אני חושב ש-Doja Cat נכנסה לחיי קצת אחרי שהעונג יצא להפסקה, אז אני לא בטוח שהספקתי לאכול לכם את הראש כל כמה שאני אוהב אותה. לא הייתי מאלה שעקבו אחריה בסאונדקלאוד עוד מ־2014 אבל בהחלט קפצתי על העגלה כשהיא הייתה כבר בהאצה ב־2018 עם הסינגלים שלפני אלבום הבכורה, ובמיוחד "Go to town" המשמח שנכנס אז לשירי השנה שלי ו-"Mooo!" שנכנס לפלייליסט ההיפהופ השנתי דאז. היא הפכה אז לתופעה קטנה והמשיכה לנסוק ב־2019 אבל ב־2020 כבר דוג׳ה התפוצצה לגמרי עם רצף סינגלים ורימיקסים, ובראשם "Say so" (והגרסה שלו עם ניקי מינאז׳) שהפכו אותה לשם שפחות או יותר כל אדם מתחת גיל 30 בצפון אמריקה נתקל בו – השבוע היא גם זכתה באמן השנה ב-American music awards. אבל אפילו זה לא היה השיר הבאמת ענק שהיא הוציאה השנה. "Boss bitch", שהכרתי בזכות תלמידת התיקלוט שלי סיון, הוא שיר שלא בא להיות סקסי או חמוד אלא לפרק את הפאקינג מועדון. אחת הסיבות שאני כל כך אוהב את דוג׳ה קאט הוא שאין לה שום בעיה לעבור משירה לראפ למשחקיות ובשירים החזקים שלה, כמו זה, זה בא יחד עם אטיטיוד, אישיות והמון סוואג. אם אתם עדיין מתפוצצים מ-״212״ של אזיליה בנקס, אז הגיע הזמן להרחיב את התיקייה הזו עם ״212 גירסת 2020״. [סטרים]

קרא/י את המשך הפוסט

העובדה שהעונג חזר רק באוקטובר 2020 אומרת שבין היתר, לא זכיתי לחגוג פה בזמן אמת שירים ואלבומים נפלאים בשבוע שבו הם יצאו. ואני בטוח שאם היה עונג שבת במאי האחרון, הייתי עושה פה מסיבה שלמה מ-"Sunshine", קטע מהמם בן 8 דקות של אחד האמנים האהובים עליי בעשור האחרון, Romare. רומר שלנו (מבטאים במילרע כמו אומר, שומר, גומר) הוא מהאמנים האלה שמצליחים לעשות מוזיקה שבבסיסה היא לגמרי אלקטרונית, אבל איכשהו היא אף פעם לא נטולת חום אנושי. יש לזה כמובן הסברים טכניים: הוא משתמש הרבה באפקטים פיזיים (כמו פדלים של גיטרה, בניגוד לדיגיטליים) ולכן לא הכל מדויק ברמת המילישנייה; גם כשהוא קוצץ את הדגימות שלו הן כמעט תמיד מכילות קולות אנושיים וכלים אקוסטיים וחשמליים, בניגוד לסינתזה מוחלטת שהרבה אמנים אלקטרוניים בוחרים בה כדי לייצר צלילים. אבל יותר מכל, תמיד התרשמתי מאיך שהוא בונה את הקטעים שלו, עם דגש גדול מאוד על רגש ודינמיקה של רגש, כלומר איך שהמאזין – או אידיאלית, המאזין הרוקד – ירגיש בתחילת הטראק ואיך הרגש הזה יתעצם או ישתנה לאורך הטראק. מוזיקה אלקטרונית רקידה לימדה אותנו שיש הרבה דרכים לעשות את זה, וחלקן נשמעות לנו מאוד מלאכותיות או אגרסיביות. גם רומר יודע להשתמש בעלייה כשצריך, אבל איכשהו, זה אף פעם לא מרגיש מזויף או מאולץ אצלו, וזה תמיד מביא אותי להתרוממות רוח. "Sunshine" הוא קטע האוס, אז ביחס לשירי רוק ופופ השינויים בו לוקחים זמן, אבל הם לא מפסיקים לקרות והם לא מפסיקים להשפיע לי מיידית על הרגש. ב־1:20 אני לא יכול שלא להרגיש איך החזה שלי מתרומם בהתרגשות כאילו אני מתחיל להמריא. ב־2:40 אי אפשר שלא לצנוח ולהזדקק יחד עם המוזיקה. אין לי באמת את הכלים הטכניים, את התיאוריה המוזיקלית, או את ההבנה בסאונד כדי להסביר איך רומר עושה לי את מה שהוא עושה. אני יכול רק לומר שמהצד הזה של האוזניות, לאיש הזה יש השפעה על הרגש שלי כמו סרטים של דיסני על ילדים. [סטרים. וכמובן שזה יהיה בשירי השנה שלי]

החלה עונת סיכומי השנה! מעכשיו, מדי שבוע אקבץ פה סיכומי שנה מעניינים מרחבי הרשת, מוזיקליים ברובם אבל בוודאי לא כולם. בואו נתחיל:

קרא/י את המשך הפוסט

בום. באפ. בום. באפ. ככה נשמע לופ בסיסי של היפ הופ מהסוג שמכונה גם, בהתאמה, Boom bap. תוף בס (בום!) ואחריה מכת סנר (באפ, נגיד, למרות שבראש שלי זה יותר קלאק!). פשוט, ישיר, לפרצוף, בסיס יציב שעליו כל ראפרית וראפר יכולים לבנות מגדלים יציבים או רעועים, ישרים או עקלקלים, עם המקצבים של הראפ שיוצא להם מהפה. ואולי זה סוד הקסם של "Look over your shoulder", שיר מהאלבום של באסטה ריימז שיצא החודש אבל הוקלט (ודלף) עוד ב־2015. משתתף בו גם קנדריק לאמאר (ואנחנו מדברים פה על קנדריק מהתקופה של To pimp a butterfly, כן?) והוא מסמפל את מייקל ג׳קסון הילד, כך שמדובר פה במפגש של ענקים, אבל אני חושב שהקסם לא היה קורה אם הביט היה מורכב, מלא חיוּת ושינויים ותתי־שינויים כמו שלושת הווקאליסטים כאן. במקום זאת, הוא אמנם מקושט בכלי מיתר ופסנתר ופיסות קצוצות ומפוזרות היטב של ג׳קסון, אבל הוא צועד יציב מאוד לאורך כל השיר בעוד קנדריק מאיץ, פונה, משנה לפחות פעמיים את מקצב הראפ שלו, שוכח לנשום איזה דקה שלמה; ובאסטה, שגדול מקנדריק ב־15 שנה ובוודאי לימד אותו בעקיפין הרבה מאוד על ראפ, לוקח אותנו לרכבת הרים. וואלק זה אפילו לא ממש חשוב לי על מה הם שרים כאן. אני יוצא לצעוד על המסילה הישרה שבונה הביט היפהפה והישרשר של Nottz ומוצא את עצמי נסחף לגמרי בגרובים המתחלפים והמתנגשים לאורך השיר המטורף הזה. אני מתעורר מהעונג רק בסוף השיר, כשכריס רוק המעצבן מתחיל לצעוק למיקרופון וכל מה שבא לי זה להתחרש לרגע. [סטרים]

קרא/י את המשך הפוסט

יש אלבומים גדולים. כלומר, יש אלבומים שהם כל כך גדולים שהם אירוע, ושנקשר סביבם קונצנזוס בזמן אמת. אני לא מדבר רק על, ווטאבר, פינק פלויד או משהו. אני מדבר על המאה שלנו. בק טו בלאק של איימי ויינהאוס. פיונרל של ארקייד פייר. שני האלבומים הראשונים של בון איבר. שני האלבומים האחרונים של קנדריק לאמאר. מה שנהדר בלחיות ולהיות מאזין כשהאלבומים האלה יוצאים הוא שזוכים לראות ולשרטט לאורך הזמן את האדוות שההתפוצצות שלהם יוצרת, ולא רק לקבל אותם כמובן מאליו בדיעבד (ברור שכולם מחקים את הביטלס). למשל, לראות איך הסאונד מלא השקט והאוויר מהאלבום הראשון של The xx הדהד בשנים שלאחר מכן אצל ג׳יימס בלייק ואז אצל לורד והתגלגל לרוזליה, למשל. או כמו המקרה שלפנינו: In Rainbows. מי שזכה להיות בהכרה מלאה ב־2007 לא ישכח את ההגעה של האלבום הזה, ובאופן לא מובן מאליו הוא הפך עם הזמן לאלבום מרכזי כמו קיד איי ולדעתי פופולרי ממנו. מה שבטוח הוא שהיה דור שלם של מוזיקאים שהיו אז בדיוק בגיל המתאים כדי לחטוף אותו לפרצוף בתור המפגש המשמעותי הראשון שלהם בזמן אמת עם אלבום של רדיוהד, והאדוות מגיעות עד ל־2020, שנה שבה יצאו שני קאברים שונים בתכלית ומהממים בתכלית לאותו שיר מאותו אלבום של רדיוהד, על ידי שתי זמרות מעולמות שונים לגמרי, שהיו בנות 18 ו־19 כשיצא האלבום (שתיהן, כמה מוזר, נולדו כמעט באותו יום בהפרש של שנה). אחת מהן נפגוש בשיר הסיום. השנייה היא Kelly Lee Owens, מוזיקאית וולשית שנעה על מגוון אלקטרוני רחב שמתחיל בדרים פופ מלודי ונגמר בטכנו מהפנט. האלבום השני שלה יצא השנה והוא לא פחות מפנטסטי, והוא נפתח בלא פחות מאשר קאבר סינתי מסחרר ומרהיב ומשגע ביופיו ושומט לסתות בעיניי ל-"Arpeggi". רדיוהד קראו למקור "Weird fishes / arpeggi", והקאברים מתחלקים ביניהם בשני החלקים של השם. אם יש לכם רמקולים משובחים או אוזניות יקרות, זה הזמן להשתמש בהם. [סטרים]

קרא/י את המשך הפוסט