1. בחנוכה התאהבתי קשות בשיר פופ. בוודאי שמעתם אותו ברדיו, ולכאורה אחד התפקידים של עונג שבת הוא להשמיע לכם שירים שלא שמעתם כבר ברדיו. אבל מה לעשות, העולם המוזיקלי שמרכיב את העונג הוא העולם המוזיקלי המשתנה שלי, וכששיר פופ עשוי היטב כובש אותי לגמרי, זה כמעט בלתי נמנע שהוא ייכנס לפה. אחרי ששמעתי את "Bang Bang" של ג'סי ג'יי, אריאנה גראנדה וניקי מינאז' רצתי לוויקיפדיה כדי לברר מי הפיק אותו, כי מה שמעניין פה הוא לא הקול המרשים אבל המכני של גראנדה, ובטח לא הקטע החלש למדי של ניקי מינאז', אלא הגרוב והסאונד ((ציפיתי למצוא שמות מעולם ההיפ הופ אבל כל מה שמצאתי היה שמות שוודיים. לא שמות מפתיעים: מקס מרטין חולש על נתחים ניכרים ממצעדי הפזמונים מאז הניינטיז, וראוי לכתבה בפני עצמה כי הוא כוח עצום שאין לו מתחרים בפופ; ריקארד גוראנסון ופיטר קרלסון (שניהם חברים בלהקת רוק-פופ משמימה). השם החדש עבורי היה סבאן קוטקה, שלמרות שמו המוזר הוא דווקא הלא-שוודי היחיד בצוות ההפקה. הוא אחראי לשיטלוד של להיטי פופ.)). מה ששימח אותי הוא שהמפץ הגדול של איימי ויינהאוס ומארק רונסון עדיין שולח ריקושטים לצמרות המצעדים. שיר פופ עם פלייבק מינימליסטי ואגרסיבי של היפ הופ מודל 2014, מעברים סטייל ביונסה (שירה קטועה לפי הביט), פזמון סול עצום שאי אפשר לעמוד בפניו, דראם-ברייקס מהירים שנשמעו כאילו סומפלו מטניישס די ושירה גוספלית דומיננטית ברקע. זה שיר סול שנופח לממדים מוגזמים, וזה לגמרי לגמרי עובד. כן, למרות הבית המעפן של מינאז'. [מפ3]
2. בחיי שזו פעם אחרונה שאני מציק לכם עם זה כאן בעונג: אם אתם רוצים עותק (מודפס, 100 עמודים, צבע מלא, איורים מהממים, טקסטים מצוינים, הפתעות) של אתה נמצא כאן, מגזין המסעות החד־פעמי שיובל סער ואני ערכנו וכל האנשים המופלאים האלה השתתפו בו – אתם יכולים להזמין עותק אך ורק עד יום חמישי הזה!!! אז אם זה בטו-דו ליסט שלכם, אל תחכו. [הדסטארט]



3. המוזיאון Freer|Sckler לאמנות אסיאתית הוא המוזיאון הראשון ברשת המוזיאונים של הסמית'סוניאן שמעלה לרשת בחינם 100% מהיצירות שלו. 40,000 יצירות אמנות מאסיה, עכשיו בחינם ולשימוש חופשי. [עברית; אנגלית]

קרא/י את המשך הפוסט

זהו, הגיעה השעה! מגהצים את העניבה, מצחצחים את הנעליים ונועלים מאחורינו את דלתותיה של 2014. היו שלום, 365 ימים. היי שלום, שנה קשוחה וקשה של התנגשויות ודם, היי שלום, שנה נדיבה ונפלאה של מוזיקה אדירה.

אם יש נחמה כלשהי לכל סבלותיה הרבות מספור של 2014, הרי שהיא טמונה בצלילים עתירי היופי, החמלה, היצירתיות ורוחב הלב שיצאו לאור בתריסר החודשים האחרונים.

אני יודע שאני נאחזתי השנה חזק מהרגיל באלבומים אדירים שהפכו לחלק מהימים והלילות שלי (זו הרשימה שלי).

