יש לי חבר טוב ומוכשר, קוראים לו עידו. לעידו יש בעיה: הוא הולך להמון הופעות. המון, המון, המון הופעות. אני חושש שזו הפרעה. הוא אחראי לעמוד הפייסבוק המעולה הזה שעוקב אחרי פחות או יותר כל הופעת חו"ל שמגיעה לישראל, והוא גם מגיע כמעט לכל הופעה שהוא מזכיר שם. יש אנשים שיקנאו בו. אני עשיתי משהו טוב יותר: הצעתי לו לכתוב על 10 ההופעות הכי טובות שהגיעו השנה ארצה. והוא עשה זאת בענק. אליך, עידו:
אני מרגיש שאפשר להכריז, עם סייג מסוים, שזו כנראה הייתה שנת ההופעות הגדולה בישראל. כן, גדולה יותר מ-2010 וגם יותר מ-1993. ספרתי לפחות 30 הופעות שהייתי בהן השנה. פופ, רוק, אינדי או אלקטרוני, השנה כולם קיבלו מנה מרוכזת של מופעים מחו"ל.
הסיבה שאני שם את הסייג היא כי זו הייתה יכולה להיות שנה הרבה יותר גדולה. הרומן שלנו עם מלחמות ומבצעים הובילה לשלל ביטולים כואבים בין יולי לאוגוסט. חלק, כמו קליס והבקסטריט בויז, כבר קבעו מועדים חלופיים ל-2015, אבל לגבי אחרים, דוגמת ניל יאנג, נשאר רק לתהות אם לא פספסנו אותם לתמיד.
אולי לא זכיתי לראות השנה את Twin Shadow או לנה דל ריי, אבל לשמחתי זכיתי לראות כל כך הרבה אמנים מעולים אחרים. ובנימה זו, אלו עשרת ההופעות הכי טובות של 2014:
10. M Ward
אני אתוודה שלפני ההופעה שלו, היכרתי את M Ward יותר בתור Him מהצמד She & Him אותו הוא חולק עם זואי דשאנל. לכן הגעתי להופעה שלו מבלי שהיכרתי כלל שירים מהרפטואר האישי שלו. אבל זה לא מנע ממני להיסחף בהופעה שהפכה את יפו לאלבקרקי לערב אחד. ההרגשה הזו ליוותה אותי לאורך הערב, בעודי חוזה בבחור ניצב לבד על במה מינימלסטית כאשר למעט פנס אחד מעליו הוא לא נזקק לתפאורה נוספת, נטול מניירות של כוכב או אפקטים מהפנטים. במקום, הוא נותן לידיו להיות המהפנטות. הוא פורט בטירוף על הגיטרה שלו, משתמש בכל אצבע כאילו הן חמש ישויות נפרדות. לעיתים לא ברור אם הוא רוקד עם הגיטרה או נלחם בה.
גדולתה של הופעה נמדדת ביכולת לגרום לקהל להיעלם מהעולם החיצון, ליצור הפרדה מנטלית בין מה שקורה בתוך האולם ומה שקורה בשאר העולם. בתאטרון גשר הצליח M Ward להעלים את תל אביב, להעלים את המזרח התיכון, כשהוא לקח את כולנו למסע בדרכי העפר של הטרובדור המטייל, בתקווה שיגיע לסיבוב נוסף בקרוב כמו שהבטיח.
9. Soundgarden
נראה שמתישהו כריס קורנל החליט שהוא רוצה לשבור את השיא של מייק פאטון ולהיות הזמר שמבקר הכי הרבה פעמים בארץ. אחרי צמד ביקורי סולו ב-2009 וב-2012, קורנל ראה לבסוף נכונות לבוא עם המנה העיקרית בדמות אחת מלהקות האם של הגראנג'. ובחיי שזה כיף לדעת ששד מוכשר כמו קורנל אוהב לבוא להופיע פה, כי ככה אנחנו מרוויחים יותר.
בתור הופעה שבאה לסגור פסטיבל נראה כי סאונדגרדן עשו את העבודה, אולם נרשמה טיפה יותר מדי ברברת מצידו של קורנל. אבל אם היא כוללת הבטחה "לא לחכות 30 שנה עד הביקור הנוסף" כלשונו, אז אי אפשר באמת להתלונן.
8. Biffy Clyro
חלקכם כרגע תוהים מתי לעזאזל הופיעו פה Biffy Clyro ואיך לעזאזל לא ידעתם על זה קודם. האמת העצובה היא שהלהקה הייתה הופעת החימום של אביב גפן כשהופיע בהיכל נוקיה. שמעתם נכון, הלהקה שבשנה שעברה הייתה ההדליינר של פסטיבל לידס ורדינג באה לארץ כדי לעשות כבוד לשופט ההוא מהריאליטי בערוץ 2.
מבולבלים? גם רוב הקהל שהגיע להופעה היה. אמנם חברי הלהקה סיפקו נחת לכמה מובלעות בקהל שבאו לנשף רק עבורם, אבל לכל הדודות הנושקות ל-40 שהגיעו בשביל לשמוע את "האם להיות בך מאוהב" בפעם המיליון היה קשה ליהנות מהסקוטים האנרגטיים על הבמה. בשביל אותם מובלעות של כמה עשרות אוהדים בודדים, שבעת השירים שסיפקו סיימון והחברים היו שווים לבדם את מחיר הכרטיס.
7. The Prodigy
אומרים שמוזיקה יכולה לעורר זכרונות ברמה המודחקת ביותר. כאילו הצלילים הם המסדרון הישיר לזכרון הכי עמוק שלנו. והדרך הכי טובה להוכיח את זה היא לראות חבורה של אנשי הייטק ורואי חשבון יוצרים מעגל פוגו בגני התערוכה כאילו לא עברו 15 שנה מאז הפעם האחרונה שהם עשו דבר כזה.
הדרך הכי טובה להרגיש בניינטינז היא להיות בהופעה עם סאונד מסריח ועדיין לחזור ממנה עם חיוך דבילי על הפנים. והפרודיג'י סיפקו את צמד הסעיפים האלה בהופעה שלהם. לצד עשרת אלפים אנשים שבאו להתקרחן כל אחד מהסיבות שלו (ולא חסרות סיבות), גם אני מצאתי את עצמי חוזר לימי הפוגו של 1996.
6. Junip
עברו שש שנים מאז ההופעה האחרונה של חוזה גונזלס בארץ, אירוע שהפך לסוג של אגדה בקרב חובבי המוזיקה המקומיים. הקהל שהגיע להופעה של Junip התחלק למחנה הפז"מנקים שהיו בהופעה ההיא מ-2008, ולמחנה של אלו שקינאו באותם פז"מנקים. בדיוק כמו בהופעה ההיא, גם כאן היה מדובר בערב סולד-אאוט.
כולם יודעים שלמרות הכישרון הגדול של טוביאס ווינטקורן, Junip היא חוזה גונזלס, שלא זז ממרכז הבמה, קפוא בבמקומו, בעודו אוחז בגיטרה ונותן לשירים הנפלאים לזרום. הקהל הגיב בהתאם, כאילו התנפץ לפי קצב הגלים משיר לשיר. יום לפני ההופעה פקדה את תל אביב סופת ברקים, ולפי מה שהלך בבארבי באותה לילה, הסופה נשארה בשביל ההופעה של גונזלס.
5. פיט דוהרטי
אני זוכר שבכניסה לבארבי שמעתי כמה אנשים מתווכחים לגבי איזה שיר של פיט דוהרטי נשמע הכי טוב בלייב. האנשים האלה פספסו את הפואנטה, כי להופעה של פיט דוהרטי לא צריך לבוא בשביל השירים. בינינו, אפילו פיט דוהרטי לא בא להופעות של פיט דוהרטי בשביל השירים.
מי שהגיע להופעה גילה שדוהרטי לא יכול להפסיק לנגן. הוא לא מסיים שירים אלא גולש מאחד לשני בלי להפסיק, כאילו חייו תלויים בזה. ביותר ממובן אחד זה נכון. בפעם היחידה שהפסיק לנגן ראו אותו פתאום נטול מסכות של זמר ומפורסם, לרגע הוא הפך להיות נער צעיר ממזרח אנגליה שמחלק רום לחברים וחותם לבנות על החזה. מדובר בבן אדם שצריך מישהו שייתן לו בעיטה בתקליט כל כמה זמן כדי שיחזור לנגן, אבל איזה תקליט מעולה זה, יא אללה!
4. The rolling stones
יש אלה שיגידו שבאותו ערב מהביל ביוני נעשתה היסטוריה בישראל, עת באי פארק הירקון חזו באורורה בוריאליס של ההופעות המוזיקליות, מסוג הדברים שאתה מספר לנכדים שלך איך זכית לחזות באירוע שכזה. אז מיק ג'אגר וקית' ריצ'ארדס, כמו אורות הצפון, נתנו הופעה שעוד ידברו עליה שנים קדימה. לא רק כי ההופעה עצמה הייתה מצויינת עם הרפרטואר המרשים של הלהקה, אלא גם כי היא הייתה שיא של שבוע שבו היו הופעות חו"ל גדולות כמעט יום אחרי יום בתל אביב.
פתאום התחיל להרגיש פה נורמלי, כאילו השגרה שלנו היא לקפוץ על הדשא כשהגיטרה של ריצ'ארדס מכשפת ברקע של "Paint It Black" וג'אגר זז כמו ג'אגר. חודש אחרי זה כבר קיבלנו את השגרה שלנו כמו בוקס לפנים.
3. Pixies
להלן טענות למה לא ללכת להופעה של הפיקסיז:
"כי הם ביטלו ב -2010 והם עוכרי ישראל"
"כי בלי קים דיל הם לא שווים"
"כי איך אפשר לראות הופעה עם המצב הנוכחי"
"כי אני חולה…" (טוב, זה כנראה היה רלוונטי רק לי)
כנאה שמדובר באחת ההופעות עם כמות המשקעים הכי כבדה סביבה. מאז הביטול הכואב לפני 5 שנים נראה שמעריצי הלהקה התלבטו אם לסלוח לפרנק בלאק על ההברזה בדקה ה-90, ולאור אירועי אותו שבוע, היו גם כאלה שחששו שזה עומד לקרות שוב.
את כל הטענות האלו אפשר לזרוק לפח. ההופעה של הפיקסיז ב-RocknRoller — כנראה הדבר הכי קרוב לפסטיבל רוק שנראה בארץ בשנים האחרונות — הייתה בדיוק מה שהמעריצים קיוו שהיא תהיה: מקצועית, עם שלל להיטים ובלי מריחות. פרנק בלאק לא עצר להתמהמה, כבר מהפתיחה עם "Bone Machine" הצליחה הלהקה כמו בטלפתיה לשדר לקהל מהופנט את כל המסרים הנכונים.
בסוף ההופעה, רגע אחרי שסיימו להפנט את הקהל בפעם האחרונה עם "Debaser", פרנק הוריד את הגיטרה והסתכל לעבר קהל המעריצים שלו עם החיוך הכי גדול בעולם. חיוך של הכרת תודה מצידם, בעיקר על כך שלא שכחו אותם בכזו קלות.
2. Chet faker
אני חושב שהדבר היחיד שהיה מדהים יותר מההופעה של פייקר בבארבי הוא המהירות המטורפת בה צמד ההופעות נהפכו לסולד-אאוט. כבר הרבה זמן לא הייתה הופעה שכל כך הרבה אנשים נהרו לקנות אליה כרטיסים כמו במקרה הנ"ל. לדעתי בנרנג'ה התבאסו שלוגיסטית לא התאפשר לפתוח מכירת כרטיסים להופעה שלישית, כי גם היא ודאי הייתה נמכרת בזריזות מרשימה כזו.
וזה היה שווה את המאמץ, כי בערב אחד הנסיבות התנגשו לכדי משהו נהדר. הסאונד היה טוב, הקהל זרם, אפילו הגשם הפסיק לכבוד ההופעה. והבחור המזוקן על הבמה התנהג כאילו במקום דם בעורקים מה שזורם בתוכו הוא זרם חשמל אימתני. הוא רוקע ברגליו, לפעמים גם קופץ, המוזיקה היא חלק ממערכת הגוף שלו. הקצב ממכר, שבטי ממש, צ'ט פייקר הוא ראש שבט אוסטרלי שמבצע את טקס הוודו שלו בג'ונגל הידיים האנושי של הבארבי.
אם יש מישהו שתוהה למה בנו את הבארבי, התשובה התגלמה בהדרן של ההופעה, בה פייקר ביצע עם ליווי של כל הקהל את "Talk Is Cheap" במקהלה אחת, שכללה גם אותי עם דמעות בעיניים.
1. ג'סטין טימברלייק
אני יודע, גם אני הופתעתי שההופעה הכי טובה השנה הגיעה דווקא מזירת הפופ. אבל אין מנוס מלהודות באמת – ג'סטין טימברלייק יודע מה הוא עושה. הרי לא מדובר פה רק בזמר, טימברלייק הוא פרפורמר בכל קנה מידה, כשהוא עלה לבמה בפארק הירקון הוא ידע מראש במדויק מה תהיה התוצאה במופע. זה גם לא בדיוק מסוג ההופעות שצריך לשמור בהן על פאסון, אין שום בעיה לרקוד עם ארבעים אלף איש כשהבנאדם מתחיל לשיר את "Suit & Tie". וזה אפילו אחלה להיות פאקצה ולהתלהב כשהוא עושה את "Cry Me A River". וכשהסאונד בהופעה מעולה, והתאורה פגז, והשירים אחלה – על מה יש להתלונן?
טימברלייק עבד קשה בשביל לבדר את הקהל הישראלי, אבל נראה שהוא עובד קשה בכל מקום אליו מגיע. זה לא שהוא אוהב אותנו כל כך עד שהוא למד עברית במיוחד, אני בטוח שבאוסלו הוא מדבר נורווגית עם הקהל ובפרנקפורט הוא יפטפט איתם בגרמנית ואפילו יתן איזה "מסע אל חיר" כשהוא עולה על הבמה במרוקו. ובכל זאת, השקעה כזאת באה בטוב לקהל הלבנטיני שלנו, עם תרגילי העוקץ־סלפי והצעות הנישואים המדומות. ותכל'ס, אי אפשר שלא להחזיר לו אהבה.
אז נכון, אולי מדובר בהופעה שהיא לגמרי מיינסטרים, למרות שנצפו לא מעט חברים מזירת השוליים בקהל. ונכון שאפשר להתווכח על אומדן האיכות במוזיקה של טימברלייק, למרות שאם כבר פופ, אז כזה שמפיקים בצורה קפדנית ומרשימה. דווקא טימברלייק שמגיע לארץ בשיא התהילה שלו הוא זה שקוטף את המקום הראשון אצלי, כי בשורה התחתונה אין מה להכחיש – הבחור הציב רף מאוד גבוה לשאר ההופעות שהגיעו הקיץ. וטוב שהיה רף כזה.
~
כשמסתכלים על הרשימה הזו, ונזכרים שחוץ ממנה היו פה עוד מיליון להקות ואמנים נוספים החל מאללה-לאס ועד ליידי גאגא, דרך The Hives, Cults ו-Yuck, שלא לדבר על סינדי לאופר ורפבליקה, אפשר להבין שהשנה הזאת הייתה ממש גדולה. ועם ההבטחות לשנה הבאה (Low מגיעים בחודש הבא! וגרג דולי חוזר חודש אח"כ!) נראה שהקהל הישראלי עלה על הגל הנכון. עכשיו רק ניתן לקוות שהתור בכניסה לא יהיה ארוך מדי.
האם עידו צודק? איזו הופעה הוא שכח? מה הייתה הופעת השנה שלכם? הרביצו בו תורה בתגובות.
