בעונג הקודם וגם בעונג הזה יש כמה אייטמים סביב האלבום החדש של קנייה ווסט. אם זו לא כוס התה שלכם/ן, תתעלמו. אבל אני רוצה לכתוב השבוע על שני שירים של ווסט. אחד מהם יצא לפני 14 שנה, השני לפני שבוע. "Flashing lights" הוא, חלק מהזמן, השיר האהוב עליי של קנייה. כמו עם כל אמן שאני אוהב מאוד, התואר הזה משתנה תדיר. אני אוהב את השיר הזה בגלל הבית השני שלו, שבו ווסט עושה כמה מהדברים האהובים עליי בראפ בכל הנוגע לחרוזים ולשנינויות, אבל בעיקר אני אוהב אותו בזכות ההתנגשות שמבעירה לו את המנוע. השיר הזה מורכב בסך הכל משני חלקים שחוזרים אחד אחרי השני בלי סוף: ארבע תיבות של כינורות עדינים ודרמטיים, ואז ארבע תיבות של ליין סינתיסייזר מגמגם. שניהם פשוטים מאוד מוזיקלית, פשוטים בטירוף, ושניהם יושבים על אותו גרוב תופים לאורך כל השיר. אבל בעיניי הברק האינסופי של ווסט כמפיק הוא לא המוזיקליות שלו אלא הפופ־ארטיות שלו: ההחלטה להצמיד את שני המרקמים הלא קשורים האלה, לדאוג שהם יהיו פשוטים מספיק כך שיעבדו ביחד למרות המרחק הגדול ביניהם, ולהפוך אותם לצמד לגמרי לא מובן מאליו, שבדיעבד הופך להיות הדבר הטבעי ביותר. כמו חסה וקציצת המבורגר.  אני כל כך אוהב את הביט הדו־ראשי הזה שאני מתקלט אותו מתי שאני רק יכול, וכששמתי לב שעוד שיר מופת שלעולם לא יימאס עליי, "Drop it like it's hot", בנוי באותה מחזוריות, לא הייתה לי ברירה אלא להניח אותם אחד על השני. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

ההתפוצצות לא זהה בהיקף שלה, אבל מה שקורה בשנים האחרונות עם Sault, ההרכב ה״מסתורי״ מלונדון שמוציא לפחות אלבום בשנה, לפעמים שניים, כולם מצוינים ומעלה, מזכיר לי טיפה את הימים המוקדמים של The xx או רוזליה או אפילו, אם אתם זקיינים כמוני, דמיאן רייס. שוב, אני יודע – המימדים שונים מאוד. אבל האדוות זהות. לאף אחד מההרכבים האלה לא היה להיט עולמי ענק שהתפוצץ ברדיו והפך אותם לגדולים. גם אם זכו להצלחה יפה במולדתם, בעולם המוזיקה שלהם התפשטה מפה לאוזן, כשקודם כל עפים עליהם מוזיקאים ואנשים מעבירים אותם מאחד לשני. פעם היו משאילים דיסקים, היום שולחים במסנג׳ר לינקים לספוטיפיי או יוטיוב – אותה פרקטיקה. אני מרגיש שככה הסאונד של Sault מתפשט במרחב – לא מפץ ענק עם אדוות צונאמי אלא טפטוף מתמשך שהופך כל מאזין/ה שנרטבת ממנו לברז קטן שמטפטף אותו הלאה.

סולט כותבים ושרים על, מתוך וגם לקהילה השחורה, הם שרים על ההיסטוריה וההווה והעתיד של הקהילה השחורה, והצלילים שהם מביאים לקוחים גם הם מאותה קהילה: היפ הופ וסול, ג׳ז ו-rare groove, אר׳נ׳בי מהפיפטיז והסיקסטיז, ואיך שלא תקראו לסגסוגת המסחררת של סטיבי וונדר בסבנטיז. האלכימאי הראשי הוא המפיק, Inflo. אינפלו לא זוכה לנראות שזוכים לה מפיקי היפ הופ אחרים ברמתו, אבל האיש לא מפספס כבר כמה שנים רצוף, בין אם הוא מפיק את ההרכב שלו, ראפרים מסביב, או את אלבומי הסולו של הסולנית העיקרית של סולט, קליאו סול. האלבום החדש שלה הוא הסאונד של סולט אבל כשהוא מכוון לזווית אחרת: פחות חברתי, היסטורי, קהילתי, פוליטי – אלא אישי לגמרי. סול כתבה אלבום מאוד אישי, Mother, על האמהות הטרייה שלה ועל היחסים המורכבים שלה עם אמא שלה. יש לזה כוח אחר לגמרי מהמחאה של סולט, לפעמים חזק יותר. ״23״, שהגרוב שלו מזכיר מאוד וכנראה לא במקרה את "Mercy mercy me" של מרווין גיי, הוא שיר כל כך יפהפה שאני פשוט לא מצליח להפסיק לשמוע אותו כבר שבועיים. כל יום, כמה פעמים. הנה אני מטפטף אותו גם לכם. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

בהרבה יותר מדרך אחת, מוזיקה היא נחמה. לא במקרה אנחנו פונים אליה כשנשבר לנו הלב או סתם עובר עלינו יום גרוע, ומצפים שתעשה את הקסם הזה שהיא עושה. ברוב המקרים, לפחות בניסיון שלי, היא נענית. עבור חלק מהמוזיקאים/יות, עצם יצירת המוזיקה היא סוג של פורקן, ריפוי, ונחמה. דרך להתיר את הפקעות שבפנים או לכל הפחות להעלים אותן לכמה רגעים. הרבה פעמים, כשמוזיקאי/ת יוצר/ת שירים כאלה, הם יכולים לעבוד עלינו לנחמה או להיפך, להפעיל אצלנו כאבים דומים. 

יש בי רעב גדול לשירים שנוצרו מהדחף לנחם ולרפא את היוצר/ת עצמו/ה ומצליחים לנחם את המאזין/ה בלי להסתכן בהצתת להבת הכאב אצל הקהל. לא קל למצוא אותם, וכשאני מוצא אותם אני לא מרפה בקלות. כזה הוא השיר של ג׳וני פרירסון. פרירסון היה גיטריסט צבא הנגנים המיומן של הלייבל Stax בשנות השבעים. אחותו היא הזמרת המצוינת וונדי ריד. בדיוק כשהוא התחיל להשקיע בקריירת סולו עלה המספר שלו בגורל. השנה הייתה 1968, ופרירסון גויס לצבא ארה״ב ונשלח לחזית התופת של וייטנאם.

מה שהוא ראה שם גרם לו לזכות בשובו הביתה בתיוג הארכאי ״הלום קרב״, שהיום אנחנו יודעים לתאר כ-PTSD על תסמיניו השונים והמטלטלים. בעשורים שבאו אחר כך הוא עבד פה ושם בממפיס, שידר ברדיו מקומי תכנית גוספל, ומדי פעם, כשנחה עליו הרוח בתחילת שנות התשעים הוא נכנס לגראז׳ שלו, הפעיל את הטייפ קסטות והקליט שיר פה, שיר שם. את הקסטות הוא חילק לחברים ומכרים ומכר בחנויות שכונתיות. הוא מת אלמוני ב־2010, והקסטות, מי יודע לאן הן התפזרו. חוץ מאחת. את האחת הזו מצא אספן תקליטים, נדהם, ושלח ללייבל שהתמחה בהוצאות מחודשות. הם גאלו את האסופה הזעירה הזו, שנשמעת חד משמעית כאילו היא הוקלטה בגראז׳ על טייפ קסטות, והביאו לאוזניים שלי, ועכשיו שלכם, את "Have you been good to yourself", שיר עזרה בדרך, שיר שדואג לך ושואל: האם היית טוב/ה לעצמך? האם ישנת שמונה שעות בלילה? האם התרחקת מסמים? האם אכלת אוכל מתאים? האם פעלת לפי עשרת הדיברות?

בימים האלה של self-care, השיר הזה נשמע חדש ועתיק בו זמנית. השיר הזה, שעל פי בתו של פרירסון הוא הקליט כדרך להרים את עצמו ולרפא את עצמו, מנחם אותי בכל פעם מחדש. אפילו כשאני לא צריך נחמה. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

כנראה לא אשכח אף פעם את הפרק ב״רוק 30״ שבו הולך לג׳ק יום של הצלחה אחרי הצלחה, של אפס כשלונות, והוא מנסה לרכוב על הגל הזה עד סוף היום. הוא קורא לזה רייגנינג. זה היה מצחיק גם כי הוא הדביק לתופעה שם של נשיא שחלק גדול מהאמריקאיים, בטח אלה שצופים ב״רוק 30״, תופסים כנשיא של נזקים איומים, וגם כי יש משהו שקוסם לי, ואולי לכולנו, כשהולך רצף מדהים ונראה שהוא לא יישבר. כמובן שבסוף הוא תמיד נשבר – דוגמה טובה נמצאת בעוד שלושה אייטמים. לא לעולם חוסן. אבל איזה היי מטורף זה כל עוד חוסן, אה? וזה לא משנה אם הקלף המשוגע הולך לי עצמי או למישהו אחר – שחקן כדורסל שלא מחמיץ כבר רבע שעה, למשל, או זמרת שמוציאה שיר מצוין אחרי שיר מצוין אחרי שיר מצוין ונדמה שהיא לעולם לא וחספס. לסטטיק ובן אל הייתה איזה שנה שלמה כזו פעם. השנה זו רמי וולף. וולף – זמרת אמריקאית בת 25, שהופיעה כבת נוער באמריקן איידול אבל זה לא מאוד מעניין – הגיעה לאוזניים שלי בשנה שעברה הודות לרימיקס שעשו לה Polo & Pan. מאותו רגע, כל סינגל שהיא הוציאה היה ממתק של שלמות: "Hello hello hello", "Photo ID", "Liz", "Monte Carlo", "Disco man", "Liquor store" – רצף משכר ומסחרר של הצלחות צבעוניות, רמי וולף איז רייגנינג. אם אהבתם/ן את Superorganism אבל הם היו קצת עמוסים מדי; אם אהבתם את Tune-yards אבל הייתה חסרה לכם/ן שובבות ושמחת חיים – כדאי שתבלו קצת זמן עם רמי וולף. השבוע היא הוציאה עוד סינגל ושוב חששתי לרגע – האם זו תהיה הנפילה הבלתי נמנעת? אבל לא, הנפילה עוד לפנינו, וכשהיא תגיע זה יהיה ממש בסדר וטבעי ואנחנו נמשיך להיות חברים. בינתיים, אמשיך לשיר במקלחת ובכל מקום אחר את הפזמון של "Quiet on set", עוד ממתק ממכר מהבסטי החדשה שלי, רמי וולף. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

אני לא זוכר מתי התאהבתי עד כלות בדבר הזה שעושה The Streets, אבל זה בוודאות לא היה בזמן אמת. כן, שמעתי את Original Pirate Material כשהוא יצא ב־2002, ואהבתי חלק מהביטים הקצוצים, אבל לא ממש הבנתי. לא את המבטא, לא את הסטייל, לא את הטו סטפ גאראז׳ (״מה קרייג דיוויד עכשיו?״ בטח חשבתי לעצמי), לא את הסיפורים במילים, לא את ההקשר. עם השנים, כשהשירים חזרו אליי ברגעים שונים ואז אני התחלתי לחזור אליהם, התחלתי להיקשר. בהתחלה צלילית בלבד, ואז גם למבטא הממכר הזה, ואז למילים, ואז לסיפור של האלבום הזה, שהופק והוקלט כולו על ידי מייק סקינר בדירה שלו כשהיה אלמוני בן 22 שבפוקס יצא לו סינגל מצליח (הוא שלח דמו לצייד כישרונות בלונדון והוציא את "Has it come to this" שנסק במצעד הבריטי). כשהתחלתי להרחיב את עולם התיקלוט שלי ולנגן את מה שאני אוהב ולא רק את מה שצריך, אחד הדברים שחזרתי אליהם שוב ושוב ושוב – בעיקר בבית שלי לבד, כשאני מתאמן – הוא הקטע שפותח את אלבום הבכורה הבדיעבד לגמרי פנטסטי, אפילו מכונן, של דה סטריטס, "Turn the page". פאק, אני אוהב בו כמעט כל תו, כמעט כל שנייה. איך אלמוני עני מדרום לונדון שרק הידיים שלו נגעו בשיר הזה יוצר משהו שהוא לא פחות מ-epic. הוא אפי מהשנייה הראשונה, מדגימת הכינורות הזו שיוצרת מתח (ואני לא בטוח שהיא לא ההשראה לשיר הזה של ג׳סטיס), הביט השבור הקלאסי של UK garage, שבזמנו שנאתי והיום אני חולה עליו, הפראזה החגיגית הזו שנכנסת, ואז הראפ – במבטא כבד, קול שנשמע כמו הדילן של הראפ – איזה כלומניק מהרחוב שממש לא נשמע כמו ראפר אבל החליט פתאום שמותר לו להחזיק מיקרופון – שמצד אחד הוא כולה הצהרת כוונות רברבנית קלאסית של ראפרים, ומצד שני הוא פאקינג שירה, של משוררים, שירה אפית כמעט. ברצינות, אני לא יכול להאזין לשלוש הדקות האלו שנוצרו על איזו תוכנה במחשב נייד בחדר שינה ב־2001, בלי לדמוע. זה שיר מושלם, ואין דבר יפה יותר מאשר להגניב אותו פתאום באיזה סט ולראות מי מבין/ה. "Be brave, clench fists" ✊🏼✊🏼✊🏼. [סטרים. בונוס] קרא/י את המשך הפוסט