עונג שבת: פּוּר לה מיוזיק
אף מוזיקה לא נוצרת מעצמה. אני לא יודע מה היה השיר הראשון – כנראה הצלילים של הטבע עצמו – אבל כל שיר מאז צמח על שורשים של שיר אחר. אין מוזיקאי/ת שלא מושפע/ת מאחרים/ות, מעצם העובדה שאף אחד/ת מאתנו לא חי/ה מגיל אפס בתוך חדר אטום (וטוב שכך). אני מאלה שאוהבים להבין השפעות – אם מגיע משהו שנשמע לי חדש ומשום מקום, אני הולך לקרוא, להאזין ולברר על מה מסתמך הצליל החדש הזה. הוא תמיד מסתמך על משהו. והנה הסיבה שאני מעלה את זה עכשיו: ברוב המקרים, אם אני ממש אוהב משהו, זה אומר שאני אוהב גם את ההשפעות העיקריות שלו – גם אם עדיין לא שמעתי אותן, סיכוי גדול שכשאשמע זה ידבר אליי. יוצא הדופן הוא The War on Drugs. ההשפעות הברורות עליו הם, בראש ובראשונה, ברוס ספרינגסטין בשיא הנוצץ שלו, רוק אמצע הדרך של האייטיז כמו Dire Straits וטום פטי נניח, ואמנים רועשים אבל רכים יותר, כמו My bloody valentine. אף אחד מהשמות הנ״ל לא נמצאים בפלייליסטים שלי. אני לא שונא אף אחד מהם – הם פשוט לא מדברים אליי, בפרט בתקופה שלהם שהשפיעה יותר מכל על אדם גרנדוסיאל, שהוא הלב הפועם של המלחמה בסמים.
ועם זאת – אני מת, מת על המלחמה בסמים. על ההשקעה בפרטים הכי קטנים, על בחירת הצלילים, על הביט היציב שנוסע בכבישים ארוכים לנצח, על כל בחירות הסאונד הקטנות והמוקפדות ועל המהלכים הבנאליים והפשוטים ביותר. אין לי הסבר לזה. גם אין לי, עדיין, הסבר לכך שהאלבום החדש שלו נשמע לי כמו רכבת שדוהרת ודוהרת ודוהרת אבל לא ממש מגיעה לשום מקום, וזאת בניגוד לאלבום הקודם שהיה פשוט מדהים בעיניי. אין לי הסבר, אבל יש לי רגע אהוב, והוא הרגע שבו הכל משתנה. באמצע האלבום מחכה לנו שיר הנושא, "I don't live here anymore". ואני לא יודע אם זה פריטת הגיטרה המזדהרת בפתיח, אם זה ריף החשמלית הניאוני או אם זה הקולות של הצמד Lucius, אבל השיר הזה, כמעט מהרגע הראשון, רוטט עם חשמל אצור שמחכה להתפרק. כשקולות הרקע מצטרפים בפזמון, לשיר אחד בלבד, הרכבת של האלבום פתאום מתרוממת מהפסים וממריאה. [סטרימים]
חמישי בחצות חדש! והשבוע באסיפה הכללית, שירים חדשים של:
דיון וורוויק עם צ׳אנס דה ראפר, Eels, יעל אייזנברג, Rat Boy, Clem Snide,, יהוא ירון, Earl Sweatshirt, סגול 59 עם אקו, Bloc Party, ניק קייב עם וורן אליס, מאיה איזקוביץ׳, Aurora, My Brightest Diamond, ועוד ועוד – ועוד לא סיימתי לאסוף.
איזה כיף כשכיף? [ספוטיפיי]
נובמבר מגיע לסיומו, ועמו מגיעה האטת סוף השנה באלבומים חדשים. בכל זאת, כמה דברים טובים ונחמדים יצאו השבוע, אז שימו אוזן.
◼︎ בריאן וילסון הוציא אלבום חדש? לא, הוא הוציא שניים. אחד הוא פסקול הסרט התיעודי אודותיו, Long Promised Road, שכולל גם שיר חדש שהוא כתב יחד עם ג׳ים ג׳יימס, "Right where I belong". האלבום השני הוא At my piano, שבו הוא מבצע בפסנתר בלבד מבחר משיריו ושירי הביץ׳ בויז.
◼︎ נל סמית׳ ו-Flaming Lips הוציאו אלבום שלם של שירי ניק קייב!
◼︎ וולפקינדר הוא האלבום המשותף החדש של זאב טנא ורייסקינדר.
◼︎ וגם הרכב הפ׳אנק הגרמני The KBCS באלבום שלם, כולל אירוחים של Nneka ושל J.Lamotta הישראלית. [סטרימים]
שינויים בלוח המשדרים: התכנית שלי עוברת ל… גלגלצ!
שלום, יש לי חדשות מרגשות מאוד. כלומר, הן מרגשות אותי מאוד, אז כמו כל דבר מוזיקלי שמרגש אותי מאוד אני מת לספר עליו לכולם/ן. השבוע, אחרי חודשים שזה בהכנות, יכולתי סופסוף לספר לכולם בקול גדול שהחל מדצמבר, התכנית שלי ברדיו הקצה עוברת לגלגלצ!!!
או כמו שאחי הגדול קורא לזה עכשיו: גיאגלצ.
הא! אז החל מה־5 בדצמבר אשדר בגלגלצ מדי יום ראשון, בין 22:00 ל־24:00, בדיוק את מה שהייתי משדר בקצה – שעתיים של מוזיקה חדשה מאוד שמלהיבה אותי מאוד, בלי גבולות סגנוניים מוגדרים חוץ מהטעם שלי. אם אתם/ן מקשיבות/ים לתכנית שלי בקצה, אתם/ן יודעות/ים איך זה נשמע. מי שרוצה עוד פרטים או בעיקר עוד סיפור, העליתי בפייסבוק שלי פוסט ארוך עליי ועל גלגלצ, והוא פתוח לקריאה לכולם/ן.
למעשה, הנה התכנית האחרונה שלי בקצה ששודרה השבוע ביום שלישי. החלטתי לא לעשות ממנה ״תכנית פרידה״, גם כי אני לא מרגיש שזו פרידה מהקצה (עוד פרטים בלינק לפוסט לעיל) וגם כי הייתה מוזיקה חדשה כל כך טובה להספיק שממש לא רציתי לוותר עליה לטובת איזה לקט:
נשתמע בגלגלצ בקרוב מאוד! [סטרים, עברית]
בשבוע הבא יקבלו ממני פטרוני ופטרונות העונג את 100 שירי השנה של העונג, הרבה לפני כולם. נייס! מי שרוצה לא לחכות מוזמן/ת להצטרף לתמיכה בעונג כמובן, אם בא לו/ה. [$?]
סיכומי 2021 ממשיכים לצעוד:
תומר קופר פותח בהרמוניה דרומית את עונת הסיכומים בעברית! הבלוגר ושדרן הרדיו החרוץ והמתמיד פרסם השבוע את הקאברים היפים של 2021. בתור התחלה, זה רק פלייליסט (כולל לינקים לכל גרסאות המקור!), אבל חכו חכו לאלבומי השנה שלו – מעדן קבוע. [עברית]
סיכום הספרים האהוב עליי מדי שנה הוא של מדור הספרים של NPR, וגם השנה הוא מקיים את ההבטחה. יש פה המון ספרים, והיופי בסיכום הזה הוא שאפשר בקלות מאוד לסנן לפי מלא קטגוריות נהדרות, ואפשר לבחור יותר מאחת. רוצים/ות ספר נוער שהוא גם ארוך? ספר לאוהבי מוזיקה שהוא גם מותחן? יש גם ספרי ילדים על מוזיקה! יש גם ספרים מצחיקים על היסטוריה שנכתבו על ידי נשים – בקיצור, יש מה לקרוא, והמון ממנו, והכל מומלץ ונבחר על ידי עורכות ועורכי מדורי הספרים של NPR. תענוג! [אנגלית]
וסיכום הספרים השני האהוב עליי מדי שנה הוא, כמובן, 100 ספרי השנה של הניו יורק טיימז. שתי הרשימות, מעבר לכך שהן מכילות ספרים טובים ומצוינים לרוב, הן גם תמונת מצב טובה של הקהילה הליברלית בארה״ב השנה. מה העסיק ומעסיק את הקהילה הזו, מעבר לרומנים מוצלחים?
