7 במאי 2022

עונג שבת: חוזרות לרחבה

Fred-Romy-HAAi

openlineתשמעו, האמת היא שאני חולה השבוע, אז האנרגיה שלי נמוכה מאוד – ובכל זאת היה לי חשוב להעלות עונג שבת, כי בשבוע שעבר לא היה ובשבוע הבא לא יהיה – אינשאללה אם דבר לא ישתבש אני ממריא לישראל לכמה שבועות ובכלל לא יהיה עונג עד יוני, כי אהיה עסוק בלהתחבק. אבל לא אהיה עסוק רק בלהתחבק. אהיה עסוק גם בלתקלט. לתקלט!!! סוף כל אלוהים אדירים סוף. אני יודע שמסיבות חזרו כבר די מזמן בישראל, אבל לא בקנדה ולא בחיים שלי. רק לאחרונה הלכתי לראשונה מזה יותר משנתיים לרקוד במסיבה, ואני מחכה מאז נובמבר 2019 לעשות שוב את הדבר שאני הכי אוהב בעולם: לתקלט מול קהל חי ושמח ומזיע בישראל.

באייטם הבא תמצאו את אחת משתי מסיבות שאני מרים בתל אביב בביקור הזה. היא תתמקד במוזיקה אלקטרונית. במסיבה השנייה, שאפרסם בהמשך השבוע, אני הולך לנגן דברים אחרים לגמרי. איזה דברים? אגלה עוד מעט. מה שכן, מזה שנתיים וחצי אני זומם, במובן של מדמיין שוב ושוב איך שיר מסוים שאני מת כבר לתקלט עשוי להפעיל קהל במצב האידיאלי. המצב הוא לעתים רחוקות אידיאלי, וכשמתקלטים יש תמיד הפתעות כששיר מתקבל בצורה אחרת ממה שחשבת – לפעמים לטובה.

והאמת? מהרגע ששמעתי את "Lights out" אני מת לגלות כמה חזק הוא יכול, ברגע הנכון, להעיף רחבה שלמה חמישים מטר באוויר. ברור לי שהוא שיר משוגע, במיוחד בדקה האחרונה שלו, אבל אני חושב כבר זמן מה מתי ואיך יהיה הרגע הנכון בשבילו. שיר כזה לא מנגנים סתם ככה על הדרך. צריך לפנות לו מקום בגוף של הרוקדים כי הוא ידרוש מהם הרבה ויכול להיות אגרסיבי מדי אם הדרך אליו לא תיבנה. Fred Again, גם ככה מהמפיקים האהובים עליי בשנים האחרונות, חבר כאן ל-HAAI שיוצרת מוזיקה אלקטרונית אקסטטית ורועשת מרוב אנרגיה, ואם זה לא מספיק, הם הביאו גם את רומי מדלי קרופט מ-The xx, וסימפלו בסוף השיר גם את Jamie xx. מדובר בחתיכת דבר מסוכן ורב עוצמה, ואני מתכוון להשתמש בו בכל יראת הכבוד הראויה כדי לעשות בו שימוש לטובה. אני ממש מקווה שתהיו שם כדי לגלות יחד איתי. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

23 באפריל 2022

עונג שבת: לא מבין בג׳ז

openlineאני לא יודע אם אי פעם יצא לי להגיד מזל טוב למישהו/י שבדיוק חגג/ה 100 שנה. אני מקווה שיום אחד יצא לי. בינתיים, אני יכול להסתפק באיחולים לבביים למי שלא הגיע לגיל מאה, אבל היה מגיע אליו ממש אתמול לו היה עדיין חי. במקרה הזה: צ׳רלס מינגוס. אני לא מבין כלום במינגוס, כלומר, אני לא מבין שום דבר רשמי בג׳ז. אני לא יודע את ההיסטוריה, אני לא מכיר כל כך הרבה יצירות ואלבומים, אני לא מבדיל בין הז׳אנרים השונים בתוך ג׳ז וככלל, ג׳ז הוא אחד הדברים שאני מעדיף לא לדבר עליהם מחשש שאגיד משהו לא נכון או טיפשי בשיחה שבה כל כך הרבה חובבי ג׳ז מתגאים בידע העצום שלהם בתחום (זה כמובן קורה גם במסורות מוזיקליות אחרות).

איזה מזל שאהבה וידע לא תמיד תלויים זה בזה. איזה מזל שאני לא צריך לדעת כלום כדי לאהוב ג׳ז, או לכל הפחות שירים, אלבומים, אמנים ורגעים מסוימים בג׳ז. אחד מהאהובים עליי הוא האלבום Mingus Mingus Mingus Mingus Mingus של, ניחשת נכון, מינגוס. השיר האהוב עליי לנצח יהיה השיר שפותח אותו, אבל לנצח יהלך עליי קסם דווקא השיר הסוגר, "Freedom". אחרי 40 דקות של ג׳ז מלא כוח ועדינות, תשוקה ומלחמה, אלגנטיות ובלגן – אנחנו מקבלים, בעצם, שיר. ספיריטואל, היו קוראים לזה פעם. ביט שנשמע כמו מחיאות כף ושלשלאות. ספוקן וורד. ואז, ההרכב נושא קולו: חירות, חירות, חירות. 60 שנה חלפו מאז יצא השיר הזה בגרסתו הראשונה, ואנחנו עדיין מחכים, עדיין רבים מאתנו בשלשלאות – ואי צדק במקום אחד הוא אי צדק בכל מקום – ואנחנו עדיין מוחאים כף. יום הולדת שמח, צ׳רלס מינגוס. [סטרימים. בדיעבד אני שומע הרבה מהשיר הזה באלבום החדש של יהוא ירון] קרא/י את המשך הפוסט

12 באפריל 2022

תקליט במתנה: יהוא ירון נגד השטן

יהוא ירון נגד השטן

זה נדיר.

זה נדיר, שאני מחלק פה משהו במתנה. פעם זה היה קורה הרבה, אבל זו המתנה הראשונה שיש לי לחלק כאן מזה 4 שנים ו־3 חודשים.

זה נדיר, תקליט כזה.

במוזיקה של יהוא ירון אני מאוהב מה שעכשיו הוא כבר שנים ארוכות. הייתי מאלה שהלכו באדיקות דתית להופעה החודשית שלו באוזןבר לפני האלבום הראשון – דיים, אפילו הכנסתי אותו לאולפן הקלטות בשביל ״העונג סשנז״ קצר הימים עוד לפני האלבום הראשון.

עם השנים, השתנינו. המוזיקה של יהוא השתנתה, ואני השתניתי, ויהוא השתנה, כדרכו של אדם ודרכו של עולם. נהיו משפחות, ארצות שונות, סגנונות חדשים, תכניות רדיו. תכנית הכעס של יהוא ברדיו הקצה הייתה השעה היחידה בשבוע שבה הייתי שומע פאנק ומטאל, רצף שירים של דקה ורבע, עם מונולוג לבן מרוב זעם מוצדק ביניהם – יהוא כועס. כועס על החדשות, כועס על השלטון, הכיבוש, הגזענות, המיזוגניה, המשטרה, הנעשה בארץ הזו והנעשה בעולם. כועס החוצה בקול רם ורהוט ותמיד אמיתי על העוולות שכולנו כועסים/ות עליהן פנימה או בשקט או בערימת מילים שמתבלגנות לנו או מתוך מחשבות כפולות על האם אנחנו כועסים/ות כמו שצריך, או לא מספיק, או יותר מדי, או כמה פרפורמנס של כעס יש בכעס. הכעס של יהוא ב״תכנית הכעס״ תמיד נשמע לי כמו הכעס המדויק והמוצדק והחד ביותר, כזה שיכול להזיז בתוכי הרים. אני חושב שזה לא מקרה שיהוא ירון נגד השטן הוא אלבום שהוקלט אחרי 3 שנים שהתכנית הזו רצה.

יהוא ירון נגד השטן – כך בעולם, כך בארץ הזו. זה השם המלא של האלבום הכפול הזה, שיצא לפני כמה שבועות וכרגע מחזיק בתואר אלבום השנה שלי עד שיוכח אחרת.

זה האלבום החשוב של השנה פשוט כי הוא אומר את הדברים הגדולים ביותר על הזמן הזה במקום הזה, ישראל, דברים כועסים וכואבים. והאלבום הזה אומר אותם, שר אותם, כמו שאמר אותם יהוא בכל פרק של תכנית הכעס: ברהיטות, בפיוטיות, בצורה אישית מאוד שכל אחד מאתנו יכול/ה לגעת בה, ברעש גדול ובמוזיקה הורסת מרוב יופי.

זה אלבום נדיר כי יש בו התקבצות לא הגיונית של שירים מדהימים. כי ״פיקחת״, ״צייתנות״, ״איך יוצאים מכאן״, ״אתה״, ״לשמוע את כל החבר׳ה ב־2019״, ״מה זה מין״ או ״ילדים שלא נולדו״, לו היה מופיע רק אחד מהם בכל אלבום ישראלי אחר הוא היה השיר שכולם מדברים עליו, השיר שקורע את האלבום לרווחה ומשאיר סביבו עיי חורבות. ובאלבום הזה יש כל כך הרבה כאלה, שבשלב מסוים בהאזנה השנייה שלי לאלבום הפסקתי לסמן לבבות בספוטיפיי על כל שיר שכרגע נגמר.

זה אלבום נדיר כי לצד כמה מהרגעים המכאיבים ביותר במוזיקה הישראלית, אי פעם, הוא מכיל כמה מהרגעים הרכים ביותר של אהבה ויופי, ואני חושב שהוא אומר אותם בדרכים חדשות. זה אלבום נדיר כי הוא נמשך שעה וחצי. מתי שמעת אלבום ישראלי במשך שעה וחצי ולא רצית שהוא ייגמר?

זה אלבום נדיר כי הוא מחזמר הסיוט של חיינו בלי להיות מילון הייאוש הישראלי. כי ניכר בו שאף על פי שהוא נוגן ברובו לייב באולפן והוא מרגיש חי וגמיש, הוקדשה לכל פרט בו מחשבה קפדנית וסבלנית שהתבשלה שבועות וחודשים ושנים לפני שהוטבעה בוויניל.

זה אלבום נדיר כי פיזית, התקליט שלו הוא חפץ חן יפהפה. הוא תקליט כפול בעטיפת גייטפולד נפתחת, עם רשימת התודות הכי יפה שקראתי שנים, עם כל הקרדיטים והמילים החדות והרכות מתחבאות בכיסיו המפולשים. כי כמו שיש את הקונספט של דה גרייט אמריקן נובל, התקליט הזה הוא התקליט הישראלי הגדול, והוא מצליח להעפיל לתואר הזה כי הוא מצליח להגיד דברים חדים, כועסים, חדשים, לוהטים מרוב צדק, על המציאות של חיינו – ועדיין להיות אלבום סינגר סונגרייטר אישי מאוד על היומיום בתוך הראש של יהוא ירון.

כשהגיע מייל מקמ״ע עם השאלה אם ארצה לחלק עותקים של התקליט, התגובה המיידית בראש שלי הייתה ״סורי, אני כבר לא עושה חלוקות בעונג״. אבל אז שמעתי את האלבום והבנתי שבדיוק כמו כל שיר שאני מנגן בתכנית הרדיו שלי – אני רוצה שיהיה את הדבר הזה לכולם. אני רוצה לקנות כמה אלפי עותקים של התקליט הזה ולהעניק אישית לכל אדם שאני רואה. אני לא יכול לעשות את זה כי אז ארד מנכסיי, לכן רק אפציר בכולכם/ן לשמוע את האלבום הזה, אזמין אתכן/ם להשתתף בהגרלה להלן, ואגיד תודה גדולה לקמ״ע שלא רק הציעו לחלק כמה עותקים, אלא הגדילו ושלחו לי תקליט ויניל עד הבית שלי בקנדה!

אז מה צריך לעשות כדי לזכות בתקליט?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם/ן. (אם אתם/ן רוצים/ות להיות יצירתיים/ות, ספרו מה מכעיס אתכם ממש כרגע). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה ליעל!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום שישי בערב!

9 באפריל 2022

עונג שבת: הגוף ילמד איך

אוסטין אטו

openlineהלכתי לרקוד בשבת. זהו, זה כל הסיפור. כלומר, זה כמובן לא כל הסיפור, זה רק ההתרחשות. הסיפור הוא שהלכתי לרקוד בשבת לראשונה מזה שנתיים ומשהו. הלכתי לרקוד בשבת לראשונה מאז המגיפה. הלכתי לרקוד בשבת, בהחלטה של מעכשיו לעכשיו, כשבמקרה גיליתי שאחד הדיג׳ייז שאני הכי אוהב בעולם, אקסל בומן, מנגן הערב בוונקובר. ולי היו בכלל כרטיסים להופעה של Hurray for the Riff Raff. אז הלכתי להופעה, וחזרתי הביתה, ויצאתי לרקוד. לבד, כי זו מחירה של ספונטניות. הלכתי לרקוד בשבת וירדתי במדרגות לתוך מועדון מרתפי אהוב עליי שנראה בדיוק כמו שהשארתי אותו לפני שנתיים: מלא בעשן, באסים ואנשים בלי מסיכות. אני הייתי היחיד במסיכה, הרקדן במסיכה. אבל אחרי כמה זמן לא היה לי אכפת – לא שאני לבד, לא שאולי יסתכלו עליי מוזר כי אני במסיכה, ולא שעושים קוק סנטימטרים ממני. לא היה לי אכפת כי בומן היה כל מה שקיוויתי שיהיה ועוד, והוא רקם באצבעות ולב הזהב שלו כמה שעות של גופים מחייכים דרך הרמקולים. והנה משהו ששכחתי בשנתיים האלה: כמה חזק משפיעה על הגוף, ומיד גם על הרוח, מכת באסים. אני שומע די הרבה מוזיקה לרחבות אבל אני שומע אותה בבית, או באוזניות, ואין ברשותי שום דבר שיתקרב לעוצמה של סאב וופר של מועדון אמיתי. "When love is tender" של Austin Ato נשמע חמוד וכייפי בבית, אבל אני נשבע בכל שריר רוטט בגוף שלי – בכל פעם שהביט שלו חזר תחת האצבעות של בומן, האושר הפרטי והמוחלט של מועדון שלם נסק בבת אחת כמה מדרגות רוחניות גבוה יותר. יאללה, אינשאללה, במאי התכנית היא להגיע לארץ ולהרטיט כמה סאבוופרים, ובתקווה לשמח גם את הגופים שלכם/ן. [סטרים]
קרא/י את המשך הפוסט

2 באפריל 2022

עונג שבת: רופף ומסוכן

קווין מורבי

openlineכל כך הרבה ממוזיקה, או מהתאהבות במוזיקה, או מכל סוג של התאהבות, זה תיזמון. שיר מסתובב סביבי ימים, שבועות, שנים ולא פוגע בי. וברגע אחד, פתאום, כל הזוויות מתיישרות והשער נפתח. אז איך בכל זאת מתאהבים? איך לא מפספסים? אני לא יודע. אני יכול להמציא ולומר שצריך להישאר פתוחים, להישאר עקשנים, להישאר נדיבים (לעצמנו) וצריך גם הרבה מזל. את המוזיקה של קווין מורבי הכרתי ב־2019, בסך הכל לפני 3 שנים. מהרגע הראשון משהו שם דיבר אליי והפעיל אותי בדרך שלא הצלחתי להבין. היום אני יודע להגיד שמרגש אותי לשמוע דרך הפולק רוק האקוסטי הכל כך אמריקאי שלו, מהסוג שהיה יכול להפוך בקלות לעוד חובב ניל יאנג דרגה חמישית, את קוצר הרוח של הפאנק ואת התנועות הפתלתלות, הקורצות ומלאות החום, של מוזיקה אתיופית. אבל לקח לי שנים להתחיל להבין מה מכשף אותי אצל קווין מורבי, וההסבר הקצר פה הוא כמובן רק קצה הקרחון.

אבל זה עניין של תזמון, ואני פספסתי והשלמתי בדיעבד. שש שנים שמורבי הוציא אלבומי סולו מרהיבים, חלקם מושלמים, ואני לא היה לי מושג. בדיעבד, כבר השיר הראשון באלבום הראשון שלו מספיק יפה כדי להיכנס לשירי השנה שלי. איזה מזל שמוזיקה, כמו תמונה, קופאת ברגע התיעוד ונשארת. אני יכול לשמוע את האלבום ההוא מ־2013 כמו שיכולתי לשמוע אותו ב־2013. אולי ב־2013 לא הייתי שומע אותו באמת.

כמעט עשר שנים מאוחר יותר, ומורבי על סף האלבום השביעי שלו. הוא מביא אליו את אותה הראייה הצלולה של מתח ושיחרור בשיר, של קירבה וריחוק בהגשה, של איזון עדין של מרכיבים לכדי השריית שלווה, ושל עריכתה למטרה ראויה. שיר הנושא מהאלבום המתקרב, "This is a photograph", הוא שיר שאני שומע בו מהרגע הראשון מוזיקה ממערב אפריקה ומדרום ארצות הברית מעורבבות עד שאי אפשר להפריד ביניהן. שיר שמתחיל על 80 קמ״ש אבל 80 קמ״ש בתוך העיר, מהירות מוכרת שמרגישה פתאום מסוכנת. וככל שהוא מתקדם, המכונית שלנו מאיצה ונהיית רופפת יותר. איזה שיר מסוכן, איזה שיר מהמם, איזה שיר חסר שקט, וכמה יופי יש בסכנה, בתדהמה, בחוסר השקט של קווין מורבי. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט