17 ביולי 2010
עונג שבת: בשדות לפני הים
הזוכים המאושרים בכרטיסים לקאקי קינג הם: אורן וילקינס ירמיה, יערה, בעז יניב והדר – בדקו את תיבת המייל שלכם!
אנחנו דור ה-Shuffle, זה כבר אבוד, וגם בחור כמוני שרגיל ואוהב ומעדיף לשמוע אלבומים בשלמותם, ולתפוס אותם כיצירה שלמה, נכנע לפעמים מרצון לשאפל הגדול של החיים, מחבר את האייפוד למערכת בסלון, לוחץ Shuffle songs ולא נוגע במכשיר במשך כמה שעות טובות. התלבטתי השבוע בין שני צדדים מוזיקליים די מרוחקים, אפשר כמעט לומר אור ואופל, לגבי הבחירה לשיר הפתיחה. זה היה או "Down in the valley" של אוטיס רדינג, אגדת סול מפעימה עוד בחייו, שכמו רוב אגדות הסול מת מוות טראגי בגיל צעיר (26 בלבד, בהתרסקות מטוס), או "Set guitars to kill" של And so I watch you from afar, הרכב פוסט-רוק אירי אנרגטי מימינו אנו. מדהים אותי לחשוב כמה שני הקטעים האלה שונים אחד מהשני, כאילו הם לא מגיעים בכלל מאותו הכוכב. אבל לפעמים דווקא ההצמדה הבלתי הגיונית של שני קטעים שלחלוטין לא מתקשרים זה עם זה בשום צורה היא מה שעושה לי את היום. אז השבוע, כמו בספרים ההם שקראנו בילדות ויכולת לבחור בסוף כל עמוד את גורלו של הגיבור (אם בחרת להיכנס לדלת, דלג לעמוד 47. אם בחרת לצאת מהחלון, דלג לעמוד 60), אתם מוזמנים לשמוע את שני הקטעים, באיזה סדר שתעדיפו, ולבחור את הפסקול לפתיחת העונג הזה. [מפ3ים]- אם אתם פנויים במוצ"ש, אין לי שום סיבה שלא להזמין אתכם לערב הופעות מוזר ומעניין שאני מארגן באוזןבר: תל אביב – איראן, ערב של אינדי מקומי מתל אביב עם טוויסט פרסי\איראני\ערבי, בהשתתפות רם אוריון, מונוטוק, צביקה פורס, פוטוטאקסיז, נאג' חמדי ואבי עדאקי. מה פתאום תל אביב ואיראן? ובכן, השבוע עלה לאקרנים בארץ הסרט "אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים", שעוקב אחרי סצינת האינדי בטהרן (יש כזו!), ואחרי כמה אמנים שפועלים שם ועושים היפ-הופ, רוק, פופ ואלקטרוניקה. הוא יוקרן גם לפני המופע, ב-19:00, בקולנוע לב דיזינגוף שמעבר לכביש (ואם תצפו בו, תיכנסו בהנחה למופע), והוא התירוץ שלי להביא ערימה של להקות שאני אוהב להופיע על במה אחת. תבואו, יהיה כיף. [אירוע בפייסבוק]
- נתחיל מהמובן מאליו: או מיי פאקינג גאד, ראיתי את די-ג'יי שאדו. אפשר להעביר קו עם העט על השם שלו, ברשימה הלא-ארוכה-מדי של "אמנים שאני חייב לראות על במה לפני שמישהו מאתנו, הם או אני, מת". ולא רק זה, אלא שגם זכינו לראות לפניו על הבמה את אחד ההרכבים הישראליים המעולים (והנדירים, לצערי) ביותר של העשור, קותימן והאורקסטרה שלו. זה המובן מאליו. מה שאינו מובן מאליו הוא האכזבה היחסית שעמה יצאתי מהערב הזה בביתן 1 בגני התערוכה. למחרת קפצתי ל"תדר" וכל מי ששאלתי אותו "אז איך היה לך אתמול?" ענה אותו הדבר: "קותימן היה מעולה". רוצה לומר, על כך אין ויכוח. קותימן והרכב החלומות שלו (שכלל בין היתר את עוזי פיינרמן, שחם אוחנה, ניר מנצור, ספי ציזלינג וקרולינה, והופעות אורח של רועי ריק, יעל דקלבאום ודנה עדיני) נתנו סט פ'אנק חי מעורר והדוק, ישראלי למהדרין (הרבה יותר משכנע מ"סט הפ'אנק התימני" הרופף והדי מנדנד שסוליקו נתנו מיד אחריו), וזה היה תענוג. אבל שאדו, ובכן, אני לא בדיוק יודע מה העניין עם שאדו. אולי באנו עם ציפיות גבוהות מדי, אני יודע שאני ציפיתי למשהו חי הרבה יותר, משהו קרוב יותר ל-"In tune and on time", דיוידי ההופעה המרשים שלו. ציפיתי לראות את אחד המוזיקאים החדשניים והמהפכניים של עשרים השנה האחרונות מראה לנו בלייב איך הוא מרכיב את החתיכות, מניח את המחט כאן ומכניס את הדגימה שם, בונה שכבה אחרי שכבה את הפאזלים הקולנועיים המרהיבים שלו. אבל על הבמה אפילו לא היו פטיפונים (!!!). עם שלושה CDJ (קומפקט עם פלטה שמדמה פטיפון, ומקבלת את המוזיקה שלה מדיסק או ישירות מהלפטופ שהיה מונח לידו), שני מיקסרים ומשהו שכנראה היה MPC או סמפלר פשוט אחר, מבחינה טכנית שאדו היה בעיקר עסוק בלהכין את הטראק הבא וללחוץ פליי. כן, הוא נתן בסקרצ'ינג מפעם לפעם ולפחות בשיר אחד השתמש בצורה מרשימה בסמפלר, אבל שאר הזמן זה היה בעיקר כמו לצפות בשדרן רדיו. למרבה השמחה, הווידאו-ארט שמאחוריו (ב-HD מהמם חושים) היה כל כך טוב, שלפחות בצד הוויזואלי הייתה לנו נחמה. בצד המוזיקלי, אחרי כמה קטעים חדשים וחזקים יחסית שפתחו את הערב, הציפייה הרווחת הייתה לקבל כמה להיטי עבר, כמה מהקלאסיקות שהפכו אותו לאגדה. מה שקיבלנו במקום זאת הוא טיזינג ארוך (פיסה זעירה מ-"Stem/Long stem", למשל, שמעולם לא הגשימה את ההבטחה, ורבע ביצוע ל-""Building Steam with a Grain of Salt"), וביצוע דראם-אנד-בייס מיושן ומבאס ל-"Six days". השיא הצפוי והמתגמל של הערב היה ביצוע נהדר ל-"Organ donor", שבאמת אי אפשר בלעדיו, וזה היה אולי הרגע היחיד בערב שבו נרשמה אופוריה של ממש בקהל. שאר הזמן, גם כשהיה מהנה, לא היה מרגש או מרעיש כפי שציפיתי, למרות כמה קטעים טובים מאוד (בעיקר החדשים, כאמור). לאן נעלם "The numbers song"? איפה "Midnight in a perfect world"? לא יודע. היה כיף, אבל לא היה מדהים. אמיר אגוזי מנסח היטב כמה ממחשבותיי ב"וואלה", הילית וולברג לא יצאה מסופקת בנענע. [עברית]
- ואיך היה במיסי אליוט? שאלה טובה. אייל רוב בוואלה אומר שהיה מעפן, חפיפניקי ודי מביך. גם עמי פרידמן חושב שזה פשוט לא עבד. הילית וולברג בנענע דווקא חושבת שהיה ענק. ומה אתם חושבים? [עברית]
- עוד סטריפ גאוני מהו לא, הווב-קומיקס הישראלי החביב עליי, והפעם על התכנית האלוהית הנסתרת. [עברית]
- בפלטפורמת הפצת הסינגלים הדיגיטלית הישראלית פטיפון (וואו, איזה תיאור ארוך לדבר כה פשוט) מתכוננים להופעה של ג'ואנה ניוסם ונותנים אוסף שירים שלה להאזנה בחינם. העריכה מעט משונה אם אתם שואלים אותי (רק שיר אחד מהאלבום הראשון?!), אבל זה אחלה לינק לשלוח לחברים ששואלים "אז מי זאת הג'ואנה הזאת?". [סטרים, עברית]
- אהוב לבי עוזי פיינרמן משחרר סוף סוף סינגל סולו ראשון, "She's so young", שיר שהפך כבר ללהיט הופעות לא קטן בהופעות שלו ושל האחים רמירז. מעניין אותי לדעת מה חושבים אנשים שלא שמעו אותו קודם, אם יש כאן כאלה. [עברית, סטרים, ושיר נוסף שלו יש גם באוסף של העונג]
- [תודה לפרנק זעתר] אדיר: בלוג שאוסף את הפריים האמצעי בדיוק מכל מיני סרטי קולנוע שונים. חסר תוחלת, ועם זאת כל כך ממכר. [אנגלית]
- מורפלקסיס עושה דברים מעולים #1: מהרגע שבו הכרתי לראשונה את מורפלקסיס (בנימין אסתרליס) באינטרנט, לא לקח זמן רב עד שהבנתי שמדובר במיקסטייפ מאסטר. לבחור יש טעם אדיר, אוסף מוזיקה ever-expanding (ממש כמו היקום!), ומגע קסם בכל הנוגע להרכבת רצף שירים והפיכתו למסע בנבכי הדמיון. בלוג המיקסטייפים שלו שופע פנינים על בסיס שבועי, אבל מדי כמה חודשים הוא מנחית שם אוסף שבאמת מעיף לי את הראש ואני יודע שיישאר איתי הרבה זמן. כך קרה השבוע עם Summer Madness vol. 2, אוסף כפול לימות הקיץ החמים וללילות הקיץ החמים גם הם. אין כאן להיטי חוף צעקניים כמו שלצערי מתבקש כשמדברים על מוזיקה לקיץ. מה שכן יש כאן הוא שרשרת פנינים מוזיקליות נסתרות יותר ופחות, שזורות לפסקול מושלם לימים וללילות האלה. ישר לאייפוד. [עברית, מפ3]
- מורפלקסיס עושה דברים מעולים #2: קולקטיב ההקלטות הנסיוני We are ghosts יעלה לראשונה על במה להופעה מלאה בלי לדעת מראש מה הולך לקרות, מי ינגן מה מתי, ומה בכלל מנגנים. זה יקרה בתמונע ב-10 באוגוסט, ויצטרפו לגישושים המוזיקליים גם דויד פרץ ויהוא ירון. תסמכו עליי שאזכיר לכם את זה כשנתקרב. [עברית]
- בשנים בהן מוסד ביקורת המוזיקה הולך ומאבד מכוחו, לטוב ולרע, ההתמדה ועליית כוחו של פיצ'פורק היא סיפור מרתק מהרבה מאוד בחינות, אפילו אם מתעלמים לרגע מהתוכן המוזיקלי עצמו (ואין סיבה להתעלם, יש שם הרבה דברים טובים, לצד לא מעט שטויות והייפ). בניו יורק טיימס מקדישים כתבה מעניינת לכוחו המתעצם של פיצ'פורק, שקם כאויב ביקורת המוזיקה הממוסדת והפך עם השנים למוסד בעצמו, וכמו כל מוסד זכה גם לאנשים שעוקצים, לועגים ומבקרים אותו, כמו הבלוג Pitchfork reviews reviews, שמבקר ביקורות פיצ'פורק. [אנגלית]
- זואי קיטינג המדהימה עשתה היסטוריה קטנה כשהאלבום החדש שלה נכנס למצעד המכירות של בילבורד (במקום 7!) אחרי שיצא למכירה אך ורק בבנדקאמפ (עוד בעניין בנדקאמפ, בפינת "המוזיקה החדשה" למטה). די מדהים, וגם מפתיע למי שלא מכיר את הנוכחות האינטרנטית העניפה של אמנית הצ'לו המעולה הזו. 6 שירים מתוך 11 של האלבום החדש ניתנים להאזנה בבנדקאמפ. [בנדקאמפ]
- [תודה לאביטל] סנופ דוג ניסה לשכור את ליכטנשטיין. המדינה. כל מילה שאוסיף תהיה מיותרת. [אנגלית]
- ניב הדס ועידית פרנקל כותבים בתפו"ד על תכניות הרדיו הישראליות שעיצבו את טעמם המוזיקלי, מ"חדיש, חדש ומחודש" ברשת ג' של פעם, של"ג המדהימה של נדב רביד ששכחתי לגמרי מקיומה והשפעתה עליי עד שקראתי עליה שוב השבוע, ועד קוטנר ו"עסק שחור". מסע נוסטלגי אבל מרענן, וגורם לי בעיקר להגיד איזה מזל שהיום יש לנו את "הקצה", קול הקמפוס, תדר, בלוגים, ומה לא. אי אפשר להיות צמא. [עברית]
- [תודן-יה] "מה היה קורה אם במקום לצרוח אחד על השני, היינו שרים?", שואל הבמאי תום שנאן בסרט קצר בכיכוב נגה שלו (!) וניר טורק. ועל מה הם רבים? על מוזיקה, כמובן. הלחן לא מדהים, אבל הרעיון עדיין כייפי. למרות שהיי, באפי עשו את זה יותר טוב. [טיוב]
- הסיבה שלעולם לא אצליח להיות מבוגר. [אנגלית]
- שיט, מאן. הקומיקסאי המצוין הארווי פיקאר ("אמריקן ספלנדור") מת השבוע. [עברית]
- ה-EP המצוין של קוב, הונאת האמרגן, ניתן להאזנה מלאה בבנדקאמפ ואני ממש ממליץ לכם בחום להאזין. לא כל השירים שם באותה הרמה, אבל כיף לשמוע סוף סוף הפקה עדכנית בארץ של שירי רוק עם השפעות דאבסטפ והיפ-הופ עכשווי. [בנדקאמפ]
- [תודה לאורי ברוכין] מונולוג מדומיין קורע מצחוק של הפונט השגור Comic Sans. [אנגלית]
- טקסט נהדר בניו יורק טיימז על המקור של הביטוי "Rock the mic" שכל כך שגור בהיפ-הופ – מאיפה הוא הגיע, ומי השתמש בו ראשון? הדברים שמגלים כשעושים רוויזיה לכל מילון אוקספורד, מפעל עצום ממדים. [אנגלית]
- [תודה לערן] לורה מארלינג הוציאה בלייבל של ג'ק וייט תקליטון "7 עם שני קאברים, אחד ל-"Blues run the game" הנפלא של ג'קסון סי פרנק, והשני ל-"Needle and the damage done" הנפלא לא פחות של ניל יאנג, שאפשר למצוא גם בווידאו נהדר ביוטיוב. [טיוב]
- פוסט מאיר עיניים בבלוג עטיפות התקליטים המשובח Sleevage, על העטיפה לאלבום החדש של אריקה באדו ועל Emek, מאייר ומעצב ישראלי שעושה עבודה פשוט מדהימה. [אנגלית]
- [ויה ויה. נכון שאתם כבר מזמן מנויי רסס של ויה?] ניקול קראוס התלהבה בצורה יוצאת דופן מ"אישה בורחת מבשורה" של דויד גרוסמן, ולציניקנים הקשים בגרדיאן זה כל כך הציק, שהם הזמינו את קוראיהם לזייף התלהבות מוגזמת דומה מ"צופן דה וינצ'י". כן, משעשע, אין ספק, ולא קראתי את הספר הזה של גרוסמן ואולי קראוס, סופרת שאני לא מטורף עליה, באמת מגזימה. אבל יש משהו כל כך ציני בפוסט הזה של הגרדיאן, שאני לא יכול אלא קצת, טיפה, לרחם על האנשים האלה שלא מרשים לעצמם להתרגש ולהיסחף לפעמים עד כדי סופרלטיבים מוגזמים. [אנגלית]
- The Big Picture, בלוג התמונות מרהיב העין של הבוסטון גלוב, מפציץ השבוע עם כמה גלריות שאתם באמת באמת חייבים לראות. יש תמונות מפסטיבל גלסטנבורי באנגליה, יש רצף תמונות יפהפה מהמונדיאל שנגמר (אח, תמונה 8!), ויש רצף חמים וצבעוני של תמונות קיץ. שימו מוזיקה מעולה ברקע ושקעו בנפלאות הצילום. [אנגלית, פיקסלים]
- [ויה ויה] לרגל יום השנה ה-154 למותו של ניקולא טסלה, ממציא גאון שנדחק לשולי ההיסטוריה בשל מלחמה מלוכלכת עם תומס אדיסון, עלה ביוטיוב סרטון קצר שמתקצר את המצאותיו הגאוניות וחייו המרתקים. טסלה הוא אחד מגיבוריי ההיסטוריים, ואני ממליץ לכל מי שיש לו קצת סבלנות והרבה סקרנות לצוד עוד מידע אודותיו, למשל בוויקיפדיה, וגם לראות את דיוויד בואי האלוהי משחק אותו ב"יוקרה" של כריסטופר נולן, עוד גיבור גאון (ובכלל, לראות את "יוקרה" המעולה). [טיוב; אנגלית]
- "Barricade", שיר חדש נוסף מתוך האלבום המתקרב והמסקרן של אינטרפול, מושך מהרגע הראשון עם יופי של ליין תופים ובאס. מעניין לגלות בכל אלבום לאן החבורה המעולה הזו לוקחת את הסאונד האופייני שלה הפעם. [סטרים]
- גם The Walkmen, להקה מעולה נוספת שהמחשבה על האלבום המתקרב שלה ממש מרגשת אותי, משליכים לחלל הרשת שני שירים חדשים לקראת האלבום הבא, וגם במקרה הזה מרתק לשמוע בכל פעם לאן יוליכו הפעם הווקמנים את הכישרון העצום שלהם. את "Stranded" אפשר לשמוע בבלוג של NPR, ובסטריאוגאם אפשר לשמוע את "Blue as your blood", שדומה הרבה יותר למה שאנחנו רגילים לקבל מהווקמן. [סטרימים]
- אורי זר-אביב מראיין את חיים רחמני מקטב מרירי, הרכב הארט-נויז התל אביבי המרתק והתובעני. [עברית]
- [ויה ויה] הצעת נישואין בגרפיטי? מענג. [וימאו]
- שיר שני של ג'ני וג'וני (ג'ני לואיס ושותפה לחיים ולהרכב ג'ונתן רייס) הגיע לרשת. הראשון היה חמוד אבל כל כך פרווה שהוא נמאס עוד לפני סוף ההאזנה הראשונה. "Big wave" הוא כבר מעניין יותר, וטוב שכך. אני חושב שהייתי מרים ידיים אם הוא היה משעמם כמו הראשון. סבלנות מוזיקלית בימינו, לצערי, היא מצרך יקר. [מפ3]
- [תודה לעידית] עם כל חיבתי לפרויקט המקסים StandnPlay, שמצלם מוזיקאים ישראליים מנגנים על גג בית בתל אביב, מבחינה טכנית יש לו עוד הרבה לאן להשתפר. "ארגז חול", פרויקט של ביה"ס לתקשורת במכללה למנהל, מנסה לעשות משהו דומה (קרוב יותר ל-Take away shows) ויצא עם האחים רמירז, מאיה דוניץ ועם בום פם ליפו וצילמו אותם מנגנים בשוק ובחנויות יד שנייה. זה כבר נראה ונשמע הרבה יותר טוב, אבל מסתמן כהרבה פחות רציף. [עברית, וימאו]
- Best coast היא עוד אחת מהלהקות האלה שמאוננים עליהן בבלוגים, ולכן הייתם בטח מצפים שאמות עליה – אבל לא! היא משעממת אותי תחת. סתם עוד אחת מגל הלהקות שמנגנות שירי פופ פשוטים שנשמעים כמו הניינטיז, עם סאונד רע (זה אירוני! זה בכוונה! זה לא שאנחנו מחפים על היעדר כישרון!), ומוסיפים על זה המון המון ריוורב. להגנתם ייאמר שיש להם שיר אחד שאינו ממש גרוע, וזה "When i'm with you". אבל למה, למה שלא תעשו לו מיקס נורמלי, למען השם. כך או כך, הנה האלבום המלא שלהם להאזנה בחינם, שבטח יגרום לפיצ'פורק לגמור בקשת (כמו שאומר ידידי אורי החתיך). [סטרים]
- הטריילר השלישי לסרט החדש של דיוויד פינצ'ר על ההקמה של פייסבוק, The social network, סוף סוף מעניין יותר מהטיזרים שקיבלנו עד עכשיו (ומעוטר גם בקאבר יפה ל-"Creep" של רדיוהד. טרנט רזנור כתב את הפסקול לסרט). אני מת על פינצ'ר, וארוץ לראות את הסרט הזה אך ורק בגללו (טוב, וגם בגלל ג'סי אייזנברג הנהדר בתפקיד הראשי), ואני מקווה שאארון סורקין עשה עבודה טובה עם התסריט, והרשה לעצמו לצלול, כריסטופר נולאן סטייל, לתוך התמות המוסריות והחברתיות האמיתיות שמתחבאות בעומק הסיפור הזה, ולא סתם לספר סיפור מתח משפטי שכזה. [וידאו]
- [תודה לפרנק זעתר] אחרי שכבשו את יוטיוב עם הקליפ ל-"Her morning elegance" של אורן לביא, זוג הבמאים יובל ומרב נתן נשכרו לביים פרסומת ללוטו הספרדי, שהיא למעשה זהה כמעט לחלוטין לאותו קליפ. קטע. [וימאו]
- [ויה ויה] האקדמיה ללשון עברית העלתה את האתר המחודש שלה (ה-URL עדיין זועתי), ששווה ביקור אם אתם אוהבים את השפה העברית העשירה ובמיוחד אם אתם לא אוהבים אותה (ואולי דעתכם תשתנה). בעיקר כיף לראות פונט נאה בלוגו. [עברית צחה ותקנית להבהיל]
The Quietus, בקלות המגזין הכי טוב ברשת בחודשים האחרונים, קופץ בקלילות מעל עוד מדרגה ומפרסם ראיון מעמיק עם גאון הדור אלן מור, מי שכתב בין היתר את Watchmen, V for vendetta, From hell ואחרים, ואחד האחראים העיקריים להפיכת הקומיקס לז'אנר ספרותי ראשון במעלה, שאפשר לפרסם בו יצירות רחבות יריעה, מעמיקות ומרובדות לפחות כמו בספרות כתובה או בקולנוע, אם לא יותר. לא הספקתי עדיין לקרוא יותר מכמה פסקאות, וכבר עכשיו ברור לי שמדובר במשהו שאצלול לתוכו לעומק במהלך הסופ"ש הזה. הגיע הזמן באמת שאקנה עוד ספר שלו. [אנגלית]- [תודה לזהר] ששלחה את הקליפ הנפלא "My place" של Navigators, שבנוי על עיקרון חמוד וצבעוני: מילות השיר פרושות על קופסאות גפרורים עם עיצוב מיושן ונהדר. גם הקול המתקתק של הסולנית הופך את השיר לטיפה פחות שכיח משירים דומים אחרים בז'אנר. [טיוב]
- לא רוצים לראות יותר את האקסית שלכם? ברחוב לא תוכלו לברוח ממנה, אבל באינטרנט תוכלו. Ex-blocker הוא תוסף לפיירפוקס, כרום, ספארי ואקספלורר שחוסם את הפייסבוק, טוויטר, תוצאות חיפוש וכמעט כל זכר לאדם הספציפי שאותו תרצו למחוק מחייכם. בטוח שימושי. [אנגלית]
- [תודה ל-Split ends] על הקליפ המהמם "Lille" של ליסה האניגן המקסימה (זוכרים? דמיאן רייס?), שמה שכל כך נהדר בו הוא שכולו מושתת על ספרי פופ-אפ יפהפיים ותלת ממדיים, עשויים ביד. יש לי אחד כזה (לא עשוי ביד, כמובן) בבית, של אליס בארץ הפלאות, ואין אדם אחד שרואה אותו ולא פוער פה. [טיוב]
אחרי זמן רב שבו פעלו בלי מודל עסקי (עליו הכריזו ב-FAQ שלהם שהם "ימצאו תוך כדי התקדמות"), הודיעה השבוע הפלטפורמה המדהימה Bandcamp שתתחיל לגבות 15% מכל מכירה באתר. יאיר יונה מיהר לבכות את ההחלטה כאומללה (בעברית וגם באנגלית, בטקסטים מעט שונים), אבל אני ממש לא מסכים איתו. מן הסתם, אי אפשר לצפות שבנדקאמפ יהיו מפעל פילנתרופי, ובתור מישהו שמשתמש בבנדקאמפ הרבה, הן כמאזין והן כלייבל, מעדיף הרבה יותר שהם יקחו בשקט נתח מההכנסות, מאשר ילכלכו את האתר בפרסומות וחסויות מסחריות שלא קשורות למוזיקה. בנדקאמפ מספקים פלטפורמה מדהימה, שהולכת ומשתכללת ממש על בסיס שבועי (רק השבוע הם הוסיפו סטרימינג לאייפון ולאייפד, שזה עצום), ואך הגיוני שהם ישתתפו ברווחים, הקטנים והגדולים, של האמנים שמשתמשים בפלטפורמה שלהם (ובמקרה כזה, תשלום באחוזים מההכנסות ולא תשלום קבוע הוא הולם והגיוני ביותר). אני מסכים, זה לא מודל מושלם עדיין. אני חושב ש-15% מרגיש טיפה גבוה, ומסכים עם כמה מהמגיבים בבלוג של בנדקאמפ על כך שעדיף לקבוע רף כניסה לתכנית השותפים (למשל, רק אמנים שמרוויחים מעל 500$ ראשונים), ושאסור לגעת בהכנסות ממכירות פיזיות דרך האתר (דיסקים או מרצ'נדייז, לא מוזיקה דיגיטלית שהאתר משמש לה פלטפורמה). אין ספק גם שזה אכן מעט מבאס לגלות שהמקום המושלם שבילית בו במשך שנה הפך לכזה שלוקח לך נתח. אבל אין באמת דרך אחרת. בנדקאמפ מוציאים הון עתק והם חייבים להתפרנס. 15% במודל הנוכחי אולי מרגיש כמו הרבה, אבל מהתגובות בבלוג האתר אפשר לראות שרוב המגיבים דווקא מבסוטים ומרגישים שבנדקאמפ תרמו להם כאמנים כל כך הרבה, שהם אפילו שמחים לתת בחזרה. תראו לי עוד אתר שמבקש מהמשתמשים בו כסף והם אומרים לו "בשמחה, קח אפילו יותר!". זה נדיר עד בלתי קיים, ובנדקאמפ הגיעו לזה כי הם עשו עד עכשיו הכל נכון, אפילו נכון מדי. התרגלנו לטוב, התרגלנו להשתמש בחינם לגמרי בשירות המעולה הזה ולקחת את כל הרווחים, אבל זה לא פשוט עובד ככה. יאיר יונה כותב על "מודל 2010", אבל גם במודל 2135 אף אחד לא יהיה מוכן לעבוד ולהקצות משאבים לגמרי בחינם. משהו צריך לצאת לו מזה. ההתנהלות של בנדקאמפ, "הטלת הפצצה" הזו, הייתה מגושמת, וזה מרגיש לא נעים. הם היו יכולים לעשות את זה בהדרגה אבל הם בנדקאמפ, הם אומרים את האמת בפנים והם בני אדם, וזה מה שהיה תמיד שובה כל כך בקריאת הבלוג או ה-FAQ שלהם (בקלות אחד הטובים ברשת), לצד המקצוענות הגדולה של השירות שהם מספקים. מי שלא רוצה לשלם לבנדקאמפ, אגב, מוזמן ויכול להמשיך לשים את המוזיקה שלו שם לסטרימינג או בהורדה חינמית. הוא עדיין ייהנה מפלטפורמה מדהימה בחינם לחלוטין, ולא יילקח ממנו אפילו סנט אדמדם אחד – וזה ממש לא מובן מאליו! אבל מי שרוצה להשתמש בבנדקאמפ בתור החנות שלו, ישלם על זה דמי שירות. הגיוני לחלוטין, אפילו מתבקש. [אנגלית, עברית]- ASCAP, שהיא בערך אקו"ם האמריקאית, גוף שגובה תמלוגים עבור שימוש ביצירות מוגנות בזכויות יוצרים (וכמובן גם מתפרנס מזה), הזהיר לאחרונה את חבריו (שכוללים מאות אלפי אמנים) משימוש ב"מתחרים", כמו Creative commons, וביקש מהם תרומות כדי לפעול בקונגרס נגד שיטות תמלוגים וזכויות יוצרים אחרות וחדשות. קריאייטיב קומונז, למי שעדיין לא מכיר, הוא סוג רישיון חופשי, פתוח וחינמי, שמאפשר ליוצרים, כותבים ואמנים לשתף את יצירותיהם (מסרט קולנוע באורך מלא או יצירת אדריכלות ועד הטקסט בבלוג הזה) תחת הגבלות שונות מההגבלות המחמירות של חוק זכויות היוצרים. הוא עדיין שומר על זכויותיהם של היוצרים, אבל הוא גם מאפשר לשאר האנשים להשתמש ביצירות ומחייב אותם לתת קרדיט, או לא לעשות ביצירה שימוש מסחרי, למשל. לורנס לסיג, פרופסור למשפטים בהארוורד ומומחה לקניין רוחני, שייסד את פרויקט Creative commons, עונה בטור חריף ומדויק לטענות נגד המיזמים שלו. תענוג לקרוא, שלא לומר חשוב. [עברית]
אחרי תקופה בה שקעתי במוזיקה ישנה ובאלבום ישנים ומרתקים שלא הכרתי, התכנית השבועית שלי עם מתן נויפלד ברדיו "תדר" וצמא מוזיקלי בלתי תלוי שלחו אותי לחטט במשך כמה ימים ברשימות אלבומים מומלצים, בבלוגים נידחים יותר ופחות, בחיפוש אחר שירים ואמנים חדשים שירגשו ויפליאו אותי. כשנתקלתי ב-Future Islands לא נפלתי מהכיסא בהתחלה, שמעתי כמה שירים נחמדים שלא הותירו רושם עצום, עד שהגיע "Little dreamer" וגרם לי ללחוץ עליו שוב פליי במשך איזה חמש פעמים רצופות. ביט דקיק וסינתי מינימליסטי הם השביל הצר שממנו ממריא הקול העז של סמואל ט' הרינג, בשיר אהבה מעט מריר ומאוד, מאוד, מאוד יפה. משהו בהקלטה הפתוחה ומלאת ה"חדר" של השירה, בה שומעים את ההד של חדר ההקלטה (או ריוורב טוב שמחקה אותו) והשירה הבלתי מאופקת, משהו שם פשוט צובט. וזה עובד. יש סיכוי לא רע שתראו את השיר הזה פה שוב, בסיכום שירי השנה שלי. [מפ3]
אופציה א': הא! אני אמור לשיר לתוך הכדורסל הזה?
אופציה ב': אנחנו מבלפאסט אבל לא שומעים את המבטא שלנו כי אנחנו שותקים (CC)
הצל. תצלום: נועה מגר
עוזי פיינרמן רמירז. כל כך זקן, כן, כן תצלום: דוראל גילרמן
ברצינות, מר ליכטנשטיין? 70 מטר רבוע?
קיץ, גלסטנבורי, מוזיקה. אושר
המשקפיים זה רק כי אני כל כך מסונוורת מלהיות קרבן אפנה. סולנית Best Coast
הכיתוב המקורי של המגזין היה "סוף סוף ראיינו את אלן מור. נכון הוא נראה מרוצה?"
שתהיה שבת שבוגי! נתראה במוצ"ש?
אחלה פוסט! איפה אפשר לשמוע את הסינגל של עוזי פיינרמן?
ויש לציין גם קליפ חדש במסורת ה-VideoSongs היוטיובית – עיבוד מרענן של חבר'ה ישראלים ללהיט הידוע של הנסון, אבל בגישה שונה לחלוטין…
MMMBop – Hansonian Rhapsody
מה שמדהים אותי, זה שכל מי שמתנגד לדעתי, כולל אותך מר חג'ג' – נתפס לאיזו קונספציה מטופשת ולפיה אני כביכול חושב שבנדקמפ הוא גוף פילנטרופי ושלא מגיע לו להרוויח, כאשר ציינתי מאה פעמים בפוסטים ובתגובות – כן! מגיע להם להרוויח! כן! הם צריכים להתעשר באופן מגוחך ולהסניף טיפקס!
כן! יש דרכים אחרות שאינן פרסומות להכניס כסף.
אבל כיוון שאף אחד פשוט לא טורח לקרא מה שבאמת כתוב בפוסט, אתם נצמדים לכל מיני אמירות צדקניות שלא רלוונטיות לנושא. וזה שכולם נסחפים בגל הטרנדי המקסים של 'וואו בנדקמפ, כל כך מת עליכם עד כדי שאתן לכם לזיין אותי למרות שעבדתי בשבילכם שלוש שנים' – לא הופך את זה להגיוני.
אני אומר שוב, ופעם אחרונה כי די נשבר לי מזה – שירויחו יתעשרו, יעשו כסף, יקנו טיגריס לסלון ומגפייים באלפיים דולר – רק שלא יעשו את זה על חשבון אותם אנשים שעבדו בשביל לעשות את האתר הזה מה שהוא, מגיע להם קצת יותר מזה.
זה שרוב המגיבים בבלוג חושבים שזה מדהים – שאגיד לך משהו על 'רוב האנשים'? שתי מלים: ביבי ו-בוש. הנה לך, רוב.
ואגב גיא
אתה קורא פיצ'פורק שמפוצץ בפרסומות. זה מפריע לך בקריאה? אם כן – למה אתה חוזר לשם? אם לא – למה שיפריע לך פרסומות בבנדקמפ?
קצת צניעות לא תזיק.
מכיוון שאני מזהה מודעות עצמית של בעל הבלוג.
נא עיין בעצמך – אייטם 32
יאיר, לשתי המילים שזרקת באויר קוראים פופוליזם. לא מתאים. מילא היית אומר "מירי מסיקה" 🙂
בגלל הבעיה להגיב עם הכרום, באמצע העונג החלטתי שאני פותח אקספלורר, זאת אומרת אני הולך להגיב.
אז בניגוד לך גיא ולעוד "הרבה אנשים" מאוד נהנתי בהופעה או מהסט של שאדו. מקוטימן לא התלהבתי, ההופעה של התפוחים שראיתי בעבר הייתה טובה יותר ומגובשת הרבה יותר מההרכב שלו ובסופו של דבר בפאנק זה מה שחשוב. לגבי הצל, בניגוד אליך מאוד לא רציתי לראות או לשמוע את אין טיון, יש לי אותו בבית, טחנתי אותו באלבום ראיתי אותו כמה פעמים ב"בוידאו" בסופו של דבר רציתי לשמוע משהו חדש וקיבלתי את זה, נכון הייתי מעדיף לקבל יותר קלסיקות, הייתי רוצה הופעה יותר ארוכה שתתחיל בשעה נורמלית ולא לראות אנשים נרדמים לידי בזמן שסוליקו מנגנים. אבל ברגע ששאדו התחיל לנגן, אין מה להגיד אחזה בי צמרמורת. הרבה ביקרו את ההופעה של מיסי אליוט על זה שהיא עלתה עם פלייבק לבמה, אין מה לעשות ככה זה בהיפ הופ, עוד בשנות התשעים ראיתי את פאבליק אנמי מופיעים באפולו ועושים את זה עם פלייבק (גם בוידאו) אותה הבעיה קיימת גם במוזיקה אלקטרונית, איך שלא תסתכלו על זה בסוף זה יראה כמו ד.ג'. סט, בשביל זה יש לנו וידאו ארט ואוזנים חדות כדי לזהות את הניואנסים. הפורדג'י התגברו על זה בזמנו בעזרת נוכחות אגרסיבית על הבמה, את שאדו אני מעדיף לקבל נטו.
ועוד משהו שמחבר את הכל, אייטם 9, המיקסאפ של מורפלקסיס, שיר ראשון, על זה הכל בנוי. וכמובן אוספים נהדרים, טעם משובח. ותשחררו לנו עוד סאמפלר מהלייבל אני עדיין לא מפסיק להנות מהראשון.
ולדעתי בסט קוסט אוכלים את ג'ואנה ניוסם בלי מלח, כל יום…
הערה קטנה, בקשר ל-25: ניקולה טסלה לא נדחק הצידה בגלל המלחמה המלוכלכת עם אדיסון – למעשה, הוא אפילו ניצח בה. הבעיה הראשונה שלו היתה שלמרות שהיה ממציא גאון, פעמים רבות הוא לא המשיך לפתח את רעיונותיו עד לכדי יישומם (למשל, במקרה של קרני הרנטגן) ולכן, בסופו של דבר, מישהו עשה זאת לפניו וקיבל את הקרדיט במקומו. לפעמים הוא זנח רעיונות מעולים בגלל מחסור בכסף, ושוב מישהו הקדים אותו במימוש (כך קרה לו עם שידורי הרדיו). הוא היה טיפוס אקצנטרי מאוד, מין מדען מטורף, עם מלא רעיונות משונים שהיה נלהב לפרסם אך לא טרח להפוך למציאות, וכל זה גרם לכך שהוא נתפס בתקופתו כמטורלל הזוי יותר מאשר גאון המקדים את זמנו.
וגם באפי לא עשו את זה טוב כמו החבר'ה מסקראבס:
שירה , מבין אותך.
למעשה כל דבר אוכל את ג'ואנה ניוסום לארוחת בוקר.
היא כל כך גרועה, שמציגה במלוא תפארתו את מושג ההייפ. על פארש.
כואב הלב.
אומג שיר חדש לאינטרפול, אני כבר ממש מתרגש. ומקנא עד אימה בידידה שהולכת לראות אותם בניו יורק עוד מעט.
בלי קשר, אני סתם חש צורך לציין את ההתאהבות שלי בקאקי קינג.
חבר שאל אותי אם אני בא, אמרתי לו שאין לי מושג מי זו. התחלתי לשמוע קצת פה, קצת שם – והרבה בזכות העונג.
התאהבתי.
התאהבתי באמן כמו שלא התאהבתי הרבה זמן, וזה כולל את ארקייד פייר, שהטראק האחרון שלהם העיף לי את הראש, או את wavves שטחנו לי את המערכת בשבועיים האחרונים, או את Fool's Gold שהקפיצו לי את החודש שלפני זה.
אני מרגיש כמו ילד בן 16, ובא לי לטחון את המוזיקה שלה בסטריאו בלופים אינסופיים, ובא לי לצאת עכשיו ולקחת כסף מההורים (כי אני חייל ואין לי) ולקנות אלבום שלה, ובא לי לתלות פוסטרים ולקפוץ ולצעוק כאילו אין עולם ואין מחר והיא פה מולי.
אני מרגיש כמו ששמעתי את Evil של אינטרפול באמטיוי2 והלכתי לצליל רמת אביב וקניתי את שני האלבומים שלהם, וחזרתי הביתה ושמתי את Turn On the Bright Lights ו-Obstacle 1 התנגן אצלי בפול ווליום שוב ושוב.
אני מרגיש כמו הפעם הראשונה ששמתי את The Bends או את Kid A.
כמו להתחרע ללד זפלין בגיל 14.
אולי זה כי אני גיטריסט כושל, והיא אלה. אולי אני סתם מתלהב קצת יותר מדי וזה ירגע. אבל כרגע אני מאוהב מעל הראש.
אז זהו. תודה. ושבת שלום 🙂
בנוגע לאייטם 40 – בתור מי שהשתמש בשירות של באנדקאמפ ממש כמעט מתחילתו וזכה לראות איך הם דואגים לשכלל אותו, לתקן באגים, להוסיף פיצ'רים ולחשוב תמיד על כל הפרטים הקטנים מנקודת המבט של האמן – אני שמח שהם סוף סוף לוקחים אחוז מההכנסות.
למה? כי זה אומר שהם יהיו איתנו עוד קצת ולא יעלמו מהר כמו עוד מיזמי רשת נהדרים שפשוט לא הוכיחו את עצמם ריווחיים – ואני, כאמן ומוזיקאי, זקוק לבאנדקאמפ כי הוא עולה לטעמי על כל חלופות הרשת שקיימות אי שם (תקנו אותי אם אני טועה – אשמח להכיר עוד חלופות).
הטיעונים של מר יונה נשמעים קטנוניים במקרה הטוב (אכן קראתי את כל מה שכתבת) וגם התגובה כאן טיפה תמוהה (ביבי? בוש? הא?!) – בעיני זה ביטוי להתפכחות הכלכלית של שנת 2010 בניגוד למודלים כלכליים ישנים של בועת האינטרנט מודל 2004 שהתפוצצה ממזמן. הרי גם כמנהל לייבל מר יונה יודע שהדרך בה הלייבל יכול להרוויח הוא לקחת אחוז מהאמנים שחתומים בו, אלא אם כן אתה באמת מוסד פילנטרופי או סוג של בית תמחוי מוזיקלי וזה ממש לא המקרה עם באנדקמפ.
כל עוד התשלום בבנדקאמפ מבוסס על שירות חיצוני (פייפאל), שגם לוקח את החתיכה שלו, אין להם עדיין הצדקה לקחת 15 אחוז. מה שכן, יש דרך להוריד אותם לעשרה אחוז, ע"י התחברות של כמה אמנים, ליצירת לייבל פיקטיבי שמשתמש באותו חשבון פייפאל ולעבור ביחד את הסף של 5000 דולר.
יאיר יונה – אם כל הכיתה לא מבינה את החומר, אלה לא התלמידים שלא בסדר. במילים אחרות, יש בהחלט מצב שהבנתי לא נכון את דבריך בעניין בנדקאמפ, אבל אם גם כל שאר מגיביך לא הבינו, אולי ההסבר לא היה נהיר מספיק.
לעניין עצמו – מורפלקסיס כתב כאן דברי טעם שאני מסכים עמם. אני גם מסכים עם חיים, 15% זה טיפה יותר מדי. אבל אני לא מסכים איתך לגבי דעת הרוב. תן למשתמשי בנדקאמפ לומר את דברם. בסופו של דבר השירות הזה נועד לשרת כמה שיותר מוזיקאים שיהיו כמה שיותר מרוצים, כך שדעת הרוב היא הדבר היחיד שאמור לשנות כאן, והמיעוט שהמודל החדש של בנדקאמפ לא יספק אותו ילך למתחרים או יקים מתחרה בעצמו.
ובעניין פיצ'פורק – זו לא ממש השוואה טובה. ראשית, כן, הפרסומות בפיצ'פורק די מכוערות ומעצבנות. אבל לפיצ'פורק אין מודל חלופי. הם לא יכולים לקחת אחוזים ממשהו כי אין להם ממה לקחת. הם יכולים להציע מנוי לקריאת האתר אבל כולם יודעים שזה מגוחך, זה לא 2005, זה 1998.
ואני מזכיר לך, שוב, את מה שאתה כבר יודע: כל מי שרוצה להשתמש בבנדקאמפ בחינם עדיין יכול. שים שם את כל האלבום שלך להורדה בחינם, והרווחת פלטפורמה נהדרת שמשרתת אותך, אוספת לך כתובות מייל ממאזינים, מרוויחה עבורך יופי של SEO, ומפיצה את המוזיקה שלך באיכות נהדרת בלי שתאכסן אותה על השרת שלך – בלי שתוציא שקל. אתה מוזמן לשים לינק מהבנדקאמפ לרכישת האלבום באתר של אנובה, והנה הרווחת מכל הכיוונים. זה לא שהגן הפך פתאום לסגור ורימו אותך.
דייב דנ – סמפלר נוסף של הלייבל יגיע, אינשאללה, בקרוב 🙂
זואי קיטינג! woohoo !
טוב – call me crazy, call me katnuni – עדיין לא השתכנעתי לא ממך גיא ולא ממך בנג'מין.
אגב, טיעוני 'אם כולם אומרים ש…' מעולם לא נגעו בי, דווקא מפתיע אותי שזה בא מאיש אופן מיינדד כמוך.
בנדקמפ יכולים להרוויח. מאלף דרכים. אבל נו שוין, יותר קל לעשות את זה על גב האמנים שגם ככה (כפי שאני נוכח), מרגישים כל כך קטנטנים ונזקקים לשרותים של האתר עד שהם מוכנים שיזיינו אותם -בדיוק- באותו אופן שהבנק מזיין אותם (שתיים ורבע אגורות עמלה על 'הפקדת צ'ק' או משהו כזה) – ועוד להגיד תודה לבעל הבית שהעניק לי את הסיפוק המיני האדיר.
בנימין- לייבל מוכר מוזיקה של אמן כי זה טיב היחסים ביניהם : ספק תוכן וחברת שיווק שמטפלת בו. כך זה מוגדר בשניה שנחתם חוזה.
אם בנדקמפ היה מכריז על זה מראש – אהלן וסהלן. אבל הם לא. הם התחילו כספקי שרות (עם כל הזכות שלו להרוויח – וכל הכבוד, שיעשו טריליארדים) ואחרי שנהיו פופולרים בטירוף הם נזכרים שבעצם הם רוצים לעשות כסף. מצטער. במקומות עבודה היו קוראים לזה 'הרעת תנאים'. הם לא התחילו כמשווקי מוזיקה (כלומר אין מקום להשוות ללייבל) – הם התחילו כנותני שירות. זהו. האם נראה לכם עכשיו שוורדפרס יתחילו לקחת כסף על הורדת המערכת שלהם? לא. ממש לא. ולמרות שוורדפרס הוא מערכת בלוגינג עם תפוצה אדירה- היא לא עושה את זה. למה? כי הם מכבדים את מי שמשתמש בהם ומטפחים את חוג הלקוחות שלהם. זו הסיבה שהם מפתחים מוצרים נלווים ועליהם הם גובים כסף – כמו שצריך. כמו שהיו עושים בנדקמפ אם הם היו רואים שלושה מטרים קדימה, אבל הם לא וכנראה שהם לא היחידים.
זה מסריח. זה מסריח לאללה ופישי. לרכז את כל העולם באותה הזירה ואז לקחת מס 'דריכה על המזרן' זה פישי. אין פה כוונות טהורות וצאו מהתמימות הזו. יש פה ביזנס פלן מבריק אבל שקוף.
בענין פיצ'פורק – אתה צוחק איתי? האם באמת מפריעות לך הפרסומות בצורה כזו שאתה לא יכול לקרא את תכני האינדי המהמם שלהם?
ולגבי לתת למשתמשים להגיד את דברם – תפאדל. אמרתי למישהו לא להתבטא?
סה"כ אני חושב הפוך מכולם, לא קונספט זר עבורי, אני מכיר את זה שלושים שנה.
אני סוגר את הפינה הזו כי נמאס לי מזה ואני רוצה ללכת להטפל למשהו אחר, קטנוני שכמוני.
יאיר – אף אחד עדיין לא קרא לך משוגע 🙂
אבל בוא לרגע נשים דברים בפרופורציות:
– באנדקמפ כבר זמן רב כתבו ב-FAQ שלהם שהם מחפשים תוכנית כלכלית ראויה: אין כאן שום דבר פישי ואין כאן "הפתעה לא נעימה". זה היה ברור שמתישהו הם יתחילו לגבות כסף בצורה זו או אחרת ועכשיו סוף סוף זה קרה. צריך להיות עיוור כדי להיות מופתע מזה.
– באנדקאמפ, מאופי השירות שהוא נותן, הרבה יותר קרוב ל-"לייבל" מאשר "אתר תוכן" כמו פיצ'פורק: הוא נותן פלטפורמה עצמאית לאמן להפיץ את המוזיקה שלו ואמצעים+טכנולוגיה לגבות את הכסף עבור האומנות שלו. למעשה באנדקמפ היא אחת התשובות שלי לשאלה "למה בכלל בעצם צריכים לייבלים?". (אם תרצה שארחיב – יותר מאשמח לעבור איתך על ההבדלים המהותיים בין השירות של באנדקאמפ ולבין השירות של פיצ'פורק, דבר שמשפיע מהותית גם על אופי בחירת המודל הכלכלי).
– אנחנו נמצאים בעולם שמבוסס על מערכת כלכלית הנשענת על כסף ובסופו של דבר אין ארוחות חינם. הניסיון לתת שירות של תוכן חינם באינטרנט ולהתפרנס מזה התפוצץ כבר לפני 5-6 שנים. ניתן להתווכח אולי על גודל האחוז שבאנדקאמפ צריכה לקחת על עצמה כדי להתקיים אבל זה כבר ויכוח אחר. גם כאן אם אתה לא מרוצה אתה מוזמן לעבור לאופציות חלופיות (סאונדקלאוד, נניח, לוקחים יותר על הרבה פחות לטעמי) כשם שכשלא תהיה מרוצה מהבנק שלך – תוכל לקחת את הכסף שלך למקום אחר או להתחיל לחפור מתחת לבלטות.
החופש תמיד נמצא בידיים שלך – ואולי אפילו האקט של באנדקמפ הוא יריית פתיחה משמעותית לתחרות בין פלטפורמות מוזיקה שונות, שזה בעצם טוב לנו, האמנים.
בנימין יקר
ההבדל בין פיצ'פורק לבנדקמפ הוא נהיר לי, לראשון יש צ' בשם.
שיהיה לבנדקמפ לבריאות. לדעתי, עסקית ולטווח ארוך – זה לא צעד חכם. אבל הם לא שאלו אותי.
יאללה, אני הולך לחפור את הקופסא של פאקטורי רקורדס. גם הם פעלו בלי מודל כלכלי. כלומר, הם כן, שכולם הרוויחו חוץ מטוני וילסון. אולי בנדקמפ ראו את 'אנשי המסיבות' והבינו שככה זה לא יעבוד.
לעניין בנדקמפ
אני חייב להודות שקראתי בענין רב את כל הטיעונים בנושא
ואני חייב להסכים לגמריי עם טיעוניו של יאיר יונה
קשה לי להאמין שלאחר כל מה שקרה בעולם הרשתי בשנים האחרונות
יש עדין מי שחושב שיש מקום למתווכים למיניהם לקבל איזשהוא נתח (ושיהיה מחינתי 2 אגורות)
על מוזיקה שמישהוא אחר יצר, לאומנים כיום יש המון אופציות לשווק את המוזיקה שלהם
מבלי לשלם "עמלות" בדרך.
צודק מר יונה שאם בנדקמפ היה מכריז על זה מראש – אהלן וסהלן, אבל הרי ברור שאם זה היה המקרה אף אחד היום לא היה יודע מי זה בנדבקמפ.
אני לא מוזיקאי ולא עוסק במוזיקה אבל כחובב מוזיקה מושבע הייתי רוצה ש 100% מהכסף
שאני מוציא על המוסיקה שאני אוהב תגיע לאומן שאני אוהב ומי כמונו יודעים שכיום אפשר
לרכוש כמעט כל דבר גם ללא תשלום כלל.
גם אני נהנה מאוד מאתרי אינטרנט מושקעים וכאלה שמקלים על חווית חיפוש ושמיעה של מוזיקה
חדשה, אבל באמת שיש אין ספור דרכים למימון האתרים שלא על גב האנשים הכי חשובים, ולצערנו גם הכי פחות מתוגמלים בשרשרת המזון (וגם לי אין בעיה עם פרסומות)
תודה
ואף מילה על דוויזל זאפה. בוגר מאוד.
לשירה , ולמגיב לשירה- אם אתם לא אוהבים את ג'ואנה זוזכותכם. להגיד שהיא גרועה זה כבר מוגזם. בסופו של דבר היא היחידה בעולם שעושה את מה שהיא עושה,ועוד עושה את זה בצורה שאנשים (הרבה אנשים לפי כמות הכרטיסים שנמכרו באתר של מיסטר טיקט) אוהבים ומעריכים.
בלי קשר תמיד שווה לראות אמן לפני שהוא נהיה עצום ( כמו ההופעה של רדיוהד ברוקסן) , ממש לפני שהיא גודלת למימדים של קייט בוש או טורי איימוס.
achla oneg shabat shabugi to everyone
שיר הסיום אדיר !
מרגיד אותו דבר לגבי ה-Future Heads, אלבום לא מלהיב בכלל. לא הצלחתי לשרוד אותו, גדי להגיע לשיר הנפלא הזה. תודה.
אלון, תמיד מצחיק אותי התגובות מהסוג שנתת.
מה ? אסור לחשוב שאני טועה. בוודאי שכן, בוודאי בבלוג הזה.
אבל עזוב, זה לא חשוב.
אבל למה כולם כותבים "נבלנית הפולק" ?
מה הקשר שלה לפולק?
למה כולם מזמזמים כותרת שנגררה מהיכן שהוא?
מה הקשר שלה לקייט בוש? אין, פרט לקול הגבוה. מוזיקאלית – כלום.
היא קרובה יותר לאינדי סיני אולי, יותר מאשר לקייט או לפולק (פולק …פףףףףף)
אם תקרא בעיון יתר מה שכתבתי, תמצא בין האותיות, שכיוונתי לעיניין ההייפ.
אם תהיה בהופעה, תראה שכולם, עד רובם , לא מכירים את החומרים שלה. מה גם שאין מה להכיר ולזכור. כולם עד רובם יהיו בהלם/אלם.
כולם יספרו כמה היה אומנותי, גבוה ואיכותי. כולם עד רובם לא יהנו בצורה הכי פרימיטיבית של המילה.
יכול להיות שאני טועה, וכן, זה בוודאי טפשי מצידי לרשום זאת כאן בעונג שבת.
קשה לי להאמין שהתל אביבים (=אוכלי חינם) יוציאו 200 שקל בשביל ההייפ, 3 חודשים לפני ההופעה.
כתוב בצד קקי מלךךךך
חחחחחחחחחחחחח
קקי חחחחחחחחחחחחחחחחחח
הטיים הקדיש גליון מיוחד לאדיסון לפני 3 שבועות ואחת הכתבות מספרת על התחרות עם טסלה ואיך אדיסון כמעט הפסיד
http://www.time.com/time/specials/packages/article/0,28804,1999143_1999202_1999203,00.html
אני אישית נהנתי גם בקותימן ומאוד נהנתי בשאדו
א.ידעתי שלא תהיה מחט אחת לרפואה על הבמה – הוא שנים לא מופיע עם פטיפונים
ב.אין שום דרך בעולם,ואני אומר את זה מניסיון של 15 שנים, לעשות מוסיקה אלקטרונית לייב לגמרי על הבמה.כי הרעיון הבסיסי הוא התבססות על לופים שחוזרים על עצמם בסאונד מאוד ספציפי שלא ניתן לשחזר בנגינה (לרוב) – אז למה להביא מישהו שינגן אותם? פשוט ננגן את הלופ
ג.לא ציפית ממנו להפגזה הזאת.ממש לא.אבל את רוב חברי ומרעי שהיו שם רקדו כמו משוגעים והתבאסו רק מהעובדה שהיה קצר מידי לטעמם.
ד.שאדו הוא אמן.הוא בא לעשות מה שבא לו על הבמה.הוא לא רוד סטיוארט שבא לנגן את "השירים שכולם אוהבים ומכירים". כמו שבוב דילן יכול להופיע ולנגן רק בי סיידס שלו – גם לשאדו יש מבחינתי את החופש האמנותי הזה
בנושא באנדקמפ
מעולם לא סמכתי על האתר הזה.תמיד הרגיש קצת חשוד.אני אישית עובד עם סאונדקלאוד,שמתאים לי יותר מוסיקאלית וקידם אותי בעולם בפחות משנה ברמה של עבודה של לפחות 10 שנים.ושם די מהר הם עברו למודל עיסקי די ברור
למי שלא מכיר יש את מיקסקלואד – אתר למיקסטייפים,חינמי לחלוטין אבל עם פרסומות
שבו נימצאים אמנים מהשורה הראשונה,חלק דרך חברות תקליטים וחלק בתור עצמם מהבית
אין לי מסקנה ברורה על כול הנושא – אבל הנקודה עם וורדפרס היא די חזקה יאיר. מתד שני הם תמיד אמרו שהם רוצים כסף.מצד שחישי – מזכיר קצת גובים בשוק האפור שקודם נותנים כסף ורק אחרי שנה מספרים לך שהריבית יומית……
אופס, הגבתי במקום הלא נכון בטעות.
האכזבה מדיג'יי שאדו צפויה. לא ברור לי הקונספט של אומן שמגיע ולא מבצע ולו טרק אחד מהחומר הקודם שלו (אז מה אם הוא אלקטרוני) כנ"ל היה עם קרודר ודורפמייסטר, אפקס טווין, קימיקל ברזרס וכו'.
ואם זה ככה, זה לא ראוי להקרא הופעה של האמן אלא סט שהאומן מתקלט. זה שני דברים שונים לחלוטין.
פאנק סינטרה- זה לא רוד סטיוארט, וברור שיש לו חופש אבל מה ההבדל הגדול בינו לבין אמנים אחרים? נשמע לך הגיוני שנגיד סוניק יות' יבואו להופעה ולא יתנו שיר אחד מתקליטים הקודמים שלהם?
גם למאזינים מאוד מיומנים קשה לעכל שעה של חומר חדש.
סינטרה ידידי – בתור משתמש אינטנסיבי גם בבאנדקמפ וגם בסאונדקלאוד המצב בצלילענן אפילו גרוע יותר: כדי להינות מכל מה שיש להם להציע ללא מגבלות למיניהן אתה צריך *לשלם* 500 יורו בשנה (2500 ש"ח בערך) וזה מבלי לספק לך פלטפורמת מכירה של המוזיקה שלך, למעשה סאונדקלאוד מיועד פחות למוזיקאים ויותר לדיג'יים – היא לא ידידותית לאלבומים אלא לקבצים יחידים.
ZIV – התגובה שלך משעשעת במיוחד בהתחשב באנשים שהיא כוונה אליהם 🙂
עופר – הוא ביצע די הרבה חומרים ישנים, בגירסאות שונות אך עדיין ברות זיהוי.אם לא הכרת- חבל
אפקס טווין בא לסט תיקלוט – ואלוהים יעזור למי שציפה ל"להיט" שלו….הוא חפר במדבר במלוא מובן המילה, וזה היה מדהים.אחד מתופעות הטבע של ימי חיינו.
כמיקל ברודרס – אני נוטה לחשוב שאתה מדבר על האירוע בלטרון (בו גם אני לקחתי חלק) – וגם שם, העניין יוחצן כדיגי סט של הצמד, שהיה מאוד מאוד מרשים לדעתי. כבר אז הם אמרו בכול מקום אפשרי שהם מנגנים מה ואיך שבא להם, והאחריות היא של המפיק להבין את זה לפני שהוא מזמין אותם…..
וכן – הייתי מת לבוא לשמוע אמן שאני אוהב ולא להכיר שיר אחד,הין אם זה חומר חדש או פשוט ג'אם על הבמה.הגרייטפול דד הם דוגמא קלאסית ללהקה שהקהל שלה ידע בדיוק מה הוא יקבל – כול ערב משהו קצת אחר.
אני משום מה גם נזכר בג'ימס בראון.אם תקשיב להופעה שלו מול הלבומים, תבין שבראון פשוט לקל כול שיר והעיף לו למעלה את הביט ברמות קשות.למה? ביטים איטיים בהופעה זה דבר קצת משעם, ואם הוא עשה את זה – אני מצדיע ומוריד את הכובע
מישהו רשם איפשהו ש"הקהל חתם חוזה עם האמן ברגע שזה קנה כרטיס על תוכן ורמת ההופעה, אבל רק הקהל ידע את זה" – מוסיקאי בא להביע את עצמו ואת מי שהוא,כמו כול אמן אחר. אתה לא תגיד לוואן גוך איך לצייר כמו שלא תגיד למוסיקאי מה לבצע בהופעה. לבדרן כן – כמו לגרפיקאי, שניהם מבצעי פונקציות עם נטייה אמנותית אך עדיין נותני שירות.
וכן – רוד סטיוארט הוא בדרן או בהיעדר מילה בעיברית
entertainer
אני ממש מקווה שאתה לא חושב שסוניק יות ושאדו נכנסים למשבצת הזאת
הביקורת היחידה שיש לי היא על הסאונד שלא היה מרשים, ואני אישית הייתי מעדיף חלל קטן יותר
קצת מבולגן אבל זה מה שעובר לי בראש
בנימין אני ציינתי שסאונדקלאוד מתאים לי מוסיקאלית – ולא שהם מתאימים לכול סגנון מוסיקאלי בעולם
וטוב שכך!!!!!!!
בגלל שמסתובבים שם בעיקר תקליטנים ומפיקים ולא אנשים שמנגנים על נבל בורמזי עם הגבות, היחס שם יותר מיידי ורציני בין המשתמשים וניתן להגיע למקומות מאוד מעניינים, כמו הודעה אישית מריצ'י האוטין שהוא מנגן קטע שלי או סמי בירנבך, שעוזר לי מאוד בימים אלה בפרוייקט עתידי שלי.
אני לא משלם אגורה שחוקה לאתר הזה בינתיים.אולי אעשה זאת בעתיד, אבל יש לי את האופציה להשתמש בחינם והיא עזרה לי יותר מכול יחצן\חבר\שיחות טלפון\דמו במעטפה.
גאיוס,
רק רציתי להגיד שממש אהבתי את אייטם 23..
זה הכל. אני איתך. 🙂
אני מאד אהבתי את "תולדות האהבה" של ניקול קראוס. עכשיו אני מחבבת אותה עוד יותר. גם כי היא מעריכה את גרוסמן וגם כי לא אכפת לה להביע התלהבות. עוד לא אזרתי אומץ לקרוא את "אישה בורחת מבשורה", אבל זה יקרה מתישהו.
התמונות מגלסטנברי מרהיבות.
אינטרפול!
פאנק – אם מבהירים לפני ההופעה שמדובר בסט זה בסדר גמור וכל אחד יכול לקבל את ההחלטה בעצמו.
לגבי הסוגיה העקרונית,אמן כמו אפקס טווין עם דיסקוגרפיה חלומית כמו שלו בהחלט יכול לתת הופעה מדהימה על בסיס החומרים שלו.
זה קצת פשטני לקחת את זה לקצוות ולומר שמי שהתאכזב שלא היה חומר מוכר "ציפה ללהיט". אין לי בעיה עם אינטרפרטציות שונות לטרקים, חומר חדש, ג'אם וכו', אבל הבסיס צריך להיות מהדיסקוגרפיה.
וכן, אני חושב שיש איזשהוא חוזה בע"פ בין האמן לקהל.
ללא קשר, גם אני נהנתי מאוד בקימיקל ברזרס בלטרון ומאפקס טווין (אני ראיתי בדיזינגוף)