במגזין AV Club בוחרים את הספרים הטובים ביותר של השנה על תרבות הפופ. [אנגלית]
PopMatters נשארים נאמנים לשמם ובוחרים את אלבומי האינדי פופ הכי טובים של 2021. #1: Japanese Breakfast.[אנגלית]
אמנדה פטרוסיץ׳ הנפלאה תמיד כותבת בניו יורקר על המוזיקה שעשתה לה את 2021. יש לנו שני אלבומים בלבד במשותף השנה, ואת אלבום השנה שלה בכלל לא שמעתי! יש מה להשלים, ומהר. [אנגלית]
יותם בן חורין מ-Useless ID בוחר את אלבומי השנה שלו. [אנגלית! למה זה לא באף מגזין בעברית, לעזאזל!]
וואו, ז׳וסרה מרסאל, איפה היית כל חיי?! התאהבתי השבוע קשות ובמקרה בזמרת ברזילאית שאני חד משמעית הולך לחפש וללמוד עליה עוד, כי האלבום החדש שלה שיצא באוקטובר פשוט העיף לי את המוח. קחו את "Crash" שיצא ממנו כסינגל, וצפו לאלבום שלם ועשיר שבו מרסאל מובילה אותנו ביד בטוחה דרך מים סוערים של סול, ג׳ז, קראוטרוק, היפ הופ, רוק ניוסיני, פ׳אנק, מה לא. איכשהו, במקום להתפזר זה קוהרנטי, מעיף ומלא אנרגיה. [טיוב]
ספוטיפיי שינו את כפתור ה-Play בתצוגת האלבומים מברירת המחדל של נגינה על שאפל, לפליי רגיל שמתחיל בשיר הראשון באלבום. הם עשו את זה, לפי העיתונות, בעקבות בקשה אישית של אדל. זה שינוי שלא מצריך ערימת כתבות והסיבה שיש על זה כתבה בכל מקום היא כי הסיפור הפך להיות ״אדל ביקשה והתעשייה נעמדה דום״. אבל מן הסתם, אדל הייתה הקש ששבר את גב הגמל: זו תמיד הייתה החלטה מוזרה, שברירת המחדל לנגינת אלבום תהיה בשאפל, ולא מעט משתמשים/ות ביקשו לשנות את הפיצ׳ר הזה במשך שנים. אותי זה מעניין כי אדל, בציוץ שבו הודתה לספוטיפיי על השינוי, כתבה ״“Our art tells a story and our stories should be listened to as we intended״.
וזה נכון, חלק מהאלבומים באמת מספרים סיפור. חלקם בנויים כסיפור. חלקם בנויים בצורה שתיצור זרימה מסוימת בין השירים, גם אם ״סיפור״ זו הגדרה שגדולה על לא מעט אלבומים שתשומת לב רבה ניתנה לסדר השירים שלהם. אבל התפיסה של אדל מעניינת בעיניי כי היא נראית כל כך מחוץ לזמן. נראה שרוח הזמן היא תנו לי כמה שירים טובים להוסיף לפלייליסט ולעשות שאפל ביי דיפולט. זה טוב? זה רע? זה לא משנה, זה המצב כרגע באקוסיסטם הסטרימינג שלנו. התפיסה שאלבום מספר סיפור מיושנת ולא רלוונטית עבור מי שגדל בתוך עידן הסטרימינג – מיושנת בדיוק כמו הרעיון של אלבום בכלל. הוא לא מת, כמובן, בדיוק כמו שספרים וסרטים לא מתים למרות שמספידים אותם מאז שהם נולדו. אבל האם איזשהו מהאלבומים של דרייק, בעלי מיליארדי ההאזנות, צריכים להישמע בסדר שלהם? לא ממש. האם השירים של האמנים המוסטרמים ביותר בישראל – סטטיק ובן אל, עומר אדם – צריכים שיאזינו להם בסדר ומקבץ מסוים? תעשו לי טובה. נכון, הם לא מכוונים ליצירות אלבומיות, אבל הם הרוב ואנחנו המיעוט. אני בעצם רוצה לומר שאני מברך מאוד על השינוי (לא שזה הפריע לי נורא, פשוט התחלתי כל אלבום בלחיצה על השיר הראשון) ואני חד משמעית מאזין של אלבומים, אבל עדיין אני מוצא את האמירה של אדל כמעט חירשת בעידן שבו אנחנו חיים. [אנגלית]
אם כבר חדשות ספוטיפיי, אז החל מהחודש תוכלו לראות – במובייל וגם בדסקטופ – את המילים לכמעט כל השירים שתנגנו בספוטיפיי. [תפתחו ספוטיפיי שנייה]
מוקדם יותר השנה, דיון וורוויק צייצה ציוץ מצחיק על צ׳אנס דה ראפר. הוא ענה לה, נפעם. השבוע הם הוציאו שיר משותף, "Nothing's impossible", והוכיחו שוב שאכן, כשאתם שני כוכבים בינלאומיים עם הון ענק, אתם יכולים לעשות מה שבא לכם. [טיוב]
צ׳יל פיל סשנז הגיחו ביוטיוב לפני שנה־שנתיים והוציאו לשם סדרה מעולה של קאברים בראשות זמרות ישראליות מעולות – מדניאל רובין עד יהודית רביץ – בעיבודי מיתרים של יזם הפרויקט, שון, בסך הכל בן 21. עכשיו הוא החליט להפגיש את הפרויקט עם האהבה שלו להיפ הופ ישראלי עכשווי. התוצאה היא ״אונייה״, ביצוע חדש של נורוז יחד עם הרכב המיתרים של צ׳יל פיל, ויש ביצוע אפילו יותר טוב ל״לגלות״ של טהר ושוחט. הביצועים הבאים בסדרה כוללים את עדן דרסו, שקל ועוד הפתעות. איזה יופי! [טיוב, ואפשר למצוא את הביצועים גם בפפלטפורמות הסטרימינג]
[תודה לנדב] בגרדיאן מראיינים את וויליאם אורביט, שם שלא שמעתי הרבה מאוד זמן, אבל בזמנו הגדיר את הסאונד של סוף הניינטיז עם ההפקות שלו למדונה (Ray of Light!), בלר, All Saints. בזכות הכתבה הזו, אני מבין למה מזמן לא שמעתי עליו. [אנגלית]
איפה נמצאת חנות התקליטים הוותיקה ביותר באמריקה? [באמריקה, דה! סתם. נו, אנגלית]
בריאן וילסון משוחח לרגל האלבום החדש שלו. [אנגלית]
גאי גארווי מ-Elbow משוחח גם הוא, לרגל האלבום החדש של הלהקה שלו. האמת? בקושי הספקתי לשמוע את האלבום. שמעת? איך הוא? [אנגלית]
שיט באמת איך מייצרים כדורי באולינג??? [טיוב. מצחיק שבעברית זה כדורת]
לא האמנתי למזלי הטוב כשגיליתי ש״סימני סערה״, הסינגל החדש של יהוא ירון, הוא אכן קאבר לשיר שאני כל כך אוהב של חיים אוליאל!!! [סטרימים]
ליאת רוזנבלט חוגגת נהדר 35 שנה לאלבום הבכורה של Beastie Boys, שלושה פרחחים מברוקלין שהלכו לשחק עם ריק רובין בראפ והארד רוק ושינו הכל.[עברית, תודה לאל!]
למה מוזיקה גורמת לנו להתפרע? שאלה מעניינת ככלל, וחשובה במיוחד לאור אסון Astroworld. לנביל איירז, מנהל 4AD באנגליה, יש תשובה. [אנגלית]
ספשל פודקאסטים חדשים על מוזיקה!
אחרי שפירסמו גרסה חדשה של רשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים, הרולינג סטון הופכים את הרשימה הזו לפודקאסט. למה לא, בעצם? בעונה הראשונה (שכללה רק 6 אלבומים, אז נראה שהולכות להיות פה 83 עונות וקצת) הם דיברו על אלבומים של הביץ׳ בויז, טיילור סוויפט, לורן היל, מרווין גיי, דדי יאנקי וטום פטי. [גוגל, אבל זה קיים בכל פלטפורמה]
אם זה ממש לא מספיק לכם/ן, אז תשמחו לגלות שגם סדרת הספרים המצוינת 33 ושליש, שבה כל ספרון מוקדש לאלבום אחד, הפכה לפודקאסט. מפיק ההיפ הופ פרינס פול הוא המגיש המפתיע, ובכל פרק הוא משוחח עם עיתונאי/ת ו/או מוזיקאי/ת על אלבום אגדי אחר: אליוט סמית׳, מטאליקה, דיוויד בואי, ג׳יי דילה ועוד מלא. האורחים כוללים בין היתר את דני בראון, Peanut butter wolf ומייק וואט. הפעם זו הפקה של ספוטיפיי אז יש את הפודקאסט אך ורק ב[ספוטיפיי]
פף, אלבומים? מוזיקה הייתה קיימת הרבה לפני האלבומים. הפודקאסט החדש Sounding History חופר אחורה בהיסטוריה האנושית ומביא סיפורים היסטוריים מוזיקליים שקדמו ברובם לעידן ההקלטה. [סטרימים]
פף, מוזיקה? דברו איתי בצלילים בכלל, לא רק במוזיקה. הפודקאסט Twenty Thousand Hertz מתעמק בכל פרק בצליל ספציפי. למשל, הפתיח של HBO, הצליל שמשתמשים בו כדי לפזר הפגנות, ספורטאים עיוורים שפועלים לפי צליל בלבד, הסאונד של אחד המיקרופונים הפופולריים בעולם, ואפילו היצירה הדוממת 4:33. כל פרק הוא בערך חצי שעה, שזה בול הזמן שייקח לך לטפל בכל הכיור הזה. [סטרימים]
האיאו מיאזאקי חוזר מהפרישה עם סרט אנימציה חדש של סטודיו ג׳יבלי! הוא מפנה מזמנו כדי לשוחח עם הניו יורק טיימס, אבל לא מסיר את הסינר. [אנגלית, מאמר חינמי]
ציפורי מסע הוא פודקאסט של החברים שלי בישיבה החילונית בירושלים, ומתארחים בו לשיחות ארוכות בין היתר ברי סחרוף ומארק ופרץ אליהו. [סטרימים]
מצעד 30 השירים הכי טובים של פול וולר הוא תענוג למעריצי/ות וולר ועוד יותר תענוג למי שבכלל לא יודע/ת מי זה פול וולר. [אנגלית, סטרימים]
כמה ראפרים וראפריות הכריזו בשיר ״אני המלך של ניו יורק״? הרבה יותר מדי, אם תשאלו אותי. אבל קשה להאשים אותם – ניו יורק היא העיר שבו נולד ההיפ הופ, ואם את/ה המלך/ה שלה, את/ה המלך/ה של כל העולם. כולם רוצים, אבל יש מקום לטענה שבכל רגע נתון מאז קום ההיפ הופ, מישהי או מישהו ישבו על הכס הזה. דה רינגר עורכים את הרשימה המלאה והכרונולוגית של מלכות ומלכי הראפ של ניו יורק. זה נשמע כמו משהו שיעניין רק חובבי/ות ראפ ספציפי, אבל האמת היא שמדובר פה בשיעור היסטוריה אדיר עם עשרות שירים פנטסטיים לאורך הדרך. [אנגלית]
בפינת החדשות המשמחות: משטרת ספרד מצאה חרב בת 2,000 שנה, וילדה בריטית אחת שהלכה להסתובב בפעם השלישית בחייה עם מגלה מתכות מצאה מצבור של גרזנים בני 3,300 שנה! איזה שבוע, שמישהו יביא לי מים קרים. [אנגלית]
ועוד בחדשות החיוביות: דייב פל כותב מדי יום ניוזלטר שאוסף חדשות מעניינות. מדי בוקר הוא עובר על עשרות אם לא מאות עיתונים, בלוגים, מגזינים ואתרים כדי לתקצר לאנשים עם מעט זמן את חדשות היום המעניינות. מה זה לימד אותו? בטור יפה בבוסטון גלוב הוא כותב: ״אני קורא יותר חדשות מכל אחד אחר. סמכו עליי: אנשים הם טובים יותר ממה שגורמים לנו לחשוב״. ויש לו נימוקים. [אנגלית]
עוד בחדשות מתוקות: יש לי את הפטרונים והפטרונות הכי נפלאים ביקום. תודה לכל מי שתומכת ותומך בעונג שבת מדי שבוע. מי שרוצה להצטרף ולתמוך גם מוזמן/ת תמיד, לכמה זמן שמתחשק. תודה ענקית ומתוקה במיוחד לתומכות ותומכי העל: איציק, ספיר, טל, יניב, מעיין, מעין, מאור ותומך שביקש להישאר מסתורי. נשיקות ללחיים של כולכם! [תודה]
פרויקט אדיר מבית Cercle – נו, ערוץ היוטיוב המוגזם הזה שמצלם ומעלה סטים מיוחדים של דיג׳ייז במקומות הכי יפים בעולם. The Cercle Story הוא דיג׳יי סט בן 45 דקות, אבל הוא לא כמו כל השאר. במקום דיג׳יי אחד שיתקלט אותו, הוא מורכב מ־9 דיג׳ייז, כל אחד מהם מנגן בלוקיישן אחר קטע מקורי חדש שלו – כן, הם כולם בנים 🙁 – והכל מתחבר זה לזה במיקס מושלם. מרהיב למדי, לאוזניים ולעיניים. [טיוב]
עכשיו כשהקטלוג של Radiohead בבנדקאמפ, הם חוגגים עליו. כותב המוזיקה הוותיק אנדי בטא הרכיב את ״הדרך ל-Kid A״, כתבת־פלייליסט מתנגנת שמשרטטת את הצלילים והאלבומים שהשפיעו וחלחלו לאלבום המהפכני של רדיוהד. [אנגלית, סטרימים]
עוד כתבות־פלייליסט מומלצות בבנדקאמפ: מדריך לקריירת הסולו של רובין גאת׳רי מ-Cocteau Twins, וההיסטוריה המקוצרת של סרף רוק מדרום אמריקה. [אנגלית, סטרימים]
ב-NPR כותבים על הפלירטוט המעמיק של אדל עם… ג׳ז. [אנגלית]
האמן האלקטרוני המעולה עם השם המצער Ross from Friends השתמש לאלבום החדש שלו בפיסת תוכנה שהוא כתב בעצמו, שמאזינה בכל רגע נתון לאולפן שלו, וברגע שיוצא סאונד מהמכשירים היא פותחת אוטומטית הקלטה ושומרת אותה על המחשב. זה איפשר לו לאלתר ולשחק בכל רגע שהתחשק לו. אם מתחשק לכם/ן לשחק או להשתמש בקטעים שהוא הקליט (מינוס אלה שנכנסו לאלבום), הוא שיחרר את כולם לאתר שלו. חבל שהוא לא שיחרר את התוכנה! [אנגלית]
יש לך דעות על סרטים, מוזיקה, ספרים, מחול, לא יודע, גרפיטי, עיצוב אריזות גלידה, הסאונד של מצילים בחוף הים? בוודאי שיש לך. בארבעה סרטונים קצרים, מבקרי התרבות של הניו יורק טיימס מלמדים איך לכתוב ביקורת. [אנגלית, חינם אבל עם מגבלת מאמרים]
רולינג סטון מתייחסים ברצינות, לעומק, ובצדק, למרילין מנסון, כוכב השוק־רוק שמואשם עכשיו במקרים מרובים של תקיפה מינית. כתבה נרחבת שכוללת מעל 50 מרואיינות ומרואיינים. [אנגלית]
אתם/ן לא צריכים/ות שאני אספר לכם/ן על אדל. לא צריך לפתוח ולו אחד מעשרות אלפי הכתבות שעלו החודש, לא צריך אפילו לפתוח את הרדיו, כדי לדעת שיש אלבום חדש לאדל. אדרבא, לא צריך שתהיה לך אמא רגשנית, לא צריך להיות אמא רגשנית בעצמך – בפועל או רק בתחושה – כדי לדעת שאדל קיימת, להרגיש את הנוכחות של אדל בעולם. הקול, השיער, המימז, הפגיעוּת, המבטא בהופעות בין השירים, האוויר המהדהד תמידית בין המיקרופון שלה לפסנתר, ושוב הקול הזה! אתם/ן לא צריכים/ות אותי בשביל אדל. ואדל? אדל לא צריכה אותנו. אדל היא מזג האוויר – היא פשוט שם, תמיד, וגם מי שמנסה להתעלם ממזג האוויר לא יכול לחיות בעולם בלי מזג אוויר.
במשך שנים לא ממש התעניינתי במזג האוויר, כלומר באדל. ידעתי שהיא שם, כמובן – לא יכולתי שלא לשמוע אותה גם לו התאמצתי שלא. אבל חוץ מהלהיטים הגדולים שכולם מכירים, ואת חלקם חיבבתי ואף אהבתי, לא ממש טרחתי. התנשאות? אולי. אולי דעה קדומה, לא מרושעות, פשוט כזו שתגרום לעצלות. התעצלתי להקדיש זמן כדי לבדוק משהו שתרבותית נראה שלא ידבר אליי לא כי הוא כל כך out there אלא בדיוק להיפך, כי הוא כל כך ונילי, מלודרמטי וצפוי. אבל איכשהו, האלבום החדש יצא לפני שבוע ונתתי לו צ׳אנס. הפעם התעצלתי לעמוד בפרץ – היה צריך להתאמץ ממש כדי לא ללחוץ רגע פליי על האלבום, סתם בשביל לבדוק מה כל הדיבור. ומה אני אגיד? איזה טיפש אני. ברור שאני איהנה מאדל, היא זמרת סול שמקפידה להישמע כמו זמרות סול של פעם, ואני מת על זמרות סול של פעם.
האלבום החדש ממש ממש יפה, גם אם באמצעו הוא שוקע בעיניי אחרי שלישייה מרהיבה בפתיחה. אבל הוא גואל את עצמו בשליש האחרון, ומגיע בעיניי לשיאו בשיר האחרון ממש, "Love is a game". כתבתי עליו בשבוע שעבר, בשל הזהות המפתיעה של מנגינת הפזמון שלו לזו של ״23״ של קליאו סול. את שניהם הפיק וכנראה הלחין Inflo, ובשניהם הפזמון מגיע מאוחר מאוד בשיר, ובשניהם המהלך המלודי וההרמוני בפזמון זהה לחלוטין לאוזניים שלי. אבל מסתבר שהמהלך הזה כל כך מפעיל אותי שיש לי בלב מקום לשני שירים שונים מאוד עם פזמון זהה. קליאו סול שרה בכנות מרסקת לאמא שלה: ״כמעט שברת אותי, אמא״, וכל הכאב שלה מתנקז לעלייה, עלייה, עלייה ונפילה של הלחן. אדל שרה לעצמה על הטיפשות שבלהתאהב שוב, בטקסט שנשמע, ובכן, כמו שיר סול משנות השישים. אבל זה עובד, זה כל כך עובד שאני מוצא את עצמי שר את הפזמון הזה לבן שלי (אני מקווה שהוא לא מבין את המילים – להתאהב זה רעיון טוב), וגם סתם לעצמי. אני מוצא את עצמי חוזר לשיר הזה שוב ושוב, עם העמקים של הבתים שלו וההר הענקי של הפזמון – העלייה, העלייה, וגם התופים שנשמעים כאילו וו טאנג קלאן היו שמחים לסמפל אותם. מי ידע שאתאהב כליל בשירים של אדל? לא יודע, אולי כל מי שמכיר אותי. [סטרימים]
עוד מזה? הירשמו ותקבלו כל עונג חדש ישר למייל. עדכונים כמעט יומיומיים אפשר למצוא בטלגרם של העונג ובסטוריז באינסטגרם שלי. נתקלתם בלינק נפלא? הפליאו לי אותו למייל.
שתהיה שבת שבוגי! איזה כיף.
לגבי האייטם על הבחירות של אמנדה פטרוסיץ׳,
האלבום של the weather station פשוט מעולה לדעתי. חורש עליו כל השנה, יש בהם משהו שונה שפשוט כיף לשמוע. מומלץץץ
אץ לבדוק!
גם רדיוהד כולם בנים, גם המלחמה בסמים… וכן גם רב הפוסטים שלך כולל הפוסט על התכנית רדיו ההיא שעוברת מהקצה לגל"צ… אה רגע… זאת הבחירה של CERCLE לבחור איזה די ג'יי לבחור לצלם. אני חושב שעיקר ההתחשבות שלהם הייתה באומנות של מי הם אהבו יותר. וזה הבאטם ליין, אנחנו קוראים את הבלוג שלך כי יש לך כישרון וזמן וסובלנות למצא את הדברים הכי יפים ומרגשים ומלבדים שיצאו בשבוע האחרון, וזה הדבר היחיד שאמור להגדיר את הדברים הללו, לא המין, העור הגיל השפה או כל פרמטר אחר שלא קשור ליצירת אומנות.
אני לא ממש מסכים איתך. אם נלך עם ההיגיון שלך, לפיו סרקל או איזה גוף שלא יהיה בוחר את האמנים לפי הכישרון או לפי כמה האמנות היא יפה וטובה – וכל או כמעט כל האמנים שנבחרו הם גברים, אז מה המסקנה? שגברים מוכשרים יותר? שגברים יוצרים אמנות טובה ויפה יותר? שדיג׳ייז עם אשכים מתקלטים טוב יותר מדיג׳ייז בלי?
אני מסכים שגם בעונג שבת ובתכנית שלי אין איזון מייצג (כלומר זהה ליחס באוכלוסייה) של גברים ונשים, ואני לא שמח מזה. אני משתדל להיות מודע לזה ולכל הפחות להצביע על זה כשזה קורה ולא ללכת לפי מה שאני רואה (הייצוג של גברים וההזדמנויות שגברים מקבלים בתעשית המוזיקה, במיוחד גברים לבנים, גדולים בהרבה מאחרות ואחרים) אלא לעשות את הטיפה מאמץ הנוסף כדי לראות מעבר למי שקל לו יותר להגיע לקהלים ולחשיפה. השאלה פה איננה ״מי יותר מוכשר/ת״ אלא למי קל יותר להגיע לחשיפה, קהל ומעמד, ולמה קל להם יותר לעשות את זה מאשר לנשים, או לגברים שחורים, למשל.
פינת החדשות הטובות השבוע טובה במיוחד
תודה יערה, אלה חדשות משמחות בפני עצמן!
האמת שאת 33 ושליש גיליתי לפני כמה שבועות באיזו נסיעת רכבת לילית הזויה והוא עשה לי את הדרך. שמעתי את המראיין ודנטה רוס מדברים על פולס בוטיק של הביסטיז(ספר מעולה, גם האפדייט שלו שיצא כמה שנים לאחר מכן). בקיצור, היה מדהים.
כל מה שכתבת על המלחמה בסמים – בול!