל הלהקות רוצות שהקליפ שלהן יהפוך לוויראלי, אבל איך עושים קליפ מוזיקה ויראלי? יש לזה בכלל חוקים? Mashable שאלו את המוזיקאים שיצרו קליפים שהפכו לתופעות רשת, וחזרו עם טיפים לא רעים בכלל. [אנגלית]
26. ראוי: איור מתחלף של הדמויות שגילם ביל מוריי. ענק בתוכנו. [פיקסלים]
27. KORT הוא הרכב חדש של קורט ווגנר המעולה מ-Lambchop וקורטני טידוול, והצמד הוציא אלבום קאברים לשירי קאנטרי. וזה נשמע מיושן וכייפי. "Wild mountain berries", להאזנה בסטריאוגם. [סטרים, מפ3]
28. אורי זר אביב מראיין את אבי עדאקי, אז הרשו לי לומר ארבע מילים על עדאקי: אתם צריכים לשמוע אותו. זה הכל. רצוי בהופעה, אם אתם שואלים אותי. הנה לכם זמר שלא משחק את המשחק, שם זין על יחסי ציבור ותדמית ופוזה, ופשוט מנגן ושר את שעל לבו. ומה שעל לבו הוא שנון, הרבה פעמים גם מצחיק, אבל תמיד נובע מאיזה פצע: אכזבה מהחברה הישראלית בימינו, דאגה לאובדן הערכים, לפעמים סתם תשוקה מינית לא ממומשת. הטקסטים נהדרים, העברית שוטפת, ומהרגע שעדאקי כבש אותי אני כרוך אחריו. איש חכם שלא משוויץ בזה. [עברית]
29. אורי ראיין גם את סטיוארט סטייפלס, סולן Tindersticks, אבל הם, בניגוד לעדאקי, לא יופיעו בישראל בקרוב. [עברית]
30. הו כן, הו כן! שני שירים חדשים של Iron & Wine מתוך האלבום המתקרב, ואני מתרגש. "Biting your tail" מפתיע לאללה עם צלילים אלקטרוניים וביט כמעט היפ-הופי (ואני מודה: לא שיר טוב בעיניי, לעת עתה), "Walking far from home" חוזר לטריטוריה מוכרת יותר אבל עדיין מגוון בעיבוד ובסאונד. מצפה מאוד לשמוע כבר את האלבום המלא, ולשמוע את השירים האלה בהקשר המתאים. [סטרים]



31. [תודה למתן] שממליץ על הסרטון הנפלא Bendito Machine, משל על התעשייה כדת ועל הדת כתעשייה, ותענוג ויזואלי. הוא הגיע מתוך האתר Future shorts, אתר סרטים קצרים עולמי. [טיוב, אנגלית]
32. מונוקרייב*, שבעבר הביאו לארץ מגוון אמני חו"ל וכעת מתמקדים בניהול אמנים ישראליים ובהרמת ערבים מיוחדים כמו "סיפורים במונו" ופסטיבל "שתמשרה" עם רוטשילד 12, עדיין מפוצלים בתל אביב ולונדון, ומתחילים להפעיל כרגע את הסניף הלונדוני המקומי. ערב ראשון של מוזיקה ישראלית בלונדון נערך בהצלחה, ובחודשים הקרובים הם מתכננים לערוך עוד כאלה. אם אתם מוזיקאים וחושבים\מתכננים ביקור להקתי בלונדון, שווה ליצור איתם קשר ולנסות להיכנס לאחד הערבים שלהם. [עברית]
33. [תודה לזהר] הגיע הזמן להכריע את הדו קרב הגדול ביותר של כל הזמנים: ברוס לי VS איירון מן! אנימציה נהדרת של בובות Action figure. נייייייייס. [וימאו]
34. [תודה לירדן] Hipstery הוא אתר חולצות מעניין, שמכיל "מבחן אישיות קצרצר (שש שאלות), שבעקבותיו מתאימים לך חולצה ושולחים לך הביתה! כמובן שאתה לא יודע מה שולחים לך עד שאתה מקבל". רעיון מגניב מאוד. איך החולצות? לך תדע. [אנגלית]
35. [תודה ליניב] "מכיר את זה שבאמצע מסלול טיול של 10 ק"מ במדבר יהודה אתה פתאום רואה נעל זרוקה בצד השביל", שואל יניב, "ותמיד תהית מי האידיוט שזרק פה נעל ואיך לעזאזל הוא סיים את המסלול עם נעל אחת?!" האתר The Lost Show Project מוקדש למאבדי ומוצאי הנעליים הבודדות ברחבי העולם. [אנגלית]
36. The Quietus כותבים על שני ספרים חדשים בסדרת הספרים 1/3 33, סדרה בה כל ספר (קטן) מוקדש לאלבום חשוב אחד. לאחרונה יצאו ספרים על Spiderland של Slint ו-Kid A של רדיוהד, ו-Quietus מהרהרים איך שני האלבומים האלה ממסגרים את האינדי של שנות התשעים, מ-1991 ועד 2000. [אנגלית]
37. [תודה לשני קדר] OMG WTF, בגדים עשויים אוכל, כולל דברים כמו מסטיק וביצים. [אנגלית]
38. וקדחת סיכומי 2010 הגיעה במלוא כוחה. מלבד הסיכומים שפוזרו לאורך העונג הנוכחי, הנה כמה רשימות ששווה לקרוא, ובעיקר להאזין לאלבומים המומלצים בהן:
    סיכומומלץ: Paste magazine המעולה בוחר את 50 אלבומי השנה! אהבתי מאוד את Paste פעם, והייתי מנוי עליהם בערך שנתיים, עד שהאיכות התרופפה. כך או כך, הטעם שלהם עדיין מצוין ומאוזן: לא היפסטרי מדי ולא מיושן מדי, גם קצת אזוטרי וגם קצת שמרני, ותמיד סקרני. בדיוק כמו שמעניין אותי באמת. ואכן, לצד בחירות צפויות יש שם לא מעט הפתעות, גם במקום בדירוג וגם בגיוון, וזה תענוג. עד כה, זה הסיכום האהוב עליי: מנומק, מרענן ומגוון. [אנגלית]
    גבי טרטקובסקי בוחר את ההוצאות המחודשות הטובות של 2010. [עברית!]
    פיצ'פורק בוחרים את 40 הקליפים הכי טובים של השנה, והפעם בלי זיוני שכל, נימוקים והצדקות, אפילו בלי דירוג – רק קליפים לצפייה נעימה, איזה כיף. [וידאו, מלא וידאו]
    Best ever albums משקללים את כל המצעדים ברשת למצעד מצטבר אחד. בינתיים, ארקייד פייר מובילים שם על השאר בהפרש ניכר. [אנגלית]
    NPR Music בוחרים את 50 האלבומים האהובים עליהם, לפי סדר אלפביתי דווקא. זה נחמד ומרענן בעיניי, שב-NPR וגם בפיצ'פורק (בכל הנוגע לקליפים, לפחות) זנחו את הדירוג המצעדי לטובת אסופה לא היררכית. [אנגלית]
    הבלוג הוותיק והמצוין Largehearted boy בוחר 11 אלבומים אהובים במיוחד, ומספק גם מפ3ים טריים וחוקיים מכל אלבום. כיף! [אנגלית, מפ3]
    סיכומומלץ: Chromewaves בוחרים את 10 האמנים הקנדיים המובילים של השנה ו-I heart music את 33 האמנים הקנדיים. לא קשה לנחש את המקום הראשון, אבל שווה מאוד להקשיב לשאר המקומות, בעיקר לשמות שלא מוכרים לכם. [אנגלית, מלא מפ3]
    סיכומומלץ: עורכי אמזון.קום בוחרים את ספרי השנה (כולל דויד גרוסמן!), את ספרי הקומיקס של השנה (באמת מזמן רציתי לקנות את הצ'רלס ברנז החדש) ואת ספרי התרבות\מוזיקה של השנה, שכוללים הפתעות מסקרנות כמו זה או הספר החדש של רוב שפילד המוצלח. [אנגלית]
    New York Times בוחרים את 10 הספרים הכי טובים שיצאו השנה. הרשימה המלאה תופיע במהלך דצמבר. [אנגלית]



39. נכון לרגע כתיבת שורות אלו, הלב כואב והעיניים שורפות. המאמץ שלא לפרוץ בדמעות הפך מתיש. זה מין הרגל מגונה כזה שסיגלתי לעצמי כמבוגר: לבכות פחות. אין לי מושג למה. זה הרי טיפשי לגמרי. אני אוהב לבכות. זה טוב ומשחרר ומנחם. אבל ביומיים האחרונים אני בוהה בעפעפיים הולכים ומתייבשים באור הכתום מהטלוויזיה, בכותרות האדומות והשחורות בעיתון ובאינטרנט, והעיניים כבר שורפות. התסכול גדול, הכעס. כבר שנים אני עוקב אחרי כתבות תקופתיות: הכבאים מתריעים שאין מספיק ציוד, אין מספיק אנשים, אין מספיק תחנות, אין מספיק כלי רכב. ומקבלי ההחלטות מהנהנים ומגלגלים הלאה. זה היה ברור שכלום לא ישתנה עד שיקרה אסון נוראי, והאסון הנוראי הגיע. הוא פה, והוא עכשיו. ומה אפשר לעשות? ראיתי אנשים שמתעלמים, מתנתקים, בורחים. אני מבין את התגובה הזו, אבל לא יכול להזדהות איתה הפעם. מה אפשר לעשות? אפשר לעזור. להתנדב, לפתוח את הבית בפני המפונים, אם זה עוזר, אם עדיין צריך, אין לי מושג. אפילו בתור צייד לינקים כמעט מקצועי, לא הצלחתי למצוא עכשיו לינקים חיים ותקפים להתנדבות ועזרה, מלבד הלינק היחיד הזה. ואולי אין כבר מה לעשות. אם אתם מכירים דרך לעזור, אנא עזרו. אם לא בכיבוי האש, אז בסיוע היקפי אחר. אני רק מחכה שכל זה ייגמר. הנחמה היחידה בכל הסיפור הזה היא ההתנדבות ומתן העזרה ללא תנאי שפורחים בעתות מצוקה. זה יפה, זה מעודד, אבל זה בטח לא מספיק. ממשלות ישראל, עיניי השורפות נעוצות בכן. [.]



40. הופתעתי לגלות שלייבל הרי-אישיוז המעולה Light in the attic מציע כבר כמה שנים מנוי. אולדסקול סטייל: אתה משלם בתחילת השנה מחיר קבוע (120$ לאמריקאים, 200$ לישראלים) ומקבל לאורך השנה 8 אלבומים מהקטלוג של הלייבל, לפני כולם. וזה עובד. זה ממש עובד, בכל שנה נרשמים יותר ויותר לקוחות למועדון הזה, שנוגד כמעט את כל מגמות צריכת המוזיקה שאנחנו רואים בעולם הרחב. אולי זה קשור לכך שמדובר בלייבל של רי-אישיוז, שמיועד לאוהבי מוזיקה שמעריכים את המוצר הפיזי ואף קונים אותו בוויניל – זו דרך מחשבה אחרת. בכל זאת, כיף לראות. [אנגלית]


