האמת היא שהרוח נפולה מאוד מהחדשות האחרונות מישראל, אבל אחת המטרות של עונג שבת היא להציע הפוגה והסחה משיט היומיום. בתמונה: עלות השחר, באמת.
העונג ממשיך במתכונת הקיץ שלו, עונג אקספרס. עוד פרטים כאן. בואו נתחיל: קרא/י את המשך הפוסט
בשנים כתיקונן, הקיץ בוונקובר, קנדה (היכן שאני נמצא) הוא כל מה שהיינו רוצים/ות שיהיה הקיץ בישראל. קיץ חם ומואר אבל עדין, מתון, מרחף בקלילות סביב 23-27 מעלות, עם שמש עד עשר בלילה ומכופתרת בתיק לכל מקרה בערב. קיץ שזוהר בצבעים עזים שלא ייאמנו, צבעים שהתבשלו באדמה בשלוש עונות גשומות. אה כן, ואין זיעה. כלומר, יש אם את/ה קנדי/ת ויש בחוץ יותר מ־20 מעלות, אבל בשבילנו שבאנו מארצות המדבר, אין זיעה בקיץ הוונקובראי.
יש לצ׳זארה פאבזה האיטלקי נובלה נפלאה שבה אני נזכר בכל פעם שמגיע פה הקיץ, קוראים לה: ״הקיץ היפה״.
אבל השנים אינן כתיקונן. קיץ, נהוג לומר פה, הוא סטייט אוף מיינד. זו כמובן אמירה נואשת של א.נשים שאין להם/ן קיץ, א.נשים רוצים/ות לשכנע את עצמם/ן שעם קצת חשיבה נכונה, אם רק ניכנס למצב הרוח הנכון, יהיה לנו קיץ גם כשבחוץ 17 מעלות וגשם. עד לפני כמה ימים, כך אכן נראה קיץ 2022 בוונקובר. היו פה ושם מקבצים שמשיים של יום, יומיים, אפילו שלושה, אבל עד כמעט סוף יולי, ה״״״קיץ״״״ שלנו היה מה שבישראל נקרא סתיו במקרה הטוב (20 מעלות, מעונן חלקית), או חורף במקרה הרע (16 מעלות, טפטוף).
אבל עכשיו, הקיץ פה. ואחרי 36 שנים בתודעת שפע בכל הנוגע לשמש, אני חי פה עכשיו בתודעת חסר. יש שמש? יוצאים החוצה. יום מעל 25 מעלות? זורקים את הכל הצידה, נשלים עבודה אחר כך, ויוצאים לדשא, לאגם, לחוף, לפארק, לפאטיו של מסעדה עם חברים או עולים על אופניים. אני אדם סולארי, תמיד הייתי – כשיש שמש אני מלא חיים ושמחה. כשאני עצבני, מוטרד, עצוב, אני צריך קודם כל לבדוק: אולי מעונן בחוץ כבר כל היום?
אז לטובת שלוות הנפש, וכי אני יודע שעוד חודש וחצי מעט הקיץ הזה גם הוא ייעלם, החלטתי להקשיב לעצמי. ללכת עם העקרונות שהגדרתי בכל הנוגע לקיץ, שבישראל יש מספיק ממנו לייצא, ובוונקובר היו מתים לדעת איך לייבא. במילים אחרות, בסופי שבוע שטופי שמש כמו הנוכחי, אני הולך להקריב כמה דברים, וביניהם עונג שבת.
בשבועות כאלה, אני הולך להעלות עונג אקספרס: עונג מקוצר, רק כמה אייטמים שלא יכולים לחכות השבוע, בלי שיר פתיחה, שיר סיום, ובלי להגיע לשלושים, ארבעים, חמישים אייטמים.
ואני מבטיח, כשיגיע הסתיו, אולי אפילו קודם אם המזג יתאכזר, אנחנו נחזור לטבוע בלינקים על בסיס שבועי.
פטרונים/ות: יחד עם העדכון על הפוסט הזה, שלחתי לכם/ן גם סקר קצרצר בעניין העונג אקספרס. אני רוצה לשמוע את דעתכם/ן.
לא הייתי פה איזה חודש, וזה היה חתיכת חודש מצטיין לפזמונים בעברית. מספר שיא של פזמונים נדבקו לי למוח והייתי צריך ללכת לטיפולי הסרה בלייזר לו לו הייתי רוצה לקלף אותם משם (למה שארצה? תענוג). ״מה שנחשב״ של דניאל סאן קריאף, ״קוביד 19״ של נונו, ״ימינה שמאלה״ של יערה – גברות הפופ החדשות הביאו רצף מנצח של תולעי אוזן שיותר מששמחתי לפגוש, שמחתי לפגוש מחדש כל שלוש דקות בתוך הראש שלי.
אבל הפזמון החביב עליי השבוע הוא הפזמון החצוף והממכר שהביאה עדן דרסו להמנון הווגינה החדש ״פונאני״. אף על פי שיש בו טעות בעברית (״חוששני״ זה חושש+אני, ובמקרה הזה דרסו הייתה צריכה לומר ״חוששתני״ = חוששת אני), זה לא מפריע לו להיות מבריק ולהידבק כמו זיעה לכל דבר ביולי הזה. ״אם אתה רוצה את הפונאני, האני, חוששני, מאמי, שלא תקבל אותו אף פעם״. זה החרוז המרובע הזה ברצף (פונאני, האני, חוששני, מאמי) שמוגש בכל האטיטיוד האדיש הראוי לדחיית מחזרים נלהבים מדי, והביט של כהן ומיש, שירה את הפזמון הזה למעמקי קפלי המוח שלי וצריך לום ועבודת כפיים כדי לחלץ אותו משם. אבל למה לחלץ? חוששני, האני, שזה יישאר איתי עוד זמן. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט
יש פה סופ״ש חג בדיוק (קנדה דיי!) והוא סוגר שבוע שבו היו אצלנו, לשמחת הלב הגדולה, חברים מישראל. או במילים אחרות – עונג קצרצר השבוע, מפאת עודף כיופים מחוץ למסך המחשב. אשרינו, צרות שכאלה.
אז בשם הזריזות אקצר קצת במילים, ובואו נפתח פשוט בכל הכוח. את סודאן ארכייבז הכרתי ב־2018 עם אי פי הבכורה המצוין שלה, וזכיתי לראות אותה על במה באותה שנה בפסטיבל SXSW, שם היא נתנה הופעה מוזרה ומפוזרת מאוד אבל הייתה עדיין כובשת כדרכם של ווירדוז מוכשרים. לאחרונה נדמה שעם הזמן הסאונד והפרסונה המוזיקלית שלה הולכים ומתהדקים. "Selfish soul" היה מועמד טוב מאוד להמנון הקיץ האלטנרטיבי, והסינגל החדש "NBPQ (Topless)", ראשי תיבות של Natural Brown Prom Queen, הוא פשוט חגיגת קיץ ענקית מאמנית עם מספיק כישרון ועומקים להביא אלבום ג׳ז רוחני אבל בוחרת להרים במה שלפחות בעולם הקטן שלי הוא להיט מסיבות קיץ מספר אחת. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט
האינטרנט, כך שמעתי, גילה לאחרונה את קייט בוש. קל להרים את האף על כך שאנשים צעירים ממני לא יודעים את יוסף, אבל היי, למה שידעו? התרבות הפופולרית של 20 השנים האחרונות לא נתנה הרבה סיבות או הזדמנויות למי שנולד/ה בניינטיז ואילך (קרי: דור הזי) להכיר את השירים של קייט בוש. היא לא מנוגנת באופן שגרתי ברדיו האמריקאי, או בכלל, ואם אין לך עניין ספציפי בפופ אייטיז או במוזיקה אמנותית, הסיכוי לפספס אפילו את השיר הכי מפורסם של קייט בוש שווה לסיכוי שלי לפספס שחקני כדורגל משפיעים משנות החמישים. זה לא התחום שלי ולא התקופה שלי.
אבל קייט בוש תמיד הייתה לפני ואחרי הכל מוזיקאית של מוזיקאים, ומי שהכיר אותה מזמן גם בלי תכניות טלוויזיה פופולריות הן מוזיקאיות מדור הזי והמילניום. ג׳ואנה ניוסם, לורד, FKA Twigs, אדל, סנט וינסנט, טוטמו – כולן אוהבות, שואלות, מושפעות ומצטטות את בוש. וכשמגיעה לאוזניי מוזיקה חדשה לגמרי ורעננה לגמרי, שעדיין מניפה על נס את האהבות שלה למי שרוצה לזהות אותן, אני שמח. כשזה קורה בתוך שיר מבריק, יפהפה, על גבול המושלם, הלב שלי קופץ ורוקד. זה בדיוק מה שקרה בחמישי האחרון, עת אספתי את השירים ל״חמישי בחצות״ ונתקלתי באי־פי חדש של קדיה בונה המצוינת. בדיעבד, כל המיני־אלבום הזה נפלא מאוד. אבל בזמן אמת הצלחתי לשמוע רק את השיר הראשון, ואז ניגנתי אותו שוב, ומיד שוב, ארבע פעמים ברצף. הוא נקרא "JGS", ראשי תיבות של Just getting started (טיפ טוב לכותבי/ות שירים: אם שם השיר מעפן בעיניך, תמיד אפשר לקצר אותו לראשי תיבות), והוא במידה שווה שיר מקורי יפהפה שעומד לגמרי בפני עצמו, ומכתב אהבה ווקאלי ומוזיקלי לקייט בוש. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט