עונג שבת: אהבה 💔 דיגיטלית
אז, (אנחה), Daft Punk. הצמד הצרפתי שאשכרה, וזו לא הגזמה לצורך כתיבה, השפיע על איזורים עצומים במוזיקה הפופולרית ב־20 השנים האחרונות, מהאוס דרך פופ ועד היפ הופ, הודיע בתחילת השבוע שהוא מתפרק. האם דאפט פאנק באמת מתפרקים? מה זה בכלל אומר? את דעתי בנושא הפירוק פירטתי בטלגרם, ואם אין לכם/ן טלגרם אפשר לקרוא אותה גם בפייסבוק. כראוי, בהמשך העונג תמצאו כמה אייטמים בנושא הצמד, הפירוק וההיסטוריה.
ובול בזמן, כי שום דבר לא ממש קורה במקרה אצל דאפט פאנק, ארבעה ימים אחרי הודעת הפירוק אנחנו מציינים 20 שנה לאלבום המצליח ביותר של הצמד, Discovery. אני מודה, הלב שלי נתון ל-Homework, אבל זה לא הופך את דיסקאברי לפחות מאלבום מושלם. כי גאד דיים, כן, הכל נכון. שעה ודקה של שלמות, וחשוב לציין שהמבקרים הרימו בזמנו את האף. לא רק פיצ׳פורק, שתמיד ידעו לפספס בזמן אמת דברים גדולים (ונתנו לאלבום הזה 6.4) אלא גם שאר מבקרים שזיהו נכון את ההשפעות של רוק רך, פופ אמצע הדרך מהסבנטיז, אנימה יפנית אייטיזית וכמובן דיסקו – דברים שב־2001 נחשבו לפחות או יותר מוקצים עבור כל מי שתפס מעצמו ״מבין במוזיקה״. לקהל הרחב, כמובן, זה לא הפריע להתאהב עד כלות ב־"One more time" ו־"Harder better faster stronger", ומי שראה מעבר לסינגלים והלך לקנות את האלבום גילה שכולו מדהים, ושהוא מכיל רגעים רכים בצורה מפתיעה. שירים כמו "Something about us", "Nightvision" ו-"Veridis quo". האלבום הזה לא היה רק כיף אדיר ולא רק ספר הדרכה לדור הבא של יוצרי האוס ודיסקו ופופ. כמו כל אלבום של דאפט פאנק, הוא היה גם מנהרה שהזמינה אותך להיכנס אליה ולגלות דרכה עולם שלם של מוזיקה שלא הכרת. הומוורק הדליק נערים צרפתים (ואנגלים, ואמריקאיים, וישראלים וכל מי שהיה מוכן להקשיב) על האוס מדטרויט ושיקגו וגידל דורות שלמים של יוצרים אלקטרוניים. דיסקאברי, שכל שירים מכילים דגימות משירי דיסקו וסבנטיז (ולכן שמו, Disco? Very!) הוביל מאזינים סקרנים במורד מחילת ארנב שממשיכה להתגלות עד היום.
אני יכול לכתוב חיבור קטן לשיר פתיחה של העונג על כל שיר באלבום הזה, ועם זאת אני הולך לדבר על השיר שהכי הרבה אנשים מכירים מפה. על השיר הפותח, "One more time", שיר שאני לגמרי מבין אם חלקכם/ן לא יכול לשמוע עוד… פעם אחת (סליחה). פה בהמשך העונג תגלו מאיפה הדגימה. אני רוצה לדבר רגע על המבנה של השיר הזה, וכמה הולם שהוא נקרא בשם שלו. השיר הזה ממכר ונמאס מאותה הסיבה: חזרתיות. כמה פעמים אפשר לשמוע את רומאנתוני אומר "One more time"?! זה לא משנה, האמת, כי עוד לפני שהוא מתחיל לשיר בשנייה ה־30 של השיר, אנחנו שומעים משהו שחוזר וחוזר וחוזר. דגימת דיסקו קצוצה. צפו בדקה הזו ותבינו את ההמשך:
עכשיו שימו פליי על השיר המלא ותספרו: אנחנו שומעים תיבה של 4 ביטים, שחוזרת 8 פעמים לפני שהשירה נכנסת. כל תיבה כזו (3 וחצי השניות הראשונות) מורכבת מדגימה קצרצרה (נקרא לה א׳) שחוזרת 3 פעמים ואז – כשאנחנו מצפים לשמוע את אותו הדבר עוד פעם אחת – מגיעה דגימה אחרת (ב׳) שמגיעה בסוף לביט אחד ונשמעת שונה ממה שבא לפניה. כלומר, החלק שחוזר על עצמו בפתיחה נשמע ככה: א, א, א, ב. קטעים כאלה של 4 ביטים נקראים תיבה, ואנחנו רגילים שתיבה חוזרת על עצמה, בצורה כזו או אחרת, 4 פעמים ברצף. ככה זה, הפופ של מאה השנים האחרונות חיווט לנו את המוח לצפות לזה גם אם מעולם לא טרחנו לספור וואן טו טרי פור. אז ה־אאאב הזה חוזר על שוב, ואז שוב בפעם השלישית, ואז – כשאנחנו מצפים לשמוע את אותו הדבר עוד פעם אחת – מגיעה תיבה שנשמעת אחרת. היא מורכבת מביט מוכר (המחצית הראשונה של א׳ שחוזרת על עצמה פעמיים), והביט הכפול הזה חוזר על עצמו 3 פעמים, ואז – נכון מאוד – מגיע משהו חדש שלא היה שם קודם. עד לפה עברו 15 שניות. את הפיסה הקטנטנה הזו, המחצית הראשונה של א׳, שמענו 15 פעם ב־15 השניות הראשונות של השיר. We're hooked. ועוד לא התחלתי בכלל לדבר על איך עובד הברייק של השיר הזה, שמתחיל ב־2:20 ונמשך הרבהההההההה יותר זמן ממה שכל מאזין של שיר דאנס ב־2001 היה יכול לצפות לו, בכל פעם שאנחנו חושבים שהוא נגמר הוא חוזר על עצמו עוד פעם אחת. האופוריה של 4:16 (כמעט שתי דקות ברייק) עובדת כל כך חזק ברחבה, עד היום, אך ורק כי בשתי הדקות הראשונות של השיר היו ארבע ידיים צרפתיות שזרעו את הזרע למה שקורה בברייק החריג והאולי־חסר־תקדים הזה ב־15 השניות הראשונות של השיר. [סטרים וכו׳] קרא/י את המשך הפוסט