כבר כמה שנים שאני עף על Doja Cat. אני לא עוקב אחריה בסושיאל, שם הבנתי שיש לה חיים נרחבים ועשירים בפני עצמם, אלא רק אחרי המוזיקה שהיא לא מפסיקה להוציא. אני מת על הקול שלה, מת על הקלות שבה היא מזגזגת במהלך שירים בין להיות זמרת טובה ללהיות ראפרית מעולה, מת על ההפקות התמיד מרימות ולפרקים מצחיקות שהיא דואגת להרים סביבה, ובעיקר מת על האישיות שעוברת דרך המיקרופון: אישה צעירה, בטוחה בעצמה, חרמנית רצח, שבאה לדפוק שוטים. יש לה אלבום חדש, ארוך מדי, שמנסה להשלים את המהלך שלה מראפרית־זמרת בנסיקה לסופרסטאר. היא אפילו גייסה את השמות הכי גדולים בעולם הפופ כרגע, The Weeknd ואריאנה גראנדה (שמחזירה לה טובה על האירוח באלבום שלה משנה שעברה). אני לא חושב שזה יצליח לה, וזה משמח אותי. לא שאני רוצה שהיא תיכשל – אדרבא, שתתפוצץ – אלא שאני חושב שהיא לא תתפוצץ כי בניגוד לוויקנד ולגראנדה, דוג׳ה לא רוצה ואולי לא יכולה להיות מוקפדת. מושקעת? כן. אבל הדמות האמנותית/ציבורית שלה היא בלגן. בעיניי חינני ומשמח, אבל היא אפילו כשגראנדה שרה "fuck me till the daylight" היא איכשהו נשמעת נקייה והגונה יותר מדוג׳ה בכל יום רגיל. דה וויקנד, מצדו, כל כך מקפיד על התדמית והלוק והסאונד שזה מספיק חלול ואסתטי כדי לפנות לקהל הכי גדול. דוג׳ה קמה שיכורה וחרמנית, מה זה חרמנית, כל החצי הראשון של האלבום החדש שלה נשמע כאילו הוא נכתב עם דבר אחד בראש. היא כמובן חלק משרשרת ארוכה ומשמחת של ראפריות ששרות בגלוי ובחיוב על החשקים המיניים שלהן, אבל נדמה שאם אצל לי׳ל קים או אפילו ניקי מינאז׳ זה נעשה בדרך לשבור טאבו או מחסום תרבותי, דוג׳ה מרגישה הכי נוח בעולם לשיר על סקס, כל הזמן, כמו שהיא מרגישה הכי בנוח להיות עירומה. "Naked" הוא השיר האהוב עליי כרגע באלבום החדש של דוג׳ה, Planet her. הוא שיר חרמנות קלאסי ופשוט מאוד של דוג׳ה, שרוצה להגיע כבר לרגע הזה שבו היא ובן זוגה לאותו רגע יוכלו להתפשט כבר. ויותר מזה, היא רוצה שהבחור יפסיק להיות כל כך לחוץ וירגיש גם הוא בנוח. הביט הטיפה אפריקאי, עם דגימה משונה ונהדרת מקטע אלקטרוני, רק הופך את שיר החרמנות המבורך הזה לעוד יותר כיף. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט
