בשבחן של הזדמנויות נוספות: לפני כמה שבועות חברה אהובה שלחה לי בהתלהבות גדולה את "Cowboy", שיר ראשון של זמרת שלא שמעתי עליה בחיים, אולי כי זה השיר הראשון שלה, אליסון פונתייר. הטעם של החברה ידוע כמשובח אז לחצתי פליי בציפייה אבל, וואלה, לא נפלתי. אפילו לא התרשמתי במיוחד. שיר חמוד, אוקיי, לא השאיר בי משקעים. ופה מגיעה הבעיה: אני שומע כמה עשרות, לפעמים הרבה יותר ממאה, שירים חדשים בשבוע. לכולם מגיעה הזדמנות. חלקם תופסים מיד, חלקם תופסים בהאזנה שנייה או שלישית. "Cowboy" נשאר בשבילי פרווה גם בהאזנות האלה, ויחד איתו גם הווידאו המושקע שלו השאיר אותי בעיקר אדיש. אבל היה לו את הדבר הזה, יקר הערך בפופ: הוק. הוק קטן, לא מרשים, אפילו פשוט מדי, אבל מספיק כדי לעשות את מה שעושה קרס: להינעץ בי. מצאתי את עצמי מפזם את הפזמון פה ושם, ואז את המנגינה של השורה השנייה, עם הגבעה הזו שלה. בגלל אותה המלצה של החברה התחלתי בלי לחשוב הרבה לעקוב אחרי פונתייר באינסטגרם, ומכיוון שהיא כרגע שיחררה את הסינגל הראשון שלה היא הייתה עסוקה בהעלאת סטוריז ותמונות שקשורים אליו, אז יצא ששמעתי חתיכות קטנות מהשיר פה ושם לאורך כמה ימים. רוצה לומר: לא התכוונתי לתת לשיר הזדמנות רביעית, אבל הוא התעקש על זה. הוא התגנב לי ליומיום פה ושם והתחבב עליי. הוא גדל עליי. הוא העמיק, ופתח בפניי עוד פנים שלו: כמה לא מובן החלק האחרון שלו. כמה לא מובן קיומו של השיר המתוק הזה על חוויותיה של נערה קווירית מדרום ארצות הברית שלוקח לה זמן לגלות את עצמה. השיר הזה לא יוצא לי מהראש. הלוואי שיכולתי לתת הזדמנות שישית לכל שיר חדש שיוצא – הלב שלי נבהל מהמחשבה על כמות השירים האדירה שהייתי מתאהב בה אם הייתי מקדיש להם עוד כמה האזנות. אבל קיבלתי את "Cowboy" ואני הולך להחזיק אותו קרוב ללב. גם כי הוא שיר יפהפה, ומעורר אצלי הרבה סקרנות לגבי המשך הדרך של פונתייר, שרק התחילה; אבל גם כתזכורת לתת עוד הזדמנות כשיש הזדמנות. [סטרימים;טיוב]
חמישי בחצות הגיע והשבוע אנחנו נושקים ל־70 שירים! הספקתי כבר לתת האזנה אחת לכל הפלייליסט ויש פה כמה דברים ממש טובים ודווקא לא מאיפה שחשבתי שהם יגיעו. בין היתר, יש פה שירים חדשים של…
St. Vincent, אוליביה רודריגו, דיימון אלברן מתארח אצל פוטה, The Voidz, קורטני בארנט עושה שרון ון אטן יחד עם וגאבון, Pond, Sons of Kemet, קותימאן, וינס סטייפלס, נטליה לפורקדה, Mdou Moctar, איגי אזיליה עם טייגה, ריילי ווקר, אמילי קינג ועוד מלא. [ספוטיפיי]
איזה אלבומים חדשים מעניינים יצאו השבוע?
פייר, לא המון. אבל בואו נעבור על אלה שכן טרחו לצאת השבוע: אלבום חדש ל–Godspeed You! black emperor. אלבום אמביינט חדש לקותימאן, אלבום חדש להרכב הפסייך־רוק הצרפתי La Femme, אלבום חדש לחמוד האנגלי ריילי ווקר, אלבום סולו חדש לקיפ ברמן, הסולן של The Pains of Being Pure at Heart, שפועל לבדו תחת השם The Natvral. אי־פי חדש גם ללי טריפון, שאולי תזכרו אותה מפרויקטים כמו איטליז ואלבומי הסולו שלה, הפעם יחד עם רוי רגב.
וואלק לא אשקר, היה כיף אדיר ביום שלישי כשבאתם/ן לשבת איתי על השטיח בסלון ולפטפט ביחד על מוזיקה. זה מה שקרה, נכון? ככה זה הרגיש כשהגשתי בשלישי האחרון את התכנית החדש שלי ברדיו הקצה! אם לא באתם בלייב, הכל בסדר, אנחנו עדיין יכולים/ות לשבת על השטיח ולפטפט על מוזיקה גם בדיעבד, פשוט שימו פליי. [סטרים]
יום הולדת 9 שמח לבית הרדיופוני שלי ולתחנת הרדיו הכי מוזיקלית ואוהבת מוזיקה בישראל, רדיו הקצה. תחגגו את היומולדת בלעשות פליי ולהקשיב לרדיו הכי טוב בארץ. [סטרים]
מה טוב יותר ממוזיקה? אולי מוזיקה ואלכוהול. מה טוב יותר ממוזיקה ואלכוהול? מוזיקה ואלכוהול ומשחקי מילים, כמובן. חשבון האינסטגרם החמוד Beerwax מעצב פחיות בירה על פי עטיפות אלבומים. לצערנו, הכל פיקטיבי – חבל, הייתי שמח לקנות לחברים שישייה של Block Rocking Beers או Stout of time. [אינסטגרם, 0%]
לורה וירס, שאני אוהב זמן רב והוציאה אלבום יפה בשנה שעברה, פרסמה היום את "The panther", בעקבות שיר של ריינר מריה רילקה. [טיוב]
אני יודע שבישראל החיים חזרו למסלולם לכאורה, אבל בשאר העולם אנחנו עדיין לא הולכים למוזיאונים או מסיבות. לכן, עם כניסתה של צרפת לסגר נוסף, התקבלה בשמחה גדולה ההחלטה של מוזיאון הלובר להעלות לרשת את כל האוסף שלו דיגיטלית. יש פה כולה איזה חצי מיליון יצירות (בסדר, 482 אלף) אז, כמו בלובר עצמו, קחו את הזמן ואל תשכחו לעשות הפסקות. כדי לא ללכת לאיבוד, אפשר להתחיל באחד האוספים הנושאיים באתר, כמו יצירות מופת, פורטרטים, ואחרים. ז׳אדור! [אנגלית/צרפתית, פיקסלים]
זה וידאו של 7 דקות אבל אני מפציר בך לצפות בו כי הוא שימח אותי ממש. כולנו מכירים/ות את הסאונד המלכותי של עוגב בכנסייה. אבל מסתבר שהעוגב עצמו יוצר צליל די דל ומתכתי – כל הפאר מגיע מההדהודים האינסופיים שמבנה הכנסייה הגדול והריק יוצרים בסאונד. אז המוזיקאי לינוס אקסון, שמחבב מאוד מקלדות ישנות ומחשבים ישנים, חשב לעצמו: אם הצליל המקורי של העוגב דל ופשוט, כמו צלילי 8־ביט של מחשב ישן, וכל מה שצריך זה הדהוד… אז הוא בנה אורגן קטן ממחשב קומודור64 עתיק וחיבר אותו לספרינג ריוורב, שזה בעצם מתקן קפיצים קטן שיוצר הדהוד אדיר, ו… הופ! צליל כנסייתי מפואר בשולחן בבית. הנה עוד פירוט, למי שחפץ/ה. [טיוב]
הנה וידאו יפהפה שמעלה טענה מעניינת לגבי השקיעה: אולי אחת הסיבות שאנחנו כל כך אוהבים/ות לצפות בשקיעת השמש, היא ששקיעה יפה מראה לנו שינוי צבעים הדרגתי ולא חד. בווידאו המהמם הזה, שנפתח ונסגר בשמש זורחת ושוקעת, הבמאי דאיהיי שיבאטה לוקח חפצים, צמחים וניגודים שכולנו מכירים/ות ויוצר ביניהם מדרגות ביניים של צבע, גודל או צורה. וזה לא פחות ממרהיב. למה מדרגות צבע כל כך מספקות אותנו? למה אכפת לנו? למה זה נחשב בעינינו לכל כך יפה? [וימאו]
Cut Chemist הוציא מחדש את אחד הקטעים האהובים עליי שלו, "Adidas to Addis" במיקס חדש, ולצדו עוד קטע מוצלח וגרסאות נוספות של שניהם. האזנה והורדה בחינם או באיזה מחיר שתבחרו, ב[בנדקאמפ]
בזכות הניוזלטר גילוי נאות נתקלתי בטאמבלר הנפלא הזה: תמונות איומות ממודעות של דירות. [אנגלית, אימה]
אן הלן פיטרסון מציעה מודל לעבודה אחרי הפנדמיק. השנה, כולנו הבנו שאנחנו יכולים/ות לעשות את רוב העבודות מהבית, הבנו שכשאנחנו לא צריכים/ות להעמיד פנים במשך 8 או 9 או 10 שעות שאנחנו מרוכזים במשרד אלא פשוט לעשות את העבודה אנחנו יכולים להיות יעילים/ות יותר עם הזמן שלנו וליהנות מהזמן שאנחנו חוסכים/ות, אבל גם הבנו שלעבוד לבד כל הזמן זה לא תמיד קל לכולם/ן, ושלעבוד מהסלון של עצמך כל יום זה לפעמים סיוט. פיטרסון מציעה מודל שיתופי גמיש שאיננו תלוי משרד קבוע. אם גם ככה יש דיבור על לעבוד כמה ימים מהבית וכמה מהמשרד, למה לא לנדוד ולשנות את הסביבה? למה לא לעבוד יום אחד בבית של חבר/ה, לארח חברים לעבודה אצלך ביום אחר, לעבוד במשרד שלך, ואז במשרד של חברים. אידיאלית, נעשה את העבודה שלנו בצורה יעילה יותר אם נדע שזה מפנה לנו זמן לצאת לריצה או לדפוק שנ״צ או לשבת לארוחת צהריים בפארק עם חברים לשעה וחצי. להקשיב לישיבה באוזניות בזמן טיול עם הכלבה או ללכת לחנות ההיא שפתוחה רק בשעות של המשרד שלנו. הכי חשוב, היא אומרת, שיש פה הזדמנות גם לא לבזבז אינסוף זמן סתם במשרד, וגם לא להיות בודדים. [אנגלית]
[תודה לבני] זה אמנם בפייסבוק אבל זה
סרטון קצר שגרם לי לצחוק מאוד:
שיחזור של כל משחק מחשב ישן. [וידאו]
"Montero (call me by your name)", השיר החדש של Lil Nas X, הוא: א. ממתק, ב. נייר לקמוס דורי וחברתי מצוין. ליברלים צעירים שמקבלים כמובן מאליו שקיימים דברים כמו ״הומו״ או ״מטאפורה״. שמרנים אמריקאיים, הומופובים, נוצרים אדוקים והרבה מאוד אנשים מעל גיל מסוים חושבים שהשיר ובעיקר הקליפ שלו הם השטן. ג. מקום ראשון באנגליה, אירלנד וסביר להניח שעוד רגע גם בארה״ב. אם תרצו תקציר, המקום הכי משמח כרגע בפלנטה הוא חשבון הטוויטר שלו, שמכיל תשובות חדות מאוד למבקרים והייטרים מחד, ושפע של מימז ואקסטרות מאידך. [טיוב; טוויטר]
אם כמוני ראית ואהבת את הסדרה טד לאסו, אולי כמוני תשמח/י לגלות שעכשיו תוכל/י להכין את העוגיות שלו! [אנגלית]
"What", שיר חדש לאחים רמירז! התגעגעתי. [טיוב]
הספינה מתעלת סואץ חולצה, סופסוף. אם את/ה לא מבין/ה איך, לכל הרוחות, איך ספינה יכולה להיתקע לרוחב בתעלת סואץ? סבבה, חכם/ה גדול/ה, נראה אותך מנווט/ת את הספינה בתעלה, בסימולטור פשוט ומרתיח שעיצבו CNN. בונוס: כיף לקרוא את התגובות בעצומה שדורשת לחלץ את הספינה. [דפדפן]
ומכיוון שאני יודע שזה כל מה שמעסיק אתכם/ן, הנה משהו מעניין על ספינות תובלה. בנוסף לעומס ושינוי הכרחי בדרך שבה שירותי דואר פעולים, אחת מתופעות הלוואי הנוספות של העובדה שכולנו מזמינים/ות דברים אונליין כל הזמן היא עלייה אדירה בכמות ספינות התובלה בים בכל רגע נתון. לא, לא שולחים לכם שמלה דרך הים, אבל כן שולחים דרך הים מאה אלף שמלות מסין או בנגלדש לחנות שמוכרת אותן. והנה נתון מבהיל ממלא סיבות וכדאי לקרוא את הכתבה שסביב הנתון: בארבעת החודשים האחרונים בלבד, יותר מכולות נפלו מספינות תובלה לים מאשר ממוצע של שנה שלמה. [אנגלית]
רועי כפרי לא נוהג להתראיין, והשבוע הוא התארח לשיחה אצל דור כאהן. [ספוטיפיי]
סט חדש ביוטיוב של קייטרנדה החמוד, שעה של אחלה ביטים. [טיוב]
החלק הרביעי בסדרת הקאברים של 4AD לעצמם הוא הכי טוב עד כה, והוא כולל את Sohn מבצע את "Song to the siren" (שלא יצא במקור ב-4AD כמובן, אבל הקאבר המפורסם שלו כן), את Big Thief מבצעים את אחד השירים הכי יפים של הברידרז, וגם קאברים מצוינים לבון איבר ולבלונד רדהד! יש! [סטרימים]
נעים לגלות שלא רק אני חושב שמדונה, לצד כמה שירים באמת משובחים, היא קצת בלתי נסבלת. יוזר ברדיט צפה לאחרונה בסרט שלה "Truth or dare" וחזר כדי לספר, בפירוט, על ההתנהגות שלה שם. איך הוא כתב? ״יש לה מזל שרוב האנשים שכחו שהסרט הזה קיים״. [אנגלית]
השבוע נשלחה מהדורה חדשה של הפתעות מגיאחה, הניוזלטר הספורדי שלי. אם אתם/ן מנויים/ות ופספסתם/ן, בדקו את תיבת המייל (וגם את הספאם, ליתר ביטחון. זה לא ספאם!). אם אתם/ן לא מנויים/ות, אפשר להירשם בתיבת ההרשמה בכל העונג (אם אתם/ן קוראים/ות את זה בגרסת המייל, התיבה לא מופיעה שם. קפצו לגרסת האתר כדי להירשם).
סט מפתיע בן שעה שבוודאות לא שמעת כמותו, שכולו מורכב ממוזיקה יפנית נטולת זכויות יוצרים. זה ענק. [סטרים]
האם סולו הגיטרה מת? אני קצת שונא את הטורים האלה. מה זה אומר, שסולו הגיטרה מת, או ש״אין יותר להקות״? זה בסך הכל אומר שהדברים האלה, שפעם היו פופולריים בלהיטי מצעדים, הם כעת לא פופולריים בלהיטי מצעדים כי דברים אחרים החליפו אותם. האם הם לא פופולריים בכלל? האם הם הפסיקו להתקיים במוזיקה? לא. אפילו, ממש לא. האם לא שומעים יותר להקות ברדיו? ברדיו טופ 40 שמנגן רק מה שבמצעד, כרגע לא שומעים כמעט להקות, או סולו גיטרה. אבל במועדוני הופעות כן. ברוב תחנות הרדיו הארציות, פה וגם בחו״ל, כן. באינטרנט, כן. האם ג׳ז מת? רק בשביל מי שהפסיק להקשיב לג׳ז. האם פאנק מת? כנ״ל. בכל מקרה, אם סולו הגיטרה אכן ״מת״ – לא נורא. הוא נהנה מפופולריות מוגזמת ולא חי הרבה זמן בלאו הכי, כשחושבים על זה. [אנגלית]
אני אוהב שמסמפלים בלוז, ותומר כץ המתכנה D Fine Us עושה את זה נהדר. בקטע החדש "Bad luck" הוא לקח סשן שהקליט במיסיסיפי עם מוזיקאי הבלוז המקומי פאט תומס, וכמו שהוא כותב, ״ההקלטות מהבקתה התנפצו לרסיסים ונאספו מחדש באולפן שלי בתל אביב לכדי משהו חדש לגמרי״. [טיוב]
[תודה לפרץ] ששלח אליי מאמר ארוך ומושקע על
הכוחות שמקשים על מוזיקאים להתפרנס. אחר כך ראיתי מוזכר בעוד מקומות, אבל אני מודה שעדיין לא פיניתי את הזמן לשבת לקרוא אותו, אבל
אני בטוח אקרא כי הוא נראה גם חשוב, גם מקיף וגם מעניין. מהרפרוף שלי, הוא סוקר גלגולים בהיסטוריה התכל׳ס־לא־ארוכה של יחסי הכוחות בין מוזיקאים לחברות תקליטים ושירותים כמו רדיו, חברות הפצה וכיום, סטרימינג – איך מוזיקאי יכול (אז ועכשיו) להיות פופולרי מאוד, למכור אלבום זהב, ועדיין לא להרוויח משכורת מינימום? איך אפיקי ההכנסה של מוזיקאים השתנו לאורך ההיסטוריה ולמה דווקא עכשיו, כשיותר אנשים מאי פעם שומעים יותר מוזיקה מאי פעם, הם שבריריים יותר מתמיד? [אנגלית]
ואפרופו – רוב כוכבי הפופ, כידוע, משתמשים בכותבי שירים שאינם הם עצמם. בעשור האחרון, ואולי גם לפני כן אבל אני יודע בעיקר על העשור האחרון, כוכבי הפופ האלה רשומים ככותבים ברשימת כותבי ומלחיני השיר, גם אם הם קנו את השיר מוכן מצוות של כותבים ומלחינים. הסיבה פשוטה ולא קשורה לכתיבה אלא לכסף: זכויות יוצרים מכניסות כסף. אם ביונסה לא רק חתומה על ההקלטה והביצוע אלא גם על כתיבת השיר שהיא רכשה מצוות של כותבים, היא מקבלת עוד קצת כסף (וגם מצג שווא אמנותי). קבוצה של כותבי שירים פתחה השבוע במחאה פומבית על המנהג הזה, ודורשת ממבצעים להפסיק לקחת, לסחוט או לקנות קרדיט על שירים שהם לא השתתפו ביצירתם. [אנגלית]
ו… אין לי מושג למה מנהל הסימניות שלי לא שמר את ההערה שבה כתבתי מי שלח לי את זה, אז סליחה ותודה! הנה פרק פודקאסט שמארח את מייק פלצ׳ינסקי מ-Soundcloud, כדי לדבר ולהסביר את המודל החדש שדיברנו עליו לאחרונה: תמלוגים לפי מאזינים ולא לפי האזנה. [סטרים, אנגלית]
עוד פרק פודקאסט מעניין, וגם רווי במוזיקה אש אבל בעיקר בסיפור אמיתי ומטורף לגמרי: בניסיון לעורר התקוממות עממית כנגד קסטרו, במשך שנתיים הסתננו סוכנים אמריקאיים לסצינת ההיפ הופ הקובנית! איזה סיפור משוגע. [סטרים, אנגלית]
פרק פודקאסט אחרון ברצף: אני בדרך כלל לא מת על הפודקאסט המצליח Switched on Pop, אבל עפתי מהפרק הקצר הזה שבו הגיטריסט הפנטסטי קורי וונג (Vulfpeck) מספר ומדגים, בקול ובגיטרה, את התפקיד המכריע של גיטרת קצב בפופ מהסבנטיז ועד ימינו – אפשר לשמוע אותה בלהיטים עצומים מהשנים האחרונות של דואה ליפה, דוג׳ה קאט, מארון 5, מיילי סיירוס, וכמובן דאפט פאנק ומארק רונסון. המהירות שבה וונג רץ בין דוגמאות מרתקות שנייה רק למהירות הנגינה שלו. [סטרים]
אוהב/ת לקרוא את עונג שבת? איזה עונג! אודה לך אם תרצה/י לתמוך בהמשך קיומו של העונג, נטול פרסומות ונטול זריקת זין, דרך פטריאון! זה יבטיח שאמשיך לפנות מדי שבוע את המוני השעות הדרושות כדי לאסוף, להאזין, לסנן, לקרוא ולכתוב את הפוסט הזה, וגם את העדכונים היומיים בטלגרם. תודה שאת/ה קורא/ת! [באמת באמת באמת]
נשיקות במיוחד לתומכות ותומכי־העל של העונג, איציק, טל, יניב יעקובוביץ׳, מעיין חיים, דניאל, יוסי שוקר, מעין ארביב, מאור. [תודה!]
אוהבינג לאללה את "Striking down your big premiere", שיר חדש מתוך אלבום חדש לריילי ווקר. [סטרימים]
אם את/ה משתמש/ת בתוכנות של Adobe ומוצא/ת את עצמך משלם/ת להם המון כסף כל שנה, אאא עשו סדר באלטרנטיבות ומסתבר שהן ממש לא רעות. [עברית!]
מה זאת אומרת, שיר חדש ל-Garbage?! כן בבקשה! "The men who rule the world", למרות שמו, הוא לא שיר בונד אלא להיפך – כניסה חזיתית בפטריארכיה. [סטרימים]
ותודה למיכאל ששלח לי מאמר של הכותבת החביבה עליי על מוזיקה, אמנדה פטרוסיץ׳, על הסוף האפשרי של הז׳אנר המוזיקלי. זה נושא שמאוד מאוד מעניין אותי ואני עוסק בו וקורא עליו הרבה (קישרתי אליו ממש לאחרונה פה ופה) ואולי בגלל זה לא הרגשתי שהטקסט של פטרוסיץ׳ חידש לי או הרחיב לי מאוד את העולם. אבל למי שלא חשב/ה על זה יותר מדי ובא לו/ה לקרוא משהו קצר ואינטיליגנטי על הרעיון של ז׳אנרים מוזיקליים – פופ, היפ הופ, פאנק, ווטאבר – ועל המקום הקטן יותר ויותר שהם תופסים בחיינו התרבותיים, פטרוסיץ׳ תמיד כותבת נהדר. [אנגלית]
פטי סמית׳ פותחת ניוזלטר! כאן נרשמות/ים. [אנגלית]
L'imperatrice, שהוציאו בשבוע שעבר יופי של אלבום, צילמו ל-Arte מופע באורך שעה בגראנד פאלה הריק והמהמם בפריז. [טיוב]
עכשיו כשמלאה שנה לפנדמיק, ובישראל די נפטרו ממנה, הרבה אנשים תוהים מה הדבר הכי טוב שיצא מהשנה הזו. נראה לי שאפשר להפסיק לשאול: מישהו עשה מאשאפ באורך אלבום שלם להמילטון ו… ספייס ג׳ם. ותקשיבו, זה די פאקינג מרהיב. אני יודע, זה נשמע מאוד מוזר, אבל היי, הייתה שנה קשה, כולנו היינו תקועים בבית יותר מדי זמן – יש דרכים גרועות הרבה יותר להעביר את הזמן מאשר ליצור את זה. [טיוב]
מרינה אברמוביץ׳ הוזמנה להיות האוצרת האורחת של WePresent, המגזין המצוין להפתיע של שירות WeTransfer, והיא מתחילה בפוקוס על 5 אמני פרפורמנס מרחבי העולם. [אנגלית]
מיה פוליק הקליטה קאבר קטן ומתוק ל-"Torn", שהיום הסתבר לי שהוא לא של נטלי אימברוגליה במקור אלא היה כל הזמן הזה קאבר! הנה המקור, ומומלץ לקרוא את התגובות שם. [סטרים]
קליפ חדש ל-"Cowboy" של ביל קלהאן הנפלא. [טיוב]
חדשות שאני מתעלם מהן השבוע: ויכוחים על דמי לובאטו, רדיוהד הצטרפו לטיקטוק.
העונג חזר לחיים באוקטובר האחרון: לב הקורונה. הקיץ היפה שפרח עליי פה בקנדה, עם הפתיחה המחודשת של העיר ומזג האוויר מאיר הפנים שאיפשר לי לצאת כמה שיותר מהדירה שבה הייתי סגור יותר מדי חודשים, בדיוק נגמר. הקרירות חזרה, ועמדנו לפני חורף שכולו בלתי נודע. הוא נגמר עכשיו והלא נודע עדיין כאן. הלא נודע היה חזק מאוד בשנה האחרונה, שנת הקורונה. הלא נודע, אותו לא נודע הוא כמו גלידה: במידות קטנות, אפילו בינוניות, זה הדבר האהוב עליי. בעשור וחצי האחרונים אימצתי וחגגתי את הלא נודע. הייתי מסיים פרויקט או עבודה וצולל בלי חשש לתקופה של לא נודע, של אי ודאות, המקומות מהם צומחים רעיונות ופתרונות, המקום מהם צומחות שאלות. שאלות! כמה שאני אוהב שאלות, כל כך אוהב שאלות שמזה כמה שנים אני שואל שאלה שבועית בפרופיל הפייסבוק שלי, כל כך אוהב שאלות שבמשך שלוש שנים הגשתי עם יוסי בבליקי תכנית רדיו שבועית של שאלות. אבל השנה הזו שאלה יותר מדי, הגדילה את מנת הגלידה שלי כל כך שימים שלמים טיפסתי פה על הקירות עם כאב בטן מנטלי. אני רגיל לאי ודאות, ללא נודע, ולכן החיים שלי בימים רגילים הם חיים מעוטי, לפעמים נטולי, סטרס. השנה האחרונה הזכירה לי היטב איך נראה סטרס מתמשך. סטרס זו פשוט מילה ללחץ. לחץ לא צריך להיות חזק כדי לסדוק משהו, הוא יכול להיות קל ופשוט לא להפסיק. ובכל פעם שהרגשתי את הסדקים, בכל פעם שכאב הבטן חזר, ניגנתי כמה אלבומים שהשיבו לי קצת אוויר, איזו תחושה של תקווה או סתם פוגגו מעט מעט את הערפל. אני כבר לא זוכר איך הגעתי לזמרת המקסיקנית נטליה לפורקאדה, ולפרויקט שלה עם Los Macorinos. בפרויקט המהמם הזה, שמתפרש על שני אלבומים מ־2017 ו־2018, לוס מרקורינוס ולפורקאדה מבצעים 25 שירי עם ומחוות לשירי עם מרחבי אמריקה הלטינית. ומשהו בהגשה הסבלנית, משהו בקול הפתוח והנדיב של לפורקאדה, פשוט שוטף מעליי תוך שניות כל שבריר של סטרס, של סערה, של ערפל. אני נהיה צלול וקל. "La llorona", האישה הבוכייה, הוא אחת המתנות הגדולות שקיבלתי בתקופה הזו. אם כמוני לא הכרתם/ן קודם את נטליה לפורקאדה, עדיין לא מאוחר – התחילו פה ונראה אתכם/ן לא מתאהבים/ות. היא די גראנדה במקסיקו, יש לה אלבומים מודרניים אבל בשנים האחרונות היא מתמקדת במוזיקה עממית ובעיניי זה מוציא ממנה את המיטב. מי יודע מה היא תוציא ממך. [סטרימים]
עוד מזה? הירשמו ותקבלו כל עונג חדש ישר למייל. עדכונים כמעט יומיומיים אפשר למצוא בטלגרם של העונג ובסטוריז באינסטגרם שלי. נתקלתם בלינק נפלא? הפליאו לי אותו למייל.
שתהיה שבת שבוגי! איזה כיף.
