עונג שבת: ליבבתני, חוששתני
לא הייתי פה איזה חודש, וזה היה חתיכת חודש מצטיין לפזמונים בעברית. מספר שיא של פזמונים נדבקו לי למוח והייתי צריך ללכת לטיפולי הסרה בלייזר לו לו הייתי רוצה לקלף אותם משם (למה שארצה? תענוג). ״מה שנחשב״ של דניאל סאן קריאף, ״קוביד 19״ של נונו, ״ימינה שמאלה״ של יערה – גברות הפופ החדשות הביאו רצף מנצח של תולעי אוזן שיותר מששמחתי לפגוש, שמחתי לפגוש מחדש כל שלוש דקות בתוך הראש שלי.
אבל הפזמון החביב עליי השבוע הוא הפזמון החצוף והממכר שהביאה עדן דרסו להמנון הווגינה החדש ״פונאני״. אף על פי שיש בו טעות בעברית (״חוששני״ זה חושש+אני, ובמקרה הזה דרסו הייתה צריכה לומר ״חוששתני״ = חוששת אני), זה לא מפריע לו להיות מבריק ולהידבק כמו זיעה לכל דבר ביולי הזה. ״אם אתה רוצה את הפונאני, האני, חוששני, מאמי, שלא תקבל אותו אף פעם״. זה החרוז המרובע הזה ברצף (פונאני, האני, חוששני, מאמי) שמוגש בכל האטיטיוד האדיש הראוי לדחיית מחזרים נלהבים מדי, והביט של כהן ומיש, שירה את הפזמון הזה למעמקי קפלי המוח שלי וצריך לום ועבודת כפיים כדי לחלץ אותו משם. אבל למה לחלץ? חוששני, האני, שזה יישאר איתי עוד זמן. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט