לא הייתי פה איזה חודש, וזה היה חתיכת חודש מצטיין לפזמונים בעברית. מספר שיא של פזמונים נדבקו לי למוח והייתי צריך ללכת לטיפולי הסרה בלייזר לו לו הייתי רוצה לקלף אותם משם (למה שארצה? תענוג). ״מה שנחשב״ של דניאל סאן קריאף, ״קוביד 19״ של נונו, ״ימינה שמאלה״ של יערה – גברות הפופ החדשות הביאו רצף מנצח של תולעי אוזן שיותר מששמחתי לפגוש, שמחתי לפגוש מחדש כל שלוש דקות בתוך הראש שלי.

אבל הפזמון החביב עליי השבוע הוא הפזמון החצוף והממכר שהביאה עדן דרסו להמנון הווגינה החדש ״פונאני״. אף על פי שיש בו טעות בעברית (״חוששני״ זה חושש+אני, ובמקרה הזה דרסו הייתה צריכה לומר ״חוששתני״ = חוששת אני), זה לא מפריע לו להיות מבריק ולהידבק כמו זיעה לכל דבר ביולי הזה. ״אם אתה רוצה את הפונאני, האני, חוששני, מאמי, שלא תקבל אותו אף פעם״. זה החרוז המרובע הזה ברצף (פונאני, האני, חוששני, מאמי) שמוגש בכל האטיטיוד האדיש הראוי לדחיית מחזרים נלהבים מדי, והביט של כהן ומיש, שירה את הפזמון הזה למעמקי קפלי המוח שלי וצריך לום ועבודת כפיים כדי לחלץ אותו משם. אבל למה לחלץ? חוששני, האני, שזה יישאר איתי עוד זמן. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

יש פה סופ״ש חג בדיוק (קנדה דיי!) והוא סוגר שבוע שבו היו אצלנו, לשמחת הלב הגדולה, חברים מישראל. או במילים אחרות – עונג קצרצר השבוע, מפאת עודף כיופים מחוץ למסך המחשב. אשרינו, צרות שכאלה.

אז בשם הזריזות אקצר קצת במילים, ובואו נפתח פשוט בכל הכוח. את סודאן ארכייבז הכרתי ב־2018 עם אי פי הבכורה המצוין שלה, וזכיתי לראות אותה על במה באותה שנה בפסטיבל SXSW, שם היא נתנה הופעה מוזרה ומפוזרת מאוד אבל הייתה עדיין כובשת כדרכם של ווירדוז מוכשרים. לאחרונה נדמה שעם הזמן הסאונד והפרסונה המוזיקלית שלה הולכים ומתהדקים. "Selfish soul" היה מועמד טוב מאוד להמנון הקיץ האלטנרטיבי, והסינגל החדש "NBPQ (Topless)", ראשי תיבות של Natural Brown Prom Queen, הוא פשוט חגיגת קיץ ענקית מאמנית עם מספיק כישרון ועומקים להביא אלבום ג׳ז רוחני אבל בוחרת להרים במה שלפחות בעולם הקטן שלי הוא להיט מסיבות קיץ מספר אחת. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

האינטרנט, כך שמעתי, גילה לאחרונה את קייט בוש. קל להרים את האף על כך שאנשים צעירים ממני לא יודעים את יוסף, אבל היי, למה שידעו? התרבות הפופולרית של 20 השנים האחרונות לא נתנה הרבה סיבות או הזדמנויות למי שנולד/ה בניינטיז ואילך (קרי: דור הזי) להכיר את השירים של קייט בוש. היא לא מנוגנת באופן שגרתי ברדיו האמריקאי, או בכלל, ואם אין לך עניין ספציפי בפופ אייטיז או במוזיקה אמנותית, הסיכוי לפספס אפילו את השיר הכי מפורסם של קייט בוש שווה לסיכוי שלי לפספס שחקני כדורגל משפיעים משנות החמישים. זה לא התחום שלי ולא התקופה שלי.

אבל קייט בוש תמיד הייתה לפני ואחרי הכל מוזיקאית של מוזיקאים, ומי שהכיר אותה מזמן גם בלי תכניות טלוויזיה פופולריות הן מוזיקאיות מדור הזי והמילניום. ג׳ואנה ניוסם, לורד, FKA Twigs, אדל, סנט וינסנט, טוטמו – כולן אוהבות, שואלות, מושפעות ומצטטות את בוש. וכשמגיעה לאוזניי מוזיקה חדשה לגמרי ורעננה לגמרי, שעדיין מניפה על נס את האהבות שלה למי שרוצה לזהות אותן, אני שמח. כשזה קורה בתוך שיר מבריק, יפהפה, על גבול המושלם, הלב שלי קופץ ורוקד. זה בדיוק מה שקרה בחמישי האחרון, עת אספתי את השירים ל״חמישי בחצות״ ונתקלתי באי־פי חדש של קדיה בונה המצוינת. בדיעבד, כל המיני־אלבום הזה נפלא מאוד. אבל בזמן אמת הצלחתי לשמוע רק את השיר הראשון, ואז ניגנתי אותו שוב, ומיד שוב, ארבע פעמים ברצף. הוא נקרא "JGS", ראשי תיבות של Just getting started (טיפ טוב לכותבי/ות שירים: אם שם השיר מעפן בעיניך, תמיד אפשר לקצר אותו לראשי תיבות), והוא במידה שווה שיר מקורי יפהפה שעומד לגמרי בפני עצמו, ומכתב אהבה ווקאלי ומוזיקלי לקייט בוש. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

האם אנחנו חיים/ות בזמנים טובים? אני חושב שבשליפה מהירה, במחשבה על החדשות בישראל ובעולם, חלק גדול מאתנו יענה בשלילה. אבל במחשבה שנייה, על החיים הקטנים של כל אחת ואחד מאתנו, יש סיכוי טוב שנגיד: כן. זמן טוב בסך הכל. זה מתח שלפעמים קשה ליישב. לפעמים זה הפוך: בחוץ השמש זורחת על כל הפרחים, המצב שפיר, אולי אפילו יפהפה, ובבית התחושה על הפנים. כל המתחים האלה צריכים פורקן. המטוטלת שלי ושל כל מי שאני מכיר מתנופפת מקצה לקצה, מהפרטי לציבורי, מהגוד טיימז לאפוקליפסה.

בתוך כל זה, אני חושב לפעמים על התכנית השבועית שלי בגלגלצ כאי של שמש ופאן. גם ככה השעתיים שלי משודרות בין מהדורות חדשות, ומי ששומע אותי בלייב עובר מהחדשות האחרונות – והן תמיד רעות – למוזיקה שיש לי להציע. אז אני משתדל להציע מוזיקה שבחלקה הגדול גורמת לי להרגיש טוב. לרקוד, לשכוח מהצרות, לחייך, לפעמים אפילו סתם להתמסר לשיר יפה כל כך, שהוא לא חייב להיות מסיבה כדי לרכך לי את הלב.

ולפעמים מגיע שיר שברור לי מיד שהוא שלי ואני שלו. ברור לי מיד שהוא יהפוך לדייר קבע בתכנית שלי ולשיר על ריפיט בסלון ובאוזניות – פחות כפסקול לתחושה ויותר כתפילה חוזרת. אני רוצה גוד טיימז, אני רוצה קיץ קליל, אני רוצה להרגיש טוב, לרקוד, לשמוח, לנצח את החדשות. Jungle הוציאו החודש סינגל כפול, שכולל את "Good times" שהוא מאתיים אחוז שיר השבוע שלי, ואת "Problemz" שלא חסר לו כלום וגם הוא עושה לשמוח ולרקוד. להקת הריקוד הקבועה שמאכלסת את הקליפים של ההרכב התאגדה הפעם לצמד קליפים שהם כמו צחוק עם כל הגוף. האם יש לנו גוד טיימס? אני רוצה לקוות שעכשיו טיפה יותר. [טיוב] קרא/י את המשך הפוסט

אהלן! וואלה, איזה מאי היה פה. חליתי בקורונה, החלמתי מקורונה, טסתי לישראל, חזרתי מישראל, פגשתי את כולם, לא הספקתי לפגוש אף אחד, תיקלטתי יותר מדי, לא תיקלטתי מספיק, אכלתי המון סביח, לא הלכתי מספיק לים, הבן שלי פגש את הסבים שלו והאחיינים שלו והדודים שלו, חיבקתי המון אהובות ואהובים – ברשימת הדברים שבזכותם אזכור את מאי 2022, נדמה על פניו שאלבום חדש לקנדריק לאמאר, שיצא יום לפני הטיסה שלי, לא יהיה בטופ 10. אבל הוא הכה כזה גל עצום בתוכי – וגם מחוץ לי, בעולם בכלל – שעכשיו כשפתחנו דף חדש בלוח השנה, כשסיימתי עם המסעות לעכשיו, רצתי מיד בחזרה לזרועותיו. בא לי לשים את כל האלבום הכפול הזה כשיר הפתיחה, כי לאמאר עובד קשה יותר מכל ראפר אחר בדורו (אולי בכלל) לשזור את השירים הבודדים לסיפור גדול יותר ככה שכל אלבום שלו הוא רומן שלם, לא אוסף סיפורים קצרים. יש מבנה, לרוב מורכב, יש קשרים בין הסיפורים, יש פסיפס שמורכב מהרבה רגעים קטנים ויוצר תמונה גדולה. 

אני עם קנדריק מאז To pimp a butterfly, ומאז אני חושב שהוא הראפר הכי חכם והכי משוכלל בעולם, אבל כמו כל אחד יש לו בליינד ספוטס. אחת מרכזית הייתה מיזוגניה. לא בעיה חריגה בהיפ הופ, אבל מראפר כל כך חכם, מתקדם, מוסרי וחברתי ציפיתי שלא ישאיר בצד פמיניזם. באלבום החדש נראה שהוא סופסוף מכה על חטא, בין היתר, על זה, אבל כהרגלו עושה את זה בצורה מורכבת ולא פשטנית, למשל ב-"We cry together".

אבל השיר שהכי העיף לי את הראש באלבום של העפות ראשים היה "Auntie diaries". שיר חכם להחריד על דודו הטרנס וקרובת משפחה טרנסית צעירה יותר של לאמאר. הוא היה יכול לבחור בהרבה מאוד נקודות מבט לספר בהם את הסיפור שלהם ושלו, אבל הוא בחר בנקודת המבט הכי נפיצה ורגישה: של הילד שהוא היה, זה שקורא להומואים וטרנסים בשמות גנאי מתוך בורות, הומור או רוע ילדותי. הדובר ברוב השיר הוא הילד, כולל המילים שאדם בוגר לא ירגיש שמותר לו להגיד, כולל לקרוא לטרנסיםיות בשם הקודם (דבר שנחשב לפוגעני מאוד) או במגדר הקודם. רק בסוף השיר, עם כניסת כלי המיתר, הוא הופך את כיוון הסיפור, קם על רגליו כאדם בוגר ואז מפנה את המצלמה הביקורתית אל עצמו דרך עיניה של מרי־אן. 

זה שיר כל כך מעיף, מסעיר, אמיץ וחצוף, שגוי וחכם, מורכב ומשוכלל. כמו האלבום במלואו, הוא מגרד פצע של טראומה כדי להגיע לתיקון וגאולה, אבל כאלה שאינם שלמים ונקיים. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט