תתאפקו, גאד דמט!

אל תרוצו לסוף. בשביל מה? ההמלצה שלי? קראו בסבלנות, גללו מטה מעט בכל פעם, בנו לעצמכם את המתח. אחרת זה סתם לקפוץ לקינוח בלי ליהנות מהארוחה.

משהו כללי
243 אלבומים נבחרו על ידיכם השנה, וזה לכשעצמו מעיד על שנה מוזיקלית נפלאה שבנפלאות. אבל כמובן, אי אפשר לשים כאן את כל הרשימה העצומה הזו (לכן כדאי גם לקפוץ לרשימת האלבומים המיותמים, שקיבלו רק נקודה אחת בלבד), ואפילו לא חצי ממנה. כאן תמצאו את 70 האלבומים הגדולים, מתוכם 20 ברשימה פשוטה, 20 ברשימה חצי-מפורטת, ו-30 המקומות הראשונים בהרחבה. קליק על מספר הדיסק או על הלינק "קנו!" יוביל אתכם לרכישה שלו, כי אנחנו לא מניאקים, ואם אהבנו – מן הראוי שנקנה. השתדלתי לתת תמיד את החנות עם המחיר הזול ביותר, עם עדיפות למוזיקהנטו כי אני יודע שרבים מכם לא ששים לרכוש בחו"ל.

משהו אישי
אני חייב להודות במשהו, במבוכה ובצער קלים: שמעתי השנה הרבה פחות מוזיקה חדשה מבשנים האחרונות, והרבה פחות ממה שרציתי לשמוע. כל מיני עניינים נתקעו לי בדרך ואיפשהו באמצע השנה קצת יצאתי מהלופ ולא עקבתי אחרי הרבה דברים. וזה בסדר, אפשר לומר, כי יש מספיק דברים אחרים לעשות בחיים, ובהאזנה למוזיקה כדאי גם להאזין לשלל אלבומים משלל שנים. אבל כשהגעתי לרגע שבו סיכמתם את השנה שלכם, נכנסתי פתאום לפרנזי מטורף של הורדות כדי לשמוע המון אלבומים שאהבתם ושלא שמעתי מהם ולו שיר אחד בודד. אנימל קולקטיב, מנומנה, ינס לקמן, פנדה בר, אוף מונטריאל ורבים אחרים, חלקם אפילו בעשרים האלבומים הגדולים, פשוט לא שמעתי עד עכשיו.
אבל היי, איזה מזל שיש את סיכום השנה של קוראי העונג. לי זה גרם לרוץ ולשמוע המון דברים שפספסתי, ואני מקווה שגם אתם תגיבו בצורה דומה. אחרת, בשביל מה בכלל לטרוח?

כן, יש פרסים!
בסוף הרשימה תמצאו רשימה הרבה יותר קטנה: הזוכים המאושרים בדיסקים מתנת התו השמיני, שיצאו בשנה האחרונה. בין הדיסקים תוכלו למצוא את Against me המעולה, סרג' טנקיאן, Justice, מאנו צ'או, טיגן ושרה, Ash ועוד. איזה כיף! ותודה עצומה לליטל ולתו השמיני כולו.

ועכשיו…

מקומות 70-51, רק בשביל שלא תגידו שג'סקה הופ או הווייט סטרייפס נשארו בחוץ…
70 Babyshambles – Shotter's nation
69 White stripes – Icky thump
68 Spoon- Ga ga ga ga ga
67 Panda bear – Person pitch
66 Kaiser Chiefs- Yours Truly, Angry Mob
65 Foo FIghters – Echoes Silence Patience & Grace
64 Eddie Vedder – Into the wild
63 Common – Finding Forever
62 Thurston Moore – Trees outside the academy
61 Noisettes – whats the time mister wolf?
60 Magic markers – Boss
59 Bruce Springsteen – Magic
58 Archive – Live at the Zenith
57 Tori Amos – American doll posse
56 Explosions In The Sky – All Of A Sudden I Miss Everyone
55 Battles – Mirrored
54 Jesca Hoop – Kismet
53 Jeff Buckley – So real: songs from Jeff Buckley
52 Porcupine Tree – Fear of a blank planet
51 Dinosaur Jr. – Beyond
רואים? יש לכם טעם מצוין. עכשיו לדבר האמיתי.

אם לא מצוין אחרת, כל הציטוטים הם מהנימוקים שלכם, בוחרים יקרים!
מה שמגיע בלי מרכאות הוא שלי.

50 Okkervil River – The Stage Names
"מאז שהכרתי את הלהקה הזו אני לא יכול להיגמל" מספר לנו דוֹד יוסף בצער מדומה, ואסף מוסיף "A rare occasion where meaning and voice point in the same direction".
.
49 Ian Brown – The World Is Yours
אני חושב שזה הדיסק הכי פחות טוב שלו, אבל שגיא הגדיר זאת נפלא: "החליט להיות בונו לאנשים שמבינים במוזיקה ועדיין זה יצא לו פנאן".
.
48 Cinematic Orchestra – Ma Fleur
בשתי מילים: פטריק ווטסון. ביותר: אלבומם המהורהר והנוגה ביותר של הסינמטיק, יחד עם קולו האדיר של פטריק ווטסון.
.
47 New Pornographers – Challengers
"בספטקרום שבין דת' קאב פור קיוטי לדצמבריסטים לא נשמע כאילו יש עוד רבה מה לחדש ולהתעלות. אז מסתבר שיש. שם המשחק: נשמה" – רולי בתובנה איכותית
.
46 Jamie T – Panic Prevention
"ג'יימי הוא ללא ספק אחד האמנים האהובים עלי. הוא הצליח לעשות לי את זה מהרגע ששמעתי את 'Salvador' ב-MTV. האלבום הזה, והאמן המבטיח הזה, בולטים בים אמני האינדי הבועטים. הוא עושה מוסיקה כיפית ולא מרוסנת שעושה לך חשק לצעוד לפי הקצב, לרוץ ולקפוץ, בזמן שאתה שומע אותו באמפי3. קרה לי לא פעם שנתקלתי במבטים מוזרים מאנשים באוטובוס שלא מבינים מה אני מזמזם לעצמי (לא בהצלחה יתרה…) במבטא אנגלי כבד." – דור
45 Editors – An End Has a Start
זה ידוע שהאדיטורז הם "אינטרפול לעניים", ובכל זאת האלבום השני שלהם הצליח להפתיע לטובה, לפחות כמה מהמצביעים.
.
44 Deerhoof – Friend Oppurtunity
יאי, דירהוף! החבורה הכי שמחה מצפון לקוטב הדרומי באלבום שלטעמי היה צריך לזכות להרבה יותר נקודות, אבל מה לעשות והוא לא הגיע לאוזני כולם, וכנראה גם לא מתאים לאוזני כולם.
.
43 Mark Ronson – Version
מה שחשבנו שיהיה אלבום השנה נותר רק במקום ה-43 עקב שחיקה לאורך זמן. בעיניי זה עדיין האלבום הדפניטיבי של 2007, אבל בהחלט לא הטוב שבהם. ובכל זאת, מארק רונסון מלך. תודו.
.
42 Burial – Untrue
דאב-סטפ שמאב-סטפ, לי האלבום הזה גורם להירדם. אף על פי טעמי הקלוקל, אלפי מילים טובות נשפכו על האלבום הזה בחודשים האחרונים וכנראה לא בכדי. המסנגרים טוענים שאף אחד לא בונה אווירה כמו בוריאל. אני טוען שעם אווירה לא הולכים למכולת. אבל נראה שאנחנו לא קונים באותה המכולת.
41 Super furry animals – Hey venus!
הוולשים, הו הוולשים הארורים! כה שמחים, ועם זאת – כה פסיכדליים, ועם זאת – כה שרים בוולשית לפעמים! הפרוותיים לא איכזבו את רוב המושבעים שלהם גם השנה, ואף פינקו אותם בממתק-אריות נוסף בדמות אלבום סולו של הסולן גריף ריס, שתמצאו בהמשך המצעד.

40 Grinderman – Grinderman
ניק קייב מרים גיטרה ומזכיר לכולם שיש לו את זוג הביצים הכי גדולים ברוקנ'רול.
.
.
39 Devendra Banhart – Smokey Rolls Down Thunder Canyon
בנהארט, בחור שאנשים שלא מבינים את המוזיקה שלו מכנים "פריק מסטול", הולך ומשתבח בכל אלבום. הפעם הוא מוסיף למלתחה שלו את בגדיהם של ג'ים מוריסון, מארק בולאן ואלביס (בין השאר), וכמו אצל "באפי קוטלת הערפדים", מי שמזלזל בו מפסיד יצירת מופת של תרבות פופולרית, וכמות עצומה של כישרון.
38 Modest Mouse – We Were Dead Befoe The Ship Even Sank
מחוזקים באגדה החיה ג'וני מאר וגולשים על גל ההצלחה המיינסטרימית של האינדי שפתח את השנה (ארקייד פייר, השינז), מודסט מאוס עשו השנה עוד צעד לקראת הפיכתם לשם שכל בית באמריקה יכיר, בעוד אלבום שלא נותן מנוח לשנייה.
37 Iron & wine – The shepherd's dog
סם בים יצא השנה מחדר השינה והוכיח שגם עם להקה שלמה מאחוריו הוא מצליח להעשיר את המוזיקה שלו בלי לפגוע באינטימיות ובכנות של ההגשה. "סם בים סוף סוף מגלה את האפשרויות הגלומות בעבודה עם להקה. היו לו נסיונות קודמים מעניינים בתחום, אבל הפעם הוא מגיע להגשמה מלאה" – עמית.
36 Animal Collective – Strawberry Jam
משפחת הפריק פולק שהצמיחה את פנדה בר מספקת אלבום חדש שהוא, על פי הקורא אסף, "Not Sung Tongs but it's pretty damn good".
.
35 Justice – †
"האלבום הזה גרם לי להתאהב באלקטרו לחלוטין. קטעים שהם פאן טהור כמו The Party ו-DVNO מעלים לי חיוך על הפנים וגורמים לתנועות ריקוד בלתי רצוניות. אי אפשר לשלוט בזה; האלבום הזה מקפיץ אותך בכל שעה ביום כאילו מינימום 2 בלילה ואתה במועדון שווה במיוחד, מתודלק במיטב החומרים הפחות חוקיים. הטראק Stress הוא הטראק-חפירות היחיד שהצלחתי להנות ממנו עד היום." – דור
34 Gruff Rhys – Candylion
אם אתם מבינים וולשית וצורכים את הסופר פרי אנימלז לארוחת בוקר, סביר להניח שהאלבום הזה היה הרגע המאושר ביותר של השנה שלכם.
.
33 Klaxons – Myths of the Near Future
"הם והמבקרים נורא רצו לפתח ז'אנר, אבל זה קצת נפל בין הכסאות ונשארנו עם אלבום סבבה" – שגיא
.
32 Yeah Yeah Yeah's – Is Is
"אחרי אלבום מצ'עמם לחלוטין ("הראה את עצמותיך" משנה שעברה) מפציעה החבורה הזאת בחמש מכות רוק'נ'רול קשות. לא מסוגל להסביר מה בדיוק עושה לי את זה. בעיקר התחושה שהלהקה לקחה את החומרים העייפים והחרושים ביותר ברוק והרכיבה מהם אסופת שירים שלא מפסיקים לבעוט, לנשוך ולהפתיע" – Roly
31 M.I.A. – Kala
הדבר הכי מבולגן ורועש שיצא מסרי לנקה מאז הנמרים הטמילים הצליח לכבוש חובבי בלגן רבים (אך לא אותי, משום מה).

[קול מסתורי ומהדהד: שלושים הגדולים!!!]
להורדה: פשוט המשיכו בלינק "שמעו משהו", ותגיעו למייספייס או להייפ מאשין בו אפשר לשמוע עוד ולרוב גם להוריד. לא רציתי להעמיס לינקים להורדה, כי הקבצים לא מתארחים על השרת שלי ואני לא יכול לערוב ליציבותם.

