לא נמאס לך לפעמים משירי אהבה? אני לא מדבר בהכרח על הקיטש והקלישאות, אני גם לא מדבר על מרכזיותה הקיצונית של אהבה במוזיקה פופולרית – עם כל הכבוד, יש עוד רגשות. אני מדבר על זה שכמעט כל שירי האהבה בעולם הם שירי אהבה רומנטית. אין ספק, אהבה רומנטית, אהבה מינית, היא משהו שכולנו מחפשים/ות במידה כזו או אחרת של אובססיה. אבל האם היא האהבה היחידה בחיים שלנו? האם היא האהבה שאנחנו חולקים עם הכי הרבה אנשים בחיינו?

כתבתי על זה בעבר ובטח עוד אכתוב על זה בעתיד בלי סוף, אבל אהבה חברית, אהבת החברות/ים שלנו, היא בעיניי אהבה גדולה, עמוקה, עשירה, כזו שיש לה כוח לבנות ולרסק – וכזו שאם תשאלו את המצעדים או תחנות הרדיו המרכזיות, בקושי קיימת בעולם. 2021 הביאה לפתחי כמה שירי חברוּת נהדרים. הבעיה היא שחלקם הגדול עוסק באובדן. נראה שלפחות בכל הנוגע לגברים, אנחנו מרשים לעצמנו לכתוב על חברינו הגברים במונחים חד משמעיים של אהבה רק כשהם כבר לא כאן כדי לשמוע את זה.

השבוע נתקלתי בשיר המעיף הזה, "I have a love", של For Those I Love, שם הבמה של המוזיקאי האירי דיוויד באלף. זה שיר מתוך אלבום הבכורה שלו, שהוא כתב לחברו ושותפו המוזיקלי פול קוראן, שהתאבד ב־2018. הטקסטים חוזרים אחורה ונכנסים פנימה, אבל המוזיקה מתפרצת החוצה – ראפ־דיבורי במבטא, קצת כמו The Streets, על מוזיקה שמתרוממת וגואה להאוס ורייב. השיר הזה לפת אותי בגרון מהרגע הראשון, ואני ממליץ להקשיב או לקרוא את המילים תוך כדי – תיאור מתוק של חברוּת מילדות ועד ימינו, עם השורה החוזרת שוב ושוב: "I have a love, and it never fades". ואני מתרסק לגמרי, רוקד עם דמעות בעיניים, בחלק שמתחיל ב־3:35, ובו באלף, מדבר ישירות בגוף שני, מזכיר לחברו שאיננו איך לפני שנה הוא השמיע לו בנסיעת לילה את המוזיקה לשיר הזה ממש… והחרוז האחרון, שמפנה את העיניים ישירות למושא השיר – אגרוף בבטן. להפוך זיכרון של אובדן להתרוממות הרוח – איזה כישוף אפל. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

אני ממש זוכר את הרגע שבו גיליתי ש-"I feel good" של ג׳יימס בראון, שיר שנדמה שהיה נוכח בחיי מאז ומתמיד, הוא רק חרך לעולם שלם ומלא שמחה שנקרא Funk. זה קרה בזכות ערן דינר בפורום מוזיקה בנענע, או בוואלה, או בוויינט, אני כבר לא זוכר את השנים האלה מספיק טוב. הוא הכין אסופה קטנה ומגניבה של שירי פ׳אנק, ואני זוכר שהוא כתב משהו בסגנון של: למה אף אחד במדינה הזו לא אמר לנו שמותר לנו לשמוח ככה?

מאז, כשאני צריך זריקה ישירה של אנרגיה, שמחה וכיף לעורק ראשי, אני מנגן פ׳אנק, עם העדפה ברורה לפ׳אנק הרזה שרואים לו את הברכיים בזווית של הביט על פני פ׳אנק שמנמן ועשיר כמו של פ׳אנקדליק למשל. אני מנגן The Meters או לין קולינס או בטי האריס או James Gang. אני מנגן את היורשים העכשוויים שלהם כמו האלבום השני של מארק רונסון, או Quantic. ואני מנגן את "Perm" של ברונו מארס או את "Come down" של אנדרסון פאאק. ולאחרונה, אני מנגן, בלי הפסקה, את "Fly as me" של Silk Sonic.

גם "Perm" וגם "Fly as me" דומים אצלי בראש מאוד: שניהם קודם כל מחוות ורק אחר כך שירים בפני עצמם. הם מלאכת טלאים מרהיבה של רפרנסים וציטוטים של סאונד ומהלכים, גם אם לא של בהכרח צירופי תווים מדויקים, שיכולים להרכיב רק תלמידים שקדנים של פ׳אנק כמו מארס ופאאק. הם הונדסו ברמת האטום כדי להידחק בכוח לקאנון מאוד ספציפי של פ׳אנק הדוק ורזה. אפשר היה בקלות לפטור אותם בתור חיקויים, מחוות ריקות או אפילו פארודיות (לשניהם יש ליריקס משעשעים מאוד), אלמלא גורם קריטי אחד: גורם הכיף. ת׳מבינים, פ׳אנק יכול להיות מקורי מאוד, אבל מקוריות, אותנטיות וביטוי אישי היא לא שם המשחק בו. לא, זה המשחק של רוק וחבריו הבהירים. פ׳אנק נועד לשחרר לך את התחת ובעקבותיו את המיינד. הפ׳אנק בא לעשות לך כיף, לגרום לך לזוז בכיסא או בסלון או באוטו או ברחוב. פ׳אנק משובח משתמש בכל הסודות של אלכימיית הגרוב כדי שהפרקים בגוף שלך – ברכיים, מרפקים, אגן, כתפיים – לא יצליחו להישאר במקום. אם פ׳אנק היה פסיכומטרי, מארס ופאאק היו מקבלים 800 כל אחד על "Fly as me" לבדו, אפילו בלי הדיסקוגרפיה של כל אחד מהם בנפרד. תוארי פרופסור במדעי הכיף, ענף פ׳אנק. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

אף מוזיקה לא נוצרת מעצמה. אני לא יודע מה היה השיר הראשון – כנראה הצלילים של הטבע עצמו – אבל כל שיר מאז צמח על שורשים של שיר אחר. אין מוזיקאי/ת שלא מושפע/ת מאחרים/ות, מעצם העובדה שאף אחד/ת מאתנו לא חי/ה מגיל אפס בתוך חדר אטום (וטוב שכך). אני מאלה שאוהבים להבין השפעות – אם מגיע משהו שנשמע לי חדש ומשום מקום, אני הולך לקרוא, להאזין ולברר על מה מסתמך הצליל החדש הזה. הוא תמיד מסתמך על משהו. והנה הסיבה שאני מעלה את זה עכשיו: ברוב המקרים, אם אני ממש אוהב משהו, זה אומר שאני אוהב גם את ההשפעות העיקריות שלו – גם אם עדיין לא שמעתי אותן, סיכוי גדול שכשאשמע זה ידבר אליי. יוצא הדופן הוא The War on Drugs. ההשפעות הברורות עליו הם, בראש ובראשונה, ברוס ספרינגסטין בשיא הנוצץ שלו, רוק אמצע הדרך של האייטיז כמו Dire Straits וטום פטי נניח, ואמנים רועשים אבל רכים יותר, כמו My bloody valentine. אף אחד מהשמות הנ״ל לא נמצאים בפלייליסטים שלי. אני לא שונא אף אחד מהם – הם פשוט לא מדברים אליי, בפרט בתקופה שלהם שהשפיעה יותר מכל על אדם גרנדוסיאל, שהוא הלב הפועם של המלחמה בסמים.

ועם זאת – אני מת, מת על המלחמה בסמים. על ההשקעה בפרטים הכי קטנים, על בחירת הצלילים, על הביט היציב שנוסע בכבישים ארוכים לנצח, על כל בחירות הסאונד הקטנות והמוקפדות ועל המהלכים הבנאליים והפשוטים ביותר. אין לי הסבר לזה. גם אין לי, עדיין, הסבר לכך שהאלבום החדש שלו נשמע לי כמו רכבת שדוהרת ודוהרת ודוהרת אבל לא ממש מגיעה לשום מקום, וזאת בניגוד לאלבום הקודם שהיה פשוט מדהים בעיניי. אין לי הסבר, אבל יש לי רגע אהוב, והוא הרגע שבו הכל משתנה. באמצע האלבום מחכה לנו שיר הנושא, "I don't live here anymore". ואני לא יודע אם זה פריטת הגיטרה המזדהרת בפתיח, אם זה ריף החשמלית הניאוני או אם זה הקולות של הצמד Lucius, אבל השיר הזה, כמעט מהרגע הראשון, רוטט עם חשמל אצור שמחכה להתפרק. כשקולות הרקע מצטרפים בפזמון, לשיר אחד בלבד, הרכבת של האלבום פתאום מתרוממת מהפסים וממריאה. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

קודם כל, התנצלות: אדי קצת בצודד. סליחה, אני קצת מצונן. ולכן רק סוג של חצי־עונגשבת השבוע, כי כוחותיי לא עומדים לי למהדורה שמנה ועסיסית כמו שאני אוהב. אני בטוח שבכל זאת תמצאו במה לנעוץ שיניים. או… אוזניים?

השנה ערכתי חלק מכובד מהכתבות של תומר קריב בסדרה ההיסטורית ״הסיפור של פורטיס״, שרצה במגזין הקצה הכתוב. תומר התחיל את הסדרה מימי נעוריו של הנער היצירתי והמוזר רמי פורטיס וסיים אותה כשהגיע להווה. ערכתי את הסדרה בהתלהבות רבה למרות שבעצם, אני לא כזה מעריץ ענק של פורטיס. אני אוהב כמה וכמה שירים שלו, זה כן. אני מכיר ומוקיר את החלק המכריע שלו בפיתוח של הרוק הישראלי, זה בוודאי. אני חושב שיש לו את המשקפיים הכי מגניבים במוזיקה הישראלית, בקלות. אבל אני לא ממש שומע אלבומים שלו. אני יותר בטים ברי סחרוף, אבל זו הרי לא תחרות, זו חברוּת. וכמו שיש חברים/ות שהולכים איתך כל החיים וכאלה שמגיחים/ות לכמה שנים, משאירים/ות חתיכה מהלב שלהם/ן בשלך ולוקחים/ות חתיכה משלך איתם/ן לנצח – כך גם עם אמנים, כך גם עם אלבומים. החברות שלי עם המוזיקה של ברי היא מתמשכת ומתחדשת. החברות שלי עם המוזיקה של פורטיס הגיעה לשיאה באלבום אחד, חצי אוטומטי, שיצא לפני 20 שנה פחות יום (מחר, יום ראשון, נחגוג לו 20 שנה).

האלבום הזה הגיע אליי בטעות. מישהו הביא לי אותו בהשאלה, אני לא זוכר עד היום מי, והמישהו הזה מעולם לא ראה שוב את הדיסק הזה כי הוא נשאר אצלי לנצח. לא כי שכחתי – אז עוד זכרתי מה השאיל לי אותו – אלא כי סירבתי להיפרד ממנו. בסדרה של תומר קריב, האלבום הזה הוא אחד הרגעים שבהם פורטיס המציא את עצמו מחדש ככותב וכזמר. אני לא יודע – לא ממש הקשבתי לפורטיס עד אותו רגע באותו הקשב שקריב הקדיש לאלבומים שלו. אני רק יודע שהאלבום הזה הגיע לי בול בזמן ופגע לי בול בלב. זה מהאלבומים האלה ששמעתי כל כך הרבה שאני יכול לזמזם כל מהלך של כל כלי בשירים שאני הכי אוהב. לאוזניים הלא־מלומדות שלי, זה גם נשמע כמו האלבום הכי מוזיקלי של פורטיס ששמעתי, עם המהלכים והתפניות והלחנים והבחירות העיבודיות וגם הביצועים הקוליים הכי מעניינים ורחבי יריעה ששמעתי ממנו (ושוב, אני ממש לא מומחה בקטלוג כולו).

״שר על מרטין לותר״ הוא הזיית גוספל־רוק. ״חצי אוטומטי״ נשמע כמו מארש לוויה, על פורטיס עצמו כמו על המדינה שבה הוא חי ועלתה באותן שנים באש. יש לי כל כך הרבה לומר על האלבום הזה, וכולו יהיה אישי וסובייקטיבי לגמרי לי. אבל רק אשלח אתכם/ן לשמוע את הסינגל הראשון מתוכו, ״בחיק המשפחה״. בזכות הסדרה של תומר התבהר לי עד כמה פורטיס הוא מבקר חד וקבוע, לכל אורך הקריירה שלו, של מגוון הדרכים שבהן אנחנו מסממים את עצמנו כדי לא להתמודד עם העולם העולה באש: טלוויזיה, ריגושים מהירים, חלומות חו״ל, הבטחות להארה. בשיר המושלם, הג׳זי, המפתיע הזה הוא מסתכל מחדש על הסכנה שבשקיעה בספה, מול הטלוויזיה, צופה בזוועות ומרגיש נפלא: ״בתים דולפים ממתח ומעודף ציפיות / מחכים לרצח שאחרי הפרסומות / המנחה מופיע והנה החדשות / שולף את האקדח ויורה במצלמות. / עוד יום נפלא עובר עליך בחיק המשפחה״. אבל הוא לא צורח את זה סטייל ״רד מעל מסך״. הוא שר את זה בעייפות איומה, וזה מתוק ומטלטל הרבה יותר. מזל טוב לאחד האלבומים האהובים עליי בעברית אי פעם, ואיזה אושר גדול שלרגל המאורע הוא סופסוף עלה לראשונה לכל פלטפורמות הסטרימינג. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

אני חושב הרבה השבוע על תיקלוט. זה מדגדג לי באצבעות. חוץ מלייב סטרימז ביוטיוב וחתונה אחת כאן בוונקובר, לא תיקלטתי כבר שנתיים מול קהל גדול יותר מזוגתי והכלב. לפני שנתיים, כמעט בדיוק, תיקלטתי באינדינגב עם חברי ושותפי תום, במה שהיה אחת הרחבות והמסיבות הכי מעיפות שיצא לי להזיז בהן אנשים. בעולם אידיאלי, הייתי רוכב על הגאות של אותו ערב לתיקלוטים נוספים, לקהלים נוספים. במציאות, אני מתקלט בעיקר לקיר הלבן שמאחורי עמדת התיקלוט שלי. ועד כמה שהמוזיקה עדיין יפהפיה, מרגשת, דוחפת, מרוממת, מבריאה – חסר לי עדיין האלמנט הקריטי של קירוב הגופים, קירוב הלבבות אפילו: לגרום לא.נשים להתקרב: למוזיקה, אחד/ת לשני/יה, לעצמם, בזכות האירוע המשחרר הזה של התמסרות לגוף ולצליל בין עוד אנשים. זה עוד יחזור לחיי, אני יודע. בשבועות מסוימים אני לא דואג. אבל בשבועות אחרים, כמו השבוע, אני חושב על זה כל הזמן. במיוחד כשמגיעים לחיי שירים כמו "Otomo" של Bonobo ומהרגע ששמעתי את הברייקדאון האפי הזה, שמתחיל ב־00:47, כל מה שאני יכול לחשוב עליו הוא להמיט את הדרופ היפהפה הזה על קהל חם וצמא. אלוהים, תן לי רק טיפת מזל, תן רחבה בלבבי. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט