אף מוזיקה לא נוצרת מעצמה. אני לא יודע מה היה השיר הראשון – כנראה הצלילים של הטבע עצמו – אבל כל שיר מאז צמח על שורשים של שיר אחר. אין מוזיקאי/ת שלא מושפע/ת מאחרים/ות, מעצם העובדה שאף אחד/ת מאתנו לא חי/ה מגיל אפס בתוך חדר אטום (וטוב שכך). אני מאלה שאוהבים להבין השפעות – אם מגיע משהו שנשמע לי חדש ומשום מקום, אני הולך לקרוא, להאזין ולברר על מה מסתמך הצליל החדש הזה. הוא תמיד מסתמך על משהו. והנה הסיבה שאני מעלה את זה עכשיו: ברוב המקרים, אם אני ממש אוהב משהו, זה אומר שאני אוהב גם את ההשפעות העיקריות שלו – גם אם עדיין לא שמעתי אותן, סיכוי גדול שכשאשמע זה ידבר אליי. יוצא הדופן הוא The War on Drugs. ההשפעות הברורות עליו הם, בראש ובראשונה, ברוס ספרינגסטין בשיא הנוצץ שלו, רוק אמצע הדרך של האייטיז כמו Dire Straits וטום פטי נניח, ואמנים רועשים אבל רכים יותר, כמו My bloody valentine. אף אחד מהשמות הנ״ל לא נמצאים בפלייליסטים שלי. אני לא שונא אף אחד מהם – הם פשוט לא מדברים אליי, בפרט בתקופה שלהם שהשפיעה יותר מכל על אדם גרנדוסיאל, שהוא הלב הפועם של המלחמה בסמים.

ועם זאת – אני מת, מת על המלחמה בסמים. על ההשקעה בפרטים הכי קטנים, על בחירת הצלילים, על הביט היציב שנוסע בכבישים ארוכים לנצח, על כל בחירות הסאונד הקטנות והמוקפדות ועל המהלכים הבנאליים והפשוטים ביותר. אין לי הסבר לזה. גם אין לי, עדיין, הסבר לכך שהאלבום החדש שלו נשמע לי כמו רכבת שדוהרת ודוהרת ודוהרת אבל לא ממש מגיעה לשום מקום, וזאת בניגוד לאלבום הקודם שהיה פשוט מדהים בעיניי. אין לי הסבר, אבל יש לי רגע אהוב, והוא הרגע שבו הכל משתנה. באמצע האלבום מחכה לנו שיר הנושא, "I don't live here anymore". ואני לא יודע אם זה פריטת הגיטרה המזדהרת בפתיח, אם זה ריף החשמלית הניאוני או אם זה הקולות של הצמד Lucius, אבל השיר הזה, כמעט מהרגע הראשון, רוטט עם חשמל אצור שמחכה להתפרק. כשקולות הרקע מצטרפים בפזמון, לשיר אחד בלבד, הרכבת של האלבום פתאום מתרוממת מהפסים וממריאה. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

קודם כל, התנצלות: אדי קצת בצודד. סליחה, אני קצת מצונן. ולכן רק סוג של חצי־עונגשבת השבוע, כי כוחותיי לא עומדים לי למהדורה שמנה ועסיסית כמו שאני אוהב. אני בטוח שבכל זאת תמצאו במה לנעוץ שיניים. או… אוזניים?

השנה ערכתי חלק מכובד מהכתבות של תומר קריב בסדרה ההיסטורית ״הסיפור של פורטיס״, שרצה במגזין הקצה הכתוב. תומר התחיל את הסדרה מימי נעוריו של הנער היצירתי והמוזר רמי פורטיס וסיים אותה כשהגיע להווה. ערכתי את הסדרה בהתלהבות רבה למרות שבעצם, אני לא כזה מעריץ ענק של פורטיס. אני אוהב כמה וכמה שירים שלו, זה כן. אני מכיר ומוקיר את החלק המכריע שלו בפיתוח של הרוק הישראלי, זה בוודאי. אני חושב שיש לו את המשקפיים הכי מגניבים במוזיקה הישראלית, בקלות. אבל אני לא ממש שומע אלבומים שלו. אני יותר בטים ברי סחרוף, אבל זו הרי לא תחרות, זו חברוּת. וכמו שיש חברים/ות שהולכים איתך כל החיים וכאלה שמגיחים/ות לכמה שנים, משאירים/ות חתיכה מהלב שלהם/ן בשלך ולוקחים/ות חתיכה משלך איתם/ן לנצח – כך גם עם אמנים, כך גם עם אלבומים. החברות שלי עם המוזיקה של ברי היא מתמשכת ומתחדשת. החברות שלי עם המוזיקה של פורטיס הגיעה לשיאה באלבום אחד, חצי אוטומטי, שיצא לפני 20 שנה פחות יום (מחר, יום ראשון, נחגוג לו 20 שנה).

האלבום הזה הגיע אליי בטעות. מישהו הביא לי אותו בהשאלה, אני לא זוכר עד היום מי, והמישהו הזה מעולם לא ראה שוב את הדיסק הזה כי הוא נשאר אצלי לנצח. לא כי שכחתי – אז עוד זכרתי מה השאיל לי אותו – אלא כי סירבתי להיפרד ממנו. בסדרה של תומר קריב, האלבום הזה הוא אחד הרגעים שבהם פורטיס המציא את עצמו מחדש ככותב וכזמר. אני לא יודע – לא ממש הקשבתי לפורטיס עד אותו רגע באותו הקשב שקריב הקדיש לאלבומים שלו. אני רק יודע שהאלבום הזה הגיע לי בול בזמן ופגע לי בול בלב. זה מהאלבומים האלה ששמעתי כל כך הרבה שאני יכול לזמזם כל מהלך של כל כלי בשירים שאני הכי אוהב. לאוזניים הלא־מלומדות שלי, זה גם נשמע כמו האלבום הכי מוזיקלי של פורטיס ששמעתי, עם המהלכים והתפניות והלחנים והבחירות העיבודיות וגם הביצועים הקוליים הכי מעניינים ורחבי יריעה ששמעתי ממנו (ושוב, אני ממש לא מומחה בקטלוג כולו).

״שר על מרטין לותר״ הוא הזיית גוספל־רוק. ״חצי אוטומטי״ נשמע כמו מארש לוויה, על פורטיס עצמו כמו על המדינה שבה הוא חי ועלתה באותן שנים באש. יש לי כל כך הרבה לומר על האלבום הזה, וכולו יהיה אישי וסובייקטיבי לגמרי לי. אבל רק אשלח אתכם/ן לשמוע את הסינגל הראשון מתוכו, ״בחיק המשפחה״. בזכות הסדרה של תומר התבהר לי עד כמה פורטיס הוא מבקר חד וקבוע, לכל אורך הקריירה שלו, של מגוון הדרכים שבהן אנחנו מסממים את עצמנו כדי לא להתמודד עם העולם העולה באש: טלוויזיה, ריגושים מהירים, חלומות חו״ל, הבטחות להארה. בשיר המושלם, הג׳זי, המפתיע הזה הוא מסתכל מחדש על הסכנה שבשקיעה בספה, מול הטלוויזיה, צופה בזוועות ומרגיש נפלא: ״בתים דולפים ממתח ומעודף ציפיות / מחכים לרצח שאחרי הפרסומות / המנחה מופיע והנה החדשות / שולף את האקדח ויורה במצלמות. / עוד יום נפלא עובר עליך בחיק המשפחה״. אבל הוא לא צורח את זה סטייל ״רד מעל מסך״. הוא שר את זה בעייפות איומה, וזה מתוק ומטלטל הרבה יותר. מזל טוב לאחד האלבומים האהובים עליי בעברית אי פעם, ואיזה אושר גדול שלרגל המאורע הוא סופסוף עלה לראשונה לכל פלטפורמות הסטרימינג. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

אני חושב הרבה השבוע על תיקלוט. זה מדגדג לי באצבעות. חוץ מלייב סטרימז ביוטיוב וחתונה אחת כאן בוונקובר, לא תיקלטתי כבר שנתיים מול קהל גדול יותר מזוגתי והכלב. לפני שנתיים, כמעט בדיוק, תיקלטתי באינדינגב עם חברי ושותפי תום, במה שהיה אחת הרחבות והמסיבות הכי מעיפות שיצא לי להזיז בהן אנשים. בעולם אידיאלי, הייתי רוכב על הגאות של אותו ערב לתיקלוטים נוספים, לקהלים נוספים. במציאות, אני מתקלט בעיקר לקיר הלבן שמאחורי עמדת התיקלוט שלי. ועד כמה שהמוזיקה עדיין יפהפיה, מרגשת, דוחפת, מרוממת, מבריאה – חסר לי עדיין האלמנט הקריטי של קירוב הגופים, קירוב הלבבות אפילו: לגרום לא.נשים להתקרב: למוזיקה, אחד/ת לשני/יה, לעצמם, בזכות האירוע המשחרר הזה של התמסרות לגוף ולצליל בין עוד אנשים. זה עוד יחזור לחיי, אני יודע. בשבועות מסוימים אני לא דואג. אבל בשבועות אחרים, כמו השבוע, אני חושב על זה כל הזמן. במיוחד כשמגיעים לחיי שירים כמו "Otomo" של Bonobo ומהרגע ששמעתי את הברייקדאון האפי הזה, שמתחיל ב־00:47, כל מה שאני יכול לחשוב עליו הוא להמיט את הדרופ היפהפה הזה על קהל חם וצמא. אלוהים, תן לי רק טיפת מזל, תן רחבה בלבבי. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

עם השנים, התרגלתי לחשוב אחרת על ג׳ק וייט. הוא עבד קשה לא מעט שנים פוסט הווייט סטרייפס כדי לגרום לנו לחשוב עליו כמפעל אמנותי עשיר: מולטיאינסטרומנטליסט, מעצב, צלם, יזם, מנהל לייבל, חבר בהרכבים, מפיק של הרכבים אחרים, מקליט את עצמו ואחרים, מוציא תחת ידיו מוצרים אסתטיים ויזואליים ומוזיקליים מוקפדים על המילימטר, איש חזון, מושך בחוטים, אייקון.

שום דבר מזה אינו לא נכון. ג׳ק וייט הוא באמת אמן מוכשר ושאפתני בצורה יוצאת דופן, וזה מדהים בעיניי שלאורך השנים השאפתנות שלו, שמתחרה בקלות בזו של קנייה ווסט, למשל – שותפו ליומרנות עצומת ממדים שמצליחה איכשהו להצדיק את עצמה שוב ושוב – הצליחה לייצר, בניגוד לווסט, אמנות מינימליסטית מאוד. עם כל הקפדנות והידענות והשכלתנות שלו, וייט יוצר מוזיקה מאוד יצרית והרבה פעמים מאוד פשוטה, פשטנית במתכוון, אבל משקיע במעט המרכיבים את אותם המומחיות והכישרון. מעניין להנגיד אותו עם ווס אנדרסון, למשל, עוד יוצר אובססיבי, אספן, ידען ומחונן, שיוצר יצירות מקסימליסטיות ועמוסות בפרטים מוקפדים. וייט עושה אותו הדבר, רק עם מינימליזם – רעיוני, לכל הפחות, אם לא ממש אסתטי.

ובכל זאת, כשטובעים בכל התארים האלה, קל לפעמים לשכוח ממרחק השנים שג׳ק וייט, בראש ובראשונה, הרחק גבוה מעל כל שאר עיסוקיו, מחונן בצורה יוצאת דופן ויוצאת מן הכלל בדבר אחד במיוחד: הבנאדם הוא אחד ממחוללי ריף הגיטרה הגדולים ביותר של המילניום הנוכחי.

למי שהקשיב/ה זה היה ניכר כבר בשיר הראשון של האלבום הראשון. למי שלא, זה הפך ניכר כש-"Seven nation army" התפוצץ על כל העולם, ממש על העולם כולו. אבל זה התעמעם עם השנים, כי וייט עבד קשה לגלות לנו שיש בו תועפות של כשרונות מגוונים. כל העמימות והשיכחה הזמנית הזו התנדפו תוך עשרים שניות לתוך השיר החדש והפשוט פנטסטי שלו, "Taking me back", שמכיל לא ריף אחד אלא כמה ריפים חוזרים, שכל אחד מהם לבדו היה מפרנס שיר שלם של להקה אחרת. גיבור גיטרה אמיתי, ג׳ק וייט. כמה אנשים שנולדו אחר 1970 יכולים ברצינות לזכות בתואר הזה? אולי חופן קטן מאוד. וייט הוא בלי עוררין ביניהם. [סטרימים. בונוס: השיר הזה יפה גם בלי הריפים] קרא/י את המשך הפוסט

פעם היו שרים בישראל רק בריש מתגלגלת. השבוע שמעתי את האלבום הראשון של קורין אלאל מ־1984, אלבום (מעולה) של רוקרית יוצאת דופן ששברה המון תבניות וציפיות. ובכל זאת, היא שרה שם בריש מתגלגלת. וזה מוזר, פשוט כי א.נשים לא דיברו ככה ב־1984. בשנים האחרונות שמתי לב לתופעה שאני אוהב מאוד בראפ ישראלי בשנים האחרונות, וזה שילוב אינסופי של מילים באנגלית בתוך משפט עברי. התופעה הזו היא פשוט תוצאה של העובדה שראפ הוא הביטוי המוזיקלי הכי קרוב לאיך שאנחנו מדברים/ות ברגיל, וברגיל אנחנו כל היום אומרים שעשיתי עכשיו סטוקינג באינסטגרם לאיזה פאקינג מילניאל אינפלואנסר ולרוב האוזניים זה כבר לא נשמע מוזר. זה לא מוזר – זו שפה חיה. אבל בקושי נשמע משפטים כאלה בשירים של רוב הא.נשים שמחזיקים/ות בישראל גיטרה (איה זהבי פייגלין היא יוצאת דופן בקטע הזה, ואולי בגלל זה היא מצאה את עצמה עובדת עם שקל ורביד פלוטניק). בראפ העברי, על כל סוגיו (מדהים שיש סוגיו!), זו פחות או יותר הנורמה, מכהן ועד גון בן ארי.

בשבוע שעבר הרצתי באינסטגרם סדרה של דעות על מוזיקה. שאלו אותי שם מה דעתי על וייב איש ועניתי שלא שמעתי אותו מספיק כדי לחוות דעה. הומטרו עליי תגובות: אתה חייב לשמוע את העלייה, האלבום שהוא הוציאה בשנה שעברה, חייב. ובכן, אני מזמן טוען שלקוראים/ות של עונג שבת יש את הטעם הכי טוב בעולם, אז אחרי כמה ימים שמתי פליי על העלייה ומה אני אגיד לכם/ן – עף לי המוח. צדקתם/ן לגמרי. שמתי בספוטיפיי לב ירוק על 8 מתוך 11 השירים שם. זה אלבום פנטסטי של ראפר פנטסטי, כותב פנטסטי, וההפקות פה (בעיקר דיג׳יי מש) נהדרות, ובין היתר עושות עוד דבר שאני ממש אוהב בראפ הישראלי – מסמפלות ראפרים ישראליים (האלבום נפתח במה שנשמע כמו ראיון עם פלוטניק, ונסגר בשיר שהביט שלו בנוי על שורה מ״שיר הדרופ״ של כהן את מושון). השיר הראשון, ״אני״, לוקח את התופעה הראשונה שדיברנו עליה – עברית רוויית אנגלית עדכנית – למקסימום, או כמו שאומר וייב איש, למקס. השורות הראשונות הן ״ הכל התחיל בשנת 2000, סאבלימינל בטייפ, חולצות הוקי עד הברכיים, אמא תמיד על הגריינד, המינוס כבר בפריים״. השיר השני מתחיל ב״שוט החוצה״, מה שאני יכול רק לנחש שהוא שיבוש מכוון של Shoutout, ונמשך לאחד השירים האהובים עליי בימים האחרונים, ״מקס״, עם הפזמון הממכר, המעורבב, ״אני לא במיקס עם מי שלא מרים למקס״. איזו המלצה זהב. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט