כחלק מסיכומי השנה, פניתי לכמה אנשים עם אוזניים מעולות ושאלתי אותם מה אלבום השנה שלהם. זה מה שהיה לאסף רחמני להגיד על אלבום השנה שלו:

קרה לי משהו בשנים האחרונות. התחלתי לחפש דיוק. לא בעניין של נגינה מהודקת, לא של הפקה נקיה או חדשנית, בטח לא הבלטה של וירטואוזיות. דיוק. דיוק במובן הזה ששני הדברים הכי חשובים בשיר הם הכתיבה שלו והצליל שעוטף אותו.
עזבו אתכם מהפקה מעודכנת, חפשו מה עולם הצלילים שהשיר צריך. תנו מקום לפידבק, לחריקה, לקולות אקראיים שעולים מהרחוב. תנו כבוד לרעש.
וזה הסיפור של האלבום של Young Fathers. יש שם שירים, כאלה שלא מפחדים להיות פוליטיים. סביבם באו הצלילים הנכונים ושתלו את האלבום הזה בתודעה. זה אלבום שלא מתמכר לאחידות של צליל, זה אלבום מחוספס, זה אלבום חזק וזה עדין קולח.
אם השיר מצריך מגע של פופ לא מונעים את זה ממנו, אבל גם לא נויז. הטווח שבין מקצבים של תיפוף שבטי, דרך סינתיסייזרים אנאלוגיים אל הנויז ואל הפופ הוא הטווח שבו האלבום הזה מרגיש בנוח.
אני לא מבין בהיפ-הופ, אני בקושי מאזין להיפ-הופ, אני לא יודע להיכנס להשוואות. אני כן יודע שאת האלבום הזה של Young Fathers אני לוקח לריאות.

זה לא קורה הרבה. בתור מי ששומע מוזיקה מהבוקר עד הערב בשביל להתפרנס, אני שומע הרבה אלבומים טובים, הרבה שירים בנויים לתלפיות או מרגשים, הרבה חומרים שאני שמח להעביר הלאה. מדי פעם מחלחל פנימה אלבום כזה שהוא לא רק אלבום טוב, הוא כזה שמחדש בדרך שבה אני שומע מוזיקה – אלבום עם נוכחות מהפנטת. כשזה קורה, זה נכנס פנימה.
זה קורה לי עם בלוזים ישנים שלא צריכים הרבה יותר ממחיאת כף, זה קורה עם תיפוף שבטי וחלילי רועים, זה קרה השנה גם עם האלבום של Grouper (בעולם צלילים ושירים שונה לחלוטין, אבל מבחינתי, באותה גישה חופשית שמדייקת את הצליל שהשיר צריך לכדי שלמות). זה קורה כאן.
אז זה העניין עם האלבום הזה של Young Fathers, אלבום שפורץ דרך לפחות בדרך שבה שמעתי מוזיקה השנה. אלבום השנה? לא יודע. אלבום אדיר שיצא השנה? לחלוטין (ואגב, גם את העטיפה קשה לנתק מהידיים).

אסף רחמני מנהל את קמע – קבוצת מוזיקה עצמאית ומייבא לארץ את רוב המוזיקה העצמאית השווה שאפשר למצוא בחנויות. זה אומר שהוא שומע פי 8 מוזיקה מכל אחד מאתנו.