תצלום: עופר כץ, באדיבות טייני פינגרז

41. גם עבור מי שהולך להרבה מאוד הופעות, נדיר מאוד להיות נוכח ברגע מכונן של להקה. בשנתיים האחרונות, מאז נתקלתי בהם באינדינגב 2008 ועפה לי הפדחת, אני משתדל להגיע לכל הופעה של Tiny Fingers שאני רק יכול. זה לא יוצא הרבה, כי הם לא מופיעים המון, וחלק גדול מההופעות שלהם קורה בצפון, שם הם גרים ופועלים, ואני פשוט לא מצליח להגיע (אח, געגועים לחיי בצפון…!). בכל פעם שראיתי אותם הם קפצו מדרגה נוספת מעלה: נגינה מדויקת יותר, יותר כוח, קטעים יותר מורכבים ומרוכזים. הזינוק הענקי האחרון היה באינדינגב 2010, שם הם הופיעו תחת הכותרת Massive fingerz spacetrip יחד עם שחקני חיזוק (ביניהם נועם הלפר האדיר מ"קיצו"), ונתנו את אחת ההופעות הגדולות בפסטיבל, אף על פי שהיה זה אמצע הלילה ורוב הקהל כבר ישן. זו הייתה באמת טיסה לחלל, והסאונד האדיר של הפינגרז נהיה רחב, אלים וצבעוני יותר. לא ציפיתי להרבה מהמופע בלבונטין השבוע, ברביעי בלילה. בדרך לשם הנחתי שיהיה ממש כיף, אבל כרגיל בהופעות של להקות אינדי ישראליות צעירות, די ריק. כשהגעתי קיבלתי את הסטירה הראשונה: התור מילא את כל המדרגות, והיו פשוט המוני אדם. כמעט 200 איש. מאיפה הם באו? כמעט ולא ראיתי בקהל פרצופים קבועים בהופעות אינדי בתל אביב, וזה שימח אותי. ללהקה הזו יש following משלה, נפרד מה"סצינה". רגע לפני שעלו, הדי-ג'יי שהגיע עם הלהקה הפיל עלינו את "Smack my bitch up". רגע אחרי שהם ירדו הוא ניגן גרסה מחורעת ל-"Killing in the name", וזה מיסגר נהדר את מה שקרה באמצע. קשה לתאר לחבר את המוזיקה של טייני פינגרז, אבל זה עוזר: גיטרות של רייג', ביטים (חיים!) ואלימים של פרודיג'י. תחכום מוזיקלי מהרגעים הרועשים יותר של רדיוהד (גרסת האלפיים), דאבסטפ חי, NIN, פורטיסהד, מארס וולטה. זה ממשיך. עם שתי גיטרות-חלל, באס, תופים וקלידן רוצח אחד, הפינגרז עושים משהו שהוא לא רק מפיל ומעיף (כלומר משפיע עליך פיזית, לא משאיר אותך עומד ובוהה אלא מתוך התפעלות), הוא גם *ייחודי*. נכון, הוא שואב השפעה מפה ומשם, אבל הפינגרז לא באמת "נשמעים כמו". הם נשמעים כמו הפינגרז. רגע לפני שהם נכנסים להקליט (סוף סוף!) אלבום ראשון, ההופעה השבוע הראתה להקה שסגורה על עצמה, עושה מוזיקה לא רכה ונגישה, בנחישות ועם תשוקה עצומה, ואוספת סביבה קהל בעקביות מרשימה. וגם, וואו, כבר מזמן לא זזתי ככה בהופעה. [זהו]


Lia Ices. ההתאהבות הבאה שלכם קרובה משחשבתם

42. …והשיר השני שהתאהבתי בו תוך שש שניות היה השיר הפותח את אלבומה של Lia Ices (אני די משוכנע שמבטאים את זה ליה אייסז, אבל לכו תדעו), "Love is won". הוא נפתח בשירה מריסה-נאלדרית, מלאת אוויר, ממשיך בקטע שנמצא איפשהו בין פייסט לג'ני לואיס, ומתפתח לקראת סופו למבנה נפלא ומוזר שבו הפזמון נשמע כמו C-part, ושני מעברים נוספים שזורים סביב הבתים והפזמונים. ולכולם יש איכויות מלודיות פשוטות ומהפנטות לחלוטין. בערך שתי דקות לתוך ההאזנה הראשונה שלי לשיר רצתי לקומפקט והרצתי את השיר הזה אחורה כדי לשמוע אותו מההתחלה. כשהוא נגמר שמתי אותו שוב, וככה איזה חמש פעמים. לפעמים קל מאוד לדעת שהתאהבת כליל בשיר. [מפ3]

שתהיה שבת שבוגי, למרות הכל. אני באמת מאמין שאיכשהו, מתישהו, יהיה בסדר [תודה, אמיר, שהזכרת לי].