כחלק מסיכומי השנה, פניתי לכמה אנשים עם אוזניים מעולות ושאלתי אותם מה אלבום השנה שלהם. זה מה שהיה לעורך והמפיק ערן גלובוס להגיד על אלבום השנה שלו:

מודה – קשה לי עם הייפ גדול מדי. כשכולם מסביבי מדברים על להקה או אלבום שאני לא מכיר ופשוט ״חייב לשמוע״, זה בדרך כלל עושה לי חשק לברוח כל עוד נפשי בי. פספסתי ככה לא מעט אמנים נהדרים שהגעתי אליהם רק כשהמהומה שככה ואפשר היה להאזין ולעוף עליהם בשקט.

ככה יצא שכמעט פספסתי את אלבום השנה הבלתי מעורער שלי, Here And Nowhere Else של Cloud Nothings. אני מתחמק מהטריו מקליבלנד מאז 2011 ועושה זאת בהצלחה רבה. לא עזרו שתי הופעות בארץ ב-2013 ולא עזרו המילים החמות בפיצ'פורק, כלום לא הזיז אותי. במאי השנה נכנעתי להייפ והאזנתי, בחשק מועט מאד, לאלבום החדש שלהם שרק יצא.

זה לא קרה מיד, הקסם. כן חשבתי לעצמי שזה בהחלט לא רע, אבל לקחו כמה שבועות עד שהבנתי כמה האלבום הזה תופס אותי. זה קרה באמצע האזנה ל-"Psychic Truma", קצת פחות מ-3 דקות של יופי טהור מהסוג שאי אפשר להישאר אדיש אליו. 40 וקצת שניות לוקח לדילן באלדי, הסולן המעולה וכותב בחסד, להתפוצץ בכל הכוח ולפוצץ את הלב שלי איתו. שמעתי את השיר בערך 20 פעם רצוף ואז התחלתי לחרוש על האלבום ולהתרכז בכל מילה וכל ניואנס. נשביתי.

ככה, משבוע לשבוע, ההכרה שלי בהישג של קלאוד נאטינגז התעצמה. שמונה שירים, רובם מגרדים מעט מלמעלה את קו 3 הדקות וכולם בלי יוצא מין הכלל דוחסים כמויות אדירות של רגש טהור בטקסטים נהדרים, כל זה עם הרבה רעש מהסוג הכי טוב. אני לא מחסידי הנויז אבל אי אפשר שלא להתפעל מהביצועים הבלתי-מתאמצים, מלאי הנעורים, על הגיטרות. זה אלבום רוק-גיטרות שמזכיר את העוצמות של ענקי הז'אנר כמו U2 או קולדפליי (שתיהן הוציאו השנה אלבומים שמביכים אפילו את הקטלוג של עצמן) בזמנים יפים יותר.

אז בטח, היו אלבומים שתפסו אותי מהר יותר השנה (Tremors של SOHN) או פגעו בדיוק בנקודות החולשה הטבעיות שלי (Love Letters, האלבום הטוב ביותר של מטרונומי עד כה), אבל לתוך הצלילים של Here and Nowhere Else גדלתי השנה משבוע לשבוע. כמו עם אלבומים גדולים באמת, אני לוקח אותו איתי קדימה ויודע שעוד אחזור לבקר בו גם בשנה הבאה. מה עוד אפשר לבקש.

ערן גלובוס הוא העורך הראשי של המגזינדי המעולה Andy was wrong, והפיק השנה את אלבום המחווה הישראלי לאליוט סמית'.

אח, כלבלבים. תמיד אפשר לסמוך עליהם שיעוררו חמלה, אותה חמלה שמגיעה גם ל-185 האלבומים המיותמים של 2014, שהגיעו לרשימה שלפניכם כי רק מצביע אחד – אחד בלבד! – נתן להם את קולו, ואפילו לא חמל עליהם די כדי לתת להם פייבוריט (דבר שהיה מזכה אותם ב-2 נקודות).

