בהרבה יותר מדרך אחת, מוזיקה היא נחמה. לא במקרה אנחנו פונים אליה כשנשבר לנו הלב או סתם עובר עלינו יום גרוע, ומצפים שתעשה את הקסם הזה שהיא עושה. ברוב המקרים, לפחות בניסיון שלי, היא נענית. עבור חלק מהמוזיקאים/יות, עצם יצירת המוזיקה היא סוג של פורקן, ריפוי, ונחמה. דרך להתיר את הפקעות שבפנים או לכל הפחות להעלים אותן לכמה רגעים. הרבה פעמים, כשמוזיקאי/ת יוצר/ת שירים כאלה, הם יכולים לעבוד עלינו לנחמה או להיפך, להפעיל אצלנו כאבים דומים. 

יש בי רעב גדול לשירים שנוצרו מהדחף לנחם ולרפא את היוצר/ת עצמו/ה ומצליחים לנחם את המאזין/ה בלי להסתכן בהצתת להבת הכאב אצל הקהל. לא קל למצוא אותם, וכשאני מוצא אותם אני לא מרפה בקלות. כזה הוא השיר של ג׳וני פרירסון. פרירסון היה גיטריסט צבא הנגנים המיומן של הלייבל Stax בשנות השבעים. אחותו היא הזמרת המצוינת וונדי ריד. בדיוק כשהוא התחיל להשקיע בקריירת סולו עלה המספר שלו בגורל. השנה הייתה 1968, ופרירסון גויס לצבא ארה״ב ונשלח לחזית התופת של וייטנאם.

מה שהוא ראה שם גרם לו לזכות בשובו הביתה בתיוג הארכאי ״הלום קרב״, שהיום אנחנו יודעים לתאר כ-PTSD על תסמיניו השונים והמטלטלים. בעשורים שבאו אחר כך הוא עבד פה ושם בממפיס, שידר ברדיו מקומי תכנית גוספל, ומדי פעם, כשנחה עליו הרוח בתחילת שנות התשעים הוא נכנס לגראז׳ שלו, הפעיל את הטייפ קסטות והקליט שיר פה, שיר שם. את הקסטות הוא חילק לחברים ומכרים ומכר בחנויות שכונתיות. הוא מת אלמוני ב־2010, והקסטות, מי יודע לאן הן התפזרו. חוץ מאחת. את האחת הזו מצא אספן תקליטים, נדהם, ושלח ללייבל שהתמחה בהוצאות מחודשות. הם גאלו את האסופה הזעירה הזו, שנשמעת חד משמעית כאילו היא הוקלטה בגראז׳ על טייפ קסטות, והביאו לאוזניים שלי, ועכשיו שלכם, את "Have you been good to yourself", שיר עזרה בדרך, שיר שדואג לך ושואל: האם היית טוב/ה לעצמך? האם ישנת שמונה שעות בלילה? האם התרחקת מסמים? האם אכלת אוכל מתאים? האם פעלת לפי עשרת הדיברות?

בימים האלה של self-care, השיר הזה נשמע חדש ועתיק בו זמנית. השיר הזה, שעל פי בתו של פרירסון הוא הקליט כדרך להרים את עצמו ולרפא את עצמו, מנחם אותי בכל פעם מחדש. אפילו כשאני לא צריך נחמה. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

כנראה לא אשכח אף פעם את הפרק ב״רוק 30״ שבו הולך לג׳ק יום של הצלחה אחרי הצלחה, של אפס כשלונות, והוא מנסה לרכוב על הגל הזה עד סוף היום. הוא קורא לזה רייגנינג. זה היה מצחיק גם כי הוא הדביק לתופעה שם של נשיא שחלק גדול מהאמריקאיים, בטח אלה שצופים ב״רוק 30״, תופסים כנשיא של נזקים איומים, וגם כי יש משהו שקוסם לי, ואולי לכולנו, כשהולך רצף מדהים ונראה שהוא לא יישבר. כמובן שבסוף הוא תמיד נשבר – דוגמה טובה נמצאת בעוד שלושה אייטמים. לא לעולם חוסן. אבל איזה היי מטורף זה כל עוד חוסן, אה? וזה לא משנה אם הקלף המשוגע הולך לי עצמי או למישהו אחר – שחקן כדורסל שלא מחמיץ כבר רבע שעה, למשל, או זמרת שמוציאה שיר מצוין אחרי שיר מצוין אחרי שיר מצוין ונדמה שהיא לעולם לא וחספס. לסטטיק ובן אל הייתה איזה שנה שלמה כזו פעם. השנה זו רמי וולף. וולף – זמרת אמריקאית בת 25, שהופיעה כבת נוער באמריקן איידול אבל זה לא מאוד מעניין – הגיעה לאוזניים שלי בשנה שעברה הודות לרימיקס שעשו לה Polo & Pan. מאותו רגע, כל סינגל שהיא הוציאה היה ממתק של שלמות: "Hello hello hello", "Photo ID", "Liz", "Monte Carlo", "Disco man", "Liquor store" – רצף משכר ומסחרר של הצלחות צבעוניות, רמי וולף איז רייגנינג. אם אהבתם/ן את Superorganism אבל הם היו קצת עמוסים מדי; אם אהבתם את Tune-yards אבל הייתה חסרה לכם/ן שובבות ושמחת חיים – כדאי שתבלו קצת זמן עם רמי וולף. השבוע היא הוציאה עוד סינגל ושוב חששתי לרגע – האם זו תהיה הנפילה הבלתי נמנעת? אבל לא, הנפילה עוד לפנינו, וכשהיא תגיע זה יהיה ממש בסדר וטבעי ואנחנו נמשיך להיות חברים. בינתיים, אמשיך לשיר במקלחת ובכל מקום אחר את הפזמון של "Quiet on set", עוד ממתק ממכר מהבסטי החדשה שלי, רמי וולף. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

אני לא זוכר מתי התאהבתי עד כלות בדבר הזה שעושה The Streets, אבל זה בוודאות לא היה בזמן אמת. כן, שמעתי את Original Pirate Material כשהוא יצא ב־2002, ואהבתי חלק מהביטים הקצוצים, אבל לא ממש הבנתי. לא את המבטא, לא את הסטייל, לא את הטו סטפ גאראז׳ (״מה קרייג דיוויד עכשיו?״ בטח חשבתי לעצמי), לא את הסיפורים במילים, לא את ההקשר. עם השנים, כשהשירים חזרו אליי ברגעים שונים ואז אני התחלתי לחזור אליהם, התחלתי להיקשר. בהתחלה צלילית בלבד, ואז גם למבטא הממכר הזה, ואז למילים, ואז לסיפור של האלבום הזה, שהופק והוקלט כולו על ידי מייק סקינר בדירה שלו כשהיה אלמוני בן 22 שבפוקס יצא לו סינגל מצליח (הוא שלח דמו לצייד כישרונות בלונדון והוציא את "Has it come to this" שנסק במצעד הבריטי). כשהתחלתי להרחיב את עולם התיקלוט שלי ולנגן את מה שאני אוהב ולא רק את מה שצריך, אחד הדברים שחזרתי אליהם שוב ושוב ושוב – בעיקר בבית שלי לבד, כשאני מתאמן – הוא הקטע שפותח את אלבום הבכורה הבדיעבד לגמרי פנטסטי, אפילו מכונן, של דה סטריטס, "Turn the page". פאק, אני אוהב בו כמעט כל תו, כמעט כל שנייה. איך אלמוני עני מדרום לונדון שרק הידיים שלו נגעו בשיר הזה יוצר משהו שהוא לא פחות מ-epic. הוא אפי מהשנייה הראשונה, מדגימת הכינורות הזו שיוצרת מתח (ואני לא בטוח שהיא לא ההשראה לשיר הזה של ג׳סטיס), הביט השבור הקלאסי של UK garage, שבזמנו שנאתי והיום אני חולה עליו, הפראזה החגיגית הזו שנכנסת, ואז הראפ – במבטא כבד, קול שנשמע כמו הדילן של הראפ – איזה כלומניק מהרחוב שממש לא נשמע כמו ראפר אבל החליט פתאום שמותר לו להחזיק מיקרופון – שמצד אחד הוא כולה הצהרת כוונות רברבנית קלאסית של ראפרים, ומצד שני הוא פאקינג שירה, של משוררים, שירה אפית כמעט. ברצינות, אני לא יכול להאזין לשלוש הדקות האלו שנוצרו על איזו תוכנה במחשב נייד בחדר שינה ב־2001, בלי לדמוע. זה שיר מושלם, ואין דבר יפה יותר מאשר להגניב אותו פתאום באיזה סט ולראות מי מבין/ה. "Be brave, clench fists" ✊🏼✊🏼✊🏼. [סטרים. בונוס] קרא/י את המשך הפוסט

היי, כולן/ם!

לפני הכל, תודה שאתן ואתם פה. אני אומר את זה הרבה, אבל באמת שזה הכי לא מובן מאליו, והכי משמח, לקבל תמיכה מתמשכת או מזדמנת למסע האצירה והיצירה המתמשך הזה שנקרא העונג. בלי עיניים ואוזניים בצד השני זה סתם היה אובססיה עצובה, ובלי לבבות שנפתחים ותומכים מהצד שלכןם זו הייתה אהבה חד צדדית.

אז איזה כיף שאנחנו יחד.

אפרופו מסעות יצירה מתמשכים, השבוע התחלתי אחד כזה בחיי הפרטיים ולרגל העומס החריג, החלטתי להשהות לכמה שבועות את העונג השבועי. זה כבר עכשיו נושך לי את הלב בגעגועים אז אני מקווה לחזור במהרה. בינתיים, אנסה לעדכן לכל הפחות בטלגרם על חמישי בחצות ואלבומים חדשים.

חשוב לציין: כל התומכות והתומכים בפטריאון משלמים פר פוסט שמתפרסם, אז אם לא מתפרסם – לא תשלמו. מוזמנות/ים להצטרף ולתמוך פה.

מחכה מאוד לחזור לדייט השבועי שלנו, וכנראה שיהיו לי גם חדשות מוזיקליות מרגשות כשאשוב.

חיוכים,
גיאחה

נפלתי באלפא. זה לא וריאנט של קורונה – או שכן? – אני מתכוון ל-Alpha, אלבום הבכורה הכה מצוין של שרלוט דיי וילסון שיצא לאחרונה ונחרש אצלי לא מעט. אני בכלל לא ידעתי שאני אוהב במיוחד את שרלוט דיי וילסון, שהכרתי לפני כמה שנים מהסינגל המושלם שלה "Work", אבל אחת ההפתעות הנעימות ביותר במוזיקה היא להכיר מישהי מרחוק כמה שנים, אפילו לתת צ׳אנס לאלבום אחד או שניים או שלושה שלה ולא להתרשם במיוחד, ואז להיתקל פתאום במשהו שלה שגורם לך להתאהב עד כלות. סימנים מחשידים הופיעו בשנה שעברה, כשלא הצלחתי להפסיק לנגן את הסינגל שלה עם סיד, "Take care of you", אבל עד שהגיע האלבום לא תפסתי מעצמי מעריץ. האלבום הזה נכנס לי ללב בעדינות ובעקשנות, בלי הצהרות גדולות – בכלל, אין הצהרות גדולות באלבום העדין והמדויק הזה, שווילסון הקנדית הפיקה וכתבה כמעט את כולו בעצמה. השיר עם Badbadnotgood פנטסטי, הסינגלים אש, אבל שומדבר לא לפת את לבי כמו "Changes", שיר שנשמע לי מיד כאילו הלך איתי שנים. יש בו פראזה זעירה חוזרת, יש בו סולו קטן ויפה בסוף של – סקסופון? קלרינט? – וכמו השינויים שבכותרתו הוא סבלני, עקשן ואי אפשר לעמוד בפניו. [סטרים] קרא/י את המשך הפוסט