אף על פי שרק אני וגולש נוסף סימנו את האלבום הזה בכוכבית, נראה שהוא התחבב על לבם של לא מעט מהגולשים, ולטעמי בצדק גמור. התאומות הלסביות לבית קווין מצליחות לצאת ממשבצת האינדי-OC בה היו תקועות מאז האלבום הקודם, ומגישות את האלבום הכי בוגר שלהן עד עתה, עד כמה שאפשר להיות בוגר כשאתה שר על גיל 19 (הבנות דווקא חגגו לאחרונה 27). בעיניי זה אלבום פופ כמעט מושלם, שמתעלה על כל ההגדרות שרק אפשר להדביק לו. אלבום חובה למתבגרים בגופם ובנפשם.
[audio:http://idisk.mac.com/olneyce/Public/nineteen.mp3]
להאזנה: "Nineteen" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

"אין מה לעשות…האיש מפעפע לי את מיצי הקיבה כל פעם מחדש…" מתפעם הגולש דקל, וגם אני. האלבום הזה אולי לא משתווה בעיניי לקודמו, אבל רבים וטובים ממני הכתירו אותו לטוב שבאלבומי הראפר-משורר-שחקן-מטיף ויליאמס. כן, כנראה שההפקה של טרנט רזנור לא בדיוק הזיקה לו. יותר התאימה לו כמו כפפה ליד. האלבום יצא ממש לאחרונה, מה שמעלה תהייה: האם נוכחותו במקום גבוה במצעד מעידה על כך שהוא מדהים מספיק כדי להיכנס מהר, או שמא נהנה מהזוהר של צעצוע חדש? בכל מקרה, כפי שהמליצה ברכה גולשת, גם אני ממליץ למחוק מיד את הקאבר ליו2. בשביל מה זה טוב?
[audio:http://storage.comfortradio.org/12-17banged.mp3]
להאזנה: "Banged And Blown Through" | אתר בית | שמעו משהו | קנו (ושלמו כמה שתרצו!)

One man's trash is another man's treasure, זה כל מה שאני עומד לומר בעניין. לכם היו דברים אחרים לומר: "גם השנה הוא לא הצליח לפרוץ למיינסטרים. וגם השנה אין שמח ממני! הוא פשוט חכם/מוכשר/שנון/יפה מדי בשביל זה. חיבור מדהים בין ברודווי ללו-פיי", כך טוען ב'. ואני עונה: היי, ב', יצאת מדעתך? אם יש מישהו ברשימה הזו שהוברג השנה סופית עמוק עמוק בלב המיינסטרים, הרי זה מר ויינרייט הלז.
[audio:http://neileslifestorage.com/Please_Purchase/02-rufus_wainwright-going_to_a_town.mp3]
להאזנה: "Going to a town" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

הוא חתיך (כך אומרות הבנות), הוא שורק יפה, והוא הוציא את האלבום עם השם הכי מופרך ברשימה הזו אחרי הדיסק של ספון. האמת? לא שמעתי את האלבום, ואף אחד מכם לא טרח לכתוב עליו אף מילה כשבחר בו, אז נותר רק להקשיב.
[audio:http://dukeofstraw.com/2007best/Heretics.mp3]
להאזנה:"Heretics" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

"ג'יימס מרפי כתב אלבום מחווה לרוקסי מיוזיק וכמו שאינשטיין וחנוך אמרו – 'והוא בכלל לא ידע שהוא כזה'", כותב הקורא שגיא, ואני חושב שמרפי ידע בדיוק שהוא כזה, והקפיד לשכתב את המקור תוך מודעות מוחלטת לאסתטיקה ולהפקה של מקורות ההשראה שלו. האלבום שכובש שלל מקומות ראשונים במצעדי סוף השנה בבלוגיה העולמית מגיע אצלנו רק למקום 26, וזה רק אחד משלל הדברים שאני אוהב בקוראי העונג שבת.
[audio:http://soundbites.typepad.com/soundbites/files/lcd_soundsystem_all_my_fr.mp3]
להאזנה: "All my friends" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

איך שמחתי שכששמעתי – אחרי שלל ספקולציות וביטולים של להקות אחרות – שג'יימס לאוול ואנקל שלו מגיעים לחמם את NIN בגני התערוכה. איך נהניתי בהופעה הקצרה שלהם. כמה התבאסתי שהם לא ניגנו שום דבר מהאלבום הראשון. אבל זה כבר לא שינה הרבה, האלבום החדש שלהם War Stories הוא קודר, מטריד ומתיך בין אלקטרוניקה ורוק בצורה האורגנית ביותר ששמעתי מזה שנים.
[audio:http://www.box.net/shared/static/to0cq81p81.mp3]
להאזנה: "Hold my hand" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

אח, מה אני יכול להוסיף? אלבום השנה האישי שלי. מבחינתי, אף אלבום ששמעתי השנה לא השתווה לעוצמה הטרייה וסודקת העצמות שמתפוצצת באלבום הבכורה של הטוויילייט סאד. אפשר להשוות אותם לזעם האורבני של אינטרפול, לאנרגיות של ארקייד פייר, להרבה דברים אחרים. אבל בסקוטלנד יש חוקים אחרים, והטוויילייט סאד מתעלים על סך השפעותיהם לטעמי, ומגישים את אלבום הרוק הכי טוב של השנה. כמה שמחתי שלא הייתי היחיד שהצביע לו, כמה נהניתי לחשוב שאולי חלק מאלה שהצביעו לו הגיעו אליו בזכותי, כמה שמחתי לראות שגם אביעד מהאייפוד הרעב בחר בו למקום הראשון (וגם נתן את כולו להורדה!). וזה גם כיף, לדעת שאין כאן זומבים שזוללים כל המלצה מוזיקלית שמגישים לפיהם, ושאלבום השנה שלי יושב לו בנוחות במקום 24, הרחק מהפסגה. מקובל עליי.
[audio:http://www.fileden.com/files/2007/7/30/1308292/Walking%20For%20Two%20Hours.mp3]
להאזנה: "Walking for two hours" | שמעו משהו | קנו!

"נכנס לרשימה כבר בזכות שיר הפתיחה" מכריז עמית; "לא היה טוב יותר מהשני, אך עדיין מספיק טוב" קובע עידן; "כיף כיף כיף… מישהו אמר פיקסיז?" קורץ דקל; ודוֹד יוסף בטוח ש"אני בטח היחידי שבחר בו". לכל אחד יש הסתייגות, אבל בסופו של דבר האלבום הזה, בעל העטיפה היפהפייה, לא הגיע לרשימת האלבומים המיותמים אלא למקום 23. ריספקט.
[audio:http://www.soundofmarchingfeet.com/bestsongs07/kings_of_leon-knocked_up.mp3]
להאזנה: "Knocked up" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