על פניו – הנה 185 אלבומים שקיבלו נקודה 1 בלבד. אבל כמובן שיש כאן יותר מזה. יש כאן את ההזדמנות שלנו לגאול אלבומים נפלאים מתהום הנשייה. למה נפלאים? כי לקוראי העונג יש טעם טוב, ו-2014 של לפחות קורא בעל טעם טוב אחד השתפרה משמעותית בזכות האלבום הזה שלא שמעתם עליו או לא הערכתם מספיק כשעבר לכם ליד האוזן.

מתחשק לי להציע את האפשרות האחרת – שהאלבום הזה פה מסיבה טובה. כי הוא לא מעניין מספיק, למשל. בינוני ומטה. אבל בואו נודה באמת – יש כאן 185 אלבומים. במצעד כולו דורגו 446 אלבומים. לא היה לכם סיכוי לשמוע אפילו רבע מזה השנה. אנחנו מוצפים. אנחנו טובעים. האם כל כך מופרך להאמין שפספסנו אוצרות רק כי נסחפנו בזרם העצום של האלבומים שיצאו השנה?

לא, לא מופרך. ברשימה שלפניכם יש אלבומים נפלאים. שניים מהם נבחרו לאלבומי השנה של הכותבים האורחים שלנו. אחד מהם כמעט נכנס לעשירייה שלי ומוגדר פה בהמשך כ"פנטסטי". אל תשכחו: מאחורי כל אלבום ברשימה הזו עומד מאזין שמאמין בכל לבו שזה אלבום ענק. כל מה שחסר הוא להקשיב כמו שצריך.

כתמיד, לחיצה על שם האלבום תוביל אתכם ליוטיוב. מפאת גודל הרשימה, הלינק הוא אוטומטי, ואני מקווה שהוא יביא לכם את מה שחיפשתם. נסו.

יאללה, מתחילים.
קרא/י את המשך הפוסט

כחלק מסיכומי השנה, פניתי לכמה אנשים עם אוזניים מעולות ושאלתי אותם מה אלבום השנה שלהם. זה מה שהיה לאיש התרבות רוי רגב להגיד על אלבום השנה שלו:

צילום: טל שחר

2014 היתה שנה מצוינת, בה הכול התערבב יחד: פופ עם אלקטרוניקה מתוחכמת, שמות חדשים עם שמות ישנים וטיילור סוויפט עם 1989. נמשכתי בעיקר לאלקטרוניקה וצלילים נסיוניים, אפלים ועמוקים יותר. למרות שהופיעו פה ושם אלבומים נהדרים לפיקסיז או סאן קיל מון, מעל כולם עמד האלבום השביעי של Clark.

כריס קלארק, בריטי שמתגורר בברלין, הציג השנה חיה אחרת לגמרי ממה שהתרגלתי לשמוע ממנו בעבר. האלבום האחרון שלו הוא מבוך מטורף של ממתקי אוזניים. יש שם קצת Ratatat, נגיעות לופיות של Mouse on Mars ואפילו צלילים חלומיים א-לה Caribou. זה לא באמת משנה. למרות ההשפעות הללו, רק המרחב בין אוזן ימין לשמאל שלו היה יכול לייצר אלבום שכזה.

נסו למשל את "Snowbird" הנהדר ותגלו שלמרות קו הבס הכבד ומרבדי הסינתיסייזרים המגורענים יש הרבה אוויר בין הצלילים. וכאן אולי טמון החידוש הבולט ביותר בפלטת הצלילים של קלארק. הרגעים השקטים מדברים בדיוק באותה עוצמה. קצת כמו יצירה של ג'ון קייג' או סטיב רייך, קלארק הוא אמן סאונד מודרני, אבל כזה שלא מזניח את השורשים שלו, הנעוצים עמוק במועדוני הטכנו של ברלין ולונדון.

בראיונות איתו מספר קלארק על התהליך שעבר בשנים האחרונות. הוא הלך ונפרד מציוד רב, לאחר שעבר תהליך מתבקש של נסיונות על כלים, קומפרסורים, אי קיוז וכל השיט היקר הזה, שלטענתו רק הסיח את דעתו. לאורך הזמן הוא הפך טהרן פחות. את רוב העבודה על האלבום החדש הוא עשה "בתוך הקופסה" (כלומר, בעבודה מבוססת מחשב) ולאחר מכן העביר את כל הטוב הזה דרך קומפרסיה אנלוגית. התוצאה מורגשת מאוד. קלארק חופשי יותר ליצור ולחפש ולעסוק בתירגום העולם המסעיר שנמצא בתוך הראש שלו ליצירות מופלאות.

יותר מהכל, החדש של קלארק משנה את כללי המשחק בזירה הכומשת המכונה בטעות "תעשיית המוזיקה". יתרונות האולפן הביתי לא רק משמשים אלטרנטיבה לאולפנים המקצועיים, הם מאפשרים כעת ליוצרים מוכשרים ומיומנים כמוהו להרגיש מספיק בנוח כדי לקפוץ מעמדה של יוצרים אלקטרונים/רמיקסרים יעילים למעמד כמעט בריאן אינואי. אלו בדיוק הסיפורים שאנחנו, קוראי עונג שבת, הכי אוהבים לגלות, לא?

רוי רגב הוא מפיק ומוזיקאי, מנהל מדיה ותקשורת בעונת התרבות בירושלים ואוצר סאונד לעת מצוא. כותב על מוזיקה בפנאי פלוס וחבר אמת.

לפני כמעט חודש פתחתי את הצבעה למצעד אלבומי השנה של העונג. לפני כמה ימים סגרתי אותה (התוצאות יפורסמו כאן ב-31 בחודש). מדי שנה אני עוקב במתח אחרי ההצבעות בזמן שהן נכנסות, רואה איך אלבום אחד עוקף אלבום אחר בדרך לפסגה, או איך אלבום שהחזקתי לו אצבעות נושר במורד המצעד. הפעם רציתי להיות מופתע. במשך כל שבועות ההצבעה לא נכנסתי לעמוד התוצאות. זה היה קשה, לא אשקר, אבל זה גם היה כיף גדול מאוד. אם אתם יכולים ליהנות מהמתח, למה שאני לא איהנה גם?

ביום שבו נסגרה ההצבעה לבשתי את בגדי החג שלי והתיישבתי לקול תרועת החצוצרות להציץ לראשונה בתוצאות מצעד אלבומי השנה שלכם.

אכן חיכתה לי שם הפתעה.

במקום השני (השני!!!), הרבה מעל אלבומים אהובים שהיו יכולים בקלות לקחת את תואר אלבום השנה בכל דירוג ברחבי הרשת, עמד אלבום שלא שמעתי עליו מעולם. גם על ההרכב שמאחוריו לא שמעתי מעולם. איך הייתי עד כדי כך לא־מעודכן השנה? נכון, אי אפשר לשמוע הכל, אבל רבאק, אני עושה מאמצים כבירים במהלך כל השנה לשמוע כל אלבום שיש סביבו דיבור חיובי בקרב קוראי העונג – איך פספסתי את זה? איך לכל הרוחות לא שמעתי על האלבום שעומד כפסע מהמקום הראשון (והמוצדק)?

איך לעזאזל פספסתי את Leisure Cruise, אלבום הבכורה של Leisure Cruise?!

כן, זו עטיפה אמיתית של אלבום אמיתי

בראש מורכן הלכתי ליוטיוב. הקלדתי Leisure Cruise. לשיר המצליח ביותר מתוך האלבום, "Double digit love", שיר חמוד בסך הכל, היו פחות מ-5,000 צפיות. לשאר השירים באלבום היו כמה מאות צפיות בלבד. לשירים של רייסקינדר יש יותר.

אוקיי, די מגניב, חשבתי לעצמי, הקהל הסופר־מעודכן של העונג קלט איזו להקה לפני כולם, כמו שעשינו לפני כמה שנים עם The Antlers באלבום הבכורה שלהם, למשל. בוא נראה מה כתבו עליהם בפיצ'פורק.

אבל לא כתבו עליהם בפיצ'פורק. פה חשדתי.

חזרתי לעמוד תוצאות המצעד, ובמבט שני באמת התחלתי לראות משהו מוזר.

למצביעים יש אפשרות להשאיר תגובה על כל אלבום שהם מצביעים לו. אני אוהב לקרוא למה בחרתם באלבום מסוים, ולפעמים ההסברים שלכם מעניינים יותר מהאלבום עצמו. לצערי הקבוע, די מעט מצביעים משאירים די מעט תגובות. לאלבום שהגיע למקום הראשון, למשל, היו בסך הכל 9 תגובות. המקום ה-3 קיבל 6 תגובות.

האלבום של Leisure Cruise קיבל 23 תגובות.

א-הא! חשבתי. ברור שהתגובות האלו משוכפלות ומישהו פשוט כתב איזה סקריפט אוטומטי שהצביע עשרות פעמים לאותו אלבום.

ובכן — לא כך הוא. הנה, תציצו, למשל (הקליקו להגדלה):

אוקיי, זה מוזר. יש פה תגובות אמיתיות שרלוונטיות לאלבום עצמו (למשל הרפרנס לעטיפה שלו או לסינגל), מכאן שזה לא איזה סקריפט אוטומטי. הממממ.

הגיע הזמן לחפור עמוק יותר. שלחתי מייל לאלון ולירון, שבנו את תוסף ההצבעות של העונג במו ידיהם (איזה אלופים). ביחד הצצנו במסד הנתונים שמוקדש לעניין. למרבה הצער, לא הכנסנו שדה שירשום את תאריך ושעת ההצבעה, אז לא יכולנו לדעת אם ההצבעות האלו נעשו בבת אחת או לאורך כל שבועות ההצבעה, למשל – דבר שהיה עוזר לנו להבין אם יש פה foul play.

עם זאת, כל מצביע מקבל מספר סידורי במערכת, ומספריהם של רוב המצביעים שהצביעו ל-Leisure Cruise היו עוקבים: מצביע 550, מצביע 551, מצביע 552 וכן הלאה. חשוד מאוד.

כאן נכנסו עוד כמה קריטריונים שהתחילו להבהיר לנו שמדובר בהצבעה מתוכננת. אני לא מתכוון להגיד מה הם כדי לא לחשוף איך בדיוק עובדת המערכת הזו ובכך להקל מאוד על האדם הבא שרוצה להטות הצבעה (אני יודע, זה בסך הכל מצעד אלבומים – אבל חבל לקלקל), אבל הם היו ברורים למדי.

מצד שני, בדיקה מהירה שהריץ אלון הבהירה שכל אחד מהמצביעים הצביע גם לאלבומים אחרים במצעד, ולא עשה זאת באקראי, אלא הצביע לאלבומים שבאמת היה צפוי שהם יגיעו די גבוה. חלק מהמצביעים האלה גם השאיר תגובות אמיתיות ורלוונטיות לאלבומים האחרים.

אז הגעתי למצב שבו ברור לי שמשהו פה ממש מסריח, אבל אני עדיין לא יודע אם באמת מדובר במעריץ Leisure Cruise סופר עקשן שמוכן לשבת שעות ולזייף המון תגובות (בשלל סגנונות כתיבה, גם, אז סחטיין) או במקרה לגיטימי של קבוצת מעריצים שבאמת אוהבת את האלבום של Leisure Cruise, למרות שהוא לא מפורסם, ומוכנה להתגייס כדי להצביע לו בהמוניה. למשל, מועדון מעריצים. או קומונה של הנוער העובד שעפה על האלבום הזה בקיץ האחרון – דברים כאלה קורים.

מפה לשם הייתי עסוק בהשקת קמפיין ההדסטארט של אתה נמצא כאן וכמעט שכחתי מזה עד שהגיע הזמן לשבת שוב על התוצאות ולהתחיל להכין את פוסט מצעד אלבומי השנה.

אז בעצתו הנבונה של אלון, שלחתי מייל לכל כתובות המייל שבעזרתן הצביעו ל-Leisure Cruise. כתבתי להם:

היי שם,

אני גיא חג'ג', אני כותב את אתר המוזיקה עונג שבת. החודש ערכתי הצבעה פתוחה לאלבומי השנה, וקיבלתי הצבעה ממשתמש שהשתמש בכתובת המייל שלך.

אני כותב לך כי המשתמש (אולי את\ה) הצביע לאלבום ספציפי של להקת Leisure Cruise, שקיבל מספר גבוה בצורה חשודה של הצבעות.

אם מעולם לא הצבעתם למצעד הזה, אנא ספרו לי עכשיו, כדי שאדע למחוק את ההצבעות הפסולות.

אם אכן הצבעתם למצעד ולאלבום הזה, אנא ספרו לי עכשיו, ונמקו בבקשה למה רוב המצביעים לאלבום הזה הצביעו בזה אחר זה ו{עוד אינדיקציות שלא אחשוף}.

חמש שניות אחרי שליחת המייל הזה כבר התבהרה התמונה. חלק גדול מהכתובות החזיר אוטומטית הודעת שגיאה: כתובת המייל הזו לא קיימת.

כמה דקות אחר כך התחילו להגיע תשובות אנושיות: "היי גיא. לא הצבעתי ולא מכיר את הלהקה", "מעולם לא הצבעתי לשום מוזיקה בשום אתר", ועוד ניסוחים דומים. מכאן שמי שהצביע השתמש גם בכתובות מייל אמיתיות – פשוט לא שלו.

אבל זה הספיק.

אמת – התשובות למייל (האוטומטיות והאמיתיות) לא מספיקות כדי לפסול את כל עשרות ההצבעות שקיבל האלבום. אבל אחרי שמוחקים משקלול הנקודות של האלבום את כל ההצבעות שהן בוודאות פסולות, הוא צונח נמוך מספיק במצעד כדי שהשיגור המדומה הזה ישפיע לא בצורה משמעותית על אלבומי השנה שלכם.

אז ככה הגיעה להקה שלא שמעתי עליה בחיים למקום ה-2 במצעד אלבומי השנה של העונג. וככה היא נפלה ממנו.

מצעד שני, עכשיו אתם יודעים מי אלה Leisure Cruise.

1. מבסוט וגאה ונרגש ונלהב לספר לכם על הפרויקט הסודי (כבר לא סודי!) שעבדתי עליו בחצי השנה האחרונה עם יובל סער הנפלא ומעורר ההשראה מפורטפוליו. אנחנו קוראים לזה אתה נמצא כאן, מגזין פרינט חד־פעמי בנושא מסעות – הדברים המשונים שקורים לך כשאתה יוצא לזמן מה מהמקום הרגיל שלך. 100 עמודים, צבע ונייר, רשימה מופלאה של כותבים ומאיירים (בין היתר: יגאל סרנה, תומר חנוכה, ירמי פינקוס, כנרת רוזנבלום, נעה ידלין, מרב סלומון, קרן תגר, עודד וולקשטיין, שאול אמסטרדמסקי, ניב תשבי ועוד ועוד ועוד). תודפס אך ורק מהדורה אחת של המגזין הזה בדיוק בכמות העותקים שיוזמנו, ואז היא תיגמר ולא תהיה עוד. כל הפרטים בעמוד ההדסטארט שלנו, שהוא גם המקום היחיד שבו אפשר להזמין עותק. אל תתנו ל-100% המימון להטעות אתכם – המכירה פתוחה עד ה-15 בינואר, וזו נקודת המכירה היחידה של המגזין. אז אם בא לכם עותק של מגזין עצמאי חד־פעמי – זה הזמן וזה בהחלט המקום. [התרגשות!]
2. כחלק מסיכומי השנה, פניתי לכמה אנשים עם אוזניים מעולות ושאלתי אותם מה אלבום השנה שלהם. הנה הפוסטים של דויד פרל, רותם אור, אסף רחמני, רייסקינדר ורותם בר אור. [עונג]
3. עידו כהן פרסם כאן בעונג את 10 ההופעות הטובות של 2014. בואו להתווכח איתו. [עונג]
4. תפו"ד, בלוג ההאוס, הטכנו, המסיבות והדיג'ייז של עידית פרנקל וניב הדס סגר השבוע את שעריו. כתב יפה המגיב אייל בפוסט הפרידה: "עזרתם לי להרחיב ולחדד את הטעם המוזיקלי שלי ובמיוחד לא לקבל כמובן מאילו כל טרנד, טראק ואלבום אלא להאזין ולבחון אותו בצורה עמוקה יותר". קדימה, מי מרים את הכפפה וממלא את החלל? [עברית]
5. היה שלום, ג'ו קוקר. [עברית]



6. מוזיאון ה-Tate העלה לרשת 70,000 יצירות. [פיקסלים]

קרא/י את המשך הפוסט