ובהיעדר מגדל גבוה שמטיל צלו על כולם, קל יותר לראות למרחוק. 2014 לא נשלטה על ידי אלבום או שניים מפלצתיים – דוגמת האחרונים של ארקייד פייר או דאפט פאנק – שדחקו הצידה את כולם, ובעיניי זו הייתה ברכה גדולה. במקום להתקבץ סביב אלבום־שניים ענקיים, האוזניים של כולנו התפזרו למרחקים, היו פנויות לשוטט, לחקור, יותר מהרגיל. זה ניכר גם בפיזור הנקודות במצעד – המקומות הראשונים לא היו רחוקים בעשרות אחוזים מאלה שמתחתיהם כמו בדרך כלל, אלא קרובים יחסית – וגם במגוון המפתיע של אלבומים “מינוריים” שנכנסו ל-20 הגדולים, דוגמת… טוב, למה לספיילר? בואו פשוט נצלול לתוך זה.

תודה ענקית לכל מי שטרח והצביע, ובמיוחד לאלה שטרחו וכתבו כמה מילים על בחירותיהם. וכתמיד, תודה לאלון ולירון, שבנו את טופס ההצבעה וחסכו לי ימים שלמים של עבודה.

הערה לבבית
האייקון ❤ מסמן ששיר מהאלבום הזה מופיע ברשימת שירי השנה, שכדאי לכם להוריד! לחצו עליו.

אלבומי השנה הקודמים של עונג שבת:
2013, 2012, 2011, 2010, 2009, 2008, 2007.

הערה צרכנית
אני יודע, אני יודע – אתם כבר לא קונים דיסקים. וחלקם מגחכים עכשיו כי מילא דיסקים, אבל גם קבצים דיגיטליים אתם לא קונים. ובכל זאת, אנחנו כאן בשביל המוזיקה, ואנחנו אוהבים ומעריכים את האמנים שיוצרים אותה. אם אהבתם את האלבום – תמצאו דרך לרכוש אותו, דיגיטלית (בבנדקאמפ, באייטיונז או איפה שתרצו) או פיזית (ויניל זה הכי!), או שתקפצו לאתר של האמן ותקנו חולצה או מה שתרצו. זה חשוב. תשקיעו בתרבות שלכם.

ועכשיו
קרא/י את המשך הפוסט

כחלק מסיכומי השנה, פניתי לכמה אנשים עם אוזניים מעולות ושאלתי אותם מה אלבום השנה שלהם. זה מה שהיה למוזיקאי יובל הרינג להגיד על אלבום השנה שלו, "מורה מחליפה" של מורה מחליפה:

אני ילד של עולם שרוצה להיות כמו. ואם לא כמו, אז לפחות לבד והרחק מכאן. ואם לא הרחק מכאן אז לפחות שונה. עולם שבו כולם רוצים להיות כמו, להיות לבד, להיות רחוקים, קרובים, להיות שונים, דומים. גדלתי אל תוך העולם הזה, במועדון קטן בדרום תל אביב שבו כולם רצו להיות כמו, ורחוק, וביחד. אני עדיין זוכר את הדירה המעופשת, את ארוחת הערב המובכת על הרצפה בדירה שבה אחר כך ישבנו לתכנן איך נבנה מציאות מדיסקים צרובים. את הגיטרה הצבועה שהתקלף לה הציפוי. את תנועת היד מטה והמבט הממזרי. את החדרים הריקים שהתמלאו הד גיטרות ותופים ענק כי לא היו אנשים שימלאו אותם. כל כך הרבה חדרים. אני זוכר אותנו, שונים, רחוקים, מתנודדים מצד לצד כשיכורים בלילה
במקומות הסודיים.

היום, כמו בדיסטופיה עתידנית, אני מתעורר עייף, ובראי אנדרואיד מביט אלי. וכל היום אני רק רוצה שירד הלילה כדי להיזכר. אחרי העבודה, כשאני מכוון את הגיטרה מטה, מטה אל אלנבי בלילה של התודעה, והמיתרים המתכתיים עושים צליל רפוי, אני חושב על התדר האינטימי של חיי בתל אביב של אז, של המועדון הקטן ההוא, הריק כמעט תמיד, והלב שלי מתמלא אהבה שוויתרה מלכתחילה.

יובל הרינג חושב על מוזיקה הרבה יותר מרוב האנשים שאני מכיר. העולם אבד מזמן, אלבום הבכורה של הלהקה שלו, ועדת חריגים, היה אחד האלבומים הכי טובים של 2013.

כחלק מסיכומי השנה, פניתי לכמה אנשים עם אוזניים מעולות ושאלתי אותם מה אלבום השנה שלהם. זה מה שהיה לעלמא אליוט הופמן להגיד על אלבום השנה שלה:

אני נוחה להתאהבות בכל הנוגע למוזיקה. מעטות הפעמים שאני מגבשת דעה הגיונית לגבי אלבום מסוים – פשוט בגלל שמוזיקה תופסת אותי בדיוק במקומות הלא הגיוניים. המקומות שנמצאים בין צלעות בית החזה לבין הלב, בין בית הסרעפת לבין חלל הבטן. אזורים נטולי שם, שממלאים אותנו בחיוניות ומנפחים לנו את הבפנים באושר, כשאנחנו שומעים צליל שזוקף לנו את האזניים.

אחד מיחידי הסגולה שגורמים לכל נים בגוף שלי להפוך קשוב אליו הוא דיוויד באזאן (David Bazan). שמעתי אותו לראשונה לפני כמה שנים באוזן השלישית, ישי ניגן את התקליט "Strange Negotiations" בחנות, והגבתי אליו מיד. הלחנים, הקול והאנושיות הברורה שבקעה מאיש עניו ומלא כוונה פשוט לכדו אותי. מאז אותו רגע לא הפסקתי להאזין לתקליט הזה, כמעט בכל יום, ולאחריו לכל תו שאי פעם הוציא לאור.

בקיץ האחרון דיוויד באזאן הוציא תקליט לייב שהוא הקליט עם רביעיית מיתרים, David Bazan + Passenger String Quartet Vol 1. קיבלתי אותו חתום (!) לכבוד יום הולדתי, הנחתי את המחט על הויניל השחור והאזנתי לשיר הראשון שנפתח בקולו הצרוד, מלווה בכינורות.

ביצוע ראשון מבין עשרה, שמפשיטים לעירום מוחלט שירים שכתב, מתקופת Pedro The Lion ועד לאלבומו האחרון. הניסיון לקלף אותם הוא אקט אמנותי כל כך טוטאלי, ולו רק בשל העובדה ששיריו של באזאן מהווים כבר יצירות כנות וחשופות, שלא משאירות אף פיסה מנפשו מוסתרת.

כך תמיד היה כיוצר, מודע לאנושיותו, לחולשותיו, לכשלונות שחווה כאדם. בלי יללות מיותרות, הפקה מוגזמת ושאר מניירות, באזאן משתף את מה שעל ליבו ולא מנסה למצוא חן או לשבור מוסכמויות. בצניעות מקסימה הוא פשוט שר את המחשבות שלו. ייתכן והוא המוזיקאי הכי כן ששמעתי בחיים שלי, ואולי זו הסיבה שאני כל כך נמשכת אליו. אמן שמנתח את רגשותיו נוכח סיטואציות, לבטים מול המעשה הנכון, חששות ופחד מניכור ובידוד, ואת הרצון הפשוט והאקוטי שיש לכולנו – להצליח להיות אנשים טובים יותר ממי שאנחנו. להיות אוהבים ונאהבים, לגעת באדם שמולנו. להיות בעלי משמעות.

דיוויד באזאן כותב את כל מה שאנחנו מרגישים כיחידים בחברה פוסט מודרנית, והוא עושה את זה בלי להתפלסף, להתנשא או לבקר. הוא עושה את זה כאדם שאבוד בחברה מאיימת וקרה, בדיוק כמונו, מהמקום הכי פרטי שלו. האלבום הזה, דווקא בגלל ניקוי הגיטרות והתופים ממנו והחלפתם בכלי מיתר וגיטרה אקוסטית – מצליח לחדור בדיוק אל הנקודה הכי עמוקה ומטלטלת של האחר. לתפיסתי הוא אלבום מופת, הנוגע בגרעינה של האנושיות, ועל אף שאין בו שיר חדש אחד הוא כנראה האלבום הכי טוב שדיוויד באזאן הוציא עד היום. לא יכולה לחכות ל-Vol 2.

עלמא אליוט הופמן כותבת את הבלוג 15% חירשות, מפיקת מדור מוזיקה ועורכת מדריך בעכבר העיר ודוחפת מוזיקה טובה בכל מקום אפשרי.

כחלק מסיכומי השנה, פניתי לכמה אנשים עם אוזניים מעולות ושאלתי אותם מה אלבום השנה שלהם. זה מה שהיה לעדי אולמנסקי להגיד על אלבום השנה שלה:

Photo by: Yuli Serfaty

האלבום שלי לשנת 2014 הוא ללא ספק אלבום הבכורה של טוויגס. לא הייתה לי כמעט התלבטות לגבי הבחירה בו ביחס לאלבומים האחרים שיצאו השנה, ולא בגלל שלא הייתה המון מוזיקה טובה של אמנים אחרים, אלא בגלל שפשוט מדובר פה בהרבה יותר ממוזיקה – מדובר פה באמנות, ביצירת שפה, בתעוזה, בשבירת הכללים, בתעתועי המוח של היוצרת המיוחדת והמסקרנת הזו.

טוויגס הוציאה את האלבום הזה אחרי שני איפים מעולים והבהירה לנו שהיא פה על מנת להשאר. לא מדובר בעוד כוכבת אר׳אנ׳בי שבאה לתת לנו להיטי רדיו שנוכל לזמזם בשישי אחה״צ, אלא באמנית שמייצרת את עולם התוכן הייחודי שלה בכל דרך אפשרית – מריקוד, דרך סאונד ומילים ועד ויז׳ואל חזק מאד וקליפים שיגרמו לכם לזוז באי נוחות בכיסא.

לא לכולם קל לעכל את המוזיקה שלה. כבר נתקלתי בלא מעט אנשים שאומרים שזה מורכב וקודר להם מדי ושהם לא מצליחים להנות מההאזנה לזה. ובכן, טוויגס ידידתנו דורשת שתתרכזו בזמן שאתם מקשיבים. היא לא מייצרת מוזיקה שיכולה להתנגן לה בקלילות ברקע בזמן שאתם עסוקים בדברים אחרים – היא דורשת את מלוא תשומת לבכם והיא תדאג לקבל אותה – אם דרך סאונדים מתכתיים חורכי אוזניים ואם דרך קליפים מעט מזעזעים. ידיד שלי תיאר את האלבום הזה כ״טיפול מסאג' באיזור הדמדומים״ – תיאור מדויק למדי! האלבום הזה עושה לנו מסאג׳ לאזורים חדשים במוח, מתחיל לאט ובעדינות ולאט לאט מגביר מהירות ואגרסיביות ולוחץ במקומות שאנחנו פחות רגילים לגעת בהם.

עם כמה שזה אירוני, דווקא השיר שהכי אהוב עליי שלה – "Water me", עם הפקה כזו גאונית וייחודית וטקסט כזה חזק שהוא משאיר אותי בתחושה של ריקנות – לא נמצא באלבום. אבל יש בו כמובן את "Pendulum" ואת "Video girl", "Give up", שעטופים במלודיות חזקות ומרגשות שנותנות פלאשבקים להמנוני ניינטיז אך עטופים בכל כך הרבה חדשנות הפקתית עם סאונדים אפלים, מכונות תופים ותפקידי בס מרושעים.

טוויגס החלה את דרכה כרקדנית מקצועית ורקדה בין השאר בקליפים של הזמרת ג׳סי ג׳יי. מה שבאמת מדהים בה זה שהיא מסמלת בעיניי את התקווה לנשים וליצירה בכלל – היצירה שלה מעבירה תחושה שכל אחד מאיתנו יכול לעשות כל דבר אם רק יבחר בכך. היא רוקדת, מפיקה, שרה, מביימת… עושה הכל ושולטת בכל חלק ביצירה שלה. טוויגס מחזירה את התקווה ליצירה מקורית ומיוחדת עם עומק אמנותי ותוכן, ומנגד יופי ויזואלי. היא משחררת את הכבלים מכל האמנים שמנסים להתאים את עצמם לחוקי המשחק והרדיו ומראה להם איך אפשר לעשות מה שבא לך ולגרום לזה לעבוד ולהצליח.

עדי אולמנסקי הוציאה השנה את ה-EP הנהדר Hurricane girl ולא מפסיקה להוציא מוזיקה חדשה כל הזמן. הנה השיר החדש שלה, "Voices".