כשהאלבום הזה יצא, התאכזבתי. אחרי כמה חודשים הוא חילחל, ומאז אני שבוי חזק בקסמם של רוב השירים בו. "Either way" הוא אחד השירים הכי יפים ששמעתי בשנה האחרונה ולא פעם ולא פעמיים הוא הצליח ללחוץ על שקיק הדמעות שלי (אבל לא נתתי לאף אחד לראות כי אני ילדה גדולה, וילדות גדולות לא בוכות – תשאלו את פרגי). מישהו כתב על האלבום הזה שהוא מזכיר לכולם איך נשמעת להקה שפשוט מאושרת עד הגג לנגן יחד באולפן, וזה נכון – הכוח הגדול של האלבום הזה הוא לא השירים שלו כשירים, אלא התחושה שהוא משרה, של Sheer musical joy הן של היוצרים והן של המאזינים.
[audio:http://www.hotlinkfiles.com/files/746303_ojhtj/01EitherWay.mp3%5D01EitherWay.mp3]
להאזנה: "Either way" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

"לו רק בגלל השינוי שהמוזיקה שלה עברה. עין הדג היו קוראים לזה איב"י (אפל יותר, בוגר יותר)", כותב יובל ואני מסכים איתו לגמרי. קרן אן, צרפתיה-אמריקנית-ישראלית שיכולה להיות הכל, הוציאה השנה את האלבום הטוב ביותר שלה מאז La Biographie de Luka Philipsen, לטעמי. אלבום שלא מבטיח כלום אבל מקיים הרבה, ומכיל כמה מרגעי הפופ היפים ביותר של היום.
[audio:http://www.fileden.com/files/2006/12/17/520910/02%20Lay%20Your%20Head%20Down.mp3]
להאזנה: "Lay your head down" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!


את עשרים הגדולים פותח אלבום שיצא באיחור, או יש יאמרו יצא למרות שלא היה אמור לצאת, בטח לא ככה. ארבע שנים אחרי מותו הטראגי והעדיין-מצער, אנחנו זוכים למנה שנייה של חומר אליוט סמית'י שנותר בעיזבון. אחרי המרתף שעל הגבעה, האוסף הכפול הזה מספק לנו כמה עשרות שירים שנשכחו ונאספו בדרך: אאוט-טייקס מאלבומים ישנים, הקלטות שלא ראו אור, קאברים, וכולי. זה היה יכול להפוך בקלות לעוד ניסיון לחלוף את הפרה המתה, כמו מה שקורה אצל טופאק או ג'ף באקלי, למשל. במקום זאת קיבלנו את אחד הריליסים הכי מרגשים של השנה.
[audio:https://haoneg.com/temps/elliott-maryk.mp3]
להאזנה: "Pretty Mary K – Other version" | שמעו משהו | קנו!

"לא יודע מה אנשים רוצים מהם, זה אחלה אלבום. אי-אפשר לצפות מלהקה שתעמוד במקום ותוציא כל פעם אותו אלבום" עונה עמיר לכל המלעיזים, ביניהם אפילו אני במידה מסוימת, שטענו ש-23 הוא האלבום הכי חלש של בלונד רדהד. אפילו הביקורת על ההופעה הסטטית והמרוחקת שלהם בבארבי לא הצליחה להרחיק את בלונד רדהד הגדולים מעשרים הגדולים שלנו, וכמו שכותב תמיר, "בלונד רדהד אווריריים יותר מתמיד, ובאמת שאני לא יכול לעמוד בפניהם. אמנם הם העדפתי אותם עם דיסטורשן, אבל המלודיות ממכרות, ועם הקול של קאזו 23 הוא אחד הטובים של השנה".
[audio:http://dukeofstraw.com/2007best/23.mp3]
להאזנה: "23" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

משהו מוזר קרה לי עם האלבום הזה. שמעתי אותו פעם אחת ולא התלהבתי. ואז יום אחד שמתי את כל תיקיית 2007 בווינאמפ, ונהניתי לי מהאלבום החדש של רוברט פלאנט ואליסון קראוס (שקיבל במצעד הזה, אבוי, נקודה אחת בלבד). פתאום שמתי לב שכבר כמה שירים אני ממש נהנה, אבל הקול של רוברט פלאנט נשמע… קצת שונה…
בדיקה מהירה גילתה שהאלבום פשוט נגמר, והנגן המשיך אל האלבום החדש של רוברט ווייאט האגדי, שהתגלה כפנינה אמיתית. שלל שבחים הורעפו על האלבום של הזמר קשיש ביותר ברשימה הזו, אבל יותר מכל חביבה עליי ההמלצה של תום יורק על האלבום, שסויגה בכך שהוא לא הצליח הקשיב לאלבום מעבר לשיר הראשון [מפ3], "כי הוא היה כל כך יפהפה". האלבום הזה לא מתקבל בקלות, בעיניי, אבל כשהוא מחלחל, הוא מכה בך ביופי שקשה להכיל.
[audio:http://dukeofstraw.com/2007best/Wyatt.mp3]
להאזנה: "Just as you are" (יחד עם מוניקה וסקונצ'לוס) | שמעו משהו | קנו!

כשכתבתי שרוברט ווייאט הוא הקשיש ביותר ברשימה הזו, הקרב היה צמוד מאוד. ניל יאנג נולד רק עשרה חודשים אחריו, אבל בניגוד לווייאט שממעט להוציא אלבומים, יאנג מפציץ אותנו במבול בלתי נגמר כבר כמעט ארבעה עשורים. ומבול כזה מחייב גם אלבומים חלשים מדי פעם, כפי שאכן הגיעו בעבר. אבל השנה "הגדול מכולם חזר", כפי שכתב דביר, והוציא אולי את אלבומו הטוב ביותר מזה שנים. בעיניי יאנג חזר הביתה באלבום הזה, כמו בשיר הפתיחה של האלבום, וחזר לערבוב הסגנונות ולאווירה שאפיינה את אלבומיו הקלאסיים כמו After the gold rush. אנד בוי, זה עשה לו ולנו טוב. פולק מקסים ועדין, רוקנ'רול לפנים, ועוד תענוגות מילוליים ומוזיקליים שמעטים המשתווים להם כיום. והשיר המסיים, זה שניתן כאן להאזנה, הוא בעיניי Pure bliss.
[audio:http://www.box.net/shared/static/lb4ozlm3do.mp3]
להאזנה: "The way" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

מה קורה כשדיימון אלברן המלך מחליט לבנות שוב, לראשונה מאז בלר, להקת רוק? מה קורה כשהוא אוסף סביבו סופרגרופ שמורכבת מטוני אלן (המתופף של פלה קוטי האגדי, ומאבות סגנון האפרוביט), פול סימונון (הבסיסט של הקלאש) סיימון טונג, גיטריסט The Verve, ודיינג'ר מאוס כמפיק? פשוט, כמו שכתב ניר, "השנה קיבלנו עוד הוכחה שכל מה שדיימון אלברן נוגע בו הופך לזהב".
[audio:http://sendmedeadflowers.com/music/historysong.mp3]
להאזנה: "History song" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

אדמת גני התערוכה, האמינו לי, עדיין רועדת מאז ספטמבר. זה מה שקורה כשאחד ההרכבים הכי טובים בעולם מגיע עם אחת ההופעות הכי טובות בעולם לחור הקטן והלבנטיני שלנו. וכשרזנור רכוב על האלבום הטוב שלו מזה שנים, קשה לבקש יותר מזה. Year Zero היה יצירת פאר בכל מובן: החל בסיפור המסגרת, עבור בדרך המבריקה בה הסיפור טופטף אלינו המאזינים הלהוטים, וכלה באלבום עצמו שהיה חזק, מטלטל, כתוב היטב, מבוצע היטב, ערוך היטב, ובעיקר טעון בהרבה מאוד כוח ונחישות ששמורים לצבא שבאמת מאמין במפקד שלו – ואם סופרים גם את ההפקה לסול וילאמס (ראו מקום 29), את אלבום הרימיקסים, את היושרה האמנותית וההתבטאויות הנבונות והאמיצות, טרנט רזנור המכונה גם NIN הוא המפקד העליון של צבא המהפכה החדש.
[audio:http://www.mediamax.com/ryanssmashinglife/Hosted/Nine%20Inch%20Nails%20-%20My%20Violent%20Heart.mp3]
להאזנה: "My violent heart" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

היא באה מהפוליפוניק ספרי, היא צעירה, היא מקסימה, היא אוהבת את Arrested develpoment, יש לה קול נפלא, הומור נפלא, כישרון נפלא ואת האלבום הכי מפתיע בגזרת החמודות השנתית. אריאלה היקרה הגדירה זאת היטב: "היו המון אלבומים מצויינים השנה אבל האלבום היחיד שנכנס לי לד-נ-א הוא אלבום הבכורה הכה מושלם הזה. היכולת לבנות ולפרק ולבנות מחדש והכל תוך שלוש וחצי דקות הוכיחה לי שקוסמים לא מוצאים בטלוויזיה ודווקא כן מוצאים ביו טיוב. "Your lips are red הוא הרגע השמח ביותר שלי השנה". נותר רק לענות "כן!" נלהב לכותרת האלבום, אפילו אם היא נראית על העטיפה כמו אפרת גוש שנלכדה באורות המכונית.
[audio:http://www.thankscaptainobvious-music.net/Songs/03%20Your%20Lips%20Are%20Red.mp3]
להאזנה: "Your lips are red" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

המלכה האם של איסלנד חזרה השנה באלבום חדש וטעון אמירות פוליטיות, חברתיות וסביבתיות. עם הפקה קיצונית אפילו יחסית לביורק, Volta הצליח להרחיק את עצמו מאוזני רבים, אבל אנחנו לא חששנו ונתנו למוזיקה שלה להיכנס למקומות הראויים בגוף. או כמו שאומר דור, "שתהיה בריאה, זאתי. אחרי הופעה שראיתי שלה בפאריס באוגוסט האחרון, אני מאוהב בביורק ובכל דבר שהיא עושה. ההופעה שלה נותנת משמעות רוחנית (במלוא מובן המילה) למוסיקה הבמילא-מדהימה שלה. האלבום הזה הוא בהחלט אחד הטובים של השנה, עם שילובים נדירים של סגנונות כמו שבעצם רק ביורק יודעת לעשות. הדואטים עם אנתוני הגרטי מאנת'וני אנד דה ג'ונסונס הם הדואטים המוצלחים של השנה, לדעתי. השילוב של שני הקולות הכה-מיוחדים והכה-שונים האלה עובד בקלות וממיס לי את הלב."
[audio:http://www.mp3.giligen.com/mp3//allmp3/Bjork_alter/Volta%20(2007)/09%20Bjork%20-%20Declare%20Independence.mp3]
להאזנה: "Declare Independence" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

"שנת 2007 הייתה שנה מאכזבת עבורי", כותבת תומג'י, "אמנים שאני אוהבת וחיכיתי לשמוע מהם הוציאו אלבומים חלשים. פייסט היא היחידה בעיני שהציגה שיפור משמעותי מהאלבום הקודם שלה". אלבום פופ שלא מתבייש להיות אלבום פופ, ומתעקש גם להיות אינטיליגנטי – החוצפה! שערו בנפשכם. עם זאת, בעיניי הוא רחוק מתארי "אלבום פופ מושלם" שנקשרים לראשו, אבל הוא בהחלט משובח (והעטיפה שלו? חבל על הזמן). ואני מצטרף לאמירה של מגזין פייסט: את "1, 2, 3, 4" עוד ילמדו בבתי ספר לפופ.
[audio:http://avmusicmag.com/mp3s/bestof2007/09%20One%20Two%20Three%20Four.mp3]
להאזנה: "1 2 3 4" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

"לא ברמה של האלבום הקודם, אבל יש בו מספיק רגעים טובים", כך תיאר עמיר את דעתו ודעתם של רבים. אבל אל תקבלו את זה לא נכון, כשאומרים "מספיק רגעים טובים" והאלבום הזה נמצא במקום 11 בסיכום הכללי של כל הקוראים, הרגעים האלה הם חתיכת בני זונות של רגעים טובים. מספיק לשמוע את "Brianstorm" או "Fluorescent Adolescent" כדי להבין שהקופיפים לא איבדו יותר מדי מרוקנ'רול הנעורים. אז נכון, זה אמנם לא האלבום הראשון, אבל זה עדיין לילי אלן עם דיסטורשן, וזה מספיק לנו.
[audio:http://media.switchpod.com/users/jonkmusic/DIsForDangerous.mp3]
להאזנה: "D is for dangerous" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

[קול אפילו יותר מהדהד ומסתורי: עשרת הגדולים!!!]

דברים שעושים את גיא מאושר:
א. לראות את הסולסייברז בעשרת האלבומים הגדולים של השנה.
ב. לדעת שהוא לא היחיד שחושב שזה אלבום מופת קטן.
ג. אלבומי מופת קטנים.
ד. הלהט שבו מזמין מארק לנאגן התעוררות בשיר הפתיחה.
ה. המעמקים מהם הוא שר את "Spiritual".
ו. הבחירות המבריקות לקאברים, שמצליחות לשזור באלבום הזה חדש וישן בכל צורה ומובן ועדיין להשאיר אותו יחידה אמנותית שלמה אחת ולא מפורקת.
ז. "את הכרת הדיסק הזה אני זוקף לעונג" – הדוֹד יוסף.
ח. "אלבום שיכול באמת להציל חיים" – ספי.
ט. להתגלח אחרי מלא זמן.
[audio:http://3rco.org/mp3/Soulsavers_Revival.mp3]
להאזנה: "Revival" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

ואני באמת ובתמים חשבתי שזה לא יצליח לו. אין מצב, חשבתי לעצמי, אין מצב שאחרי אלבום בכורה נהדר וייחודי כמו Golag Orkestar, אחרי שיר כמו "Elephant gun" מה-EP, יצליח זאק קונדון להוציא אלבום שלא יהיה מחורבן, משעמם או ישחזר בדיוק את האלבום הקודם. אבל הבנזונה הקטן הצליח. "למה? כי הוא הכי מגוון, ועם כל היופי שלו הוא גם מצליח לחדש, מה שמאוד קשה בימינו. זאק קונדון אחרי אלבום בכורה שנחשב מבחינתי לאחד היותר טובים של העשור האחרון, פונה בחדש לשאנסונים ולאווירה חולמנית ונוסטלגית, פריז לא נשמעה ככה מאז מלקולם מקלארן" קובע בחטף תמיר, ובאמת שאין לי שום כוונה להתווכח איתו.
[audio:http://avmusicmag.com/mp3s/bestof2007/06%20Cliquot.mp3]
להאזנה: "Cliquot" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

"אם הייתי יכול הייתי פשוט נותן את הניקוד של כולם לאוף מונטריאול. לא רק שזה דיסק השנה, זה אחד מהדיסקים החזקים של העשור" – נדב.
פופ, רבותיי. פופ פסיכדלי, יצירתי וצבעוני בדיוק כמו העטיפה של האלבום. וכמו בעטיפה, את הצבעוניות והמסיבתיות דוחקת לשוליים מרה שחורה גדולה. כמו שכתבה הארגו: "הקונפליקט המרכזי ב-Hissing Fauna אינו בין מגוון הסגנונות שהוא מאכלס, כי אם בתווך בין המוזיקליות האביבית, זו שכמעט כל הזמן משדרת אווירת חגיגה נטולת דאגות, לבין המילים שמספרות את סיפור הקרע המשפחתי והמשבר האישי שעבר על קווין בארנס בימים בהם נכתב והוקלט האלבום." האמת? המיקום של האלבום הזה הוא ההפתעה הגדולה ביותר בעיניי במצעד האלבומים הזה. שכחתי לגמרי מקיומו אבל הנה הוא נחת במקום השמיני, מעל כל כך הרבה אלבומים שההייפ סביבם היה גדול מסך ערכם האמיתי.
[audio:http://dividing.files.wordpress.com/2007/12/07-the-past-is-a-grotesque-animal-1.mp3]
להאזנה: "The Past Is a Grotesque Animal" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

כנראה הגאווה הגדולה ביותר שלי במצעד הזה, לאור העובדה שכל השנה לא הפסקתי להמליץ על לורה וירס בכל דרך שיכולתי לכל אדם שרק פגשתי, כולל תפיסת זרים ברחוב בצווארונם וצעקת "למה אתה עדיין לא שומע את לורה וירס?!" שעשויה בהחלט להתפרש כאיום על חייו של המסכן. לאחרונה המלצתי על האלבום הזה גם לעידן אלתרמן, שהגיב ב"זה בהחלט מתאים לי, על אף החשש ממשטרת הקוקסינלים". והחלק הכי מרגיז בלורה וירס הוא שנורא קשה לשים את האצבע על מה, לעזאזל, אנחנו כל כך אוהבים באלבום הזה. "אני לא יודע למה, אבל יש בה משהו" מנמק אסף את הבחירה שלו. יכול להיות שזו הכתיבה העשירה, אולי אלה דווקא העיבודים התמיד-מושכים של טאקר מרטין או הלחנים הפשוטים והכובשים. לא נותר לי אלא לצטט את עצמי: "הקסם של לורה וירס הוא היכולת להיות השכנה ממול, שיכולה להיראות לכם כמו סתם בחורה במשך עשר שנים, אבל ביום שתטרחו להיכנס אליה לקפה ולשאול אותה מה נשמע, תתאהבו בה תוך עשר דקות".
הפעם אני חייב גם לנמק את בחירת השיר שלי להאזנה: הוא פשוט מדהים, אף על פי שהוא אולי הכי רך, "רגיל" ולא בהכרח מייצג את האלבום.
[audio:http://www.mixmeamolotov.com/13_lveirs_nightingale.mp3]
להאזנה: "Nightingale" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

במגזין Paste הגדילו וכינו אותם "האי-סטריט באנד של הצווארון הלבן", אבל את ההגדרה הכי טובה קראתי דווקא בבלוג המוזיקה Tiny Mix Tapes: "מאט ברנינגר מיצב את עצמו כקלייב אוון של האינדי רוק": גברי, מחוספס כמו פעם אבל עם טרגדיה בעיניים, שיכול להפליק לך או לבכות באותה נשימה, "כאילו שהייתה לו בכלל ברירה, עם קול הבריטון האלוהי הזה". תמיר, ממדרגי האלבומים שלנו, הכריז: "The National, תגלית השנה, אמנם כבר הוציאה אלבום מצוין בעבר, אבל כאן בחדש הכל פשוט נשמע יותר טוב, ועם שיר פתיחה ממיס ביופיו כמו Fake Empire באמת שבלתי אפשרי לעמוד בפני ההמשך. Boxer, מופת בפני עצמו, נשמע כמין אלבום טרום-מאסטרפיס אמיתי שאני מאמין שהלהקה תוציא בשנים הבאות". לי אישית לקח זמן להתרגל, ההייפ הרתיע אותי ובהאזנה ראשונה רק חשבתי "מה, זה הכל?" אבל משהו משך אותי להקשיב עוד פעם ועוד פעם, וזה אותו משהו מסתורי שמושך אותך לחזור לאלבום הזה שהופך אותו לכל כך גדול. טרום-מאסטרפיס, אני חותם על ההגדרה הזו.
[audio:http://www.soundofmarchingfeet.com/bestsongs07/The%20National%20-%20%20mistaken%20for%20strangers.mp3]
להאזנה: "Mistaken for strangers" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

כשהאלבום השני של ארקייד פייר יצא בתחילת השנה, כל העולם כולו מיהר להכתיר אותו כאלבום הטוב ביותר של השנה מאת הלהקה הטובה ביותר בעולם, ובאופן כללי העיתונים יצאו מפוקוס ועשו הכל כדי להכתיר אותו כיורשם של אוקיי קומפיוטר או Abbey Road, לפחות. החודשים שחלפו מאז העמו את זוהרו לא מעט, וגם כאב הראש שהתחיל להיגרם למאזינים רבים עקב הסאונד הדייסתי והירוד עשה את שלו, והאלבום הזה התגלגל לאיטו מטה מהמקום הראשון. מצד שני, אלוהים ישמור, הקשבתם לשירים? "כנראה שלפעמים משתלם להאמין להייפ", טוען בצדק Roly. ארקייד פייר התעלו על בעיות הסאונד, על הציפיות שנאספו סביבן כמו מאמינים סביב ישו, ועל מכשול האלבום השני וניפקו אסופת שירים מדהימה שגורמת לכל מאזין לפחד שהאפוקליפסה כבר כאן, במיוחד אם נאמין לאותו תנ"ך ניאון שהמטיפים מנופפים מעל דוכן הכנסייה. זה לא העשר המושלם של Funeral, אבל הוא לא רחוק ממנו.
[audio:http://www.fileden.com/files/2007/1/14/642107/10%20No%20Cars%20Go.mp3]
להאזנה: "No cars go" (היה ממש קשה לבחור) | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

"אני באמת מתקשה להבין למה Our Love To Admire של אינטרפול נחשב כישלון" אומרת Vish, והמקום הרביעי מוכיח לה שיש כאן יותר מאזינים שחושבים שהוא הצלחה מאשר כל דבר אחר. הלהקה הניו יורקית שלא מחייכת לעולם הצליחה לעשות דבר מדהים: לספק למעריצים הוותיקים את הצליל האינטרפולי המוכר, האפל והמתוח, אבל גם להתפתח. אורגן וכלי נשיפה נשמעו פתאום, ו"הסיום המלנכולי 'The lighthouse' הוא מפנה במוסיקה של אינטרפול", כפי שכתב תמיר. ובעיניי משלב השיר הפותח "Pioneer to the falls" בין שני הצדדים האלה בצורה מושלמת. הגיטרה והתופים מרשים לעצמם להתרופף קצת, להיות פחות הדוקים ומדויקים, וכלים חדשים מצטרפים בעוד פול בנקס שועט קדימה עם הטקסטים החומציים והמכאיבים והטון האיאן-קרטיסי העצור שלו.
[audio:http://www.minneapolisfuckingrocks.com/mp3/interpol_pioneertothefalls.mp3]
להאזנה: "Pioneer to the falls" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

"הדיסק הזה הוא ההוכחה שאפשר להתקרב למיינסטרים מבלי לפגום באיכות המוזיקאלית ואפילו להיפך! הדיסק הזה מופק ומעובד בצורה מוקפדת וכמעט כל השירים בו מעולים. השינס נותרו מגניבים וכיפיים ובדיסק הזה אפילו אפשר להבין אפילו על מה הם שרים" – עידן
"לא יעזור. שירים טובים, הפקה מעלפת" – אדר
"האלבום הטוב ביותר שלהם עד היום. משהו כמו 7 שירים מושלמים, מדהים" – אסף
"מהאלבומים האלו שמחלחלים לך מתחת לעור. עוד שמיעה, ועוד שמיעה ואתה שבוי. המילים הפרוזאיות של ג'יימס מרסר יחד עם הקול המנחם שלו מסוגלות להמיס אפילו את אחרון הרגזנים" – עידית נרקיס
עם כאלה המלצות, מה כבר נותר לי להוסיף?
[audio:http://www.subpop.com/assets/audio/2940.mp3]
להאזנה: "Phantom limb" (מצטער, כמעט נכנס שיר אחר אבל השיר הזה פשוט הכי טוב בעולם) | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

ובמקום השני… מלכת אנגליה.
מה אנגליה? העולם. כל עולם שבו האוזן מסוגלת להעריך צלילים. פולי ג'ין הארווי היא הזמרת האהובה עליי בתבל כולו, וכבר כמעט שני עשורים היא עושה רק מה שבא לה, ואנחנו נוהים אחריה עם ריר של אושר בזווית הפה ומלקקים בתענוג כל פירור מוזיקלי שהיא משליכה לעברנו. אין מה לעשות, אפילו כשהיא מחליטה לשיר ב"קול הכנסייה" שלה, לעשות אלבום שונה לגמרי ממה שהיא עשתה אי פעם, להחליש את הדיסטורשן עד שהוא לא נוכח באלבום כלל, גם כשהיא שמה זין על כל מה שאומרים המבקרים, המאזינים והחברים שלה – היא לא מצליחה להוציא משהו פחות ממדהים. White Chalk הוא הוכחה חיה לכך ש"האישה הזאת דופקת חשבון אבל רק לעצמה", כמו שכותבת אריאלה. אלבום מינורי, בודד, שקט ורדוף, לכאורה נטול בעיטות כפי שאנחנו רגילים ואוהבים לקבל מהארווי, בו פולי ג'ין מנגנת בעצמה כמעט בכל הכלים ועושה את זה ברזון מטריד וקריפי כל כך, שרק אחרי כמה האזנות אנו יורדים לעומקו של אלבום ומבינים שכל הדרמה, העוצמה והעומק עדיין כאן, הם פשוט מפחידים מכמה שהם מובלעים ומרומזים. כמו הרגעים הכי מפחידים בסרטי אימה טובים באמת, כשהבעתה של הצופה נובעת ממה שלא קורה על המסך, ממה שהוא חושב שעומד לקרות, ממה שיכול לקרות, ממה שמשלים את עצמו רק בתוך הראש שלנו והוא חזק יותר מכל אימג' שנראה על המסך. מעולם לא חשבתי שאלבום כה עגום ואפלולי ומשונה יגיע כל כך גבוה במצעד האלבומים הזה, ושמחתי לטעות. כל זאת לא אומר שהאלבום הזה בהכרח מפחיד (הוא כן, לפעמים). הוא יפהפה, נוגה ונוגע, וכמו כל אלבום של הארווי, הוא מסתמן כאלבום שיישאר איתנו חיים שלמים. אמן.
[audio:http://www.fileden.com/files/2007/11/20/1595785/01-pj_harvey-the_devil.mp3]
להאזנה: "The devil" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

סתם, סתם אמרתי! אתם לא באמת זונות מיינסטרים. אבל מה לעשות, ולדעתי In Rainbows של רדיוהד זכה מעצם הפופולריות והחשיפה. הוא לא קיבל הרבה כוכביות (שפירושן, כזכור, אלבום שופרא-דשופרא שבולט ברשימה שלכם), הוא פשוט הופיע כמעט בכל רשימה שנשלחה. ייתכן ויש אלבומים מצוינים ממנו, אבל הוא היה האלבום המצוין-באמת שהכי הרבה אנשים שמעו. ניסח את זה היטב הקורא ניר: "יש משהו טיפה נדוש בלבחור ברדיוהד כדיסק השנה. כאילו שאם להקה ענקית כמוהם מוציאה אלבום, ועוד עם כל הסיפור סביב אופן ההוצאה היחודי, אז הוא חייב להכנס לרשימה". רדיוהד אכן עשו השנה משהו מפתיע ובלתי ייאמן עם In Rainbows, ששינה את פני התעשייה לפחות לכמה חודשים אם לא לעתיד הנראה לעין. אבל זה היה חוץ-מוזיקלי לחלוטין.
האם האלבום עצמו באמת מספיק טוב? אנחנו טוענים שכן, בעצם הבחירה בו למקום הראשון. אבל אני הרגשתי, ורבים אחרים כמוני, ש-In Rainbows הוא מבריק, מרתק ויפה אבל, נו, איך לומר את זה? פחות.
פחות מרגש, פחות ממוקד, פחות אחיד באיכותו. פחות מקיד איי, פחות מאוקיי קומפיוטר, פחות מכל מה שרדיוהד עשו עד היום (מינוס פאבלו האני, כמובן). אז נכון, ייתכן מאוד שגם באלבום הכי חלש שלהם (נניח) הם עדיין טובים יותר מכל דבר אחר שקורה כרגע בכל ז'אנר מוזיקלי אחר ובכל ארץ אחרת בעולם. אבל תקראו שוב את המשפט האחרון. עם יד על הלב, האם "בקשתות" עולה באמת על האלבום של פי-ג'יי, השינז, או על כל אלבום אחר במצעד הפרטי שלכם, לצורך העניין? אם לא, אנחנו באמת צריכים לבדוק מחדש את ההשפעה של שיווק, חשיפה ודעות מוקדמות על הדרך בה אנחנו שופטים מוזיקה.
אבל ניר גם המשיך את המשפט שלו, וסיכם, "אבל מה לעשות, מדובר באמת באלבום מצוין". ואם זו אכן התשובה שלכם, אז בואו נפתח בקבוק שמפניה ונשים שוב את "Nude" בפול-ווליום, כי השכלנו לבחור באמת באלבום הטוב ביותר של השנה.
ואת זה אי אפשר לקחת מ-In Rainbows, לא משנה כמה הפופולריות שלו העיפה אותו לראשי המצעדים, כמה ההייפ עשה את שלו. קשה לנבא מה היה מקומו של הדיסק הזה לו היה יוצא בצורה אחרת ומהפכנית ורועשת פחות, או לו היה מגיע מלהקה שאינה רדיוהד. למען האמת, לעשיריה שבחרתי ל-Ynet הוא אפילו לא נכנס. אבל אחרי חודשים בהם דיברתי סרה באלבום הזה (טוב, לא סרה, רק טענתי שהוא הרבה פחות טוב ממה שהוא יכול להיות), חזרתי השבוע לשמוע אותו בכמויות מסחריות And let me tell you, הוא קרוב בצורה מרגיזה מאוד לחציית הגבול והפיכה ליצירת מופת רדיוהדית נוספת. יכול להיות שהוא כבר חצה את הגבול הזה.
אז בואו נרים כוסית וניתן לציטוטים שלכם להניח את הכתר הנוצץ (ובסופו של דבר גם המוצדק, כי זה בכל זאת האלבום שהכי אהבנו) על ראשו העקמומי של תום יורק וחבר מרעיו באלבומם השביעי. דור כתב "למרות שאני לא יכול להגיד שהאלבום הזה העיף אותי, אפשר להגיד שזה בהחלט האלבום הכי יפה של השנה. יפה במובן הפשוט והגשמי של יופי, אסתטיקה, שלמות וסימטריות, דיוק וחן", ועמיר התנער סופית מההסתייגויות וקבע כי "די, נמאס מההתבכיינות של 'הם לא מגיעים לרמה של אוקיי קומפיוטר'. רדיוהד להקה מעולה והאלבום הזה הוא גאונות צרופה."
ברכותיי! עכשיו הוא בדיוק הזמן ללכת ולרכוש לעצמכם עותק אמיתי ובאיכות אמיתית של אלבום השנה שלכם. שנה טובה!
[audio:http://www.fileden.com/files/2007/12/19/1652911/Radiohead%20-%20Nude.mp3]
להאזנה: "Nude" | האזינו לאלבום בשלמותו | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

נהניתם, הא?
בשנה החולפת השקעתי בעונג שבת (וגם בסיכום האלבומים הזה) שעות רבות מספור. כמובן, כל הכתיבה והאיסוף וההשקעה נעשים מאהבה גדולה למוזיקה, אבל אם נהניתם מהעונג שבת בשנה האחרונה, אשמח אם תשקלו לתרום כמה שקלים שתבחרו, לכיסוי הוצאות האיחסון שלו שמסתכמות בכמה מאות שקלים טובים בשנה. הכסף נכנס ישירות לחברת האיחסון שלי כך שאתם יכולים להיות בטוחים שלא אלך לקנות בו גלידה. כל גרוש יתקבל בברכה. תודה!

והזוכים הם…
כמה מכם, בוחרים מאושרים, זכיתם בדיסקים מתנת התו השמיני! בדקו את תיבת המייל שלכם, ואולי תמצאו שם הודעה משמחת במיוחד (דאגו לבדוק גם את תיקיית הספאם, לכל מקרה שלא יהיה). בסוף החלטתי לא לשים כאן את שמות הזוכים, כי חלקם לא חתמו בשם ולא רציתי לפרסם כאן את המייל שלהם מסיבות מובנות. תודה ענקית לתו השמיני, וכמובן לכם – כל אחד ואחת מהמדרגים, הקוראים והתורמים שהפכו את השנה האחרונה לעונג אחד גדול.