אוי אוי אוי אוי. אם אי פעם היו צרות של עשירים.

2014, איזו מין שנה שקשה לסכם, ולא בשל היעדר מוזיקה מעניינת, הו לא, ההיפך הוא הנכון. עודף, שלא לומר הצפה, של מוזיקה נהדרת.

אבל מה? התרגלנו, בצדק או שלא בצדק, להיאחז במשהו ברור: אלבום בולט אחד, אמן חדש שטרף את הקלפים, מגמה שאפשר לסמן. ו-2014 לא הציעה לנו כזה. מה היא כן הציעה לנו? הו, אלבומים ושירים נפלאים בשפע. אבל מה שהופך את עבודת המאזין לתענוג אדיר הופך את עבודת הבלוגר\מבקר\ווטאבר למפרכת. איך בוחרים מכל הסערה הזו רק 41 פתותי שלג? למה דווקא הם ולא אחרים?

שאלות קשות, ובאמת לא היה קל להרכיב את אסופת 41 השירים שלפניכם. על כל שיר שנכנס יש עוד 5 ראויים שנשארו בחוץ, פשוט כי לא רציתי לדפוק לכם פה תיקייה של 200 שירים. אז כל ההקדמה הזו היא בעצם התנצלות, שהיא גם קריאה לפעולה: לא יכולתי להכניס את כל השירים הפנטסטיים שיצאו השנה וגרמו ללבי לרקוד, להתכווץ, לפעום מהר יותר. יש עוד המונים כאלו, קחו את התיקייה הזו כהזמנה, לא כסיכום.

יאללה, מספיק לדבר. יש פה 41 שירים לשמוע.

כתמיד, ההמלצה היא להוריד את כל אסופת השירים, לשים על Shuffle ולנגן עד שמשהו תופס לכם את האוזן ואתם אומרים "היי! אני רוצה עוד מהדבר הזה". התקווה היא שבמקרה כזה תלכו ותחפשו את האלבום.

שירי העונג מהשנים הקודמות:
שירי העונג של 2013
שירי העונג של 2012
שירי העונג של 2011
שירי העונג של 2010
שירי העונג של 2009
שירי העונג של 2006, חלק ב'

נהנים? קנו לי גביע גלידה!
הפוסט הזה, כמו כל סיכומי השנה, דרש שעות על גבי שעות של עריכה, כתיבה, עיצוב וכל מה שכרוך בזה. העונג תמיד יישאר חינמי, אבל אם תרצו לתמוך בו (ובי), תוכלו לעשות את בטיפ קבוע בפטריאון או בתרומה חד פעמית לאחזקת הבלוג. עוד פרטים כאן.

Anna Calvi – Papi Pacify (FKA Twigs cover)

כל שנה שבא יוצא אלבום של אנה קאלבי היא שנה שראוי לחיות בה. השנה היא הוציאה אי-פי צנוע, ואפילו הוא לבדו הספיק כדי לשדרג משמעותית את האוזניים שלי בשנה הזאת. הקטע האהוב עליי מתוכו הוא הקאבר הלא צפוי לשיר הפנטסטי הזה של טוויגז. יפהפה בעיניי לשמוע איך קאלבי לקחה את הביצוע הסקסי והחושני להפליא של טוויגז והצליחה לעשות אותו סקסי וחושני לפחות באותה מידה, רק בטעם אחר. זה עדיין שיר גדול, פשוט ככל שהוא, והביצוע של קאלבי טוען אותו מוזיקלית באלימות שאצל טוויגז מתבטאת בביטים – ובקליפ.
מתוך Strange weather

Beck – Turn away

[מתוך שיר הסיום פה] ב-"Turn away" יש את סאונד הגיטרה האקוסטית ההוא, ואת ההרמוניה הנוסקת הזו בשורה השנייה, והאיזור של הדממה בשורה הרביעית כאילו בק מעולם לא שמע את "Sounds of silence" או משהו כזה. והכל בקריצה כזו, של אני-יודע-שאתם-יודעים-שאני-יודע, אותה קריצה שכל כך הרבה אמנים חדשים מנסים לחקות, יותר או פחות בהצלחה, רק שאתה, ממזר שכמוך, אתה מצליח לשמור גם על הקריצה וגם על היופי הכן והעמוק הזה, על הרגש האמיתי שעדיין תופס את מרכז הבמה בשיר הזה, לא מתחבא מאחורי קריצה אירונית פוסטמודרנית כזו של "שנינו הבנו את הרפרנס". יא ממזר.
מתוך Morning phase

Damon Albarn – You & me

מה שעושה אלבום לאחד האלבומים הגדולים של השנה הוא שכל השירים בו מעולים. זו בדיוק הסיבה שקשה כל כך לבחור שיר אחד מתוכו לרשימה הזו. בכל פעם שמתחיל השיר הבא אני חושב "את זה!" ואז חוזר בי בשיר הבא. איכשהו, רוחב היריעה היחסי של "You & me" גרם לו לצוף פעם אחר פעם מעל השאר. גם כן, רוחב יריעה – זה עדיין שיר שיש בו מעט מאוד, כמו כל האלבום המינימליסטי והעדין הזה. אבל זה העניין עם מינימליזם – כשיש כל כך מעט אלמנטים בשיר, כל אחד מהם חייב להיות מדויק, מלוטש היטב, ממוקם ברמת הפיקסל, כדי שזה יעבוד. השיר הזה עובד מהשנייה הראשונה עד האחרונה, הוא בדיוק בדיוק בדיוק. הוא כל כך מדויק וממוקד שהוא קרן לייזר דקיקה שפולחת את לבי.
מתוך Everyday robots

David Bowie – Sue (or in the season of crime)

והוא אפילו לא הוציא השנה אלבום! בסך הכל עוד אוסף. אבל יש אמנים שמוכנים לוותר על חצי קריירה בשביל שני השירים החדשים שמלווים את האוסף הזה. "Sue", מלווה בתזמורת הפרי-ג'ז של מריה שניידר, הוא שיר מהסוג שבואי הפסיק כמעט לגמרי לעשות. שיר שמספר בביטחון מוחלט סיפור של התפוררות, שיר שמצייר סיטואציה ודמויות בלי להוליך אותך ביד לאורך סיפור. הפאר שמכניסה שניידר עם תזמורתה הופך את השיר הזה לראוי באמת. נסו לדמיין את אותו השיר עצמו עם עיבוד כזה – איזה שעמום זה היה יכול להיות.
מתוך Nothing has changed

Eyal Talmudi + Roy Chen – Saved my eyes from tears ft. Shai Tzabari

אני זוכר את התו הראשון של Rejoicer שהגיע לאוזניי – באי-פי הראשון שיצא ב-Raw Tapes לפני 4 שנים – ומאז הוא הפך לאימפריה קטנה. Raw Tapes, קולקטיב\לייבל הביטים הישראלי המופלא, הוליד אח קטן בשם Time Grove, תת־לייבל של אלבומים בהפקת Rejoicer. הראשון היה סימפוניית התופים של סול מונק, והשני לקח את מאלוקס (אייל תלמודי ורועי חן) ובמקום כלייזמר-פאנק שם להם בידיים גרוב סמיך ועשיר. הקטע הזה, עם שי צברי העצום (שיופיע שוב בהמשך הרשימה הזו) גורם לי לרקוד מאז אוקטובר ברצף.
מתוך Saved my eyes from tears

Flume & Chet Faker – Drop the Game (Sweater Beats Remix)

אלבום הבכורה הכביר של Flume יצא לפני שנתיים, אבל הוא ממשיך להדהד עמוק אל תוך 2014, לא רק בהשפעה העצומה שלו על סצינת הבאסים, אלא גם ברימיקסים (ראו אחד ללורד, בהמשך הרשימה). הפעם הוא לא הממקסס אלא הממוקסס. אנטוניו קוּנָה הניו יורקי לקח את השיר של פלוּם וצ'ט פייקר והוסיף לו קצת יותר, ובכן, פלוּמיוּת. מי חשב שזה בכלל אפשרי? מהשירים המתוקלטים ביותר בספרייה שלי בשנה האחרונה (ראו הסט שלי לכולי עלמא).
מתוך סאונדקלאוד

Future Islands – Seasons (Waiting on you)

2014 הייתה אמורה להיות השנה של השיר הזה. בארצות הברית זה כמעט קרה, הרבה בזכות ההופעה הטובה ביותר בהיסטוריה של הלייט נייט. בארץ לא היה לשיר הזה שום זכר, בטח לא מחוץ לבלוגיה (מצחיק להגיד בלוגיה כשפייסבוק קבר את רוב הבלוגים). אבל אנחנו יודעים כבר מזמן שאנחנו לא צריכים אישור חיצוני כדי ששיר ימלא לנו את היום, השנה או הלב. אם השיר הזה כבר התנחל בלבבותיכם, אל תפספסו את הרימייק הפנטסטי שעשו לו אנשי BBNG המבריקים.
מתוך Singles

Girl Talk & Freeway – Tell me yeah

אם אפשר, אני אוהב את ההיפ הופ שלי מקפיץ אבל לא מטומטם. מסתבר שזו דרישה חמורה למדי בכל הנוגע להיפ הופ של הזמן האחרון. נדמה שאם אתה עושה היפ הופ חכם אתה חש צורך להפוך אותו לפחות רקיד (ר' הרוטס, קנייה האחרון, Run the Jewels), ואם אתה עושה היפ הופ רקיד אתה חש צורך להפוך אותו לפחות חכם (ר' איגי אזיליה, ניקי מינאז' ופחות או יותר רוב מצעד ההיפ הופ האמריקאי). הישועה תבוא מאלה שלא חוששים לצאת מהקווים: מלכי מצעדים שמעיזים אשכרה לעשות משהו מעניין (ביונסה) או כוכבי אינדי שרוצים לגרום לכם לזוז. שיתוף הפעולה המצוין של אלוף המאשאפים גירל טוק והראפר המשני פריוויי הוליד אי-פי שלם כזה.
מתוך Broken ankles EP

Hozier – Take me to church

אין טעם לטעון שהייתי שם קודם, שאהבתי את השיר היפהפה הזה הרבה לפני שגלגלצ הפכו אותו לרינגטון הלאומי ותחנות הרדיו האמריקאיות כנ"ל (בעת כתיבת שורות אלו הוא צועד במקום ה-3 בארה"ב). כי לא הייתי. התאהבתי בשיר הזה ברדיו בדיוק כמוכם, וזה לא מוריד ממנו גרם אחד של כוח. איזה שיר גדול, איזה כיף לגלות שגם ב-2014 בלדה אינטנסיבית פועלת על הלב בדיוק כמו שהיא עשתה ב-1984, ב-1994 וב-2004. אין לי מה להגיד, זה פשוט שיר ענק.
מתוך Hozier

Ibeyi – River

דווקא פה אני כן יכול לטעון שהייתי שם קודם, ואז לנטוש את העמדה ההיפסטרית ולהיות מבסוט חלאס מהעובדה שהשיר האדיר הזה, שבאמת הגיע משום מקום השנה, הפך ללהיט כל כך רווח (בארץ). הנה מה שכתבתי עליו בשיר הפתיחה בעונג:
אני אוהב פה הכל: שתי אחיות תאומות ממשפחה קובנית-צרפתית. השם שהן בחרו לעצמן, Ibeyi (מבטאים את זה כמו שאתם חושבים: אִיבֶּאִי), פירושו "תאומות" בשפת היורובה, שפה מערב-אפריקאית שהיגרה יחד עם העבדים לקובה. הן שרות באנגלית וגם ביורובה. אבא שלהן היה פרקשניסט בבואנה ויסטה סושיאל קלאב. כשמת, הבנות – ליסה-קאינדה ונעומי-דיאז – למדו לנגן כדי להמשיך את דרכו, ולמדו את שירי העם של היורובה. "River" אחז בי במלתעותיו וסיחרר אותי אל תוך הנהר, מנער אותי ניעור מוות. עכשיו אני מת. מת על השיר הזה. מת על טרנד הביטים המינימליסטי של השנים האחרונות (הפתיחה של השיר הזה נשמעת בדיוק כמו הפתיחה של הרימיקס של פורטט ל-Sia, רק איטי יותר). מת על השירה ועל השירה המוכפלת, התאומית, המשתקפת. מת על התחינה הפגאנית הזו לנהר, שאפשר לשמוע אותו מתפתל באיטיות, מלא בכוח, בחיים ובאימה, מתחת לשיר הזה. מת על הקליפ היפהפה של השיר הזה, קליפ של שוט אחד, של התאומות שרות ומוטבלות\מוטבעות לסירוגין. אני אוהב את החזרה של השבטיות הפגאנית והחושנית לתוך המוזיקה האלקטרונית המתוכנתת, השכלתנית, המדעית. הללויה.
מתוך Oya

Iggy Azalea ft. Charli XCX – Fancy

לפעמים שיר פופ טיפשי מצליח במשימה שלו ב-100% ולא יוצא לך מהראש. עד 2014 הייתה איגי אזיליה ראפרית אוסטרלית מבטיחה עם סטייל וטעם טוב במפיקים (הוציאה EP שלם בהפקת דיפלו). ואז קרה משהו: היא דפקה פנייה חדה היישר למצעדים. והנה הטוויסט: הם קיבלו אותה בברכה. מה זה בברכה, בזרועות פתוחות. מאז היא מוציאה שירים די בינוניים, אבל "Fancy" (על הקליפ הקלולסי שלו) שווה מבחינתי את כל הבלגן סביבה. היפ-פופ טהור מזה לא נשמע פה שנים.
מתוך The new classic

ג'יימס בַּראוֹן – כיף

זו בחירה שלא תמצאו ברשימות אחרות פשוט כי אני אחד מאולי שלושים איש שמכירים את הקטע המטופש והנפלא הזה. אחראי לו אחד החברים הכי טובים שלי, איש מוכשר וטוב לב. השיר הזה לא מייצג שום מגמה או אלבום גדול או ווטאבר. הרשימה הזו כוללת את השירים שעשו לי את השנה, ושלוש הדקות האלו התנגנו אצלי בבית (ובאוטובוס, ובתיקלוטים) יותר מרוב השירים שיצאו ב-2014. ובשביל מה אני מפרסם את הרשימה הזו אם לא לחלוק אתכם את מה שעשה לי את השנה? עוד כאן.
מתוך שירי אהבה ובחילה

Karol Conka – Boa noite

הסאונד מהפאבלות של ברזיל חדר למיינסטרים בעשור האחרון בעיקר בזכות דיפלו, ובשנים האחרונות התחילה גם תנועה הפוכה, כלומר ההשפעה הפכה לדו-כיוונית. קארול קונקה לוקחת את הטראפ האמריקאי (שבעצמו מבוסס קצת על הסאונד הברזילאי) והופך אותו לשלו. קונקה היא ראפרית וזמרת בת 27, והשם של השיר הזה הוא "לילה טוב" בפורטוגזית. זה כל מה שאני יודע על השיר הזה. זה, ושהשילוב של הבאסים האלה והסימפול הזה מזיז לי את האגן כמו שמעט מאוד דברים מצליחים.
מתוך Batuk freak

Kate Tempest – The truth

[מתוך שיר הפתיחה פה:] טמפסט האנגליה היא משוררת ספוקן־וורד סלאש ראפרית, כזו שיודעת לשחק כמה דמויות בשיר אחד, כזו שיורה את הטקסטים שלה בנחישות ובכוונה, אבל לא טובעת בהם, יודעת לתפוס מהם ריחוק כשהיא צריכה להיות הקריין, וללבוש צורה כשהיא דוברת מגרונה של אחת הדמויות. Everybody down הוא סיפור ב-12 שירים, עם דמויות שמתבססות בשיר הראשון ומובילות אותך לאורך כל הרומן המוזיקלי הזה. ההפקה אלקטרונית, מרתקת, מצליחה ללכת על הקו הדק שבין לא-מפריעה-לסיפור ללא-משעממת-לרגע – אבל המנה העיקרית כאן היא טמפסט, שלא שותקת כמעט לרגע. הרגילוּת שלה, זו שהטעתה אותנו לגמרי בתמונה שלה, והקול הלא־מלוטש, לא־אולפני שלה, הופכים את הראפ שלה לכל כך הרבה יותר קרוב ואמיתי. איזה אלבום ענק – הנה, האזינו לו בסאונדקלאוד במלואו – איזה שיר פתיחה אפי וחסר מעצורים.
מתוך Everybody down

Kendrick Lamar – i

אף אחד לא ראה את זה בא. אחרי good kid, M.A.A.D city המחוספס, הקשוח, המהודק – מגיע סינגל שנשמע כמעט… היפי?
ואיזה ניצחון אדירים הוא השיר הזה, עם הסול שבו, הנשמה המוזיקלית והנשמה הגדולה יותר. איזה המנון.

מתוך [אין אלבום עדיין, זה רק סינגל וזהו]

Leon Vynehall – Goodthing

כל שנה יש אלבום האוס אחד שממש ממלא לי את החלל. בשנה שעברה זה היה ג'ון הופקינס, והשנה גבר ליאון ויינהול על כל מתחריו. Music for the uninvited הוא אלבום האוס מלא בחום ונשמה, ובתכל'ס זה מה שאני באמת מחפש בהאוס שלי. יש הרבה דיבורים על הסאונד החמים של האלבום, אבל מה שבאמת תופס אותי פה הוא שנדמה כאילו ויינהול, אף על פי שהוא חד משמעית ילד שגדל על האוס, ניגש לבניית הקטעים קצת כמו שסינגר-סונגרייטר ניגש לבנות שיר. אלא שבמקום לעבוד עם בית, פזמון, סולו, ויינהול עובד עם בייסדראם, בייסליין, סימפולים. השיר הספציפי הזה הוא המנון הלרקוד־בחדר־העבודה שלי לשנת 2014.
מתוך Music for the uninvited

Lorde – Tennis Court (Flume remix)

אני עדיין לא מצליח להרפות מלורד, שהוציאה בשנה שעברה את אחד מאלבומי השנה – הן ברשימה האישית שלי והן ברשימת המכירות העולמית. היא אמנם הוציאה השנה כמה דברים קטנים משלה, בעיקר בפסקול של משחקי הרעב החדש (שהיא גם ערכה), אבל היציאה הכי גדולה מכיוונה השנה הייתה דווקא הרימיקס הזה לשיר מאלבום הבכורה שלה. לאורך כל האלבום מפלרטטת לורד עם סאונדים ודינמיקות של דאנס בלי להיות דאנסית – קצת כמו הגיבור שלה, ג'יימס בלייק. פלוּם (כן, שוב הוא) לקח את השיר הפותח של האלבום והצליח להפוך אותו בו זמנית ליותר רקיד ולאפילו יותר 2014 משהוא היה קודם.
מתוך סאונדקלאוד

Lykke Li – Love me like I'm not made of stone

כבר באפריל זה היה לי ברור: "Love me like I'm not made of stone" של ליקי לי נמצא כבר עכשיו ברשימת שירי השנה שלי, בערך מאלפיים סיבות. הנה אחת: השיר הזה די מושלם כמו שהוא, ובו בזמן הוא נשמע כמו סקיצה לבלדת הפופ המפוארת ביותר של העשור. הוא נשמע כאילו לי, מלווה רק בגיטרה, שומעת בראש שלה את הרגע שבו הכינורות גואים, שבו הפסנתר גועש, את המעברים האינסטרומנטליים, את כל העיבוד. הלחן של השיר הזה זועק לעיבוד של להקת רוק ותזמורת שלמה, November rain סטייל. תקשיבו לשיר הזה שוב, ונסו לדמיין אותו מוקלט ככה. תגידו לי שזה לא יישמע מדהים. אבל לי, שיכולה לכתוב שיר כזה, בוחרת לשיר אותו בעירום כמעט מלא. לא כל השירים היו שורדים את זה. אני לא בטוח ש-"November rain" היה נשמע כל כך שביר ויפהפה ומלא אם הוא היה מנוגן בגיטרה אחת. והיכולת הזו של השיר להיות שיר אדיר-מימדים שעובד בכל הכוח כשהוא זערורי, היא אחת הסיבות שזה אחד משירי השנה שלי.
מתוך I never learn

מארש דונדורמה – המקלחת של סוף היום

[מתוך שיר הפתיחה כאן:] רק תקשיבו איך הוא נפתח: תרועה!!! תרועה מושפרצת אל תוך החדר וממלאת אותו בצבעים ובשמחה בבת אחת. בכל פעם שהשיר הזה, "המקלחת של סוף היום" של מארש דונדורמה, מתחיל – ולא משנה אם זה באוזניות, בהופעה, בחדר או רק בתוך הראש שלי – אני מתחיל לחייך והרגליים שלי מתחילות לזוז מעצמן. השיר הזה הוא כמו הגשם בקליפ הפנטסטי שלו, גשם פרטי שמשכין שלום, הוא כמו המילים שלו, מזריק שמחת חיים ישר לווריד. השיר הזה נכנס כמעט מיד לרשימת שירי השנה שלי ובהחלט גם לרשימת השירים המשמחים בכל הזמנים שלי (יש לי הרבה רשימות, בכולן יש שירים). המילים שלו כל כך פשוטות וקולעות ומעלות חיוך, והדרך שבה אודי רז שר אותן מדביקה אותך בתחושת השיחרור הזו שאתה חש כשאתה שר להנאתך לבדך במקלחת. ואשכרה, כל הצרות נשטפות פתאום. אתם יודעים מה? השיר הזה אפילו יותר טוב מהמילים שלו. הוא מרענן ומצחצח מבפנים הרבה יותר ממקלחת אמיתית. והוא ממשיך לרקוד לי בלב גם אחרי שהשיער כבר התייבש והריח הטוב של המקלחת התפוגג בתלאות המחרת וברעש העיר. אני עדיין מוצא את עצמי שר אותו לעצמי (ועושה גם קול שני), ואם תראו אותי מגניב צעד ריקוד קטנטן בין צעדי ההליכה הרגילים שלי, תדעו שהשיר הזה מתנגן לי בראש.
מתוך בין הזמנים. לבקשת הלהקה, השיר לא נכלל בתיקיה להורדה. תיהנו ממנו ביוטיוב!

Nick Hakim – I don't know

שיר.
הסול.
הגדול.
ביותר.
של.
השנה.
רגע, אנחנו ב-1964, נכון?
מתוך Where will we go, pt. 2

Phantogram – Fall in love

שנים אני שומע מחברים על פאנטוגרם וכמה שהם מעולים. בכל פעם שמישהו מנסה לשכנע אותי בזה, אני הולך ושומע איזה שיר שלהם, מתלהב לרגע אבל לא מרגיש שנשאר לי מזה כלום ברגע שהשיר נגמר. כל זה השתנה השנה עם "Fall in love", שנכנס עמוק לפלייליסט שלי, הן באוזניות והן בתוך הראש. זה גם בזכות הביט המוצלח הזה וגם כי בכל האיזורים האינדיפופיים של השנים האחרונות חסר לי שיר שממש יסחוף אותי בכוח שאי אפשר להתנגד לו. זה קרה עם "Lies" של Chvrches ועם כמה שירים של Cults, אבל זו הפעם הראשונה ששיר של פאנטוגרם מצליח ממש לכבוש אותי לחלוטין בכל מילי-שנייה שלו. יש לו גם רימיקס מעולה, אם מעניין אתכם.
מתוך Voices

Real estate – Past lives

[מתוך שיר הפתיחה כאן:] אני אוהב שירים שמזיזים אותי. קודם כל אני אוהב שירים שמזיזים אותי פיזית, שגורמים לי להתנועע בכל צורה שהיא. אבל הפעם אני מדבר על שירים שמזיזים אותי מנטלית, במרחב או בזמן. יש שירים שחייבים לשמוע בנסיעה כי הם פשוט לא מסוגלים להיות נייחים. ויש שירים שמחזירים אותך עמוק בזמן לתקופה מסוימת, או משליכים אותך בפנטזיות אל עתיד, הגיוני או לא. נישה ספציפית של הסוג הזז בזמן שייכת לשירים על חזרה למקום מוכר אחרי זמן. אני אוהב את השירים האלה (והסיפורים האלה) כי הם מזכירים למי ששומע או קורא אותם שהעולם לא סובב סביבם. חזרתי והדברים אינם כשהיו. ברור שהם לא כשהיו. דברים משתנים. למה בכלל ציפיתי אחרת? כי יש לנו באג בתוכנה. כי אנחנו רגילים לחשוב שאנחנו הבמאים של הסרט הזה, כשאנחנו בסך הכל ניצבים שבקושי זוכים לשורת טקסט אחת. השיר הזה מתחיל ככה: "אני לא יכול לחזור לשכונה הזאת בלי להרגיש את הגיל שלי. אני חולף על הבתים שבהם פעם עמדנו, אני רואה חיים שחלפו, אבל איכשהו את(ה) עדיין כאן". בשנה שעברה הוציאו אוקרביל ריבר אלבום שלם על חזרתו של ויל שף לעיר בה גדל. יש משהו שמטלטל לעומק בשיבה מאוחרת למקום שבו השארת את ילדותך. אתה זז במרחב כדי לזוז בזמן. וכשזה מצליח להישפך לתוך מוזיקה, החווייה עמוקה אף יותר.
מתוך Atlas

Royksopp & Robyn – Monument

טוב, מה אפשר להגיד על שיר שמסכם את עצמו בכותרת שלו? זה שיר מונומנטלי. זה שיר של 10 דקות שאיכשהו מרגיש כאילו הוא לא מספיק ארוך כדי להכיל את כל מה שהוא מציע. זה שיר שממלא את כל החלל אבל אי אפשר לשבוע ממנו. זה שנשמע כאילו הוא מהעתיד, או לכל הפחות מהעתיד כמו שדמיינו אותו בעבר, מהעתיד שהיינו אמורים לחיות בו עכשיו אם כל התחזיות הקולנועיות מהאייטיז היו אכן מתקיימות במקום להתפורר תוך עשור כמו כל תחזית קולנועית. הייתי רוצה לראות את סרט החלל שהשיר הזה הוא הפסקול שלו. ובמובן מסוים אני רואה אותו בכל פעם שהשיר הזה מתנגן ואני עוצם את העיניים. זה שיר שמצליח ללחוץ pause באמצע היום שלך, לא משנה איפה אתה ובמהלך מה אתה נמצא. אלו אולי עשר הדקות היפות ביותר של 2014. אולי.
מתוך Do it again

Rrodd – With your suit and tie on

האם מאש-אפ של שני שירים שאף אחד מהם לא יצא ב-2014 יכול להיכנס לרשימת שירי 2014 שלי? התשובה הפשוטה היא כן, במיוחד אחרי ההופעה הענקית שנתן השנה ג'סטין טימברלייק בפארק הירקון (ביומולדת שלי! תודה ג'יי-טי). "Suit & tie" הוא שיר חמוד בלבד, אבל המאש-אפ המבריק שלו עם "Let's get it on" של מארווין גיי הופך אותו לכל כך הרבה יותר ממכר וראוי, שבאמת לא יכולתי לעמוד בפניו. איזה כיף.
מתוך סאונדקלאוד

רות דולורס וייס – סוגר

בשפת בני האדם, האלבום האחרון של רות דולורס וייס, לא הכה בי חזק. למעשה הוא כמעט לא הכה בי בכלל. כשיצאו הסינגלים טרם האלבום הם כמעט עברו לי ליד האוזן. זה מגוחך, עכשיו כשאני קורא מה אני כותב. הקול של וייס הוא אחד הקולות הכי ייחודיים והרמים במוזיקה הישראלית, במובן שאי אפשר להתעלם ממנו בפגישה איתו. ועכשיו אני טוען שהוא עבר לי ליד האוזן. כל כך מוזר. ו"בעברית", אלבומה הקודם בשפתנו, הותיר אותי חסר נשימה. אבל אז הגיע אליי הדיסק, והונח באוטו, ונכנס למערכת והתנגן שם פעם אחר פעם. בהתחלה זה היה פסקול נטול מאמץ לבהייה דרך החלון, משהו קל לעיכול יחסית שלא צריך לחשוב עליו. אבל אז הוא התחיל להיפתח אליי, והוא עשה את זה מהסוף להתחלה. זה התחיל ב"סוגר", השיר האחרון באלבום. וברגע שהשיר הזה התפענח ונפקח, כל האלבום התחיל להיפער כמו רוכסן שנפתח. "במקום אחר הדם אדום ופועם, במקום אחר ישנה יד אחת המושטת, במקום אחר ורחוק שירי שלם". אבל כאן, במקום הזה, הדם תמיד נשפך, היד תמיד מסורבת, השיר תמיד סדוק.
מתוך בשפת בני האדם

רייסקינדר – באטמן פאקמן

בספטמבר כתבתי ב"בלייזר" על האלבום החדש של רייסקינדר משהו כזה: הקטע – עד כמה שהוא קטע לא נוח – הוא שרייסקינדר לא נמצא כאן כדי לתת לנו סימני קריאה, כלומר לנסח רגשות מורכבים לשורה בלתי נשכחת, או להכניס לנו לפה סיסמאות מחאה נוחות ללעיסה כמו שעושים, למשל, הדג נחש. הוא כאן כדי לגרום לכם לפזר סימני שאלה. להזכיר לכם שלשאול שאלות זה הרבה יותר חשוב (ובדרך כלל גם יותר מעניין) מלקבל תשובות. הוא כאן כדי לשאול למה לעזאזל הרוקנ'רול תמיד מנסה להציע תשובות, סיסמאות, המנונים, שורות מחץ. אולי הוא כאן כדי להזכיר לכם שבניגוד לכל מה שהרוק מנסה לספר לכם מאז שהוא התחיל, החיים הם לא משהו שאפשר לקבע בפזמון אחד בלתי נשכח. מה שהופך את רייסקינדר לאמן הישראלי הכי מעניין כרגע הוא שמדובר ברוקר מזן חדש, כזה שעוד לא היה לנו אולי מאז נושאי המגבעת – זן שאוהב מאוד רוק אבל לא מפחד לפרק אותו לגמרי, לעקר אותו מהכוח הרגיל שלו ולתלות סימני שאלה ליד כל מה שבעינינו מאפיין רוק: אלימות, הדוניזם, מחאה, גבריות, סקס. מין זן דפוק כזה, שאין לו בעיה לשיר פזמון כמו “באטמן, פאקמן, מה הקטע עם המוות בקוטג’?”
מתוך משהו אחר קרה

Sharon Van Etten – Our love

Are we there הוא אחד מאלבומי השנה שלי, וככזה היה קשה עד בלתי אפשרי לבחור שיר אחד ממנו לרשימה הזו. הוא אלבום־שנה בדיוק בגלל הקושי הזה. איכשהו, לא יודע בדיוק להסביר איך, "Our love" נבחר לכאן. זה היה יכול להיות באותה המידה גם "You love is killing me" או "Every time the sun comes up" או "Afraid of nothing" או כל שיר צנוע ומושלם אחר מהאלבום הזה. שרון ון אטן לא שומטת לסתות, לא "מרשימה", לא תופסת מיד את האוזן ברגע הראשון כמו טיון-יארדס או לורד או Ibeyi או Hozier. היא דומה לרבות אבל היא "אחת מאוד", בדבריה של לאה גולדברג. יש יפות ממנה אבל אין יפה כמותה. הקולטנים שלי לא רגישים מספיק כדי להגיד לכם מה היא עושה שאחרות לא מצליחות לעשות כמוה, אבל הדבר הזה שהיא עושה שפוך על כל האלבום הזה כמו זהב מותך.
מתוך Are we there

Sia – Chandelier (Four Tet remix)

זה לא קורה לי הרבה, שרמיקס לופת אותי כל כך חזק. וזה גם מגוחך – הרי Four tet לקח את "Chandelier" של סיה והוסיף לו ביט מאוד רפטטיבי ולא מתפתח. לכאורה – משעמם. בפועל – דווקא הרקע היציב והאחיד מזניק לגבהים את השירה של סיה שנוסקת וצוללת, שנסדקת ומתעקמת. פתאום להיט הפופ המצוין הזה משתדרג לשיר שברירי ושובר לב באמת, ועדיין כזה שאפשר לרקוד – לאט ומוזר אולי, אבל זה ריקוד הולם לשיר על אלכוהוליזם. אין לי הסבר שכלתני ארוך לעניין הזה. אני פשוט לא מצליח להפסיק לשמוע את הרימיקס הזה, ולשיר איתו במלוא הריאות. יותר מזה – למרות ההשמעה המאסיבית ברדיו של הגירסה המקורית – הגירסה של פור טט עדיין מתנגנת לי בראש בתור האורגינל, וכל השאר הוא סתם רימיקס.
מתוך סאונדקלאוד

ספוטניק היי פיי – אלכס פישמן

את זה אף אחד לא היה יכול לנחש. שיר רגאיי דאבי ישראלי, בעברית במבטא רוסי, על השומר אלכס פישמן, ששומר בלילות על הרכוש של בעלי המניות אבל בעצם שומר עלינו מבעלי המניות, שיר שהוא גם סיפור קטן על איש אחד בלתי נראה, וגם סיפור גדול על מצבו הכל-ישראלי הקטן מול כוחות הטייקונים הגדולים ממנו עד שהוא לא יכול לראות אותם, וגם סיפור על הדרך שבה גם הישראלים הקטנים שנדרסים על ידי טייקונים מוצאים זמן לדרוס עולה חדש לעבודה יותר שחורה בימים, בלילות, חגים ובשבתות, ואף אחד לא אומר לו תודה. למעשה, צריך לכתוב לו שיר או משהו. כל זה בארבע וחצי דקות שבאמת הגיעו משום מקום – מי זה בכלל ספוטניק היי פיי? – אבל כבשו השנה לגמרי אותי וכל מי שאוזנו כרויה (ויודע איפה לחפש, כי השיר למרבה הצער לא הפך ללהיט גלגלצ כפי שראוי שיהיה).
מתוך אלכס פישמן

עמיר לב – חזי ורות

הנה עוד ניסיון – ראוי להערכה ונידון לכישלון – לתפוס את ישראל 2014 בשיר של חמש דקות. "חזי ורות" הוא שיר של שאלות. יש בו שאלה אחת מפורשת, "איפה החומוס הכי טוב?" זו שאלה של יומיום, של ארוחת צהריים או של ויכוח עם חברים על החומוס הכי טוב בארץ. אבל זו גם שאלה פוליטית, שאלה של זהות, שאלה של המחיר והעיוורון שישראלים מוכנים לשלם תמורת יומיום שירגיש נורמלי. יש בו עוד שאלה, קטנה יותר, שבקושי נשמעת כמו שאלה: "למי להאמין?". היא מגיעה בין שני חלקים – רגע לפני השאלה על החומוס, ורגע אחרי שרשרת של שמועות: "שני שמעה מ-מ', מ' שמע מ-ש', ש' שמעה מ-ל', ו-ל' שמעה מחזי ורות". לב לא מציין מה היא השמועה, ויושבי ישראל של 2014 מכירים היטב את השמועות שמתגלגלות, בעיקר בלי לציין שמות מלאים: השר האנס, הפיגוע הטרי, ההאשמה. והנה עוד שאלה: מהי השמועה? ואיך היא מתגלגלת? ואז השאלה "למי להאמין?" תלויה בין כל המטען הזה לבין השאלה הרב־משמעית על החומוס. זה שיר שכולו שאלות ועוד שאלות, לכאורה בלי פסיקה ותשובות. אבל במהלך נדיר אצל לב, התשובה מגיעה מהמוזיקה ולא מהמילים. מספקת אותה הוויולה המסוכנת של גליה חי בסוף השיר, ב-4:25, כשקינת הוויולה הכלייזמרית־ערבית, שמציעה לרגע איזה פיוס, הופכת לאזעקה חד משמעית. אלוהים, איזה שיר ענק.
מתוך נוגע בדרכון

שי צברי – המלך

בעת כתיבת שורות אלו אני מתארגן לצאת להופעה של שי צברי בבאר שבע. יש לכך הרבה סיבות. אחת הגדולות שבהן היא השיר הזה, שהפך אותי מאחד שמחבב את שי צברי למאמין גדול שלו, ושלח אותי לבלות איתו שלושה ימים באולפן ההקלטות של אלבום הבכורה שלו, שאמור לצאת ממש עוד רגע. השיר הזה הוא צעד גדול קדימה בשביל שכבשו ברי סחרוף ודודו טסה וטיפקס ורבים אחרים, ומוביל למוזיקה ישראלית שהיא לא "מזרחית" ולא "לא-מזרחית" והיא לא "אותנטית" והיא לא "לא אותנטית". היא פשוט מה שהיא, כלומר נחצב עבורה מקום טבעי באוזן הישראלית והיא מספיק מעניינת כדי להתעלות על הישראליוּת שלה. השיר הזה הוא תעופה גבוהה מאוד בהופעות, הצלחה כבירה בתיקלוטים, כמה דקות של היפנוזה ברדיו וחגיגה גדולה בסלון. נכון לרגע זה, אין אלבום שאני מחכה לו יותר מאלבום הבכורה של שי צברי.
מתוך [אלבום הבכורה בדרך]

שלומי שבן – אילת

כמו עם כל אלבום של שבן, גם עם "תרגיל בהתעוררות" יש לי הרבה בעיות. שבן הוא פשוט לא אמן של אלבומים. כל אלבום שלו מכיל לפחות 3-4 שירים שאמנים אחרים מוכנים לתת בשבילם את היד שפורטת בגיטרה, אבל איכשהו כרצף שלם זה פשוט לא מצליח לעמוד יציב. פאק איט, אני אומר, כשיש לך כישרון כמו לשלומי שבן בכתיבת שירים, ואתה מגייס את להקת הקולקטיב כלהקת הליווי שלך ואת תמיר מוסקט כמפיק שותף לאסף תלמודי המחונן בלאו הכי, אין לאף אחד ספקות שמהאלבום הזה יצאו גם זיקוקים. "אילת" הוא אחד הזיקוקים האלה. ישרארגאיי לגמרי בלתי צפוי שמתכתב בצורה חכמה עם "בואי לאילת" האגדי ועם "עיר מקלט" ובעיקר מתמקם בתודעה כתולעת-אוזן שלא הרפתה ממני כל הקיץ.
מתוך תרגיל בהתעוררות

Sun Kil Moon – I can't live without my mother's love

בזמן סערה העץ הקשה יישבר, אבל העשב הרך רק יישכב ואז יזדקף שוב. החולשה היא הכוח. האלבום הכי מטלטל רגשית של השנה הוא Benji של סאן קיל מון, והוא כזה כי הוא מדבר על הרגעים הכי חלשים. הרגעים שבהם בת הדודה הרחוקה שלך, שלא ראית שנים, מתה פתאום בגיל 35 ואתה לא יודע מה לעשות עם עצמך ועם הזיכרונות ועם השורשים האלה שמבצבצים פתאום מעל האדמה. הרגעים שבהם המוות סביבך גורם לך להתחיל לחשוב על אמא שלך, שאתה כל כך אוהב, ועל כך שבקרוב היא לא תהיה כאן. אין הרבה שירים מעניינים באמת על אמהות (יש כמה), ועוד פחות מכך יש על הדאגה האמיתית, שלא לדבר על החרדה הנפשית העמוקה, ממותה הוודאי. אין דבר פחות גברי וסקסי לכאורה מלהודות בכך שאתה, גבר בוגר, לא יכול לדמיין את המשך חייך בלי אמך הקשישה. זה נוגד את כל מה שהעולם המערבי אומר לנו ב-2014 – עצמאות, חדשנות, נעורים, חירות, קוסמופוליטיות נטולת שורשים. ושם נמצאת העוצמה שאי אפשר לעמוד בפניה. שם הרגש החשוף, הבסיסי כל כך, שאי אפשר להתכחש לו. שם השורשים מבקעים את האספלט שאנחנו מתעקשים להניח עליהם שוב ושוב.
מתוך Benji

Sun Tailor – I'll make my way home

התאהבתי בשיר הזה עוד כשראיתי לפני שנתיים את הביצוע שלו בחניון תת קרקעי. ההקלטה שמופיעה כאן לא הוקלטה בחניון תת קרקעי אלא – הולם לא פחות – בכנסייה בירושלים. הוא לקוח מתוך האלבום השני של סאן טיילור – ארנון נאור והלהקה הפנטסטית שלו – שהוא אלבום שאתם באמת צריכים לשמוע במלואו אם השיר הזה עשה לכם משהו. זה אלבום יפה במיוחד של יוצר יפה במיוחד שנמצא, בעיניי, שלב מעל רוב המוזיקה הפולקית ו\או האקוסטית שנוצרת בארץ. כן, גם מעל הלהקה ההיא.
מתוך This light

Ten walls – Walking with elephants

בלי לשים לב זו הייתה שנת ההאוס הכי חזקה שלי מאז הניינטיז. את השיר הזה הכרתי בזכות אחד הקליפים היפים של השנה, והוא דבק בפעימות הלב שלי מאז. אני אוהב במיוחד את הסאונד המוזר הזה שנכנס אחרי דקה, שנשמע קצת כמו פילים שמנגנים בטרומבונים, ובזכות הדיסוננס בין הדרמה שהצליל הזה מביא לרוגע של כל ההרמוניה שמאחוריו. השיר הזה מצליח להיות מלחיץ ומרגיע בו זמנית, וזו תחושה מוזרה מאוד. מוזר אפילו יותר שהוא נשק למקום 6 במצעד הלהיטים הבריטי. הבריטים הם אנשים נפלאים.
מתוך [רק סינגל]

The roots – Black rock

זה יולי 2014 ועזה בוערת. אני מפנה את גבי, יושב יומיים רצוף בחדר מלון בקליפורניה ומנסה לכתוב ולשכתב כתבה לבלייזר. מעדיף להתמקד בבעיות אחרות, קרובות יותר גיאוגרפית ורחוקות יותר תודעתית, עם האלבום החדש של הרוטס שמתנגן נונסטופ, ליטרלי בריפיט במשך יומיים, בזמן שאני כותב. עד שהייתי צריך לעלות על המטוס הביתה הספקתי להיכנס לדיכאון רציני, לסיים את הכתבה, ללמוד את רוב האלבום הזה בעל פה. יותר מ(כמעט)כל אלבום אחר של הרוטס ויותר מרוב האלבומים שמוזכרים ברשימה הזו, האלבום הזה עובד כאלבום שלם ועקירה של שיר בודד מתוך הרצף לטובת הכללתו באוסף הזה משאירה אותו חסר. זה גם האלבום שהיה לי הכי קשה לבחור איזה שיר ממנו להוסיף לאסופה הזו, וזה מצביע על אלבום שלם ומוצלח בצורה יוצאת דופן. אל תסתפקו בשיר הזה, אני מפציר בכם, האזינו לאלבום במלואו, רצוי יותר מפעם אחת.
מתוך and then you shoot your cousin…

The war on drugs – Under the pressure

פאק יו, מארק קוזלק. אתה אולי לא מתלהב מהמלחמה בסמים, אבל אתה לא תגיד לי. נכון, אלרגיית הרוק המלודרמטי סטייל ספרינגסטין מנעה ממני להקות כמו The hold steady, והייתה אמורה למנוע ממני גם הנאה שלמה מהלהקה הזו. אבל משהו פה לגמרי עובד לי. אולי זה הטיול הארוך בכבישי ארה"ב בקיץ האחרון שפתח אצלי איזה ערוץ שהמוזיקה המאוד-מאוד-אמריקאית הזו מהדהדת בו היטב. אולי זו הנוסטלגיה המדומה לרוק אמצע הדרך של סוף הסבנטיז – ברוס, טום פטי, אפילו פליטווד מק. אולי יותר מכל זו ההבנה שהשיר הזה היה סתם שיר אם הוא היה נגמר אחרי שלוש דקות, אבל הקצב המתמיד הזה לאורך 9 דקות הופך אותו לנסיעה בחלונות פתוחים ליעד רחוק מאוד, כל כך רחוק שהוא הופך מטושטש לגמרי ורק הדרך אליו הופכת לדבר האמיתי היחיד.
מתוך …and then you shoot your cousin

Todd Terje – Johnny and Mary

בבחירת השיר הזה אני חוטא לטוד טרייה, מכמה סיבות: 1. זה השיר היחיד באלבום המעולה שלו, It's album time, שלא הוא כתב, ולבחור דווקא את השיר הזה, זה להתעלם מיכולתו האדירה לכתוב מוזיקה. 2. זה השיר ה"שקט" היחיד באלבום שכולו מנענע ישבנים לגמרי, ולבחור דווקא בשיר הזה, זה להתעלם מכך שרוב השנה בעיקר רקדתי לצלילי האולטרה-דיסקו של טרייה. אבל זו גם הסיבה שהשיר הזה – קאבר לרוברט פאלמר עם בריאן פרי על המיקרופון – בולט כל כך בתוך האלבום. הוא הפוגה של בלדת אייטיז בשחור לבן בתוך מרתון דיסקו-חלל צבעוני ומסחרר. אז מצד אחד, אני מביא את השיר הזה לרשימת שירי השנה שלי. מצד שני, אני מפציר-מפציר-מפציר בכם בכל דרך של הפצרה לשמוע את האלבום המלא, שהוא אחד מאלבומי השנה הפרטיים שלי.
מתוך It's album time

Totemo – Host

אוי, איך שטוטמו יודעת לערבב לי את הבטן. כל ה-EP החדש שלה פנטסטי, אבל השיר הזה, אוי, השיר הזה. כמו בהרבה שירים של אור, אני לא מבין על מה היא שרה, לא מצליח להרכיב נרטיב קוהרנטי מרסיסי השורות, ולפי ראיונות שהיא נתנה לאחרונה מסתבר שזה האפקט שאליו היא מכוונת. היא מצליחה. אבל אי אפשר להתכחש למה שהמוזיקה מביעה. המועקה הזו, הרובצת, האפשרות המזערית והחומקת כל כך להשתחרר ממנה. הקול הבהיר של אור מציע, ובכן, קרן אור בתוך האפלולית, משהו שאפשר אולי להיאחז בו, אלמלא הליריקס המעורפלים והחלקלקים כל כך, שהיד מחליקה מהם שוב ושוב. כבר מזמן שיר כל כך לא נגיש היה כל כך נגיש.
מתוך Heavy as my dreams EP

tUnE-yArDs – Real thing

כשהמוזיקאית הכי מעניינת ומגוונת בשוליים של הפופ (או במרכז של השוליים) מוציאה אלבום חדש על הורים שהורגים את הילדים שלהם והוא האלבום הכי צבעוני וזוויתי וססגוני של 2014, אתה יודע שמהתופעה הזו פשוט אי אפשר להתעלם. מה זה אי אפשר – אפשר, אבל ממש לא כדאי להפסיד את זה בזמן אמת. חוץ מהעונג הכמעט פיזי שבמוזיקה הזאת, אני אוהב במיוחד את מה שנדמה לי שעולה מכל שיר של טיון-יארדז: מריל גרבוס לא לוקחת שום דבר כמובן מאליו. בכל צומת שבה אמנים רבים היו הולכים לדיפולט בלי להתלבט, היא עוצרת לחשוב רגע או להרגיש רגע. אפשר להשתמש בטכניקה הזו לרעה, להיות מתחכם מדי, לעשות יותר מדי דווקא, לעולם לא לבחור בדיפולט ואז להיות די בלתי נסבל. מגע הקסם של גרבוס מתבטא גם ביכולת שלה לעשות מינימום החלטות דיפולטיות ועדיין להיות סופר נגישה, אפילו מושכת, אפילו ממכרת. אני רוצה עוד מהסם המסחרר הזה.
מתוך Nikki nack

זקני צפת – שיט ראפ

זקני צפת הוציאו את אחד האלבומים הכי טובים של השנה ואף אחד כמעט לא שם לזה לב, שזה פשע חמור. זה האלבום הכי משוחרר והכי כבד שלהם, וזה אומר הרבה כשמדובר בזקני צפת. אין בו סינגל אחד. הוא מוציא החוצה את הכוחות הכי גדולים של מאור כהן: לתת בראש ולהמציא נונסנס משכנע. קשה מאוד לבחור שיר אחד מייצג מתוך האלבום האדיר הזה, אבל "שיט ראפ" הוא כנראה זה שחזרתי אליו הכי הרבה פעמים.
מתוך לא היו דברים מעולם

phew, זה היה מעייף! שנה שבוגי!