עם השנים, התרגלתי לחשוב אחרת על ג׳ק וייט. הוא עבד קשה לא מעט שנים פוסט הווייט סטרייפס כדי לגרום לנו לחשוב עליו כמפעל אמנותי עשיר: מולטיאינסטרומנטליסט, מעצב, צלם, יזם, מנהל לייבל, חבר בהרכבים, מפיק של הרכבים אחרים, מקליט את עצמו ואחרים, מוציא תחת ידיו מוצרים אסתטיים ויזואליים ומוזיקליים מוקפדים על המילימטר, איש חזון, מושך בחוטים, אייקון.

שום דבר מזה אינו לא נכון. ג׳ק וייט הוא באמת אמן מוכשר ושאפתני בצורה יוצאת דופן, וזה מדהים בעיניי שלאורך השנים השאפתנות שלו, שמתחרה בקלות בזו של קנייה ווסט, למשל – שותפו ליומרנות עצומת ממדים שמצליחה איכשהו להצדיק את עצמה שוב ושוב – הצליחה לייצר, בניגוד לווסט, אמנות מינימליסטית מאוד. עם כל הקפדנות והידענות והשכלתנות שלו, וייט יוצר מוזיקה מאוד יצרית והרבה פעמים מאוד פשוטה, פשטנית במתכוון, אבל משקיע במעט המרכיבים את אותם המומחיות והכישרון. מעניין להנגיד אותו עם ווס אנדרסון, למשל, עוד יוצר אובססיבי, אספן, ידען ומחונן, שיוצר יצירות מקסימליסטיות ועמוסות בפרטים מוקפדים. וייט עושה אותו הדבר, רק עם מינימליזם – רעיוני, לכל הפחות, אם לא ממש אסתטי.

ובכל זאת, כשטובעים בכל התארים האלה, קל לפעמים לשכוח ממרחק השנים שג׳ק וייט, בראש ובראשונה, הרחק גבוה מעל כל שאר עיסוקיו, מחונן בצורה יוצאת דופן ויוצאת מן הכלל בדבר אחד במיוחד: הבנאדם הוא אחד ממחוללי ריף הגיטרה הגדולים ביותר של המילניום הנוכחי.

למי שהקשיב/ה זה היה ניכר כבר בשיר הראשון של האלבום הראשון. למי שלא, זה הפך ניכר כש-"Seven nation army" התפוצץ על כל העולם, ממש על העולם כולו. אבל זה התעמעם עם השנים, כי וייט עבד קשה לגלות לנו שיש בו תועפות של כשרונות מגוונים. כל העמימות והשיכחה הזמנית הזו התנדפו תוך עשרים שניות לתוך השיר החדש והפשוט פנטסטי שלו, "Taking me back", שמכיל לא ריף אחד אלא כמה ריפים חוזרים, שכל אחד מהם לבדו היה מפרנס שיר שלם של להקה אחרת. גיבור גיטרה אמיתי, ג׳ק וייט. כמה אנשים שנולדו אחר 1970 יכולים ברצינות לזכות בתואר הזה? אולי חופן קטן מאוד. וייט הוא בלי עוררין ביניהם. [סטרימים. בונוס: השיר הזה יפה גם בלי הריפים] קרא/י את המשך הפוסט

פעם היו שרים בישראל רק בריש מתגלגלת. השבוע שמעתי את האלבום הראשון של קורין אלאל מ־1984, אלבום (מעולה) של רוקרית יוצאת דופן ששברה המון תבניות וציפיות. ובכל זאת, היא שרה שם בריש מתגלגלת. וזה מוזר, פשוט כי א.נשים לא דיברו ככה ב־1984. בשנים האחרונות שמתי לב לתופעה שאני אוהב מאוד בראפ ישראלי בשנים האחרונות, וזה שילוב אינסופי של מילים באנגלית בתוך משפט עברי. התופעה הזו היא פשוט תוצאה של העובדה שראפ הוא הביטוי המוזיקלי הכי קרוב לאיך שאנחנו מדברים/ות ברגיל, וברגיל אנחנו כל היום אומרים שעשיתי עכשיו סטוקינג באינסטגרם לאיזה פאקינג מילניאל אינפלואנסר ולרוב האוזניים זה כבר לא נשמע מוזר. זה לא מוזר – זו שפה חיה. אבל בקושי נשמע משפטים כאלה בשירים של רוב הא.נשים שמחזיקים/ות בישראל גיטרה (איה זהבי פייגלין היא יוצאת דופן בקטע הזה, ואולי בגלל זה היא מצאה את עצמה עובדת עם שקל ורביד פלוטניק). בראפ העברי, על כל סוגיו (מדהים שיש סוגיו!), זו פחות או יותר הנורמה, מכהן ועד גון בן ארי.

בשבוע שעבר הרצתי באינסטגרם סדרה של דעות על מוזיקה. שאלו אותי שם מה דעתי על וייב איש ועניתי שלא שמעתי אותו מספיק כדי לחוות דעה. הומטרו עליי תגובות: אתה חייב לשמוע את העלייה, האלבום שהוא הוציאה בשנה שעברה, חייב. ובכן, אני מזמן טוען שלקוראים/ות של עונג שבת יש את הטעם הכי טוב בעולם, אז אחרי כמה ימים שמתי פליי על העלייה ומה אני אגיד לכם/ן – עף לי המוח. צדקתם/ן לגמרי. שמתי בספוטיפיי לב ירוק על 8 מתוך 11 השירים שם. זה אלבום פנטסטי של ראפר פנטסטי, כותב פנטסטי, וההפקות פה (בעיקר דיג׳יי מש) נהדרות, ובין היתר עושות עוד דבר שאני ממש אוהב בראפ הישראלי – מסמפלות ראפרים ישראליים (האלבום נפתח במה שנשמע כמו ראיון עם פלוטניק, ונסגר בשיר שהביט שלו בנוי על שורה מ״שיר הדרופ״ של כהן את מושון). השיר הראשון, ״אני״, לוקח את התופעה הראשונה שדיברנו עליה – עברית רוויית אנגלית עדכנית – למקסימום, או כמו שאומר וייב איש, למקס. השורות הראשונות הן ״ הכל התחיל בשנת 2000, סאבלימינל בטייפ, חולצות הוקי עד הברכיים, אמא תמיד על הגריינד, המינוס כבר בפריים״. השיר השני מתחיל ב״שוט החוצה״, מה שאני יכול רק לנחש שהוא שיבוש מכוון של Shoutout, ונמשך לאחד השירים האהובים עליי בימים האחרונים, ״מקס״, עם הפזמון הממכר, המעורבב, ״אני לא במיקס עם מי שלא מרים למקס״. איזו המלצה זהב. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

״אני לא בטוח שכדאי לי להגיד את זה, אבל זאת להקת קאברים לבלוז, זה בעצם מה שעושים הסטונז״ – ציטוט אמיתי לגמרי של פול מקרטני. מעכשיו, כאילו

שלוםםםם, חזרתי! תודה על הסבלנות ותודה שנתתם/ן לי לבלות כמה שבועות עם המשפחה שלי שביקרה פה בוונקובר בלי לדאוג מדדליינים. היה נחמד, והצטברו פה, המממ, מספר מסוים של דברים. כמות לא מהקטנות אי פעם של מוזיקה, אפשר לומר. שימו אוזניות, בואו נצלול.

גבירותיי. רבותיי. גבירבותיי! פעוטות ופעוטים, חיות המשק ועופות השדה – הסכיתו נא. אחרי שמונה שנים, אחרי שהפסקנו לייחל, אחרי שקיבלנו החלטה להמשיך בחיינו כאילו לעולם לא יהיה עוד אלבום של Stromae – הוא חזר. הנסיך הבלגי, האמן המבריק שמטשטש סופית כל גבול מדומיין בין פופ, רייב והיפ הופ, סרקזם וכתיבה סינגר־סונגרייטרית אישית ומלאת רגש, האיש שהוציא את אחד האלבומים הכי גדולים ומעיפים של העשור הקודם – נעלם באיזור 2015, שנתיים אחרי האלבום האחרון שלו. התמודדות ארוכה עם חרדות גרמה לו בצורה מובנת מאוד להיעלם מהעין הציבורית. אבל בשנים האחרונות היה נראה שמצבו משתפר: הוא התחיל להיראות בציבור, הוא התחתן ונולד לו ילד, הוא הוציא קצת רימיקסים לשירים שלו ומוזיקה חדשה שיצר לתצוגת אופנה. אבל השבוע קיבלנו את הדבר עליו חלמנו כמעט עשור: סינגל חדש של סטרומיי!

כהרגלו, "Santé" קליט ורקיד מהרגע הראשון, והסאונד שלו זוהר למרחוק. כהרגלו, מתחת לחזות הנוצצת מסתתר שיר על נושא פחות מקובל בפופ – העובדים השקופים, הבלתי נראים, שמניעים את כל הערים שאנחנו חיים ומבלים בהן: שוטפי הכלים, מפני השולחנות, מנקי השירותים, האנשים ששאר תושבי העיר מתעלמים מהם במקרה הטוב ומזלזלים בהם בפניהם במקרה הרע. סטרומיי פה בשבילם, לחגוג אותם ולהרים להם, להגניב להם ריקוד סודי כשאף אחד לא רואה. סטרומיי הוא אולי הפרפורמר הכי טוב שראיתי על במה מאז מייקל ג׳קסון, והוא יוצר חד פעמי, נדיר. כזה שמצליח לאזן את הדקדקנות של מלאכת הסאונד והעיבודים המבריקה שלו לא רק עם כישרון מלודי וקצבי אדיר, אלא גם עם, פשוט, לב ענק. כמה אמנים כאלה יש לנו? את הנדירים ראוי להוקיר באותה תשומת הלב והדאגה שהם שופכים לתוך השירים שלהם. [סטרים] קרא/י את המשך הפוסט

קלאב מיקס, רימיקס, קאבר, אדיט, רי־אדיט, בוטלג, פליפ… בניגוד למה שטוענת סדרת הרשת, לא הכל הוא רימיקס (אלא אם כן מנסחים מחדש את ההגדרה של רימיקס כ״שינוי מצב קיים״, ואז כן, הכל הוא בהחלט שינוי, שהוא כידוע הקבוע היחיד). אבל רימיקס הוא בהחלט רימיקס, למרות השימוש הרווח מדי במילה הזו. בשנים האחרונות, למשל, יצאו כל מיני גרסאות ״רימיקס״ שהיו אותו השיר בדיוק אבל עם עוד בית אורח (ר׳ כאן, כאן, כאן לדוגמה). במובן הכי טכני של המילה, זהו רימיקס: טכנאי כלשהו היה צריך לפתוח מחדש את ערוצי השיר השונים, לפחות בחלק שבו יש בית חדש, ולהוסיף עוד ערוץ במיקס (עם עוד כמה התאמות). אבל זה לא רימיקס במובן שאנחנו חושבות/ים על רימיקס: ערבוב מחודש של חלקי השיר, בין אם זה שינוי הסדר שלו (אדיט, רי־אדיט), שינוי הסאונד או השכבות השונות של הביט/מוזיקה שלו (רימיקס, פליפ, או בוטלג אם זה נעשה בצורה לא רשמית).

ואז ישנו הזן המשונה, הנדיר והמרתק ביותר, שאני לא יודע איך לקרוא לו. יובל מאירי, המתכנה Mayor, קורא לו פליפ, או נכון יותר פילפ, שזה פליפ שעשו לו פליפ. מפולפ, האי־פי שהוא הוציא השבוע, הוא מפתיע – אני לא זוכר שנתקלתי במשהו כמותו במוזיקה הישראלית (אבל סביר להניח שאני פשוט לא זוכר). Mayor לקח פה שישה שירים של ראפרים – פלד, טדי נגוסה ויסמין מועלם, כהן ומושון ומיכאל סוויסה – ומחק להם את המוזיקה לגמרי. הוא השאיר רק את הראפ והשירה כמו שהם, בלי לגעת. מתחתיהם הוא הניח מצע חדש לגמרי: נשמע שהוא הקליט מוזיקה חדשה, חציה חיה, חציה מסומפלת. הגרסה שלו ל״זה בדם שלי – מאיור פילפ״ של טדי נגוסה ויסמין מועלם היא לא רק יפהפיה, חכמה ועשירה, היא גם מעוררת מלא מחשבות. כמה מהתנופה של שיר ראפ אנרגטי נובעת מקצב הראפ, וכמה מהביט? כמה מהתנופה הזו נשארת גם כשהופכים את המוזיקה לעצלה? עד כמה התבגרה סצינת ההיפ הופ הישראלית שהיא יכולה לשתף פעולה רשמית עם פרויקט כזה? אם הייתי שומע קודם את גרסת הפליפ, ורק אז את המקור, איזו מהן הייתה נשמעת לי יותר ״טבעית״ לשיר, ואיזו זרה? למי ״שייך״ השיר הזה? מתי שיר מתקבע וכמה הוא עוד יכול להשתנות ולהישאר אותו השיר? [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

היי, רוצה לשמוע משהו טוב? אני יודע שכן, הרי באת לעונג שבת בדיוק בשביל זה. זה התפקיד שלי פה: לחפש, לשים לב, לאסוף, לבחור ולהגיש לך משהו טוב לשמוע. זה עונג גדול מאוד, לקבל מוזיקה נהדרת. כמו אוכל טעים, רק שהוא אף פעם לא נגמר. יש תענוג גדול גם בחיפוש של המוזיקה, בדפדוף הבלתי נגמר בין אלבומים חדשים וישנים, בין שירים אהובים ועלומים. יש חופש בכניעה לשטף האדיר, האינסופי, של מוזיקה, בלהישטף בה ולצאת מהצד השני נקי יותר. יש אושר בחיפוש ולאו דווקא במציאה. כמו אוכל: שמחה גדולה לקבל אוכל טעים; שמחה גדולה להכין אוכל לאחרים. לפני 25 שנה יצא אלבום שכל מה שהוא עשה היה את זה: הוא אסף מוזיקה מהממת, מרתקת, יפהפיה, עלומה, נשכחת, והוא סידר אותה מחדש והגיש אותה מתוך סקרנות ואהבה גדולה לכל מי שהייתה מוכנה לשמוע. בצורה ענייה מאוד, זה מה שאני עושה בעונג שבת מדי שבוע. בצורה הגבוהה ביותר, זה מה שעשה לפני 25 שנה DJ Shadow, האיש שהלך בעקבות גיבורי ההיפ הופ שלו, בילה שנים בחנויות תקליטים וחדרי אחוריים של חנויות תקליטים, שחק את קצות אצבעותיו על ארגזים מאובקים ופטיפונים מסתובבים, אסף ערימה גדולה של אבני חן מוזיקליות ושיבץ מהן אלבום מופת מוזר, מרתק, מהפכני, אלבום שהוא היפ הופ אבל הוא אמביינט, שהוא חלום מתמשך אבל הוא גם שואוקייס מדוקדק של אספנות ושיבוץ. אלבום שעשוי 100% דגימות ו־0% אורחים, בתים ופזמונים. הוא קרא לו Endtroducing….. – כן, כולל 5 הנקודות האלו. במספיק מקומות אחרים כתבו כמה האלבום הזה השפיע ושינה את מה שבא אחריו. אני רק פה כדי לה(ז)כיר לכם/ן אותו, ולבקש שתקשיבו ל-"The number song" ואל תחכו לווקאלס או לסקרצ׳ים, אלא נסו להקשיב לשיר מתוך הבנה שהזמר האמיתי בשיר הזה הוא המתופף. ואז באמת תשמעו משהו טוב. [סטרים] קרא/י את המשך הפוסט