הייתי צריך לצאת וללמוד מה בעצם פשר המילה "Saoko", וכשלמדתי זה היה אחד הרגעים של אההההה, ברור! בעצם ידעתי כבר. ״סאוקו״ הוא סלנג פורטוריקני שהמשמעות שלו היא משהו כמו וייב טוב, סטייל, אנרגיה, ריקוד, גרוב. כל הדברים האלה נוכחים מהרגע הראשון בשיר הזה, שיצא כבר כסינגל אבל עכשיו עומד בשעריו של האלבום החדש של רוסאליה שיצא השבוע (עוד ממנו בהמשך). מי שרוצה גרוב, סטייל, וייב טוב, יכול/ה להפסיק לחפש.

באלבום הקודם, שהפך אותה לכוכבת בינלאומית וגם לאחת הזמרות האהובות עליי של ימינו, רוסאליה התיכה בצורה מהממת מרכיבים של פלמנקו מסורתי (שׁאותו היא למדה ובו היא שולטת ברמה גבוהה בהגזמה) עם מרכיבים של אלקטרוני, היפ הופ, טראפ ומוזיקה ניסיונית. כבר אז היא לא היססה לדגום ולצטט, הן מהמסורת, הן משירים ספציפיים. גם הפזמון של "Saoko" הוא רפרנס לשיר רגאטון קלאסי, ויחד איתו היא כמעט מפנה לחלוטין גב לאלבום הקודם. יש בו ראפ וג׳ז ורגאטון ובטח עוד כמה נימים שאגלה עם הזמן.

האלבום החדש מתפוצץ ממגוון – יש פה כל כך הרבה השפעות ורוסאליה מותחת את הקול והמוזיקה שלה לכל כך הרבה כיוונים, שלפרקים כמעט קשה להאמין שזו אותה הזמרת מ-El Mal Querer. ועל זה בדיוק השיר: על נזילות, על טרנספורמציה מהירה בלי חשבון. אבל עוד לפני שידעתי את זה, לפני שהלכתי לברר מה פירוש המילים הספרדיות בשפה שאני מבין, מהרגע שהתחיל השיר הרגשתי את זה בבירור: הגרוב, האנרגיה, הריקוד, הווייב. לא היה לי סיכוי. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

יש סיכוי שפיתחתי אובססיה קלה לשיר שיצא היום לפני 30 שנה. עפתי עליו כשהוא יצא, הייתי עדיין ילד על סף גיל ההתבגרות ולא הבנתי הכל או הרבה, אבל הבנתי שבשיר הזה יש דברים שלא שמעתי עד אז אף פעם. שמעתי את השיר הזה אולי אלף פעם מאז: ברדיו, ב-MTV, בקסטות, בקבצים ובסטרימינג (איכשהו מעולם לא היה לי אותו על דיסק). שמעתי אותו כל כך הרבה שהוא הפך למובן מאליו – לא רגשי, במובן של כבר לא שמתי לב או התרגשתי ממנו, אלא מובן מאליו מחשבתי, כזה שלא עוצרים כדי לשאול לגביו שאלות. הוא הפך לאקסיומה בחיי. 

אבל לפני כמה חודשים חזרתי אליו שוב כי ניסיתי להדגים משהו באיזה סטורי מוזיקלי באינסטגרם ונזקקתי לדוגמה שידעתי שאמצא בשיר הזה, וכשהאזנתי לו שוב, עכשיו כשביליתי כמה עשרות שנים בלחשוב ולדבר ולכתוב על מוזיקה – נפלו לי כמה אסימונים בבת אחת. הבנתי ש-"My lovin' (you're never gonna get it)", השיר הכמעט לחלוטין מושלם של En Vogue מ־11 במרץ 1992, לא נוצר יש מאין.

ברור שלא – כלום לא נוצר יש מאין. אבל בעולם שלי סירקה 1992, השיר הזה הגיע משום מקום, עמד על כתפיהם של שום דבר. ברור שלא. לא אכנס כרגע לכל מרכיבי השיר, לברייקדאון המפואר ביותר של תחילת הניינטיז, לחשיבות של אן ווג לעלייה של זמרות שחורות, או לדרך שבה השיר הזה יושב על ציר קריטי ב־1992 של היפ הופ, ארנ׳בי, ניו ג׳ק סווינג (תחשבו מייקל ג׳קסון של אותן שנים) וסול קלאסי – אני רוצה להתייחס רגע לשירה.

אן ווג היו, אם נעשה להן רגע רדוקציה, להקת בנות. אבל הן לא היו סתם להקת בנות. הן היו להקת הבנות המצליחה ביותר מאז הסופרימז, הפאקינג סופרימז. וכשעצרתי לראשונה לחשוב על זה, הבנתי שאן ווג כפי הנראה ישבו עם התקליטים של הסופרימז ולמדו כל מהלך קולי כמו שכדורסלנים יושבים מול תרשימים של קבוצות יריבות. הן כמובן לא הראשונות שהושפעו מדיאנה רוס וחברותיו וגם הסופרימז לא הגיעו משום מקום, אבל אני רוצה לטעון שאן ווג היא חוליה סופר משמעותית בשרשרת שמחברת את הסופרימז אל, בעצם, Destiny's Child. כשמקשיבים לאן ווג, שומעים בדיוק על איזה תקליטים ביונסה ורעותיה ישבו כדי לנתח כל מהלך. אם שומעים את הסופרימז, ואז את אן ווג, ואז את דסטיני׳ז צ׳יילד, אפשר לשמוע איך הרמוניות ומסירות ווקאליות בין הרכב קולי נשי משתנה בהדרגה מדגש על הרמוניה לדגש על קצב. השירה של ביונסה יותר דומה לכלי הקשה מאשר להרמוניות של דיאנה רוס, אבל אן ווג בול באמצע. 

מה רציתי לומר? מגיע לאן ווג הרבה יותר כבוד בהיסטוריה של הפופ ממה שהן מקבלות, אפילו בימי הזוהר הנוכחיים של רנסאנס הניינטיז. "My lovin'" נשאר סינגל מטורף בעיניי, התפוצצות של אטיטיוד, עצמאות ופמיניזם שנותן את מלוא הכבוד למסורת מוזיקלית בזמן שהוא מפרק לה ת׳צורה לבלי שוב, ושיר שהיה יכול להיות מושלם אם הוא היה נגמר בדיוק ב־3:48 ולא נמשך לדקה המיותרת ביותר. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

עונג שבת רץ כבר די הרבה שנים. מפחיד לחשוב, אבל עוד כמה שנים זה יהיה 20 שנה, ברוטו. לאורך השנים פיתחתי הרגל בריא לקחת חופשה בכל חודש ינואר מיד אחרי המרתון של שירי השנה. אבל מה? בין קיץ 2018 לסתיו 2020 העונג היה בפגרה, וכשחזרתי, פשוט שכחתי. והאמת? אני מותש פה. לא מהעונג, פשוט יש כאן תינוק ועבודה וחורף ועוד רגע שנה שלישית של מגיפה.

אני צריך רגע. לכן, בפברואר אני הולך לכבות קצת מכשירים. העונג יצא לחופש של חודש, ויחד איתו גם חמישי בחצות ואינסטגרם וטוויטר וכל הרעש המתוק הזה. אני הולך להתמודד עם פומ״ו של מלא שירים ואלבומים חדשים ולא לרדוף אחריהם באותה האדיקות (התכנית בגלגלצ תיקח הפסקה קצרה יותר באמצע החודש בלבד). אני הולך לשמוע אלבומים ישנים שאני אוהב מההתחלה עד הסוף, אולי אפילו לקרוא ספר אם אצליח. השנתיים האחרונות והתקופה האחרונה בפרט הביאו את המצברים שלי לסף ריקנות, ואני הולך לתת להם קצת להתאושש. אז העונג של היום הוא האחרון לחודש הקרוב – נשתמע שוב ב־5 במרץ.

אני אוהב את הביטוי ״השיר הבא״. יש הופעות שלמות שבהן כל משפט שאומר/ת האמן/ית על הבמה מתחיל ב״השיר הבא״. אם לתכנית רדיו שלי היה שם, הוא היה ״השיר הבא״. בכל אופן, לא על זה רציתי לדבר. רציתי לדבר על זה שעברו 4 שנים, ואני מאמין שהגיע הזמן לא לשיר הבא אלא לאלבום הבא של ליקי לי. האלבום האחרון שלה, מ־2018, so sad so sexy, צלל לי כל כך עמוק לתוך הנפש שאני טועה לחשוב שהוא הולך איתי עשורים. האלבום לפניו, I never learn מ־2014 הוא פיסת תקליט מושלמת. ליקי לי עומדת כבר עשור על הגבול שבין האינדי לפופ, מתנהלת בביטחון ואטיטיוד של ריהאנה אבל יוצרת מוזיקה נגישה שמתעלמת משיקולי פופולריות. יש לה נוכחות גם בשירים הכי שטחיים, ויש לה אוזן דייקנית וקפדנית. לכל אלבום יש סאונד משלו והוא מגובש ושלם בתוך עולם האלבום. בואו נפתח את העונג השבוע עם השיר שפותח את האלבום האחרון של לי, "Hard rain", כמעין תפילה. תפילה לפתיחת שמי ההקלטות בשבדיה. השנתיים האחרונות היו קשות מספיק, הבו לנו אלבום של ליקי לי. [זרימים] קרא/י את המשך הפוסט

לא ידעתי שהיה חסר לי שיר אהבה עד שהגעתי השבוע ל-"Airport" של Alex the Astronaut. טריטוריה מסוכנת, שירי אהבה. שדה מוקשים. היסוס יתר או סטייה קלה בשיווי המשקל והנה מתפוצצת הפשטנות, הנה מרסק את השיר הדף קיטש. קל לכתוב שיר אהבה, קל להגזים בכתיבת שיר אהבה, קל ליהנות משירי אהבה. קשה לכתוב שיר אהבה פשוט, שמשכנע אותי שמדובר בחווייה אמיתית – לא מועצמת (מדי), לא צבועה מחדש (מדי), לא מקושטת או ערוכה להחריד. אלכס לין, א.ק.א אלכס האסטרונאוטית, הגישה לנו השבוע את "Airport". מכיוון שהראש שלי עסוק במחשבות על בלדות כוח (עוד על זה בשיר הסיום, ובשבוע הבא באינסטגרם שלי), שמתי לב איך השיר של אלכס משתמש בטכניקה שנפוצה בבלדות כוח: הוא מעלה את ההילוכים בהדרגה. הוא מתחיל כל כך מינורי שהוא כמעט סתמי – היא פותחת את הרדיו ושומעת שיר של פיבי ברידג׳רס ומתמלאה קנאה שלא היא כתבה את השיר הזה. הפזמון הראשון, ״אהבתי אותך כל הזמן הזה״, מגיע באותו הילוך: אגבי, כמעט מהוסס עד לתו האחרון וההחלטי שלו. עליית התופים בסוף הפזמון היא הטעייה: היא מתפוררת בחזרה לביט לא מאיים, לא דרמטי, רק טיפה יותר עשיר מקודמו. בלי לשים לב, העלינו הילוך, קטן, בעדינות. אנחנו מתקרבות לשדה התעופה, שם אלכס תפגוש את אהבת לבה אחרי זמן רב שלא התראו, אחרי פנדמיה שלמה, אחרי צדדים שונים של העולם. היא מנסה להסיח את דעתה מהחששות, להיות קול, אבל אבל עוד לפני שהגענו ל־2 דקות הפזמון מכריע אותה. היא לא יכולה להכחיש: ״אהבתי אותך כל הזמן הזה״, היא שרה וקולות הרקע פורשים מאחוריה את הכנפיים שהיא החביאה מאחורי הלב. הבית השלישי מתחיל ברעד, בנחיתה בשדה התעופה. הנה שאר המגיעים, המחכים, המתחבקים. הנה היא. ״הבטת בי ובכית״, היא שרה, ״הזרוע שלי משכה אותך לחיבוק – ואני שוב בבית״ והנה, בלי שום דרמה בעיבוד, בלי מניפולציות, אני מתחיל לדמוע מהמילים בלבד. אבל אז – הו אז, הו הו הו! אז – הן נכנסות למכונית. הן שומעות בה קרלי סיימון. הן נוסעות ביחד, והפזמון השלישי מגיע כמו צונאמי: ״אחרי כל הזמן הזה״ היא גועשת, גואה, ״אהבתי אותך כל הזמן הזה״, וכל השנתיים האחרונות, המרחק, הגעגועים, ההמתנה, גואים איתה. אני על הרצפה, מתבוסס ברגשותיי, מצמיד אל לבי את האייפון הדמיוני שלי ודומע אל האוזניות. לא ידעתי כמה היה חסר לי שיר אהבה. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

לא פשוט לדבר על קשיים נפשיים. לשיר עליהם בצורה שתצליח לאזן כנות, קבלה, נאמנות לרגש, היעדר מלודרמה ועדיין העברת העוצמה האדירה של התמודדויות נפש, זה קל ופשוט כמו להיות אקרובט קרקס שמאזן צלחת מסתובבת על כל יד, רגל, ברך וכתף בזמן שהאף מחזיק אותו על כדור מתגלגל. כמאזין, שאינו כותב ומקליט שירים, נדמה לי לפעמים שיש קרב משיכות חבל בין הבושה והסטיגמה שאנשים רבים עדיין מרגישים כשהם חושבים לספר על התמודדויות נפשיות קשות, לבין הדחף לשתף בכמוסי הלב שמניע כל כך הרבה מהשירים והיצירה שאנחנו אוהבים. איפה היו השירים של ניק קייב אם הוא היה חושש או מתבייש לגעת בביבי הנפש? איפה היו השירים של טורי איימוס אם היא הייתה מתביישת לספר? הדוגמאות רבות מספור, ורובן מגיעות מאיזורי הסינגר־סונגרייטר, הפסנתר, הגיטרה, לפעמים הלהקה, לעתים רחוקות ונפלאות הביט של שיר ראפ.

פופ מצעדים נגיש ורקיד הוא לא הזירה המקובלת. גם המנוני דמעות ברחבה כמו "Dancing on my own" של רובין או "Someone great" של LCD, נדמה שהם נוגעים בשוליים הרכים והקלים של התמודדויות נפש. נדיר למצוא שיר פופ מושלם שמדבר על דיכאון עמוק, על מחשבות טורדניות שמחריבות את היום והלילה, על התקפי חרדה ממוטטים. אני חושב שאולי נדיר למצוא אותם כי נדיר לכתוב אותם. כי זירת הפופ, עם הקידוש הלכאורה־נצחי שלה של גוד טיים, סקס, מערכות יחסים וריקודים, לכאורה לא חברה.

לכן כל כך מרסק אותי, פוצע אותי במובן הטוב והמרפא ביותר, השיר החדש של סטרומיי, "L'enfer", או בעברית, ״הגיהינום״. סטרומיי היה ונשאר פנומן פופ, ברמה שאני לא זוכר כמותה מאז פרינס וסטיבי וונדר. אמן שכותב, מלחין, מעבד ומפיק את השירים שלו, ולא עוצר שם אלא אחראי גם לצד החזותי של ההופעות, העטיפות, הבגדים והקליפים. רמת השקעה ודיוק שבדרך כלל מביאה איתה צבא של יועצים, מנהלים, יחסי ציבור ושיקולים מסחריים ואחרים שקל לתת להם לסרס את היצירה או להפוך אותה למשהו רחוק. לא אצל סטרומיי, שמזמין אותנו בשיר הזה ישירות לתוך הראש שלו, ראש שבו הוא מרגיש בדידות מצמיתה. בשנים שעברו מאז אלבום המופת שלו הוא כמעט לגמרי נעלם, ואני זוכר שכבר אז היו דיבורים, כנראה ישירות ממנו, על התקפי חרדה. עברתי שנים של התקפי חרדה, אני לא מקנא בו. אני רק מודה לו על הדיוק שבו הוא מרכיב את התמונה: המילים, כן, אבל גם הריף הקצר והדוקר הזה שכל השיר משתתק כדי לפנות לו מקום לרגע חד בפזמון, ריף שמרגיש כמו ברק שחותך לך את החיים ומשאיר אותך על הרצפה. אני מודה לו גם על הקליפ, הרחבה מוקפדת ויצרית של מה שמבטא השיר: בדידות עצומה בתוך עצמך, ריקוד בלתי נשלט בין תשישות לבין קוצר נשימה, התפרצויות זעם עצמי. אני מודה לו גם על זה שעיקם לרגע את המרחב והזמן בטלוויזיה הצרפתית בשידור חי, מבוים ועשוי לעילא, שם הגיע כדי להתראיין ופצח בשיר. אני לא חושב שיש אמן פופ טוב יותר, אמיץ יותר, מעניין יותר, ואהוב עליי יותר כרגע בעולם מסטרומיי. [סטרימים; טיוב] קרא/י את המשך הפוסט