משהו קרה לי בשנה־שנתיים האחרונות. אוקיי, די הרבה דברים קרו לי בשנה שנתיים האחרונות, אבל שני דברים מרכזיים הם שהייתה מגיפה עולמית שבודדה אותי, אותנו, אותך, לתקופה כזו או אחרת תלוי מי את/ה ואיפה היית; ושהפכתי להיות אבא. אלה שני אירועים שבנוסף לכל מה שיש בהם ומקיף אותם, שניהם קרעו ממני ואז הכריחו אותי לנסח מחדש את הבית הרגשי שלי, כלומר את הלב שלי, כלומר את הדרך שבה אני סופג את העולם ומגיב אליו.

אחד הדברים המפתיעים שקרו לי כתוצאה מאחד או שני הדברים האלה, הוא שמוזיקה, שממילא מרגשת אותי וממלאת אותי מאוד, גורמת לי היום לבכות יותר מאי פעם. יותר מהר, ויותר בכי. הלכתי לכמה הופעות בחודשים האחרונים וכמעט בכולן, ברגע כלשהו, בכיתי – או נכון יותר, גיליתי שאני בוכה. הופתעתי לגלות את עצמי בוכה. יש הופעות שאני יודע שאתרגש בהן מאוד, ואפילו שירים בודדים שכשהם מתחילים אני אומר או או או, הנה באות הדמעות. אבל הפעם, כלומר לאחרונה, הבכי פורץ מתוכי ברגעים שאני לא יודע להסביר. ברגעים של שמחה גדולה דווקא, או אפילו סתם, בלי סיבה שאני מבין. זו איזו גאות שהמוזיקה מביאה, או מאפשרת.

לא רק בהופעות זה קורה לי פתאום, אלא גם בין האוזניות. אספקט מסוים של מוזיקה שתמיד שמתי אליו לב הוא שהיא גם מאפשרת לנו להתחבר אחד עם השני, וגם מבודדת. כשאני עומד בהופעה עם חברים, בתוך העוצמה האדירה של המוזיקה, אני לבד בתוכה, גם כשאני איתם. המוזיקה עוטפת אותי בגולם משלי. אני לא יכול לדבר עם החברים בלי לצעוק דרך הגולם הזה, החושים שלי מכוונים כולם אל הבמה הקרובה או הרחוקה, אני שקוע בתוך הלב והראש שלי בתוך המוזיקה. אותו הדבר קורה כשאני מטייל עם הכלב בחוץ אבל אני בתוך האוזניות. והבידוד הזה מאפשר קירבה מקסימלית למוזיקה. פתאום, בתוך העולם, זה רק היא ואני וכל השאר נעלם.

זה תמיד היה ככה עם אוזניות, אבל משהו בכיוון הפנימי שלי השתנה. בשנה ומשהו האחרונות מצאתי את עצמי לא פעם צועד בערב עם הכלב ומשתנק בזמן שיר של עמיר בניון או אסף אמדורסקי או במקרה הנוכחי, רותם בר אור. גללתי באינסטגרם קצת אחרי חמישי בחצות איזה שבוע לאחרונה וחברה העלתה סטורי עם לינק לשיר הזה, ״שיר הנושא״. אהבתי מאוד את האנג׳לסי בתחילת דרכם ועם הזמן מצאתי את עצמי מתרחק, לא בטינה, פשוט כי השבילים שלנו התפצלו. אבל הסתקרנתי, ולחצתי פליי, ותוך רבע שיר התחלתי לבכות. ממש לבכות. אז שמעתי אותו שוב, ושוב בכיתי, וככה נמשך רוב הטיול עם הכלב עד כמה שהצלחתי לראות את דרכי. אני שומע את השיר הזה כמעט כל יום עכשיו, והוא תמיד ממלא אותי עד הסוף, לפעמים גם מעבר לו. והוא עדיין, גם עכשיו כשהדמעות יבשו, אחד משירי השנה שלי. [סטרימים]

---

חמישי בחצות? אלבומים חדשים? חה! אתם/ן בוודאי מתלוצצים/ות. אנחנו בדצמבר, החודש השחון, וטוב שכך. אין אלבומים חדשים לעדכן עליהם, חוץ מאלבומי חג מולד שבאמת, גם אם הייתי מנסה לזייף עניין בהם לא הייתי מצליח. אבל זה ממש בסדר, לא חסר מה לשמוע החודש, כי החודש הוא…חודש סיכומי השנה! 

סיכומי השנה אמרתי

ואללה איסתור, כמה סיכומים יפים יש לנו כבר בשבוע הראשון של דצמבר. נדמה שבכל שנה הסיכומים מתחילים להתפרסם מוקדם יותר, לא?

תזכורת חשובה: זה פחות משנה מי באיזה מקום במצעד. מה שמשנה הוא איזה בחירות מרכיבות את המצעד, וההצעה שלי היא למצוא את המצעד שהכי לרוחכם/ן (לכן נתתי טעימה של המקום הראשון מכל מצעד, כי זו בחירה שבמידה רבה משקפת את רוח המצעד ובוחריו) ולצלול אליו כדי לגלות בו פנינים שפספסתם/ן השנה ולהתאהב בהם. כי אף פעם לא מאוחר להתאהב במוזיקה.

מוזיקה

• נפתחה ההצבעה למצעד האלטרנטיבי השנתי של רדיו הקצה! [עברית]
• מגזין המוזיקה המפורסם והמשעמם ביותר בעולם, הרולינג סטון, בחר את 100 אלבומי השנה שלו. מאז התפנית שהם עשו לפני כעשור כשהבינו שהם לא יכולים להמשיך להיות רק מגזין לגברים לבנים שאוהבים רוק, הם הפכו צפויים אפילו יותר, כמו הגראמיז, והם מעלים על נס באופן קבוע אמנים סופר סופר סופר סופר פופולריים ונטולי קונצנזוס – תחשבו הארי סטיילס, בילי אייליש, אדל, קנדריק לאמאר, אריאנה גראנדה… אני יודע, שיעמום. שיעמום בקטע של סורי אני פשוט לא מאמין לכם שהקשבתם לכל האלבומים הברובם באמת מצוינים ברשימה הזו ובחרתם למקום הראשון את האלבום של ביונסה כי חשבתם שהוא היצירה המוזיקלית הכי טובה ששמעתם השנה, ולא כי חשבתם שזו בחירה מוגנת ונוחה שתגרום לכם להיראות פחות גברים לבנים זקנים. [אנגלית]
• בצד השני של הספקטרום מהרולינג סטון אפשר למצוא מועמדים כמו The Quietus, מגזין שמתעניין במוזיקה ניסיוניות, מחפשת, מאתגרת, וחדשנית. גם הם בחרו את 100 אלבומי השנה שלהם, ויש מעט מאוד חפיפה בין הרשימה שלהם לזו של הרולינג סטון. בתור התחלה, סביר להניח ששמעתם/ן על 98% מהאמנים ברשימה של הסטון, ואולי 50% מהרשימה של הקווייטוס אם ממש שמתם/ן לב השנה. ברמת ההכרתי 3 אלבומים בלבד מהטופ 10 שלהם. זה המקום להכיר משהו חדש שירחיב את עולמכם/ן. [אנגלית. #1: האלבום של Jockstrap]
• מגזין הבעיקר־אבל־ממש־לא־רק־היפ־הופ Complex בחר את 50 אלבומי השנה שלו. רוצו להכיר את מה שפספסתם/ן. #1: נו מי יקבל את כתר הראפ אם לא…? [אנגלית]
• אותו אחד לקח גם את הספוט #1 במצעד האלבומים הקצר והתמציתי של BBC 6 Music. [אנגלית]
• מגזין האינדי הבימינו־כבר־ותיק Paste (וואלה אני זוכר כשהייתי מנוי על גרסת הנייר שלו!) בוחר את אלבומי השנה שלו. #1: Big Thief! [אנגלית]
• אם הטעם שלכם/ן מוגדר מאוד ז׳אנרית, או שבא לכם/ן המלצות ממוקדות מאוד, המגזין Popmatters חילק את אלבומי השנה שלו לאלבומי השנה בפולק, באינדי פופ, באינדי רוק, במטאל, באמביינט ועוד. [אנגלית]
• גם הניו יורק טיימס נדרשו לשאלת אלבומי השנה. בחירות יפות, אבל אני מודה שזה קצת מאכזב ומאוד אמריקאי לבחור את האלבום הסביר מינוס של ביונסה ל-#1. [אנגלית]
• בחירות יפות ומפתיעות לפרקים ב־50 אלבומי השנה של Exclaim. במקום הראשון: Alvvays! [אנגלית]

ספרים

• כמו בכל שנה, סיכום הספרים היפה והמוצלח ביותר בעיניי מגיע מהאתר של NPR, שם מכונסים לא פחות מ־402 ספרים שהם אהבו השנה. אבל אל תיבהלו מגודל הסיכום! הכיף הגדול בו הוא לא ללכת לאיבוד (אם כי גם זה כיף מאוד) אלא לשחק עם הפילטרים שלהם, שמתחילים בדברים צפויים כמו ״קומיקס״, ״ביוגרפיות״ או ״ספרי ילדים״ וממשיכים בפילטרים מצוינים בעיניי כמו ״כתיבה מעולה באמת״, ״די קצרצר״, ״בואו נדבר על מין״, ״הצד האפל״ ועוד דרכים מצוינות. נסו לבחור 2 או יותר פילטרים בבת אחת ותראו איזו המלצות מצוינות תקבלו. [אנגלית]
• בניו יורק טיימס בחרו את 100 הספרים הבולטים של השנה (בממשק חדש ונוח יותר מאי פעם אצלם, שהם העתיקו בחלקו מהסיכום של NPR), ומתוכם כבכל שנה הם בחרו את 10 ספרי השנה – 5 רומנים, 5 ספרי עיון. [אנגלית]

---

התחלתי בגלגלצ את סיכומי השנה שלי! והסיכום הראשון הוקדש כולו למאזינים/ות ששונאים/ות ג׳ז. אם אתם/ן אוהבים/ות ג׳ז, בואו לשמוע. אם אתם/ן שונאים/ות ג׳ז, על אחת כמה וכמה בואו לשמוע, באמת – המטרה שלי בסיכום הזה היא לגרום לשונאי/ות ג׳ז להבין שהרבה מהמוזיקה הנפלאה ששמענו השנה ביחד והתרגשנו ממנה השנה ביחד מכילה אלמנטים של ג׳ז אז אין סיבה לפחד. שעתיים של השירים הכי טובים של 2022 שיש בהם טיפה טיפה ג׳ז לא מעיק – היפ הופ, האוס, גרוב, אינדי, ארנ׳בי, אפרוביט – ממש פה. [סטרים]

---

ואם זה בא לכם/ן ממש בטוב, גרסה מורחבת מאוד של העניין הזה אפשר למצוא בפלייליסט הסיכום הראשון שלי ל־2022: ג׳ז לא מפחיד אותי 2022, כמעט 100 שירים אקסטרה מעולים שאהבתי השנה ועונים להגדרה לעיל. [ספוטיפיי]

---

צחקתי בקול רם מאוד מהווידאו הנפלא הזה, שבו ערכו מחדש קטע וידאו של ריק רובין ופול מקרטני כשהם מאזינים לשיר אייקוני. [טיוב]

---

אחד מקטעי הווידאו האהובים עליי לאחרונה מגיע מ-Fred Again. השבוע חשבתי שאם אושיב מישהו/י שלא אוהב/ת האוס לשמוע את האלבום החדש של פרד, לצפות בבוילר רום שלו ולצפות בשיחה שלו עם זיין לואו, אין מצב שהאדם הזה לא י/תתאהב לחלוטין לכל הפחות בפרד, אם לא בהאוס בכלל. האיש הזה לא רק מוכשר כמו שד, הוא גם נראה כל כך אמיתי וחשוף. אני לא חושב שראיתי אמן אלקטרוני או דיג׳יי שמחייך כל כך רחב וכל כך הרבה. זה משמח בהמון דרכים. בכל אופן, שיחה טובה ונינוחה מאוד על מוזיקה ומשפחה ומה חשוב, גם לואו וגם פרד כל כך טבעיים בסיטואציה שקשה לא להישאב לתוכה. ובאיזור דקה 38 יש רגע מדהים שהפך בצדק לוויראלי ובו פרד מדגים לחברו לשיחה איך הוא משתמש בכלי העיקרי שלו, הסמפלר. אם תישארו עד הסוף תקבלו קטע יפהפה ומרגש מאוד של סטיבן קולבר יחד עם מוזיקה של פרד. תודו שלא ציפיתם/ן. [טיוב]

---

דום 1, בדפדפן, כי למה לא? [דום]

---

מי שעוקב/ת אחרי פטי סמית׳ באינסטגרם יודע שהיא מפרסמת כמעט כל יום תמונה וכיתוב כלשהו בדרכה הפטיסמיתית. כבר שנתיים שאני שואל את עצמי מתי היא הולכת לכנס את זה בספר והחודש זה אכן קרה עם הספר החדש A book of days, שהוא כינוס והרחבה של פוסטי האינסטגרם שלה. בניו יורקר נותנים טעימה מהספר. [אנגלית]

---

2manyDJs, הלא הם האחים דיוואלה מ-Soulwax הלא הם הדיג׳ייז הכי טובים בעולם, הוציאו לפני 20 שנה את As heard on Radio Soulwax Pt. 2, אלבום מיקס שהגדיר מחדש את אלבומי המיקס והיה נקודת שיא – יש יגידו רגע המפץ – של תרבות המאשאפים של העשור הראשון של האלפיימז. האלבום ההוא, שעירבב במומחיות וחוצפה את Salt n Pepa עם הסטוג׳ס, את 10cc עם דסטיניז צ׳יילד, ואת Peaches עם הוולווט אנדרגראונד, היה חלק מהתהליך המהיר והמלוכלך שהפך את סולווקס מהרכב רוק מעניין לאחת מנקודות ההשקה הכי יצירתיות, מלאות המצאה, מעוררות השראה ובאופן כללי מוגזמות ומגזימות בין כל מה שנחשב ״רוק״ לכל מה שנחשב ״אלקטרוני״. סולווקס הפכו מאז להיות הרימיקסרים הכי מעניינים של 20 השנה האחרונות ובעיניי, כאמור, הדיג׳ייז הכי טובים בעולם, כאלה שמחזיקים שליטה מוחלטת בטכניקה ועושים פשוט מההההה שהם רוצים וזה נשמע תמיד מדהים.

על כל פנים – עשרים שנה אמרנו. סולווקס הוציאו כמה וכמה מיקסים כאלה של רדיו סולווקס אבל זה היה היחיד שיצא בזמנו בצורה חוקית לגמרי על דיסק עם אישורי זכויות מכל המעורבים, הישג די משוגע בהתחשב במה שהם עושים שם. כדי לחגוג את המאורע הם מוציאים את זה לראשונה על ויניל וגם העלו את זה לאפל מיוזיק, אבל מה שמעניין אותי הוא לא הגישה – המיקס קיים בסאונדקלאוד וביוטיוב שנים – אלא זה שהם מתראיינים עכשיו על התקופה ההיא והאלבום ההוא וזה מרתק. כולל אנקדוטות יפות במיוחד על דיוויד בואי, שמסתבר שהיה מעריץ גדול בזמן אמת שלהם ברמת היה כותב הודעות בפורום של סולווקס. [אנגלית]

---

המסורת השנתית היפה ביותר בעולם המוזיקה בחצי העשור האחרון היא לא הבחירה באלבומי השנה, אלא הראיון השנתי של וניטי פייר עם בילי אייליש. למי שלא מכיר את הסדרה, מדובר בראיון שהמגזין מקיים עם אייליש מדי שנה באותו התאריך. הם התחילו כשהיא הייתה בת 15, לפני האלבום המלא הראשון, בתחילתה של נסיקה, ולנגד עדשתם היא התפוצצה והפכה למגה־סטאר גלובלית. מדי שנה מדובר בסרטון אישי ויפה שבו אייליש מספרת על חייה כרגע ומקבלת הזדמנות להסתכל אחורה על התשובות שלה בשנים קודמות. מפה לשם נוצר פה מסמך תיעודי יפהפה של איך זה להפוך לכוכבת על בגיל צעיר. כל ראיון עומד בפני עצמו בעיניי אבל שום דבר לא משתווה לצפייה בכל השנים ברצף, או יום אחרי יום במשך שבוע. [טיוב]

---

לעולם, לעולם, לעולם לא תשמעו שוב באותה הצורה את "The power" של Snap. לעולם!!! [וידאו, פייסבוק]

---

קרן או מהיה יה יה׳ז (שהוציאו אלבום מעולה השנה) היא אחת מאייקונות הרוק הכי מזוהות של ימינו. אבל איך מלבישים אייקון רוק? הניו יורק טיימז משוחחים עם האישה שמלבישה את או מזה 21 שנה, כריסטיאן ג׳וי. [אנגלית]

---

קומיקס מצוין: אנחנו צריכים לדבר על חולצת נירוונה שלך. [אנגלית]

---

פסטיבל הנוסטלגיה־אימו When we were young, שהיה אמור לכנס בעיר אחת בנבדה הופעות של My Chemical Romance, Death Cab for Cutie, Jimmy Eat World, Paramore, אבריל לוין ועוד עשרות כוכבי אימו־רוק של שנות האלפיים, בוטל ברגע האחרון, כמה שעות לפני פתיחת השערים, בגלל אזהרות על מזג אוויר מסוכן. כשזה קרה, העיתונאית שנשלחה לסקר את הפסטיבל לניו יורק טיימס הייתה יכולה פשוט לבטל את הכתבה. במקום זאת, היא עשתה משהו הרבה יותר טוב: כתבה נהדרת, צבעונית, מלאת אירוניה ורגש, על אלפי המעריצים המבוגרים והצעירים שהסתובבו ברחובות כשאכזבתם, געגועיהם וייסוריהם הם כל מה שנשאר. [אנגלית, תצלומים]

---

וואלק כשלחצתי על הווידאו הקצר הזה בטוויטר על ליריקס של Barenaked Ladies לא ציפיתי לרכבת ההרים הרגשית שאעבור תוך 2 דקות בלבד. נפלא. ומוזיקה! [וידאו, אנגלית]

---

כסא, פסנתר, פסנתרן היא סדרת תכניות על ועם יוני רכטר: 7 פרקים, 7 עשורים של יצירה, 7 שירים. [סטרים. טכנית, 6 עשורים]

---

אני אוהב מאוד קפה, אפשר לומר שאני גיק קפה גבולי, ובחודשי השיא של המגיפה צללתי למחילת הארנב שהיא ערוץ היוטיוב של ג׳יימס הופמן – מומחה קפה עולמי שפתח ערוץ יוטיוב ובו הוא מעלה מדריכי הכנה, ביקורות מוצרים חדשים, השוואות, סקירות היסטוריות (המקינטה!) ועוד אלפי דברים, קטנים וגדולים. אה, וגם יש לו את הקול הכי נחמד להאזנה, עם מבטא בריטי מושלם. בכל אופן! הערוץ שלו הוא קצת לחולי קפה בלבד, אני חושב, ולכן לא פרסמתי אותו כאן עד עכשיו אבל עכשיו ג׳יימס הופמן התארח בפינת המומחים של Wired כדי לענות על שאלות קפה של הקהל הרחב, וזה סרטון שהתמוגגתי ממנו לגמרי. גם כי השאלות מגיעות מכל רמות ההבנה והסקרנות של קפה, החל ממומחי קפה וכלה בחובבנים נטולי כל ידע, וגם כי הופמן עונה על כל השאלות לעניין, בנועם ובלי להתנשא. אה, וגם בגלל המבטא. וזה תענוג בעיניי. לחיים! [טיוב]

---

קינג פרינסס, שגם היא הוציאה השנה אלבום נהדר, בטייני דסק חדש. [טיוב]

---

קחו איזה 10 דקות בסופ״ש הזה כדי לנהל שיחה, או טוב יותר, לבקש כל מיני טקסטים דמיוניים, דרך צ׳ט הבינה המלאכותית של OpenAI. זה מוצלח בקטע מפחיד. למשל, ביקשתי סלוגן בחירות למירוץ לנשיאות של סת׳ רוגן וקיבלתי את "High times and high priorities with Seth Rogan for President!". דברים התחילו להיות ממש מעניינים כשביקשתי תיאור עלילה של סרט על 3 נינג׳ות שתקועים בלולאת זמן בתוך וולמארט, או דוגמה מתסריט לסרט של ווס אנדרסון על הסכסוך הישראלי־פלסטיני, או הצעת מחקר לנושא שהמצאתי, או ליריקס לשיר של בילי אייליש שלא קיים.

---

איזה רעיון מוזר ומסקרן: בדומה לבנק הזרעים העולמי ופרויקטי שימור ארוכי טווח אחרים שמיועדים לשמור על אוצרות יקרים לאנושות במקרה של אפוקליפסה או קרוב אליה, The Global Music Vault מתעתד לעשות אותו הדבר, אבל למוזיקה. כל כך הרבה שאלות: איך? בעזרת לוחות זכוכית קשיחים שפותחו לאחרונה ואמורים לשמור בצורה דיגיטלית יצירות מוזיקליות על חומר שעמיד לרוב אסונות הטבע והאדם. איפה? עמוק בתוך הר בקוטב הצפוני. למה? או. ולא פחות חשוב: מי? כלומר, מי יישמר בארכיון? ומי יישאר בחוץ? פיצ׳פורק עם השאלות. [אנגלית]

---

בלבי יש מקום רב מאוד, רב משאי פעם האמנתי, לשירים. חלק קטן אבל יקר מאוד בלבי שמור לזן ספציפי ונדיר מאוד של שירים: שירי אושר זהיר. אלה שירים נדירים מאוד כי באופן כללי, אם חושבים על שירי אהבה, יחסים, או החיים בכלל, רוב השירים מדברים על מה שחסר, על מה שהיינו רוצים שיהיה, על מה שהיה ואיננו. וגם מבין מיעוט השירים המבסוטים על החיים, קל יותר למצוא שירי וואו וואו אני מתפוצץ/ת מאושר וטוב (אני חושב על "Happy" של פארל נגיד) או שירי אני מאוהב/ת מעל הראש (אני חושב על "Singing in the rain" כדוגמה קלאסית).

שירי אושר זהיר הם כל כך בודדים בעולמי שאני מלקט אותם כמו תלתני 4 עלים, שומר אותם בזהירות בין דפי ספר חיי ושב להריח אותם בכל פעם שאני צריך מנה מרוכזת של אושר מציאותי, לא פלסטיקי, אושר שנקנה בעמל רב ובסבלנות וברור ממבט אחד בו כמה הוא יקר וכמה הוא שביר, ועם זאת, כמה שהוא פה ואמיתי. אני חושב על ״מודה אני״ של מאיר אריאל, על "Wonderful tonight" של אריק קלפטון, ועכשיו נוסף עוד תלתן נדיר לאסופה, ״סוף סוף באמת״ של דניאל רובין. כמו ״שיר הנושא״ בפתיחת העונג, גם השיר הזה מציף לי את הלב. מה יש בו? כמה דברים של אושר פשוט והכרת טובה:

יש לי בית, סוף סוף באמת
יש לי איש שאוהב אותי
יש לי פסנתר

ההורים שלי בריאים, תודה לאל
יש לי בית, סוף סוף באמת

הרבה לאבד, סימן שיש הרבה
קל לקדש את העצב – הוא לא כל האמת

העיניים שלי מתמלאות דמעות של זהירות ויופי רק מלהעתיק לפה את השורות האלו. כמה קשה להכיר בטוב כשהוא מגיע, להתאמץ לא ליפול לפחד (הרבה לאבד), לעצב שנאחזנו בו כל כך הרבה זמן. נכון, הכל בר חלוף, אבל עכשיו, ממש עכשיו, לאיזה זמן שלא יהיה, האושר פה. ומותר, מותר לאהוב. [סטרימים]

---

עוד מזה? הירשמו ותקבלו כל עונג חדש ישר למייל. עדכונים כמעט יומיומיים אפשר למצוא בטלגרם של העונג ובסטוריז באינסטגרם שלי. נתקלתם בלינק נפלא? הפליאו לי אותו למייל.

שתהיה שבת שבוגי! איזה כיף.