אוף, איזו שנה של הופעות הייתה לנו.

מצד אחד – גל ביטולים מאסיבי. הפסדנו את אלביס קוסטלו, דבנדרה בנהארט, קלקסונז, טינדרסטיקס, גיל סקוט-הרון, ארכייב, גורילאז סאונד סיסטם, הפיקסיז… הפיקסיז!!!
מצד שני – תשמעו, עד כמה ש-2009 הייתה מלהיבה מבחינת הופעות, אני לא זוכר שנה עם כל כך הרבה הופעות כמו 2010. היו פה ערימות על גבי ערימות של הופעות מחו"ל, היו פה תלי-תלים, תועפות הופעות.

ואתם הלכתם לכולן. חזרתם מכולן ואז דירגתם את כולן. זה לא פשוט, ובהחלט אומר משהו על הטעם המגוון של קוראי העונג, שכמעט כל אחת מההופעות שהגיעו השנה לארץ זכתה להצבעה (ובהחלט לביקור מקורא העונג שבת). רגע לפני שמתחילים, וכדי שלא נסיים עם טעם רע אלא עם טוב, הנה הנספח לבחירת ההופעה של 2010 – הביטול ששבר לכם את הלב.

ובכן, לא היה קשה לנחש.

כגודל הציפיות, כך הייתה גודל האכזבה. אחת הלהקות הגדולות של כל הזמנים, שגידלה כאן דורות על גבי דורות של קיבוצניקים (ואת כל השאר, רק שהקיבוצניקים עדיין לא השתחררו מזה ועדיין רוקדים את "Hey" כאילו זה רקיד – זה נפלא בעיניי), הלהקה שצחנת רוח הנעורים נושבת ממיתריה דפקה לנו את הברז הכי גדול של 2010. זה היה בגלל הכסף? בגלל המשט? בגלל איומים? מה זה משנה, זה לא היה. וזה עבר, והשנה הזו התמלאה בהופעות אדירות אחרות.

הנה הבערך-עשירייה שלכם:

אה… מה?
כן, לא פחות מחמש הופעות תופסות את אותו המקום (השמיני, בעצם), עם בדיוק אותו מספר נקודות. מטאליקה, מרקורי רב, פלסיבו, יו לה טנגו ו-Why?, שהגיעו לביקור שני ביחד עם Fog (בשנה שעברה הם היו במקום ה-5!), נתקעו באותו המקום ביחד. ככה זה לפעמים. כל הנקודות של החמישיה הזו ביחד, אגב, לא מתקרבת אפילו לניקוד שקיבל המקום הראשון. אבל סבלנות! בואו נראה מה חשבתם על ההופעות האלו:

"כי אלה פאקינג מטאליקה! אין יותר טוב מזה! מבחינתי, זו הלהקה הכי טובה בעולם, גם אם בשנים האחרונות המוזיקה שלהם הידרדרה קצת", כתב עידו.
"כי אפילו אני כלא מעריצה, על סף המעריכה בלבד, יצאתי מחויכת מאוזן לאוזן ובהיי שנמשך ימים אחריה. ההופעה דמתה יותר מכל לקומזיץ פרטי עם לאונרד כהן על על ענן ורוד. סיבה שנייה היא שאני אוהבת מוזיקאים עם לב טוב, ואין ספק שלדונהיו יש אחד שכזה", כתבה גילי ש.
"אולי זה הביטול של הפיקסיז שתידלק וטען את המופע הזה באנרגיות עודפות עבור כל מי שתיכנן להתפרק במשך יומיים-שלושה ואולי פשוט כי מדובר בלהקה מצויינת, שבלי פרה-קונספציות ודעות קדומות (סמול קנטרי מוקפת אויבים) באה ונתנה מופע מאומץ של שעתיים מול קהל נהדר וצמא לעוד", סיכם עמיחי.
"התלבטתי בין ההופעה של ג'ואנה ניוסום לזו של יו לה טנגו. שתיהן היו פנטסטיות, לדעתי. בחרתי בזו של יו לה טנגו מכיוון שהיא היתה חוויה יותר טוטלית. היה תענוג לשמוע את ג'ואנה ניוסום בישיבה נוחה, עם סאונד נפלא ואוויר נקי. אבל זאת חוויה של קונצרט קלאסי. על אף כאב הגב והבגדים המסריחים מסיגריות בסוף ההופעה של יו לה טנגו, אפקט האופוריה היה יותר ארוך אחריה. לעמוד 10 מטר מלהקה שאתה כל כך אוהב, זה פשוט אדיר." – סיכום יפה בונד, ג'יימס בונד.
"כי זו כבר מסורת, כי כמות האהבה של הקהל ליוני מרגשת כל פעם מחדש, כי יתכן ו-"The Hollows" הוא שיר העשור והוא תמיד מצמרר בלייב, כי חגגו ליוני יומולדת, כי Josiah (איך לעזאזל כותבים אותו בעברית [ג'וזייה – גיאחה.]) נתן יופי של חימום מתוך יופי של אלבום, כי אהבתי את הנגיעות החשמליות של ה-Fog, כי היה ביצוע בןזונה לארנק השחור, וכי יוני הוא מלך אמיתי. מחכה כבר לפעם הבאה", מצפה ניר.

יש בהופעת רוק הרבה מהחווייה הדתית, אפילו הפשיסטית: כולם מתקבצים להאזין לאדם אחד, מורם מעם, על במה גדול ומוארת. קהל המאמינים מתנודד בחושך. אבל רק בשתי הופעות חוויתי באמת את תחושת הקודש הרוטט באוויר הנשלח מהבמה לשארית המועדון, בהופעה של Low, ובהופעה של Woven hand. בקושי הכרתי את השירים כשהגעתי, אבל זה לא המעיט מעוצמת החווייה. "מטיף דתי על במת הכנסייה בירושלים", כתב יואב וינפלד, ונועה מגר, שהלכה להרבה מאוד הופעות השנה, בחרה גם היא בהופעה הזו מטעמים דומים: "כי הם כישפו אותי לחלוטין".
היה משהו בהופעה הזו, שהיה גדול הרבה יותר מהשירים, מהמקום, מהסאונד.

ברור, גם אני חיבבתי את K's choice בניינטיז. "Not an addict", "Everything for free", למה לא? אחלה שירים. אבל בחיי שלא יכולתי לצפות את מה שקרה השנה, כשקיי'ז צ'ויס הגיעו פעמיים לשתי הופעות בארץ, ופוצצו את הבארבי משל היו ברי סחרוף. יעקב מנמק: ""פרץ של נוסטלגיה, לדעת שהלהקה של הנעורים שלך עדיין מצויינת. האנרגיות והאהבה ההדדית בין הקהל ללהקה, שהיתה שם היתה סוחפת ומהפנטת", ויערה עדיין לא מאמינה: "כשקניתי כרטיס להופעה הזאת לא הבנתי בכלל שהלהקה התאחדה. זה היה חלום שאפילו לא חלמתי כי לא חשבתי שהוא אפשרי. והוא התגשם, פעמיים".

ועכשיו, וידוי מפתיע: למרות שהזמרת האהובה עליי בעשור האחרון הגיע השנה להופעה עותקת-נשימה, הקול שלי הלך השנה לארט ברוט. למה? אה, אני לא יודע, אולי כי היה פשוט כיף לא נורמלי?! אולי כי לא חשבתי שאפשר כל כך להתרגש, לצעוק, לקפוץ וגם לצחוק בו זמנית בהופעת רוק? אולי כי אדי ארגוס, כפי שנימק אלון עוזיאל את הבחירה בו כאחד מאלבומי השנה שלו, הוא "האיש הכי חכם בעולם", כשמדובר בתרבות פופ? אולי זה כי בכל פעם שאני שם את הדיסק שלהם באוטו אני מרגיש כאילו אני שוב בבארבי, וזה סימן להופעה גדולה?

רן ניסח את זה טוב ממני: "ג'ואנה ניוסום באמת כישפה ונתנה פייט לא רע, אבל המנצח הגדול שלי הוא אדי ארגוס, שאחרי בערך שלושה שירים לתוך ההופעה של ארט ברוט כבר צריך היה לחפש אותו הרחק מהבמה, בתוך הקהל שעל הרחבה. ומשם זה רק הלך והשתפר. הם הצחיקו, הם הלהיבו, הם נשמעו ממש טוב, הם בעיקר מאוד נהנו – ולא משנה עם כמה מעט חשק הגעת לבארבי או כמה רק רצית לישון, קשה לי לדמיין מישהו שהיה שם והצליח לא להנות איתם. חוצמזה הם הזכירו לי שלא קראתי את ה-NME כבר המון זמן."

אני מכיר איזה שיר אחד של Porcupine tree, אז אתן לאנשים שבאמת מבינים לספר לכם:
"כי הם טרחו לבוא, כי היה שווה לחכות עשר שנים, כי הם נתנו שעתיים וחצי של הופעה אדירה, כי הם לא מפחדים לנגן שירים של רבע שעה שמתאימים לאלבומים (אולי) ולא להופעות, וכי היה פשוט כיף!", מסביר עופר.
""הפקה ברמה שלא ראיתי, סאונד, תאורה, וידיאו, הנגנים וכמובן המוזיקה. ומסתבר שלא משנה מה הם מנגנים, בין אם זה שיר טוב או מעפן – אי אפשר לפסיק להתפעל מהמתופף", כותב דוקטור טיפש. בעל הדעה מוסיף: "בגלל המשקפיים של סטיבן והעברית הקלוקלת… אה, והפלייליסט המטורף!".

וואו, איך שאתם נהניתם בהופעה של Editors. בניגוד לשני המקומות הבאים, שחלק ממי שהצביע להם הוסיף כמה מילים וחלק לא, כמעט כל מי שהצביע לאדיטורז כתב, וכתב הרבה! ההתלהבות נשפכה מכם, גם חודשים ארוכים אחרי ההופעה הזו. האדיטורז היו אמורים להופיע בגני התערוכה עם הפיקסיז, והחליטו ברגע הכמעט אחרון להעביר את ההופעה לבארבי. הקהל המשולהב ומלא הציפייה והתסכול שחיכו להתפרק, והמקום הקטן-בכמה-מידות על הלהקה הזו יצרו אש לא נורמלית – כך שמעתי, מצטער עד היום שלא הגעתי.
פלא שאתם מדברים על ההופעה הזו כעל רגע מהסוג שתספרו עליו לנכדים?

אילה: "כי הכל התחבר ביחד – הלהקה הקהל והמקום, הדרך הכי טובה להתגבר על הבאסה אחרי אירועי המשט".
adi: ""להקה בסדר גודל מטורף, מפורסמת בכל העולם, ובכל זאת מנסיבות שלא קשורות לתוצאה נתנה הופעה אינטימית במקום קטן כמו הבארבי, מלאה באהבה לקהל ומהקהל ללהקה, המון חום והבעת תודה מאחד לשני. תקשורת בלתי רגילה בין הקהל ללהקה מה שאין בהופעות בסדר גודל של אצטדיונים, או גני התערוכה. הופעה שלא אשכח בחיים".
עמיחי: "הכל התחבר באותו ערב בבארבי. קהל פגוע מהביטול של הפיקסיז, שרק רצה לראות הופעה מחו"ל בלי קשקושים פוליטיים, להקת הופעות מעולה, שהופיעה שנים מול קהלי ענק והתגעגעה להופעות קטנות ואינטימיות. בקיצור, הייתה שם אהבה. משני הכיוונים. אנרגיות לא נגמרות, צרחות עד לב השמיים ואושר גדול".
איש הינשוף: "כי לראות הופעה שהיא הדליינר בפסטיבלים של עשרות אלפי איש באירופה מצטופפים עם ציוד שהיה אמור להיות על במה בשטח של דונם בברבי, זה רגע לכל החיים".

את מה שעידו כתב כאן בפוסט אורח, כבר קראתם?

בשתי הופעות חו"ל השנה מצאתי את עצמי עם דמעות בעיניים, אבל רק באחת זה קרה תוך כדי שרקדתי בקפיצות באקסטזה. זה היה ב-"Someone great", כנראה רגע השיא מהופעת האופוריה של השנה. בשנה שעברה הם קפצו לתת סט דיסקו אחרי ההופעה הכה-מאכזבת של MGMT, וכולנו קיווינו שבקרוב נראה אותם עושים את הדבר האמיתי. רכובים על גבי אלבום שלישי (שברגעים אלה ממש זוכה במקום הראשון במצעד האלבומים של "הקצה", בתיקו מדהים וכנראה מוצדק עם ארקייד פייר) שהזניק אותם אפילו יותר גבוה מקודם והעמיק את החומרים שלהם, הגיעו LCD Soundsystem לקהל משולהב שרק חיכה, רק חיכה לתירוץ לרקוד עם דמעות בעיניים.

""שעון מוצב על הבמה, ומזכיר לנו כמה זמן אנחנו כבר מחכים. הדקות עוברות לאט ובמתח, ועייפות מתחילה לחלחל, בכל זאת כבר אחרי 11. מי בכלל זוכר את זה ברגע שסוף סוף LCD מתחילים לנגן? העיפו לאוויר את כל ההאנגר, כולם ביחד שרים רוקדים וזזים. האנרגיה מדהימה, נראה שאפשר להמשיך ככה כל הלילה", כותבת נטשה.
"הופעה שהצליחה להיות מרגשת עד דמעות וכיפית בטירוף כאחד, עם סטליסט שואף לשלמות וביצועים מצוינים", כותב ניר, ותום פשוט מוסיף "היה מדהים, לא ציפיתי".
Number 45 מתוודה: "כי בהופעה הזאת רקדתי כמו שלא רקדתי בחיים", וג'ורג' אליוט משווה: "כי נהניתי בה יותר מאשר בהופעה של ג'ואנה ניוסם.".

[תצלום: נועה מגר, כפרה עליה]

הפתעה? hardly.

ג'ואנה ניוסם היא עילוי, היא אחת האמניות, היוצרות, הזמרות והמוזיקאיות הגדולות של דורנו – והיא הגיעה לכאן בנקודת שיא בקריירה שלה, אחרי אלבום משולש מרהיב, מאתגר וכובש, ועם להקה של וירטואוזים סביבה. ואם זה לא מספיק, היא הופיעה ב-Venue הכי טוב בכל ישראל, משכן אמנויות הבמה בתל אביב, עם מערכת סאונד משודרגת (בקלות הסאונד הכי טוב של השנה) ותחושה חגיגית של קונצרט שהעלתה את סף ההתרגשות של הקהל, שהיה גבוה בלאו הכי. אני מצטער מאוד, הופעות אחרות, אבל זה בכלל לא היה כוחות.

"כי היא הדבר היחיד שאני אאזין לו גם עוד 10 שנים", כתב יובל.
"נסיכת אינדי שמגיעה אלינו בשיא הצלחתה והקהל הכי מדהים שההיכל והפיה הזאת יכלו לייחל לו – קסם טהור. לא יכולתי להוריד את החיוך המטופש ממני במשך כל הסופ""ש – ככה זה כשמאוהבים, לא צריך הסברים", כותב רועי סקיף.
"פשוט ראיתי כיצד במשך שעתיים כמות עצומה של יופי וקסם מרוכזת למקום אחד ומוגשת מולי באקוסטיקה וסאונד נפלאים" – melquiades
"כמעט כל מי שיצא מההופעה הזו ביטא אותה במילים 'זה היה יפה מדי'. כ"כ הרבה אנשים חשו במקביל את התחושה הנדירה, החמקמקה והניסית הזאת. זה פשוט היה יפה מדי. מהכלה, מהבנה, מהיום יום, מהמוכר, מהצופה. כל כך יפה." – תום
"כמה זה במקום לראות את הופעת השנה, של אומן השנה, עם אלבום השנה. אי אפשר לבקש יותר" – יעל בוגן
"כי זאת הזמרת שאני הכי אוהב, שמגיעה לפה בשיא שלה. וכי לא ישנתי שבוע לפני ושבוע אחרי" – טל ס.

האם ג'ואנה תיקח גם את המקום הראשון במצעד האלבומים שלכם?! התשובה ביום שישי. תודה לכל מי שהצביע!

עוד סיכומים שקשורים לעניין:
2010: שירי העונג של השנה
2010: האלבומים המיותמים של 2010
2010: 10 הבלוגים הישראליים הטובים של 2010
2009: הופעת השנה של קוראי עונג שבת