היום נפרדתי לשלום מחבר אחרי פגישה קצרה, והוא אמר לי "נתראה בשנה הבאה!". צחקנו, כי הרי שנה הבאה זה ממש בעוד כמה שעות, אבל עובדה שלא יכולנו להימנע מלציין את זה. זו נקודה שרירותית בזמן, אבל היא נקודה טובה כמו כל אחת אחרת להביט לאחור. הרבה אנשים אומרים בזמן האחרון שהם לא מבינים את הטעם בסיכומים, ואני חושב שזו תגובה שנובעת בעיקר מעומס הסיכומים שמציפים אותנו בכל מקום עד שהם כבר מאבדים משמעות. אבל בעיניי יש טעם בסיכומים. לאו דווקא בהמלכה של המקום הראשון או הדבר הכי טוב שקרה, כזו שתעלים או תמעיט בערך כל השאר. אלא בסיכום במובנו הבסיסי – עצירה, מבט לאחור, ובחינת הדרך שעברנו.

זה חשוב, בעיניי, להכיר במה שקורה ובמה שקרה. להיזכר ברגעים שריגשו אותנו או איכזבו אותנו, להחזיק ביד או בקצה סימן העכבר אלבום ולהגיד וואו, איזה מזל שפיסת האמנות הזאת נכנסה לחיי. וזו ההנאה הגדולה שאני מפיק מסיכום אלבומי השנה שמונח לפניכם כעת. זה, וההזדמנות לגלות המון פיסות אמנות נוספות שלא נכנסו לתוך חיי אבל כן נכנסו, הבליחו או לכל הפחות השיקו לחיי חלק מכם, כך שתמליצו עליהם בפומבי. זו הזדמנות מצוינת להתאהב בפעם הראשונה באלבומים שלא שמעתי, או מחדש באלבומים שכמעט שכחתי.

הנה זה מגיע, בפעם הרביעית, מצעד אלבומי השנה של עונג שבת לשנת 2010. אתם בחרתם, אני שיקללתי – תיהנו:

סיכומי השנים הקודמות של עונג שבת:
2010: האלבומים המיותמים של 2010
2010: הופעת השנה של עונג שבת
2010: שירי העונג של 2010
2010: 10 הבלוגים הישראליים הטובים של 2010
2009: אלבומי השנה של קוראי עונג שבת
2009: הופעת השנה של קוראי עונג שבת
2009: האלבומים המיותמים
2009: שירי העונג של השנה
2008: אלבומי השנה של קוראי העונג שבת
2008: האלבומים המיותמים
2007: אלבומי השנה של קוראי העונג שבת
2007: האלבומים המיותמים
2006: שירי השנה – חלק א', חלק ב'

כן כן, הבנו – זה היה פעם. אבל מה קורה השנה?!

באופן מסורתי, במקום ה-50 מתמודדים כמה אלבומים עם ניקוד זהה (לא פחות משישה הפעם: Avi Buffalo, Dead Weather, Mumford & Sons, She & Him, Sleigh bells ו-Two door cinema club), אז נחנו מתחילים הפעם מהמקום ה-46 ואילך. יש לנו עוד שני מקרים של תיקו בהמשך, אבל אף אחד מהם לא במקומות הגבוהים באמת (אני מקנא וגם לא מקנא בו זמנית בעורכי המצעד של "הקצה", בו חלקו שני אלבומים את המקום הראשון).

46. Ariel Pink's Haunted Graffiti – Before Today
האלבום שעורר אצלי הכי הרבה סלידה השנה (נימוקים כאן) נחשב על ידי רבים – הן אנשים שמתייחסים לפיצ'פורק והן מאנשים שמתעלמים מפיצ'פורק – לאלבום השנה. אצלכם הוא זכה למספר בינוני של קולות, שמיקמו אותו כאן במקום ה-46, שלדעתי הולם אותו מאוד.
45. Charlotte Gainsbourg – IRM
טוב, זה לא ממש חוכמה – כל אלבום שבק יפיק, או אפילו יהיה מעורב בו, ודאי ימצא את דרכו לאוזניכם ויתחבב עליהן. הבחור גאון! הטלתי ספק ביכולתו להוציא משהו יפה באמת מגינצבורג אחרי האלבום היבשושי להחריד שלה עם Air – אבל הוא עשה זאת, ועשה זאת בהצלחה. "יצירה חד פעמית המשלבת עדינות עם עוצמה. אלבום השנה שלי", מכריז דודי.
44. Local Natives – Gorilla Manor
אלבום אינדי רוק אמריקאי יצירתי ששמחתי במיוחד לראות כאן, וחששתי שמא ייעלם (הוא יצא בסוף 2009 ולכן כנראה נשכח מעט), אבל לשמחתי רבים מכם הקשיבו לו ואהבו אותו. ודבר מעניין אף יותר – כל מי שהצביע לו או כתב עליו בחר בשיר אחר כאן כשיר האהוב עליו באלבום, ובעיניי זו גדוּלה של אלבום – שאין בו שיר אחד או שניים שכולם אוהבים, אלא שכל אחד מוצא בו את השיא הפרטי שלו.
43. Of Montreal – False Priest
"אמנם זה לא הפסגות שהם הגיעו אליהם עם hissing fauna… אבל הפסיכדליה המודרנית של העופות ממונטריאול פשוט עושה לי את זה", כותב melquiades. מההאזנה היחידה שלי נדמה שבארנס הופך להיות צבעוני וקאמפי משנה לשנה, תאהבו או תשנאו.
42. Tame Impala – Innerspeaker
"נאו פסיכדליה מבריקה, אנרגטית ומשמחת. מהאלבומים הכיפיים של השנים האחרונות", כתב ארז סובל. מהפעמיים ששמעתי את האלבום הזה לא נותר לי רושם חזק וברור מספיק כדי לספר לכם אם אהבתי או לא. אבל ההצבעות מדברות בעד עצמן, ונראה שהנאו-פסיכדליה של אימפלה עושה את זה, לפחות לחלקכם.
41. Best Coast – Crazy For You
רגע לפני ארבעים הגדולים, מגיע האלבום השני הכי מעורר-סלידה בשנה האישית שלי. כן, "Boyfriend" זה אחלה שיר, אבל במשך השנה עשו מבסט קוסט הרבה יותר ממה שהם בעיניי: להקה נחמדה שכותבת שירי פופ בינוניים ומטביעה אותם בריוורב. יש אנשים שמתים על זה. אני לא ביניהם.

40. Menomena – Mines
"האם כל העולם השתגע?" שואל נמרוד ספיר ואני מאחוריו, "איך אתרים מכובדים מרשים לעצמם לכתוב רשימות של עשרים, חמישים ומאה אלבומי השנה בלי לכלול את אלבום השנה? מנומנה מוכיחים שוב שהם גאונים של מלודיה ותזמון, וכשהם עושים את זה בפעם השניה ברציפות אפשר כבר להגיד – מדובר אחת מהלהקות הטובות בעולם."
39. John Legend & The Roots – wake up!
תתעוררו! ג'ון לג'נד והרוטס התעוררו, והם יעשו כל שביכולתם כדי לעורר גם אתכם. לעורר למה? למחאה חברתית, למודעות חברתית, לשירי הסול החברתיים הענקיים של תור הזהב, שנות השישים והשבעים. אלבום הקאברים המוצלח של השנה? בקלות. עם חבורת הנגנים הכי טובה בארה"ב מאחוריו (או לפחות המתופף הגדול ביותר), לג'נד הוציא את הטוב שבאלבומיו, ועשה כבוד מוצדק לתקופה שהשפיעה על המוזיקה והתודעה הציבורית.
38. Big Boi – Sir Lucious Left Foot: The Son Of Chico Dusty
"למרות שקניה בטח יזכה בכל פרסי "אלבום השנה בהיפ-הופ"", כותב גדעון, "לדעתי דווקא ביג בוי הפציץ עם אלבום ההיפ הופ הכי כיפי של 2010. אולי אין כאן יותר מדי מקוריות, אבל עם טראק ראשון כל כך טוב, למי באמת אכפת?". ואני טוען שלא רק השיר הראשון כל כך טוב – כמעט כל האלבום מצוין. אהבתי מאוד את האלבום הזה כשיצא, אבל אני שומע אותו קצת פחות מאז. זה לא מפריע לו להיות אחד משלושת אלבומי ההיפ הופ הכי טובים ששמעתי השנה.

37. Grinderman – Grinderman 2
"משהו נהדר קורה לניק קייב בשנים האחרונות", כותב drorko, "ברגע שהוא הפסיק להיות לאונרד כהן ובועז כהן וחזר להיות אותו איש בלוז שחור וזועם – רעש רעש כי תמלוך".
"כי גם לעשות פאנק פשוט ובועט, נדרשת עדיין מומחיות, וניק קייב מוכיח שעדיין יש לו רעב, והוא יודע שגם אם הוא לא ישביע אותו, אני המאזין יהיה שבע כמו אחרי ארוחת חג. דחוס ועמוס, ומדהים", כותב ש'.
36. Isobel Campbell & mark lanegan – Hawk
אפילו ההופעה היבשה עד כדי התבקעות העור לא עמדה בדרככם הפעם, והאלבום הזה צועד גבוה.
"אלבום מופלא ומענג. לא מגיע לשיאים של הראשון, אבל זה עדיין מעולה", כותב רונרון עכברון, וש' מסכים לחלוטין: "פחות טוב בהרבה מהשניים הקודמים, אבל עדיין דיאלוג מופלא בין מוסיקאים שאוהבים לעשות מוסיקה ועושים אותה טוב".
35. Blonde Redhead – Penny Sparkle
בקושי שמנו לב שבלונד רדהד, שפעם היו חצי אלוהים בקרב חובבי האינדי הישראלי, הוציאו השנה אלבום. בהאזנה ראשונה הוא היה משעמם בעיניי. בשנייה הוא כבר היה נחמד. לא מתקרב לשום דבר שהם עשו קודם, כנראה, אבל אלה עדיין בלונד רדהד. יש כבוד.
33. Hot Chip – One Life Stand
בתפו"ד כתבו: "יש בעולם להקות מעולות ויש את הוט צ’יפ. יש להקות שממש אוהבים ויש להקות שנוסעים עבורם ללונדון בקור המשוגע של פברואר כדי לראותן בבריקסטון אקדמי, כשהן עוברות מסטטוס של להקה גדולה, ללהקה גדולה מהחיים. כמו הוט צ’יפ".
33. Johnny Cash – American VI: Ain't No Grave
שי כתב: "האלבום האחרון בהחלט (?) של קאש הרטיט את הלב עם השיר הפותח ששר ישר מהקבר. האלבום חותם בצורה מעולה את הסדרה (למרות שהרביעי בסדרה היה מדהים מכל בחינה אפשרית) ונותן כבוד אחרון לג'וני". לא כל האלבום יפה בעיניי כמו שיר הנושא ו-"Redemption day", אבל פאק, זה עדיין ג'וני קאש.
32. Mark Ronson and the Business Int'l – Record Collection
מאיה סיכמה את זה הכי טוב: "הכישרון הגדול של רונסון הוא להצליח לעשות מחווה לתקופות מוזיקליות (60's ב- versions ו-80's כאן) בלי לצאת מתנשא. בלי פילטרים ציניים – פשוט המון אהבה למקור ההשראה".
"איזה אדיר מארק רונסון, אה? הוא פשוט עושה מוזיקה כייפית!" כותב חיימון. ורוי רגב מתריס: "כי זה שאתה לא אוהב את האייטיז לא אומר שזה לא אלבום בן של זונה". מור כותב: "מארק רונסון הוא בחור מגניב. קצת עלה לו לראש הפעם, אבל עדיין שווה. במיוחד Bang Bang Bang",
31. Eels – End Times
זה מדהים אותי, העובדה שהשנה דורגו שני אלבומים של סופיאן סטיבנס, שני אלבומים של וויזר (שניהם מחוץ למצעד, ותודה לאל כי הם מחורבנים) ושני אלבומים של האילז. זה שלקח את הבכורה היה End times היפהפה. ניר כתב: "אני לא מחסידיו הגדולים של מרק אברט, שהוציא כמה אלבומים יותר מדי לאחרונה. אחרי הנפילה של האלבום שקדם לו, ולפני החזרה לבינוניות עם האלבום שבא אחריו, End Times הוא יצירה פוצעת ומלאת כאב, פס הקול המושלם לדיכאון או לפרידה. נוגע ישירות בעצבים החשופים. אחד המושמעים ביותר שלי השנה".

שלושים הגדולים-לים-לים-לים-לים…!

הקיץ של 2010 היה הקיץ של "תדר", לפחות עבורי. ובוויטרינה של "תדר" היו תקליטים למכירה, אחד מהם היה Swim של Caribou. באותו קיץ שמעתי לראשונה את Caribou, התאהבתי ב-"Odessa", ובמהלך השנה נדלקתי גם על האלבום הזה. לא כוס התה הרגילה שלי, אבל זה מה שהכי כיף במוזיקה – להתאהב בדברים שלא חשבת שתאהב.
[audio:http://winniecooper.net/hunk/dec/01%20Odessa.mp3]
להאזנה: "Odessa" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

התיקו הראשון שלנו הוא בין יונסי לבאה אחריו.
"מדהים", כותב חיימון, "כל דבר שהאדם המוזר והלא מוסבר הזה נוגע בו, פשוט נשמע חלומי וקסום".
וערן כותב: "הראשון בסדרת "אלבומי סולו זה בסדר, רק שלא יפרק את להקת האם!". ממשיך את הקו של האלבום האחרון של סיגור רוס, שהוא טוב אבל לא מעולה. ובכל זאת, מדובר באיסלנדי. רק שלא יתלהב יותר מדי. אני עוד חייב לראות הופעה של סיגור רוס, ואם אפשר באיסלנד". (השני בסדרת האלבומים האלו בסיכום של ערן היה Maximum baloon, שלא קיבל מספיק נקודות כדי לצעוד פה).
[audio:http://www.thosewhodig.net/uploads/Boy_Lilikoi.mp3]
להאזנה: "Boy Lilikoi" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

להוציא אלבום שיצליח לא לאכזב אחרי אלבום הבכורה הדי מושלם שלה – זו משימה שלא חשבתי שלורה מארלינג תעמוד בה. "יש רק אלבום אחד השנה שאני אקח הלאה למשך החיים שלי", כתב חיים, וזו חתיכת הצהרת אהבה מרגשת לאלבום.
"לורה מארלינג רק בת 20 והיא כותבת בצורה בוגרת יותר מכל אמן אחר שאני מכיר כרגע, מספיק לשמוע את 'אני מדברת כי אני יכולה' בשביל להתאהב בה. אין צורך בפגישה ראשונה, להכיר אותה מבפנים וכל החרטא הזה. כל מה שצריך זה זוג אוזניות, את האלבום הזה באייפוד, ונסיעה חורפית באוטובוס", מוסיף Opie.
[audio:http://www.untitledrecords.com/music/2010%20Albums/04%20-%20Blackberry%20Stone.mp3]
להאזנה: "Blackberry stone" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

קוראי העונג הוותיקים כבר יודעים שאני לא רוחש חיבה יתרה להרכב הסקוטי הזה. אבל קוראי העונג מתמידים באהבתם אליו, ומי אני שאתווכח?
"חמוד למדי" היה הדבר היחיד שכתב המצביע היחיד שגם טרח להוסיף מילים לבחירה שלו באלבום הזה השנה. לא הוספתם עוד, ומבחינתי זה מספיק בלאו הכי.
[audio:http://www.minneapolisfuckingrocks.com/mp3/belleandsebastian_iwanttheworldtostop1.mp3]
להאזנה: "I want the world to stop" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

בתחילת השנה בחרתי בו כאלבום השנה הפרטי שלי (בתחרות קשה מאוד עם הטריפל של ג'ואנה ניוסם), וכשחזרתי אליו בסוף השנה שוב (אחרי חודשיים בהם הדיסק הושאל לאחי), הבנתי למה הוא עדיין אלבום השנה שלי. כי הוא פשוט מרגש אותי בצורה בלתי רגילה, נוגע לי באיזה מקום מאוד עמוק של בית ושמיים מכוכבים ולילות קיץ וכמיהה. ואני פשוט לא יכול לעמוד בזה. האזנה לאלבום הזה היא בשבילי כמו יציאה מיוחלת ומאוחרת מאוד מהעיר, כשהנוף סביב הכבישים מתחיל להיפתח ולהתרחב, במקום בניינים ואורות יש רק רוח, כיפת כוכבים, ים או שדות, ואפשר לנשום, לחלום, לקוות, לגעת.
וכן, בהחלט יש בי ניצוץ של גאווה על כך שהאלבום הזה כאן. "אלבום השנה שלי, ללא ספק. ותודה שהכנסת אותה ל"תקשיבו רגע 6", וגילית לי את היוצרת המופלאה הזו", כתבה מור, ואסף עובדיה הוסיף: "אלבום שגדולתו בענווה של הזמרת ובהפקה המדויקת שלא נתנה לאף צליל מיותר להיכנס. השילוב הזה של שלמות וענווה הוא סוד הקסם של היצירה הזאת".
[audio:http://www.heartachewithhardwork.com/wp-content/uploads/2010/07/01-I-Can-See-Your-Tracks.mp3]
להאזנה: "I can see your tracks" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

אלבום ההיפ-הופ האהוב עליי השנה, והיחיד שנכנס לעשירייה הפרטית שלי. בביקורת שלי ב-Ynet כתבתי כשהאלבום יצא: "How I Got Over החדש הוא אולי לא האלבום הכי טוב של הרוטס, אבל: 1. הוא קרוב מאוד, לעזאזל; 2. גם אלבום לא מושלם של הרוטס הוא עדיין טוב בהרבה מרוב תוצרת ההיפ-הופ; ו3. הוא עוד צעד נכון ומעולה במסע הארוך של ההיפ-הופ לחבל ארץ מוזיקלי עשיר יותר, עמוק יותר ובעיקר אמיתי ואותנטי יותר. פמליה יפה צועדת לשם, והמסרק הנעוץ תמיד באפרו של קווסטלאב הוא המטה של משה המוביל את עמו הנבחר".
"היפ-הופ לאשכנזים? אתם אמרתם", כתב נמרוד בבלוג שלו.
[audio:http://tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/The_Roots_Feat_John_Legend-The_Fire.mp3]
להאזנה: "The fire feat. John Legend" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

"מידלייק גורמים לי להרגיש מוזר", כותב תומג'י, "מצד אחד, השירים שלהם הם כמו פולק ישן ומוכר, מצד שני, הם מחדשים לי. השירים שלהם מורכבים מהרמוניות עדינות של קולות וגיטרות, מלאות בעצב ובשמחה ובאהבה. כמו איזה סיפור עם עתיק על איזה כפר קטן באמצע יער, בארץ רחוקה. כמו התרכבלות מול האח כשבחוץ יורד שלג. כמו נוף של שדות ומרחבים פתוחים, כשמתבוננים מהחלון בנסיעה".
וגם אצל רונרון עכברון האלבום הזה, "אלבום השנה שלי" כדבריו, מעורר פסטורליה: "מהורהר, איטי, אווירתי ומהפנט. אשכרה אפשר לראות פסגות עם שלג ויערות גשומים דרך המוזיקה של החבר'ה הקנדיים הללו".
[audio:http://www.opendrive.com/files/6586795_vrlzF_baf7/06%20Rulers%20Ruling%20All%20Things.mp3]
להאזנה: "Rulers, ruling all things" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

להקת הסוסים הפילו אותי מהאוכף בתדהמה בפעם שעברה, עם "Funeral" (השיר, לא להתבלבל עם האלבום של ארקייד פייר), וכשהאלבום החדש הגיע הייתי כולי ציפיה מתוחה. איכשהו, מההאזנה וחצי שנתתי לו, לא נפלתי הפעם משום אוכף. אבל אולי זה רק אני, כי אתם – למרות שלא כתבתם שום דבר על האלבום – הצבעתם לו לא מעט.
[audio:http://indierockcafe.com/mp3s/2010/may/5-18/bandofhorses_factory1.mp3]
להאזנה: "Factory" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

התיקו הנוסף (והאחרון!) שלנו במצעד שייך למיס מונאה ולחבריה מעבר לים במקום הבא.
"כי ראיתי את הקליפ של "Cold War", כי הפנים שלה ממש אבל ממש הכי חלקות שראיתי בחיים שלי, כי הקליפ הגיע ל-1:37 וזו כבר הייתה חתיכת התרגשות, כי אחריו ראיתי את הקליפ של "Tightrope", כי איך אפשר להבין שלא הוא קיבל את פרס MTV לכוריאוגרפיית השנה?, כי אחרי שני אלה מגיע הזמן לקנות את האלבום, כי אחותי אוהבת וויטני יוסטון ואפשר להשמיע לה את זה, כי ככה זה".
"אח, איך אני אוהב אלבומי בכורה מופלאים!", כותב ערן, "איזו חגיגה של צלילים! ג'נל מונה היתה יכולה בקלות להיות עוד זמרת R&B קלישאתית, אבל היא מתחמקת באלגנטיות. הידד!"
[audio:http://www.opendrive.com/files/9966845_dQrim_06cd/07%20Tightrope%20(Featuring%20Big%20Boi)%20[Album%20Version]%20{Big%20Boi%20Vocal%20Edit}.mp3]
להאזנה: "Tightrope" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

"מאסיב אטאק כבר הרבה מעבר לשיאים של שנות ה-90. הם כבר מזמן הצגה של איש אחד (D3), ולאו דווקא המוצלח שבחבורה", כותב ערן, "לאלבום הזה לקח איזה 6 שנים להתבשל, וכשהוא יצא, הוא לא זכה לביקורות נלהבות. ובכל זאת, את מה שמאסיב אטאק שכחו, יש לא מעט אמנים שלעולם לא ילמדו. זה לא אלבום פורץ דרך בשום מובן, והוא גם לא מבריק או מרגש. אבל הוא אלבום שכיף לשמוע, ויש בו אורחים נפלאים – דיימון אלברן, טונדה אדבימפה, מרטינה טופלי-בירד, ומעל כולם – הופ סאנדובל המופלאה, בשיר השנה שלי".
"בדיוק כשחשבתי שנגמר להם הסוס הם שלפו מהאורווה סייח ערבי", קובע זיו.
ויולי כותב: "אם זה היה סרט קולנוע היו אומרים עליו שהוא גאוני. שהוא תופס באופן מדויק את הניכור האנושי בחברה המודרנית. שהוא הביטוי האמנותי המושלם לנפש קרועה. שהוא יצירה הנאמנה למסר שלה".
[audio:http://www.amazon.com/s/ref=nb_sb_noss?url=search-alias%3Daps&field-keywords=massive+attack+heligoland&x=0&y=0]
להאזנה: "Splitting the atom feat. Horace Andy" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

את עשרים הגדולים שלנו פותחת אינטרפול, להקה שהנאמנות שלכם אליה לא יודעת גבול. כשיצא האלבום שמעתיו, ואני מודה שהתאכזבתי. אבל אתם הצבעתם לו בהמוניכם, וגם סיפקתם כמה טיעונים טובים לחפותו, שגרמו לי לבדוק שוב את העניין. השופטים הפנימיים שבי עדיין לא הכריעו, אבל חובצי קרוב מאוד לשכנע אותם: "בהתחלה אתה חושב שזה עוד אלבום שלהם, אותן גיטרות, אותו סאונד, לא ממש חידשו כלום. ואחרי עוד שמיעה ועוד שמיעה (במיוחד אחרי שהורדת את הגירסה עם הסאונד היותר מוצלח) הם גדלים עליך. ואז השיר שחותם את האלבום כבר מצליח להרעיד אותך".
"כי גם אלבום רביעי צריך לדעת איך לעשות, באופן שישמור על קשר עם העבר המפואר וגם יידע איך לסלול את הדרכים לנסיעות העתידיות. מסקרן ומעניין, גם עכשיו", כותב ש'.
ו-RoyM מרחיב: "החדש של אינטרפול הוא לא "Turn On The Bright Lights". זה טוב. אינטרפול משתנים מאלבום לאלבום בצורה שלהקות אחרות אולי היו מפחדות, בניואנסים, בקטנות – אבל בו בזמן גם במכלול, בתמונה הגדולה. יש להם את הכישרון הזה, היכולת לתמרן בין הסתירות. זה אלבום שונה מאוד, אבל לא כל כך. הוא גורם לי לזוז בצורה שאף אלבום שלהם לא גרם לי עד כה. זה טוב. לטעמי, פול בנקס מוכיח פה פעם נוספת שהוא בין הכותבים המוכשרים ביותר הפועלים כיום. כמעט כל שיר באלבום הזה ילווה אותי הלאה, לכל חיי. וזה יוצא דופן". ושוב – וואו.
[audio:http://www.minneapolisfuckingrocks.com/mp3/interpol_barricade2.mp3]
להאזנה: "Barricade" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

"פואלס עשו את הבלתי אפשרי והתעלו על האלבום הקודם שלהם עם יצירת המופת הזאת", כותב אמיר, שבחר בו לאחד האלבומים המכוכבים שלו: "האלבום היחיד של השנה שאני יכול להגיד עליו שבכל שמיעה מתאהבים בשיר אחר ושוכחים מהקודם. כל שיר תופס אותך כל כך חזק עד שאתה שוכח שעד לשמיעה הזו בכלל לא זכרת שהוא קיים".
וארז כתב: "לא יאמן, אבל אלבום מוצלח אפילו יותר מהבכורה של ההרכב המרתק. אלבום כל כך טוב שמהווה רצף אדיר של שירים סוחפים כשבולט מעל כולם הוא ספאניש סהרה – בלי ספק היצירה הגדולה והשלמה ביותר שיצאה השנה ושהגיעה לאוזניי".
[audio:https://www.box.net/shared/static/1h1x9ixtn6.mp3]
להאזנה: "Spanish Sahara" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

"קשה לחשוב על הברוקלינאים האלה כעל קורבן של משהו (ובמיוחד של הייפ), אבל אין מה לעשות. כנראה שמישהו היה צריך לשלם את מחיר המלכת הבלוגים המטורפת ששוררת היום בעולם האינדי ובתור חבר'ה שתמיד אומרים כן (אין, אני שנון) הם היו הקורבן של 2010… בכל אופן, מתחרים ראש בראש מול רובין על כמות ההוקים הממכרים ביותר באלבום הקצר ביותר", כותב בן.
וארז מוסיף: "פסיכידליה מנענעת אגנים לצד שירים נוגים ויפים. גם אם הוא לא האלבום הטוב ביותר של השנה בהחלט מגיע לו מקום של כבוד בטופ של דירוגי העטיפות המכוערות של 2010". הו כן, כל כך מכוערת…!
[audio:http://ohmpark.com/promo/mix18/03%20Madder%20Red.mp3]
להאזנה: "Madder red" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

"אז מה אם הם שיבוט של פול סיימון רק עם מקצב יותר מהיר, אני אוהב את פול סיימון! אני אוהב מקצב מהיר! לי עדיין מותר לאהוב אותם" – עידו כהן, אני אוהב אותך.
"האלבום הזה פשוט עושה לי שמח בלב. הוא לא אחיד, אבל יש בו עדיין כמה שירים מצוינים, יצירתיים, ולגמרי יחודים – כאלו שרק ערפדי סוף השבוע יכולים לכתוב", מוסיפה מאיה.
[audio:http://www.box.net/shared/static/n6s4ne34nm.mp3]
להאזנה: "Giving up the gun" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

סופיאן סטיבנס עשה משהו די בלתי ייאמן השנה – ואני לא מתכוון לכך שהוא הכניס שני אלבומים שונים לעשרים הגדולים של העונג שבת (למרות שגם זה, יש לציין, מרשים). הוא הוציא שני ריליסים בהפרש של חודש, אחרי שתיקה של 5 שנים, שניהם שונים מאוד זה מזה, ושניהם יפים בצורה פשוט בלתי רגילה. גם ה-EP הזה, שאני מסרב לקרוא לו EP מרוב שהוא ארוך ועשיר כמו אלבום מלא, הוא יצירה רוויית יופי וקסם. וזה היה גם מהלך מבריק, להוציא את ה-EP שדומה יותר לחומרים המוּכרים של סטיבנס, ורק אז את האלבום, ששונה משמעותית מעבודותיו הקודמות.
"אני יודעת שכולם מהללים את the Age of Adz החדש, והוא אכן אלבום טוב", כותבת מאיה, "אבל החיבור העיקרי שלי עם סטיבנס הוא דווקא עם ה-EP אותו הוציא לנט בערך חודש לפני Adz. ה-EP קרוב יותר ברוחו ליצירות הקודמות של סטיבנס מאשר Adz האלקטרוני יותר, אבל עדיין שונה לחלוטין. הוא גאוני מוסיקלית, עדין כמו עצב חשוף וכל כך, כל כך יפה".

להאזנה: "All delighted people (original version)" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

הוא היה בין אלה ששברו לנו את הלב, אבל האלבום החדש שלו היה שובר לב עוד קודם, ושובר לב במובן הטוב, במובן שמרסק לך את הלב מרוב שהוא אמיתי וכואב ונוקב.
"זה לא אחד האלבומים הגדולים של גיל סקוט-הרון. אבל אחרי שעשור של התמכרות לסמים, כניסה ויציאה מבתי כלא, הדבקות ואיידס והתדרדרות כללית, לא חשבתי שיהיה אפשר לסחוט ממנו עוד משהו", כותב ערן. "כמה משמח לגלות שטעיתי! האלבום הזה הוא גיל סקוט-הרון כמו שסטיב אוסטין הוא אנושי (כלומר די מעט), אבל הוא עדיין מספק כמה רגעים מצוינים, של אמן מדהים, שלא זוכה לכבוד המגיע לו".
[audio:https://haoneg.com/2010songs/08%20Where%20Did%20The%20Night%20Go.mp3]
להאזנה: "Where did the night go" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

אוף, איזה אלבום. אחד ששוכן לבטח באלבומי השנה שלי, בקלות, בלי מאמץ בכלל. ובאמת, האלבום הזה נשמע לפרקים כאילו הוא הוקלט בלי מאמץ מיוחד, כאילו כל הקסם הזה והיופי והכוח שזורמים מהאצבעות והגרון של ניל יאנג דרך הכבלים והאפקטים והרמקולים יוצאים באופן טבעי ונטול מאמץ לחלוטין.
ש', שבחר באלבום הזה לאלבום השנה שלו, כותב: "מדהים איך שכולם כבר חשבו שהם יודעים הכל מגיע המאסטרו ומלמד את כולם מה המשמעות של אפסיידדאון מבחינת הפקה ומבחינת מוסיקה. המילים הכי מדוייקות פוגשות הפקה עירומה ומוקפדת, דבר שמשול להבדל בין פורנוגרפיה לארוטיקה. ישר ללב, דרך כל עצב שקיים בגוף האנושי. מרטיט ומפעם כמו בהאזנה הראשונה, למרות שחלפו כבר למעלה מחודשיים. אחד הגדולים שלו, ללא ספק, הגדול ביותר של השנה, בלי מתחרים בכלל".
וטל מוסיף: "האיש והגיטרה, סולו. והמאסטר לנואה על הסאונד. תענוג של אקוסטיקה ודיסטורשן. אלבום אישי ומרגש עם הרבה מאוד לב ונשמה".
"ניל יאנג והגיטרה שלו. נקיון יפה ומהפנט. מדיטציה מוזיקלית שנובעת מתוך התבוננות פנימית של אדם אחד. יש כנות חסרת התנשאות במילים שלו, יש כנות בצליל הישיר שלו. זוהי גאונות לא מתאמצת של מוזיקה, הזורמת ישר מתוך הנשמה של היוצר הוותיק הזה", כותב יולי.
[audio:http://ompldr.org/vNm54aQ/Neil%20Young%20-%20Hitchhiker.mp3]
להאזנה: "Hitchhiker" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

" רק אלוהים יודע כמה שרציתי לשנוא את האלבום הזה. אחרי ההופעה הנוראית שהייתה בגני התערוכה בשלהי 2009, רציתי לזרוק את הלהקה לפח השכחה הגדול של העשור האחרון. הייתי כנראה גם בין היחידים שחשבון שהאלבום הראשון שלהם היה יכול להיות מצוין רק בתור איפי של חמשת השירים הראשונים", מתוודה רועי, "האלבום הזה באמת תפס אותי לא מוכן – לא מעט קטלו אותו וציפיתי לפיאסקו שישכיח את הלהקה מאיתנו יותר מהר אשר הקריירה של דורון מזר. אחרי כמה האזנות הבנתי שכבר נפלתי חזק ואין דרך חזרה. הלהקה אולי ויתרה על כתיבת להיטי מועדונים שמיועדים גם להיפסטרים וגם לגלגל"צ והלכה על אלבום נטול כמעט להיטים. אבל איזה שירים!"
רוי פוסק: "יש מצב שעוד שנים יבינו שזה אלבום טוב מהראשון".
[audio:http://goldenbloggen.com/09%20Congratulations%201.mp3]
להאזנה: "Congratulations" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

איזה מזל שאתם פה, בחיי. כל השנה שמעתי כמה האלבום הזה גדול אבל לא התפניתי להתעמק בו. ואז בחרתם בו, ובחרתם בו, ובחרתם בו, ואמרתי לעצמי טוב, החבר'ה האלה מבינים דבר או שניים במוזיקה, כדאי שאלך להקשיב לאלבום הזה כמו שצריך. וואו, כמה שהתאהבתי. יש סיכוי טוב מאוד שזה אחד מהאלבומים שאקח איתי מהשנה הזו הלאה. או כמו שניסח זאת המדרג נמרוד: "האלבום ששיכנע אותי סוף סוף שברדפורד קוקס הוא גאון. להקשיב ולטבוע ביופי".
[audio:http://www.minneapolisfuckingrocks.com/mp3/deerhunter_helicopter1.mp3]
להאזנה: "Helicopter" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

אלבום גדול? כן. אלבום מופת? לא. לכן אני שמח לראות את האלבום החדש של קנייה ווסט בדיוק במקום המתאים לו – נושק לעשרת הגדולים, אבל מחוץ להם. האלבום שזכה להכי, הכי, הכי הרבה הייפ השנה לא הצליח לשקר לכם, וראיתם אותו כמו שהוא: אלבום היפ-הופ מצוין, אפילו מבריק לפרקים, עם הרבה יותר מדי הייפ חוץ-מוזיקלי סביבו.
"זה לגמרי הייפ. אבל הייפ במקום", כותב עידו, "אין היום ראפר שמצליח להשיג כזה קונצנזוס כלל מגדרי כמו קניה ווסט. ואת זה אומר לך אחד המעריצים הכי גדולים של ג'יי זי".
"למרות הרגעים המעיקים הלא מעטים, זה עדיין אלבום מפיל", קולע ינון במדויק לתחושותיי.
ואמיר כתב: "מה לעשות שהאלבום הזה הוא באמת אלבום מצויין, כמו שכל הסופרלטיבים אומרים. 10.0 או לא, קניה ווסט יצר אלבום ענק שכל אחד יכול להתחבר אליו, כולל אנשים שבחיים לא שמעו את ווסט קודם (אני). ליריקה גאונית, סימפולים אדירים (קינג קרימזון העיפו לי את המוח) ושליטה מובהקת בכל מה שקשור להייפ מוצדק. המלך מת, יחי קניה ווסט!"
[audio:http://youaintnopicasso.com/mp3/2010favs/Kanye%20West%20-%20Monster%20(feat.%20JAY-Z,%20Rick%20Ross,%20Nicki%20Minaj%20&%20Bon%20Iver).mp3]
להאזנה: "Monster ft. Jay-Z, Rick Ross, Nicki Minaj and Bon Iver" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

ע-ש-ר-ת—-ה-ג-ד-ו-ל-י-ם—!!!

יש פה כמה מהשירים הכי גדולים ששמעתי השנה, יש פה כמה מהשירים הכי גנובים ששמעתי השנה, ויש פה שירים כל כך טובים, מרתקים, מרעננים – שאפילו ההופעה הכי מבאסת שראיתי השנה לא הצליחה להפיל את האלבום הזה מהמקום הגבוה המגיע לו. גונג'סופי הפיל אותנו כבר בתחילת השנה עם "Ancestors" בהפקת פליינג לוטוס, וכשהגיע האלבום אני ורבים אחרים נפלנו שדודים מול "Sheep", "Kowboyz and indianz", "Holiday" וכל השאר. בקיץ של "תדר" הוא היה אורח מוזיקלי תדיר ברבות מהתכניות, ונראה היה שזה אולי האלבום היחיד שכל מי שהגיש שם תכנית הסכים שהוא אלבום אדיר (גם הוא נמכר בוויניל שם, והחבר'ה של תדר אחראים להבאת ההופעה הזו לארץ).
"רק בשביל האלבום הזה שווה לכתוב מילים על גבי מילים של סיכומי שנה", כותב melquiades, "פשוט כדי שעוד ועוד אנשים יהיו מוכנים לעצור לרגע הכל ולהקשיב ל-Gonjasufi. כבר הרבה הרבה זמן שלא שמעתי משהו באמת חדש, מוזיקה באמת שונה ממה שהיה לפניה. והנה זה מגיע וזה כל כך ממכר. הסול האפל של האלבום הזה פשוט כבש אותי".
"זהו לא סתם אלבום. זהו פסיפס מוזיקלי, תרבותי ורגשי. העומס הוא מלחמה מוזיקלית, הFאנק הוינטאג'י, הביטים המלוכלכים והסימפולים הם טיפול פסיכולוגי מנחם", כותב יולי.
[audio:http://tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/04/Gonjasufi-Kobwebz.mp3]
להאזנה: "Kobwebz" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

"דיימון אלברן עשה זאת שוב", כותב אמיר. "ידי הזהב של דיימון אלברן, שכל פרוייקט שהוא נוגע בו – החל מבלר וכלה ב"The Good, The Bad & The Queen" הוא זהב טהור, רקחו אלבום שיכול בקלות להכנס לפנתיאון של אלבומי הפופ הגדולים של המאה ה21. הוא לא היפהופי כמו Gorillaz, לא אפל כמו Demon Days, אבל כשהאלבום כל כך טוב, למי אכפת?"
"השנה בה הבנתי כי אני אוהב את דיימון אלברן כמוזיקאי, ושונא אותו כבן אדם. וליבי עצוב-מתוק-מריר, בדיוק כמו האלבום", כותב עידו.
האמת? ממש לא ציפיתי שהאלבום הזה יגיע כל כך גבוה, אולי כי אותי הוא לא כל כך תפס עדיין – אבל ההצבעות המרובות שלכם, והבחירות התכופות בו במצעדי השנה השונים (בעיקר בארץ) גרמו לי לחזור אליו לניסיון נוסף. אולי דעתי תשתנה.
[audio:http://www.minneapolisfuckingrocks.com/mp3/gorillaz_rhinestoneeyes1.mp3]
להאזנה: "Rhinestone eyes" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

זה מדהים אותי, העניין הזה עם Broken bells. איך קרה שדווקא בישראל, בקרב מצביעי מוזיקה נטו, הקצה ועונג שבת (שחופפים לא מעט), יש לובי כל כך חזק לאלבום הזה של ג'יימס מרסר (השינז) ודיינג'רמאוס (כל השאר)? בקצה הוא היה במקום 18, במוזיקה נטו במקום ה-6 וכאן במקום ה-8. ובשאר העולם? נאדה, גורנישט, האלבום קיבל ביקורות נחמדות כשיצא ואז נשכח מהלב – אבל משהו בו, משהו שאני לא מצליח להניח עליו את האצבע, גרם לישראלים שבחבורה להתאהב בו כליל.
אולי ההסבר של מאיה יפזר את הערפל? "הקול של ג'יימס מרסר, עושה לאוזניים שלי מה שדבש עושה לטוסט חם… מממממ, נעים, נעים, נעים. חוץ מזה, אני לא יודעת איך זה יצא להם ככה (שני אמריקאים טהורים), אבל יש באלבום מין אווירה בריטית-חורפית שכזו, שעושה לי חשק להתכרבל מתחת לשמיכת פוך רכה, ולהתמכר".
[audio:http://www.soulbounce.com/audio/broken_bells-the_high_road.mp3]
להאזנה: "The high road" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

אישית, אני עדיין מסתגל לאלבום הזה. חיבבתי כל דבר ששמעתי מביץ' האוס לאורך השנים, אבל איכשהו אף פעם לא נפלתי שדוד, עיניי מזדגגות ולבי נמס. זה נעים, זה יפה, אבל לפחות לאוזניו של בלוגר מתבאס זה, זה פשוט לא עושה לי הרבה.
"אלבום כובש מהשניה האחרונה עד הקלידים שבסוף. כשמו כן הוא, אלבום חלומי, באווירת אייטיז שלא נמאס אף פעם", כתב רועי, שחרש לאלבום הזה את הצורה השנה.
ובן מתוודה: "זה הכי מבאס להודות ש"האמרתי לך" של אמא/אבא/סבא היה נכון. ובדיוק בגלל זה אני מכניס את "חלום נעורים" ברגשות מעורבים. אז כן, זה האלבום ששמעתי הכי הרבה פעמים ו… כן, זה האלבום שאני תמיד חוזר אליו בנסיעות ארוכות. אבל כבר מדצמבר 2009 אמרו שהוא יהיה ברשימת אלבומי השנה!!! ראבאק, תמיד הייתי זונה קונפורמיסטית".
[audio:http://subpop-public.s3.amazonaws.com/assets/audio/6124.mp3]
להאזנה: "Norway" | אתר בית | שמעו משהו | BUY">קנו!

דה בלאק פאקינג קיז! יס!!! מדברים הרבה מאוד בשנים האחרונות על פיזור האוטוריטות קובעות הטעם, על כך שאין יותר קונצנזוס, על כך שגם אלבום ענק באמת וגם אלבום נחמד בלבד זוכים לאותן 15 שניות של המלכה והנמכה מיידיות. אבל אני נרגע כשאני רואה שמוזיקה טובה באמת צפה בסוף למעלה, ושאנשים שאוהבים באמת מוזיקה יודעים להעריך לאורך זמן אמנים שראוי לתת להם את הריספקט המגיע להם.
הבלאק קיז עושים את הדבר שלהם כבר שנים, משתכללים בכל פעם קצת, אבל דבקים באופי הספרטני והכובש של המוזיקה שלהם, לא עוזבים את שורשי הבלוז לרגע, גם כשהם כבר מלחכים את עלוות עצים אחרים כמו סול ואפילו היפ-הופ (בפרויקט הצד Blakroc). אלבומם הקודם היה אפילו יותר טוב, לטעמי, אבל גם Brothers הוא אלבום נהדר של להקה נהדרת, מלאת חיים ואהבה מוזיקלית, וחופשייה מהרבה מנהגים רעים שמחלישים אלבומים של הרכבים דומים.
ליאור נותן את כל מה שיש לו: "כי הוא פשוט מעולה, מ-מ' ועד ה', מעולה מעולה מעולה. הוא גם פשוט וגם מעולה, ובדיוק כאן ידידי, הסיפור מסתבך. האלבום הוא פשוט: רוק'נ'רול כמו באגדות, בהגדרה המילונית, הדוגמה הקטגורית, תמונת השער, המקרה המייצג, האדם הסביר, שם נרדף ל-. באמת, שום דבר שלא ראינו כבר קודם, אז למה 'אלבום השנה'? בדיוק בגלל זה! בדיוק כשכבר חשבת שחבטו בסוס הזקן הזה שקוראים לו רוק'נ'רול למוות, באה הלהקה הזו, הבת הלא חוקית של allman brothers ו-white stripes, ותוקעת לו טיל בתחת. אלבום שבלי הרעש והצלצולים של להיות ה-cutting edge, עדיין מצליח להעיף לך את הפוני למסלול נמוך, אלבום בועט – בועט לך ישר בפרצוף. ולאלבום כזה מגיע להיות אלבום השנה".
[audio:http://laisthenewny.com/wp-content/uploads/2010/03/Black-Keys-Tighten-Up.mp3]
להאזנה: "Tighten up" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

הזוכה הגדולה בהופעת השנה שלכם היא בחורה שאפתנית, שלא לומר יומרנית. אחרי אלבום יומרני בן 5 שירים ארוכים ומפותלים, היא חוזרת לפורמט "פשוט יותר" של שירים – אבל מפילה אותו עלינו באלבום משולש, עמוס, רחב יריעה. מזלה שהכל נוטף יופי כל כך מרוכז, אחרת זה היה יותר מדי. לפעמים זה באמת יותר מדי, ואני מוצא את עצמי לוקח חופשות ארוכות מהאלבום הזה כי כמות המידע המוזיקלי שבו מכריעה אותי לפעמים, גודשת אותי עד שאני חייב לעצור ולנשום, לשמוע דברים אחרים ולחזור נקי אחרי חודש, לטבוע שוב בהרמוניות המטמטמות האלו, בשורות שמתפתלות לך סביב האוזן כמו צמח מטפס, במלודיות השלמות והיפהפיות האלו שמביאות אותי פעמים רבות להתרגשות בלתי רגילה.
תקשיבו, אני צועק שוב ושוב לחברים שלי באוזן, לפנומן אוחז-הנבל הזה יש כל כך הרבה כישרון, שהיא מסוגלת להוציא אלבום משולש (משולש!) עם שירים ארוכים, בלי שיהיה בו רגע אחד משעמם, מיותר, מעייף, שטוח, בינוני. מדובר כאן, ואני אומר את זה בפעם האלף, באמנית דגולה. ביוצרת מחוננת. והאלבום הזה הוא עוד פנינה בשרשרת הבוהקת שהיא מרכיבה לאוזנינו.
"אני לא יודע אם זה בגלל שהיא החליטה לבוא ולהתקרב (קצת הזוי, אבל רק אצלה אלבום משולש של חומר חדש יכול להיות גיחה למיינסטרים) או בגלל שאני הרגשתי שהיא הג'וני מיטשל הפרטית שלי. האלבום הזה ישאר איתי לנצח! אפילו בחירה רנדומלית של שיר מהאייטונס ("In california") מצליחה להראות עד כמה אין רגע חלש ביצירה הזאת", כתב בן.
"האלבום היחידי השנה שריגש אותי עד דמעות (ולכן האהוב עליי ביותר)", כתבה יעל.
וארז כותב: "מבחינתי ג'ואנה הגיעה השנה לפסגת יצירתה (לפחות בינתיים) עם אלבומה הלופת והמטלטל ביותר (כנראה אני פה בעמדת מיעוט), וההופעה המושלמת הייתה רק בונוס".
[audio:http://www.poptartstunes.com/LP8.23/Wednesday/News/joannanewsom_esme.mp3]
להאזנה: "Esme" | אתר בית | שמעו משהו | BUY">קנו!

"סופיאן סטיבנס הוא אחד האמנים היחידים שיכולים להוציא להוציא אלבום אדיר שכזה, ועדיין להשאיר טעם קל של אכזבה", כתב נמרוד ספיר בבלוגו והציג יפה את הסיבה בגללה חששתי מההצבעות שלכם לאלבום הזה. למה חששתי? כי האלבום הזה יצא קצת מאוחר בשנה, והוא דורש זמן עיכול. חששתי שמאזינים רבים יגיבו קודם כל ברתיעה קלה או באכזבה, ולא ישקעו ויעמיקו באלבום שהיופי האדיר שלו לאו דווקא נחשף ברושם ראשוני. לשמחתי הענקית – האלבום הזה צועד במקום הרביעי, זורח מרוב יופי שראיתם בלי בעיה, מאזינים מנוסים ומשופשפים שכמוכם. הכלים אולי השתנו – האלקטרוניקה הגיעה, ובניית העיבודים והשירים התבססה הפעם על ג'אמים ונסיונות אולפן במקום לצמוח מהקונספט כמו בפעמים הקודמות – אבל הכישרון (אפשר כבר להגיד בקול רם גאונות?) הסופיאנית לסחיטת יופי ורגש גם מהפינות הכי קטנות ומהאקורדים הכי פשוטים חזק פה בדיוק כמו באלבומים הקודמים שלו, וזו הסיבה שאנחנו כל כך אוהבים את סופיאן. זה, והשם המצחיק שלו.
"אלבום מאוד שלם, שלם במובן של נותן למאזין את מלוא התוכן של סופיאן, מהפנט לכל אורכו. מרגש, מפחיד, מדכא ומרטיט", כתב עידו.
"אחרי האי פי שלו שיצא חודשיים לפני האלבום המלא הזה, הייתי סקפטי. אם האי-פי שלו כל כך טוב, אין סיכוי שהוא שמר עוד קצת מעצמו בשביל הדיסק הזה. מה הייתה התשובה של סופיאן? דיסק שונה לגמרי מכל מה שהוא עשה עד היום. יותר אלקטרוניקה, יותר בלגאן, יותר סופיאן. דיסק מדהים, שרק אחרי שקניתי אותו ושמעתי באיכות הנדרשת, הבנתי את האיכויות שלו" – עודד.
"אני מנסה לתאר אותו כבר חמש דקות וכל מה שיוצא לי זה "זה כל כך יפה" – שיר.
"אני עדיין רחוקה מבאמת לעכל אותו, אבל ממש נהנית לשמוע אותו" – מיתר.
[audio:http://tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/Sufjan_Stevens-I_Walked.mp3]
להאזנה: "I walked" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

"הטוב של השנה, הרבה בגלל ההצלחה לעמוד בציפיות. מעולה. מרפי הוא אולי היחיד שיכול לגרום לתו שחוזר על עצמו שוב ושוב להישמע כל-כך טוב, להכניס כזאת נשמה וכזה גרוב לשירי דאנס שלרוב אני מוצא די חיוורים", כתב תומר וניסח היטב את האהבה העזה לאלבום הזה – שבעיניי עדיין נופל מ-Sound of silver, אבל אני אשמאי זקן ומה אני כבר מבין. לירן לא מסכים איתי:
"היה לי ברור שאין סיכוי שהם יוציאו אלבום רע, אבל קצת הופתעתי שהם הצליחו להתעלות על עצמם ולהוציא את האלבום הטוב ביותר שלהם. היצירה הכי שלמה וכנראה האחרונה שלהם טלטלה אותי גם דרך הראש, גם דרך הבטן וגם דרך הרגליים. לראות אותם בהופעה חיה אחרי רפרטואר של שלושה אלבומים סופר מרשימים הוכיח מעל לכל ספק שג'יימס מרפי הוא גאון".
"זה לא חוכמה, להכריז על ג'יימס מרפי כעל מלך המלכים בתחומו. אפשר בקלות לשפוך סופרלטיבים משל היה מידאס בעל מגע זהב. אבל חשוב לזכור ולומר בקול רם, LCD Soundsystem הרוויחו את הקרדיט שלהם בזכות ולא בחסד. האהבה אליהם שווה רק ליצירה שלהם, הם נותנים פול גאז במוזיקה (מוזיקה על מוזיקה, כפי שיטיבו לומר) והם לא מוותרים. כשמדובר בLCD Soundsystem המחמאות שם לא כי זה הייפ, אלא אהבה", מסכם מר עידו כהן.
[audio:http://daydreamstationmusic.com/music/LCD%20Soundsystem%20-%20Dance%20Yrself%20Clean.mp3]
להאזנה: "Dance yrself clean" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

"היו לי כמה ימים קשים השנה", כתב טל, "חלקם אופיינו ברגעים ושיחות מאוד קשות, ואחריהם נסיעות ארוכות הביתה. ואם האלבום הזה לא היה לי באוטו בנסיעות הללו – אין לי מושג מה הייתי עושה עם עצמי. הסחת הדעת המושלמת, כשהחיים שלך לא מתפרקים אבל מספיק רע לך כדי שתרצה להגיד שהם כן. העולם לא נגמר, אבל הוא נעשה הרבה פחות יפה פתאום. אז הצרות היומיומיות, השגרתיות והטרגיות-עד-כאב של הנשיונל אמנם לא מנעו ממני לבכות, אבל הם מנעו ממני להרגיש לבד תוך כדי".
המילים הכל כך יפות האלו הבהירו לי סופית את סוד הקסם של האלבום הזה – הוא באמת אלבום לרגעים, תקופות או אנשים שקשה להם, והם צריכים כתף או לפחות עין לחה. אולי זו הסיבה שהאלבום הזה לא תפס אותי כמו Boxer – לשמחתי הייתה לי שנה מחויכת למדי רוב הזמן, ובכל פעם שנתתי האזנה לכמה משירי האלבום, הם הכו בי כיפים מאוד אבל לא יותר מזה. הם לא חדרו את מחסום העור, לא נכנסו באמת פנימה. כמו מה שקורה לי עם Eels, אני צריך להיות עצוב, מבואס או לפחות כועס כדי שההגנות ירדו והאלבום הזה ייכנס.
"מדי שעתיים בערך יש לי קרייבינג לקול העמוק, המשכנע והבוגר שמזכיר לי שיש אנשים בוגרים שיוצרים מוזיקה מרטיטה ומודעת" – EB.
"לקחו את הנוסחה המנצחת שפיתחו במהלך הקריירה שלהם, הכניסו מנה כפולה של פאתוס, ויצאה להם פצצת רגש ממכרת. נקווה שזה לא אלבום הטרום-התמסחרות שלהם" – אסף עובדיה.
"יש הרבה כותבי שירים טובים בעולם, אבל מאט ברנינגר הוא אחד היחידים שמסוגלים לגרום לי להאזין לכל מילה מהרגע הראשון. ובעידן של הקשב ושכח, זאת תכונה נדירה ביותר", כתב נמרוד ספיר.
"כמו חלק מהאלבומים האחרים ברשימה, גם זה של הנשיונאל אינו אחיד ברמתו, אך גם השירים הטובים פחות באלבום טובים יותר מרוב מה ששמעתי השנה. הבעיה העיקרית שלהם היא שהם עומדים כל הזמן בהשוואה לשני השירים הטובים באלבום, שהם גם שניים מהשירים הטובים שנכתבו ובוצעו מעולם – "Sorrow" ו-"Bloodbuzz Ohio". שני השירים הללו הם יציאה כל כך מופלאה, שההשראה לכתיבתם חייבת להיות אלוהית ולא פחות (ואני בכלל לא מאמינה בו, אבל זו כנראה ההוכחה לקיומו…). אני יודעת שחסרה לי כאן פרספקטיבה אמיתית, אבל יש לי הרגשה שהאלבום הזה ישרוד את פגעי הזמן ויעשה לי צמרמורות בגב גם כשאשמע אותו לקראת סיכום העשור הבא", מצהירה מאיה ללא בושה.
"משהו בהאזנה לו יכול מאוד לנחם בנסיעות עצובות" – מיתר, מוכיחה נקודה.
[audio:http://tapasntapas.com/wp-content/uploads/2010/12/The_National-Sorrow.mp3]
להאזנה: "Sorrow" | אתר בית | שמעו משהו | קנו!

לפני המקום הראשון, שאתם ודאי כבר מנחשים מהו, אני חייב להראות לכם משהו די בלתי רגיל.

במצעד השנתי של "הקצה" היה תיקו לא ייאמן בין שני אלבומים במקום הראשון. אצלנו אין דבר רחוק מזה. האלבום שבמקום הראשון קיבל פי 2 (פי שתיים!!!) קולות יותר מהאלבום במקום השני. זה מעולם לא קרה במצעדי העונג, אפילו לא כשרדיוהד לקחו ב-2007. מאחר ואני אנליטיקן מקצועי ומאסטר בסטטיסטיקה (כל המשפט האחרון היה שקר), אפילו הכנתי גרף צבעוני. שימו לב להבדל, המקום הראשון הוא הפס הירוק שמגרד את השמיים:

אני מוכרח להודות שזה מדהים בעיניי. ואם כך, ללא שהיות נוספות, קבלו את אלבום השנה המוחלט מעבר לכל ספק שלכם:

למה דווקא The suburbs הוא אלבום השנה המוצדק והגורף שלנו?
יש שתי סיבות, אחת שטחית והשנייה מעמיקה. השטחית היא שזה פשוט האלבום שהכי הרבה אנשים שמעו השנה, האלבום היחיד (אולי מלבד קנייה ווסט) שהיציאה שלו הייתה "אירוע", רגע מיוחל שהגיע ברעש גדול. הוא הופיע ברשימת עשר האלבומים של יותר משני שליש מהמצביעים השנה, וזו כמות שעוד לא נתקלתי בה בארבע השנים של המצעד הזה. כולם הקשיבו לו, ורובם אהבו אותו.
הסיבה המעמיקה היא אחרת לגמרי, ולא קשורה ליציאה של האלבום אלא לתוכן האלבום עצמו. זה אולי האלבום היחיד שיצא השנה שאומר לנו משהו, כמו שאמרו הסמית'ס, על החיים שלנו. והמשהו הזה הוא משמעותי. לא תובנה קטנה בשיר אחד, לא אווירה, לא רעיון או מחשבה חולפים. האלבום הזה לא באמת מדבר על הפרברים כמקום גיאוגרפי – וההוכחה היא שגם אנשים שגדלו בעיר הגדולה, או בקיבוץ, או על הירח, שומעים את האלבום הזה ומרגישים כאילו הם באמת בילו חלק מהילדוּת שלהם בפרברים. הפרברים כ-State of mind – איזור נקי, מוגן, שקט, שבו הכל כביכול פשוט יותר. ילדוּת, קוראים לזה. אחרי שהוציאו אלבום בכורה על מוות (כלומר, על החיים) ואלבום שני על דת (כלומר, על מלחמה), ארקייד פייר כיוונו את האלבום השלישי שלהם, קונספט שלם יותר מכל אלבום אחר שלהם עד כה, אל הפרברים (כלומר, אל הילדות).
הפרברים הם מקום שעוזבים אותו, או שעוזבים אליו. הוא גן העדן האבוד, או הגיהינום של הקיים. האלבום של ארקייד פייר גדול כי, לצד המוזיקה המרשימה, ההגשה הסודקת וההפקה המצוינת, השירים שבו לא יכולים שלא לשבור לנו את הלב. כי המרחק ההולך וגדל בין הפרברים ללב העיר הוא הפער ההולך ומתרחב תחת רגלינו בין הילדוּת שלנו, הנעורים שלנו, החלומות שלנו והאהבות שלנו – לחיי המבוגרים שנכפים עלינו.
כשווין באטלר חוזר אל פרברי ילדותו ב-"The sprawl" ולא מצליח למצוא את מספר הבית, משוטט בלי כוונה עד ששוטר אחד שואל אותו ילד, איפה אתה גר – אני לא יכול שלא לפרוץ בבכי, כי הייתי נותן הרבה מאוד תמורת ביקור קצר במקום ההוא שעזבתי, או שעזב אותי. כשהוא שר ב-"Rococo" על הילדים המגניבים מול הילדים ה"אמיתיים", גם מי שלא גדל במונטריאול יודע בדיוק על מה הוא מדבר. כשהוא מספר איך נהג לחכות למכתבים שיגיעו, אנחנו מביטים מטה, מגלים תחת אצבעותינו את המקלדת, ועוצרים לשבריר של שנייה את הריצה כדי לחשוב על מה שאיבדנו. וזה הכוח של האלבום הזה, הוא מצליח להיכנס ולגעת בנימים הדקים של הבחירות, החיים והזמן שלנו. אלה דברים שרוב השירים שאנחנו שומעים מהווים הסחת דעת מהם. והאלבום של ארקייד פייר מזיז הצידה את הסחות הדעת, ונותן לנו מראה ענקית להביט בה על החיים שלנו.
הרבה אנשים לא אוהבים את ארקייד פייר. בזים לה, אפילו, מגחכים לעומתה. בניו יורק טיימז (נדמה לי) כתבו שורה יפה, רגע לפני שיצא האלבום: The Arcade Fire are a dangerously honest band. זה מדויק, וזה מה שבעיניי מפריד בין האוהבים לבזים. יש אנשים שמחפשים את הכנות ולא נבהלים מכובד הראש שבו היא מוגשת. ויש אנשים שכובד הראש, או אפילו הכנות עצמה, גורמים להם לגחך. זה לא אלבום לציניקנים, שנרתעים מהבומבסטיות, הרצינוּת וכובד הראש. וזה משמח אותי לראות שכל כך הרבה מאנשי העונג נתנו לאלבום הזה להיכנס. זה מנחם, לדעת שהציניות לא פשטה בכל.
ב-2010 יצאו הרבה אלבומים יפים, מרגשים, מרתקים, מפתיעים, מרשימים. The Suburbs הוא אולי לא האלבום שהכי מרגש אותי מבין כולם (כאמור, ג'ואנה ולורה וירס עושות לי את זה יותר בימים אלה), אבל אני יודע שזה אלבום שנשאר. אלבום למאזין המתמיד. בדיוק כמו בתקופה עליה הדיסק מדבר ובה הוא נזכר, זה אלבום שנקשיב לו שוב ושוב ושוב, עם המילים ביד, נשקע בו, נרוץ איתו למרחקים ארוכים, נסתכל דרכו על החיים שלנו.
זה אלבום גדול כמו שאלבומים גדולים היו פעם גדולים. זה אלבום שאם היה יוצא בסבנטיז, באייטיז או אפילו בניינטיז הוא היה הופך לקלאסיקה נצחית, מגדיר דור. בדור שלנו, אפשר רק לקוות שיזכרו אותו עד השנה הבאה.

"מה שמבדיל את ארקייד פייר מלהקות אחרות ושם את הדיסק הזה מעל האלבומים האחרונים זה הכנות שבו. אני שומע את וין באטלר שר על הפרברים של יוסטון ומרגיש כאילו זה אני שם, ולא הוא, שממורמר על החיים שלי ומת לערוק חזרה למזרח ו"למצוא שם עיר בה אוכל לחיות", גם לי נמאס מהקניונים שבונים בלי סוף! גם אני רוצה להקים להקה! אחח… הכנות" – עודד
"מעשייה עצובה על העירוניות המתפוררת מבפנים ומפזרת רסיסיה אל הפרברים, משאירה מאחוריה רסיסים של ילדות שחלקנו אולי חווינו ואחרים כנראה לא יחוו לעולם…" – איתי
"הטקסטים והאווירה הכי מדוייקים לתקופה, ברמה שאי אפשר להתעלם ממנה. והמגוון שלהם משגע" – EB
"מה כבר אפשר לומר על האלבום הזה שלא נאמר בשום מקום אחר? שהוא טוב כמו פיונרל? שהוא גורם לי להרגיש בפרברים אפילו שאת כל חיי חייתי במרכז תל אביב? אלבום עם כל כך הרבה עוצמה, כל כך הרבה יופי. מתנה לאוזניים" – אמיר
"ארקייד פייר הם עכשיו המבוגרים שצופים בילדי הפרברים – כאלו לא שונים בהרבה מאלו שחלמו על אוטופיה מושלגת באלבום הבכורה של הלהקה. וכלום מהברק של הביקור הראשון לא נעלם בדרך הארוכה שעשו עד לאלבום השלישי", כותב נמרוד ספיר בבלוגו המצוין.
"ארקייד פייר מספקים עוד אלבום קונספט מרהיב, עם קצת פחות פומפוזיות ויותר כתיבת שירים טובה ומרגשת. אם ככה נשמעת אחת הלהקות הכי פופולריות היום בעולם, אז הביאו לי מיינסטרים כל יום בשבוע" – לירן
"צפוי, אמנם, אבל זה האלבום שמקבע את מעמדם כאחת הלהקות הגדולות של דורנו" – אושרי
ערן גלעד מפוכח: "הקנדים האדירים חוזרים. אין לי ספק שהאלבום הזה יגיע למקומות הראשונים בכל המצעדים, אבל אני קצת מודאג ממנו. לארקייד פייר יש צליל מאד בומבסטי, והאלבום הזה די דומה לקודמיו. אני חושש שהם קצת מיצו את השטיק הנוכחי שלהם. זה עדיין אלבום מצוין שכיף לשמוע, אבל אני מקווה שבבא נשמע משהו קצת שונה".
וחובצי מסכם: "כן כן, אלבום השנה של כולם (חוץ מעינת שאול שלא אוהבת אותם ולא מבינה למה כולם מתלהבים מהם) מופיע גם אצלי, אני אהיה בשוק אם הוא לא יגיע למקום הראשון במצעד שלך. אני זונת תקשורתית, כן. תגיד את זה [אתה זונה תקשורתית, חובצי – גיאחה] אבל – זה אלבום פשוט מבריק. לא רק שהוא נכתב כאלבום קונספט שכל שיר בו מחזיר אותך לחיי הפרברים (רק אני מדמיין את שנות הקסם?) שאמנם לא גדלנו בהם, אבל לעזאזל נולדנו באייטיז כשלכולם היה אסימונים בכיסים ושני ערוצים בטלוויזיה, אלא גם מבחינה מוזיקלית יש שם סאונד שמרגיש ישן (אולי זה רק נדמה לי כי נכנסתי עמוק לתוך האלבום הזה)".
[audio:http://www.minneapolisfuckingrocks.com/mp3/arcadefire_weusedtowait.mp3]
להאזנה: "We used to wait" | אתר בית | האזינו לאלבום במלואו! | קנו!

והזוכה המאושרת היא…
מאיה! שזוכה ב-5 דיסקים לבחירתה מתוך המבחר הנהדר הזה של אלבומים שיצאו השנה וחלקם אף צועד גבוה מאוד במצעד שלנו. הדיסקים מתנת High Fidelity, כפרה עליהם (ותודה גדולה להם, כמדי שנה).

נהניתם, הא?
גם אני! כבר שנה רביעית אני עורך, משקלל וכותב את המצעד הזה, והאמת היא שאני נהנה מכל רגע למרות שפעמים רבות זו עבודת נמלים או סתם קצת מתיש. אם נהניתם מהמצעד ומהסיכומים השנתיים שהלכו פה בשבועות האחרונים, ובא לכם לתת קצת בחזרה, אשמח אם תרצו לשלשל כמה שקלים שתבחרו לטובת הוצאות האיכסון של העונג (הכסף יגיע ישר לחברת ההוסטינג שמארחת את האתר, שחשבונותיה מסתכמים מדי שנה בכמה מאות שקלים), או לקנות לי גביע גלידה (הכסף הזה יגיע ישירות לכיס שלי, ואכן יתבזבז על גלידה). ואם לא – זה גם סבבה. העיקר שאתם נהנים!

שתהיה 2011 שבוגי!!!