כחלק מסיכומי השנה, פניתי לכמה אנשים עם אוזניים מעולות ושאלתי אותם מה אלבום השנה שלהם. זה מה שהיה לבלוגר והמפיק דויד פרל להגיד על אלבום השנה שלו:

תשעה אלבומים יושבים להם על המדף הווירטואלי שלי ובוהים בי בעצב ובעלבון מוחלט. אני מתמלא ברגשות אשם וכבר שבועיים שאני מתחרט וחוזר בי שוב ושוב. תמיד כשמגיע הרגע הזה בשנה שבו צריך לבחור את האלבומים האהובים עליי ביותר אני מתחיל לגמגם תוך כדי הסברים פנימיים על יתרונותיו וחסרונותיו של כל אלבום ואלבום ועכשיו כשצריך לבחור רק אחד זה נהיה עוד יותר קשה.

אז בחרתי דווקא את האלבום האחד שלא ציפיתי לו בכלל ולא ספרתי שניות עד שהוא יצא רשמית אלא הגיע אלי בהפתעה מוחלטת. Pinô של Otto A Totland, שהוא חצי מהצמד הנורווגי Deaf center הוא מאותם אלבומים שנכנסים לחיים עם המטרה הברורה להישאר לנצח. אלבום שכולו פסנתר אוורירי ובו זמנית תקיף, שמכניס אור עצום בין סדקים של חושך עם הפסקות מעוררות השתאות בין תו לתו, שניות של שקט שמצד אחד מרוקנות אותך ומצד שני ממלאות אותך בסיפוק אדיר כמו אוויר לנשימה. אלבום שמזכיר לך בעצב שאימא ואבא לא שלחו אותך בנעורייך ללמוד פסנתר ואיזה הפסד זה.

כשניסיתי לבחור את האלבום האחד הזה שהוא מבחינתי אלבום השנה לא יכולתי להשתחרר מהמחשבה שדווקא האלבום חסר המילים הזה הצליח לגעת בי יותר מכל המילים שהיו באלבומים אהובים עלי מהשנה האחרונה ואיך מאז יציאתו בינואר הוא עבר איתי מסע שלם של שנה מלאה באושר ועצב. האלבום הוקלט על ידי Nils Frahm הגאון עם בחירה מודעת להשאיר את הטעויות שמילאו את אוויר האולפן ולהפוך את האלבום הזה לקלאסיקה מודרנית ששוברת את הלב ובו זמנית מאחה אותו.

דויד פרל כותב את הבלוג הנפלא ומוצף המוזיקה Pearls, מצלם תמונות יפהפיות, מפיק את סדרת המסיבות האגדית It's Britney bitch ואת ערבי ההופעות Cover me. אם כל זה לא מספיק, בימים אלה הוא עובד על סיום פרויקט "השעה הכי יפה" שיצא בתחילת 2015, ובו מיטב המוזיקאים המקומיים מלחינים ומבצעים משיריו של המשורר יותם ראובני.