האינטרנט, כך שמעתי, גילה לאחרונה את קייט בוש. קל להרים את האף על כך שאנשים צעירים ממני לא יודעים את יוסף, אבל היי, למה שידעו? התרבות הפופולרית של 20 השנים האחרונות לא נתנה הרבה סיבות או הזדמנויות למי שנולד/ה בניינטיז ואילך (קרי: דור הזי) להכיר את השירים של קייט בוש. היא לא מנוגנת באופן שגרתי ברדיו האמריקאי, או בכלל, ואם אין לך עניין ספציפי בפופ אייטיז או במוזיקה אמנותית, הסיכוי לפספס אפילו את השיר הכי מפורסם של קייט בוש שווה לסיכוי שלי לפספס שחקני כדורגל משפיעים משנות החמישים. זה לא התחום שלי ולא התקופה שלי.

אבל קייט בוש תמיד הייתה לפני ואחרי הכל מוזיקאית של מוזיקאים, ומי שהכיר אותה מזמן גם בלי תכניות טלוויזיה פופולריות הן מוזיקאיות מדור הזי והמילניום. ג׳ואנה ניוסם, לורד, FKA Twigs, אדל, סנט וינסנט, טוטמו – כולן אוהבות, שואלות, מושפעות ומצטטות את בוש. וכשמגיעה לאוזניי מוזיקה חדשה לגמרי ורעננה לגמרי, שעדיין מניפה על נס את האהבות שלה למי שרוצה לזהות אותן, אני שמח. כשזה קורה בתוך שיר מבריק, יפהפה, על גבול המושלם, הלב שלי קופץ ורוקד. זה בדיוק מה שקרה בחמישי האחרון, עת אספתי את השירים ל״חמישי בחצות״ ונתקלתי באי־פי חדש של קדיה בונה המצוינת. בדיעבד, כל המיני־אלבום הזה נפלא מאוד. אבל בזמן אמת הצלחתי לשמוע רק את השיר הראשון, ואז ניגנתי אותו שוב, ומיד שוב, ארבע פעמים ברצף. הוא נקרא "JGS", ראשי תיבות של Just getting started (טיפ טוב לכותבי/ות שירים: אם שם השיר מעפן בעיניך, תמיד אפשר לקצר אותו לראשי תיבות), והוא במידה שווה שיר מקורי יפהפה שעומד לגמרי בפני עצמו, ומכתב אהבה ווקאלי ומוזיקלי לקייט בוש. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

האם אנחנו חיים/ות בזמנים טובים? אני חושב שבשליפה מהירה, במחשבה על החדשות בישראל ובעולם, חלק גדול מאתנו יענה בשלילה. אבל במחשבה שנייה, על החיים הקטנים של כל אחת ואחד מאתנו, יש סיכוי טוב שנגיד: כן. זמן טוב בסך הכל. זה מתח שלפעמים קשה ליישב. לפעמים זה הפוך: בחוץ השמש זורחת על כל הפרחים, המצב שפיר, אולי אפילו יפהפה, ובבית התחושה על הפנים. כל המתחים האלה צריכים פורקן. המטוטלת שלי ושל כל מי שאני מכיר מתנופפת מקצה לקצה, מהפרטי לציבורי, מהגוד טיימז לאפוקליפסה.

בתוך כל זה, אני חושב לפעמים על התכנית השבועית שלי בגלגלצ כאי של שמש ופאן. גם ככה השעתיים שלי משודרות בין מהדורות חדשות, ומי ששומע אותי בלייב עובר מהחדשות האחרונות – והן תמיד רעות – למוזיקה שיש לי להציע. אז אני משתדל להציע מוזיקה שבחלקה הגדול גורמת לי להרגיש טוב. לרקוד, לשכוח מהצרות, לחייך, לפעמים אפילו סתם להתמסר לשיר יפה כל כך, שהוא לא חייב להיות מסיבה כדי לרכך לי את הלב.

ולפעמים מגיע שיר שברור לי מיד שהוא שלי ואני שלו. ברור לי מיד שהוא יהפוך לדייר קבע בתכנית שלי ולשיר על ריפיט בסלון ובאוזניות – פחות כפסקול לתחושה ויותר כתפילה חוזרת. אני רוצה גוד טיימז, אני רוצה קיץ קליל, אני רוצה להרגיש טוב, לרקוד, לשמוח, לנצח את החדשות. Jungle הוציאו החודש סינגל כפול, שכולל את "Good times" שהוא מאתיים אחוז שיר השבוע שלי, ואת "Problemz" שלא חסר לו כלום וגם הוא עושה לשמוח ולרקוד. להקת הריקוד הקבועה שמאכלסת את הקליפים של ההרכב התאגדה הפעם לצמד קליפים שהם כמו צחוק עם כל הגוף. האם יש לנו גוד טיימס? אני רוצה לקוות שעכשיו טיפה יותר. [טיוב] קרא/י את המשך הפוסט

אהלן! וואלה, איזה מאי היה פה. חליתי בקורונה, החלמתי מקורונה, טסתי לישראל, חזרתי מישראל, פגשתי את כולם, לא הספקתי לפגוש אף אחד, תיקלטתי יותר מדי, לא תיקלטתי מספיק, אכלתי המון סביח, לא הלכתי מספיק לים, הבן שלי פגש את הסבים שלו והאחיינים שלו והדודים שלו, חיבקתי המון אהובות ואהובים – ברשימת הדברים שבזכותם אזכור את מאי 2022, נדמה על פניו שאלבום חדש לקנדריק לאמאר, שיצא יום לפני הטיסה שלי, לא יהיה בטופ 10. אבל הוא הכה כזה גל עצום בתוכי – וגם מחוץ לי, בעולם בכלל – שעכשיו כשפתחנו דף חדש בלוח השנה, כשסיימתי עם המסעות לעכשיו, רצתי מיד בחזרה לזרועותיו. בא לי לשים את כל האלבום הכפול הזה כשיר הפתיחה, כי לאמאר עובד קשה יותר מכל ראפר אחר בדורו (אולי בכלל) לשזור את השירים הבודדים לסיפור גדול יותר ככה שכל אלבום שלו הוא רומן שלם, לא אוסף סיפורים קצרים. יש מבנה, לרוב מורכב, יש קשרים בין הסיפורים, יש פסיפס שמורכב מהרבה רגעים קטנים ויוצר תמונה גדולה. 

אני עם קנדריק מאז To pimp a butterfly, ומאז אני חושב שהוא הראפר הכי חכם והכי משוכלל בעולם, אבל כמו כל אחד יש לו בליינד ספוטס. אחת מרכזית הייתה מיזוגניה. לא בעיה חריגה בהיפ הופ, אבל מראפר כל כך חכם, מתקדם, מוסרי וחברתי ציפיתי שלא ישאיר בצד פמיניזם. באלבום החדש נראה שהוא סופסוף מכה על חטא, בין היתר, על זה, אבל כהרגלו עושה את זה בצורה מורכבת ולא פשטנית, למשל ב-"We cry together".

אבל השיר שהכי העיף לי את הראש באלבום של העפות ראשים היה "Auntie diaries". שיר חכם להחריד על דודו הטרנס וקרובת משפחה טרנסית צעירה יותר של לאמאר. הוא היה יכול לבחור בהרבה מאוד נקודות מבט לספר בהם את הסיפור שלהם ושלו, אבל הוא בחר בנקודת המבט הכי נפיצה ורגישה: של הילד שהוא היה, זה שקורא להומואים וטרנסים בשמות גנאי מתוך בורות, הומור או רוע ילדותי. הדובר ברוב השיר הוא הילד, כולל המילים שאדם בוגר לא ירגיש שמותר לו להגיד, כולל לקרוא לטרנסיםיות בשם הקודם (דבר שנחשב לפוגעני מאוד) או במגדר הקודם. רק בסוף השיר, עם כניסת כלי המיתר, הוא הופך את כיוון הסיפור, קם על רגליו כאדם בוגר ואז מפנה את המצלמה הביקורתית אל עצמו דרך עיניה של מרי־אן. 

זה שיר כל כך מעיף, מסעיר, אמיץ וחצוף, שגוי וחכם, מורכב ומשוכלל. כמו האלבום במלואו, הוא מגרד פצע של טראומה כדי להגיע לתיקון וגאולה, אבל כאלה שאינם שלמים ונקיים. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

תשמעו, האמת היא שאני חולה השבוע, אז האנרגיה שלי נמוכה מאוד – ובכל זאת היה לי חשוב להעלות עונג שבת, כי בשבוע שעבר לא היה ובשבוע הבא לא יהיה – אינשאללה אם דבר לא ישתבש אני ממריא לישראל לכמה שבועות ובכלל לא יהיה עונג עד יוני, כי אהיה עסוק בלהתחבק. אבל לא אהיה עסוק רק בלהתחבק. אהיה עסוק גם בלתקלט. לתקלט!!! סוף כל אלוהים אדירים סוף. אני יודע שמסיבות חזרו כבר די מזמן בישראל, אבל לא בקנדה ולא בחיים שלי. רק לאחרונה הלכתי לראשונה מזה יותר משנתיים לרקוד במסיבה, ואני מחכה מאז נובמבר 2019 לעשות שוב את הדבר שאני הכי אוהב בעולם: לתקלט מול קהל חי ושמח ומזיע בישראל.

באייטם הבא תמצאו את אחת משתי מסיבות שאני מרים בתל אביב בביקור הזה. היא תתמקד במוזיקה אלקטרונית. במסיבה השנייה, שאפרסם בהמשך השבוע, אני הולך לנגן דברים אחרים לגמרי. איזה דברים? אגלה עוד מעט. מה שכן, מזה שנתיים וחצי אני זומם, במובן של מדמיין שוב ושוב איך שיר מסוים שאני מת כבר לתקלט עשוי להפעיל קהל במצב האידיאלי. המצב הוא לעתים רחוקות אידיאלי, וכשמתקלטים יש תמיד הפתעות כששיר מתקבל בצורה אחרת ממה שחשבת – לפעמים לטובה.

והאמת? מהרגע ששמעתי את "Lights out" אני מת לגלות כמה חזק הוא יכול, ברגע הנכון, להעיף רחבה שלמה חמישים מטר באוויר. ברור לי שהוא שיר משוגע, במיוחד בדקה האחרונה שלו, אבל אני חושב כבר זמן מה מתי ואיך יהיה הרגע הנכון בשבילו. שיר כזה לא מנגנים סתם ככה על הדרך. צריך לפנות לו מקום בגוף של הרוקדים כי הוא ידרוש מהם הרבה ויכול להיות אגרסיבי מדי אם הדרך אליו לא תיבנה. Fred Again, גם ככה מהמפיקים האהובים עליי בשנים האחרונות, חבר כאן ל-HAAI שיוצרת מוזיקה אלקטרונית אקסטטית ורועשת מרוב אנרגיה, ואם זה לא מספיק, הם הביאו גם את רומי מדלי קרופט מ-The xx, וסימפלו בסוף השיר גם את Jamie xx. מדובר בחתיכת דבר מסוכן ורב עוצמה, ואני מתכוון להשתמש בו בכל יראת הכבוד הראויה כדי לעשות בו שימוש לטובה. אני ממש מקווה שתהיו שם כדי לגלות יחד איתי. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

אני לא יודע אם אי פעם יצא לי להגיד מזל טוב למישהו/י שבדיוק חגג/ה 100 שנה. אני מקווה שיום אחד יצא לי. בינתיים, אני יכול להסתפק באיחולים לבביים למי שלא הגיע לגיל מאה, אבל היה מגיע אליו ממש אתמול לו היה עדיין חי. במקרה הזה: צ׳רלס מינגוס. אני לא מבין כלום במינגוס, כלומר, אני לא מבין שום דבר רשמי בג׳ז. אני לא יודע את ההיסטוריה, אני לא מכיר כל כך הרבה יצירות ואלבומים, אני לא מבדיל בין הז׳אנרים השונים בתוך ג׳ז וככלל, ג׳ז הוא אחד הדברים שאני מעדיף לא לדבר עליהם מחשש שאגיד משהו לא נכון או טיפשי בשיחה שבה כל כך הרבה חובבי ג׳ז מתגאים בידע העצום שלהם בתחום (זה כמובן קורה גם במסורות מוזיקליות אחרות).

איזה מזל שאהבה וידע לא תמיד תלויים זה בזה. איזה מזל שאני לא צריך לדעת כלום כדי לאהוב ג׳ז, או לכל הפחות שירים, אלבומים, אמנים ורגעים מסוימים בג׳ז. אחד מהאהובים עליי הוא האלבום Mingus Mingus Mingus Mingus Mingus של, ניחשת נכון, מינגוס. השיר האהוב עליי לנצח יהיה השיר שפותח אותו, אבל לנצח יהלך עליי קסם דווקא השיר הסוגר, "Freedom". אחרי 40 דקות של ג׳ז מלא כוח ועדינות, תשוקה ומלחמה, אלגנטיות ובלגן – אנחנו מקבלים, בעצם, שיר. ספיריטואל, היו קוראים לזה פעם. ביט שנשמע כמו מחיאות כף ושלשלאות. ספוקן וורד. ואז, ההרכב נושא קולו: חירות, חירות, חירות. 60 שנה חלפו מאז יצא השיר הזה בגרסתו הראשונה, ואנחנו עדיין מחכים, עדיין רבים מאתנו בשלשלאות – ואי צדק במקום אחד הוא אי צדק בכל מקום – ואנחנו עדיין מוחאים כף. יום הולדת שמח, צ׳רלס מינגוס. [סטרימים. בדיעבד אני שומע הרבה מהשיר הזה באלבום החדש של יהוא ירון] קרא/י את המשך הפוסט