אני לא זוכר מתי התאהבתי עד כלות בדבר הזה שעושה The Streets, אבל זה בוודאות לא היה בזמן אמת. כן, שמעתי את Original Pirate Material כשהוא יצא ב־2002, ואהבתי חלק מהביטים הקצוצים, אבל לא ממש הבנתי. לא את המבטא, לא את הסטייל, לא את הטו סטפ גאראז׳ (״מה קרייג דיוויד עכשיו?״ בטח חשבתי לעצמי), לא את הסיפורים במילים, לא את ההקשר. עם השנים, כשהשירים חזרו אליי ברגעים שונים ואז אני התחלתי לחזור אליהם, התחלתי להיקשר. בהתחלה צלילית בלבד, ואז גם למבטא הממכר הזה, ואז למילים, ואז לסיפור של האלבום הזה, שהופק והוקלט כולו על ידי מייק סקינר בדירה שלו כשהיה אלמוני בן 22 שבפוקס יצא לו סינגל מצליח (הוא שלח דמו לצייד כישרונות בלונדון והוציא את "Has it come to this" שנסק במצעד הבריטי). כשהתחלתי להרחיב את עולם התיקלוט שלי ולנגן את מה שאני אוהב ולא רק את מה שצריך, אחד הדברים שחזרתי אליהם שוב ושוב ושוב – בעיקר בבית שלי לבד, כשאני מתאמן – הוא הקטע שפותח את אלבום הבכורה הבדיעבד לגמרי פנטסטי, אפילו מכונן, של דה סטריטס, "Turn the page". פאק, אני אוהב בו כמעט כל תו, כמעט כל שנייה. איך אלמוני עני מדרום לונדון שרק הידיים שלו נגעו בשיר הזה יוצר משהו שהוא לא פחות מ-epic. הוא אפי מהשנייה הראשונה, מדגימת הכינורות הזו שיוצרת מתח (ואני לא בטוח שהיא לא ההשראה לשיר הזה של ג׳סטיס), הביט השבור הקלאסי של UK garage, שבזמנו שנאתי והיום אני חולה עליו, הפראזה החגיגית הזו שנכנסת, ואז הראפ – במבטא כבד, קול שנשמע כמו הדילן של הראפ – איזה כלומניק מהרחוב שממש לא נשמע כמו ראפר אבל החליט פתאום שמותר לו להחזיק מיקרופון – שמצד אחד הוא כולה הצהרת כוונות רברבנית קלאסית של ראפרים, ומצד שני הוא פאקינג שירה, של משוררים, שירה אפית כמעט. ברצינות, אני לא יכול להאזין לשלוש הדקות האלו שנוצרו על איזו תוכנה במחשב נייד בחדר שינה ב־2001, בלי לדמוע. זה שיר מושלם, ואין דבר יפה יותר מאשר להגניב אותו פתאום באיזה סט ולראות מי מבין/ה. "Be brave, clench fists" ✊🏼✊🏼✊🏼. [סטרים. בונוס] קרא/י את המשך הפוסט

היי, כולן/ם!

לפני הכל, תודה שאתן ואתם פה. אני אומר את זה הרבה, אבל באמת שזה הכי לא מובן מאליו, והכי משמח, לקבל תמיכה מתמשכת או מזדמנת למסע האצירה והיצירה המתמשך הזה שנקרא העונג. בלי עיניים ואוזניים בצד השני זה סתם היה אובססיה עצובה, ובלי לבבות שנפתחים ותומכים מהצד שלכןם זו הייתה אהבה חד צדדית.

אז איזה כיף שאנחנו יחד.

אפרופו מסעות יצירה מתמשכים, השבוע התחלתי אחד כזה בחיי הפרטיים ולרגל העומס החריג, החלטתי להשהות לכמה שבועות את העונג השבועי. זה כבר עכשיו נושך לי את הלב בגעגועים אז אני מקווה לחזור במהרה. בינתיים, אנסה לעדכן לכל הפחות בטלגרם על חמישי בחצות ואלבומים חדשים.

חשוב לציין: כל התומכות והתומכים בפטריאון משלמים פר פוסט שמתפרסם, אז אם לא מתפרסם – לא תשלמו. מוזמנות/ים להצטרף ולתמוך פה.

מחכה מאוד לחזור לדייט השבועי שלנו, וכנראה שיהיו לי גם חדשות מוזיקליות מרגשות כשאשוב.

חיוכים,
גיאחה

נפלתי באלפא. זה לא וריאנט של קורונה – או שכן? – אני מתכוון ל-Alpha, אלבום הבכורה הכה מצוין של שרלוט דיי וילסון שיצא לאחרונה ונחרש אצלי לא מעט. אני בכלל לא ידעתי שאני אוהב במיוחד את שרלוט דיי וילסון, שהכרתי לפני כמה שנים מהסינגל המושלם שלה "Work", אבל אחת ההפתעות הנעימות ביותר במוזיקה היא להכיר מישהי מרחוק כמה שנים, אפילו לתת צ׳אנס לאלבום אחד או שניים או שלושה שלה ולא להתרשם במיוחד, ואז להיתקל פתאום במשהו שלה שגורם לך להתאהב עד כלות. סימנים מחשידים הופיעו בשנה שעברה, כשלא הצלחתי להפסיק לנגן את הסינגל שלה עם סיד, "Take care of you", אבל עד שהגיע האלבום לא תפסתי מעצמי מעריץ. האלבום הזה נכנס לי ללב בעדינות ובעקשנות, בלי הצהרות גדולות – בכלל, אין הצהרות גדולות באלבום העדין והמדויק הזה, שווילסון הקנדית הפיקה וכתבה כמעט את כולו בעצמה. השיר עם Badbadnotgood פנטסטי, הסינגלים אש, אבל שומדבר לא לפת את לבי כמו "Changes", שיר שנשמע לי מיד כאילו הלך איתי שנים. יש בו פראזה זעירה חוזרת, יש בו סולו קטן ויפה בסוף של – סקסופון? קלרינט? – וכמו השינויים שבכותרתו הוא סבלני, עקשן ואי אפשר לעמוד בפניו. [סטרים] קרא/י את המשך הפוסט

אני מרגיש קייצי. אחרי גל החום המשוגע שהכה פה, הקיץ בוונקובר חזר לנועם הרגיל שלו, המתוק והעסיסי והריחני. זה שולח את האוזניים שלי לאיזורים ספציפיים. פחות מלנכוליה, יותר חלונות פתוחים. וחלונות פתוחים אצלי בראש פירושם מוזיקה משחררת ומשוחררת, מוזיקה מחייכת. מוזיקה ברזילאית, דיסקו האוס, רומבה, בלוז – מוזיקה שלמרות שמה היא מרוממת – ותמיד, איפה שאפשר וכמה שיותר, כלי נשיפה. כשחצוצרה פורצת לשיר, זה כמו לפתוח וילון ולהכניס שמש. אל הצמד Brasstracks התחלתי לשים לב ב־2016, כשהפיקו את "No problem" המעולה של צ׳אנס דה ראפר וניגנו ב-"Am I wrong" המושלם של אנדרסון פאק. מאז אני שם עליהם אוזן, והם הגיחו ככותבים או נגנים אצל מארק רונסון, הארי סטיילס ואחרים, אבל לטעמי הם בשיאם כשהם מקליטים קאברים. הרעיון פשוט – אחד מהם מתופף, השני מנגן בכלי נשיפה. ברבים. הם הקליטו קאברים מדהימים ל-Lil Uzi Vert, לדרייק, למריה קארי ולקנדריק לאמאר, בין היתר, אבל דווקא קאבר חדש שלהם לשיר שלא הכרתי קודם העיף לי השבוע את המוח. בסבנטיז, הכניס ג׳ון סבסטיאן (לא באך) שיר למקום הראשון במצעד האמריקאי, "Welcome back Kotter", בזכות סדרת הטלוויזיה המצליחה שזה היה שיר הפתיחה שלה ושהכירה לעולם שחקן צעיר, ג׳ון טרבולטה. שיר באמת חמוד רצח. אבל בשבוע שעבר Brasstracks לקח את "Welcome back" ועשו לו מה שזוגתי קוראת לו "horn improvement". הם פשוט חיצצרו לו את הצורה, והשמחה האדירה שמתפוצצת ממנו עשתה לי את השבוע. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

כבר כמה שנים שאני עף על Doja Cat. אני לא עוקב אחריה בסושיאל, שם הבנתי שיש לה חיים נרחבים ועשירים בפני עצמם, אלא רק אחרי המוזיקה שהיא לא מפסיקה להוציא. אני מת על הקול שלה, מת על הקלות שבה היא מזגזגת במהלך שירים בין להיות זמרת טובה ללהיות ראפרית מעולה, מת על ההפקות התמיד מרימות ולפרקים מצחיקות שהיא דואגת להרים סביבה, ובעיקר מת על האישיות שעוברת דרך המיקרופון: אישה צעירה, בטוחה בעצמה, חרמנית רצח, שבאה לדפוק שוטים. יש לה אלבום חדש, ארוך מדי, שמנסה להשלים את המהלך שלה מראפרית־זמרת בנסיקה לסופרסטאר. היא אפילו גייסה את השמות הכי גדולים בעולם הפופ כרגע, The Weeknd ואריאנה גראנדה (שמחזירה לה טובה על האירוח באלבום שלה משנה שעברה). אני לא חושב שזה יצליח לה, וזה משמח אותי. לא שאני רוצה שהיא תיכשל – אדרבא, שתתפוצץ – אלא שאני חושב שהיא לא תתפוצץ כי בניגוד לוויקנד ולגראנדה, דוג׳ה לא רוצה ואולי לא יכולה להיות מוקפדת. מושקעת? כן. אבל הדמות האמנותית/ציבורית שלה היא בלגן. בעיניי חינני ומשמח, אבל היא אפילו כשגראנדה שרה "fuck me till the daylight" היא איכשהו נשמעת נקייה והגונה יותר מדוג׳ה בכל יום רגיל. דה וויקנד, מצדו, כל כך מקפיד על התדמית והלוק והסאונד שזה מספיק חלול ואסתטי כדי לפנות לקהל הכי גדול. דוג׳ה קמה שיכורה וחרמנית, מה זה חרמנית, כל החצי הראשון של האלבום החדש שלה נשמע כאילו הוא נכתב עם דבר אחד בראש. היא כמובן חלק משרשרת ארוכה ומשמחת של ראפריות ששרות בגלוי ובחיוב על החשקים המיניים שלהן, אבל נדמה שאם אצל לי׳ל קים או אפילו ניקי מינאז׳ זה נעשה בדרך לשבור טאבו או מחסום תרבותי, דוג׳ה מרגישה הכי נוח בעולם לשיר על סקס, כל הזמן, כמו שהיא מרגישה הכי בנוח להיות עירומה. "Naked" הוא השיר האהוב עליי כרגע באלבום החדש של דוג׳ה, Planet her. הוא שיר חרמנות קלאסי ופשוט מאוד של דוג׳ה, שרוצה להגיע כבר לרגע הזה שבו היא ובן זוגה לאותו רגע יוכלו להתפשט כבר. ויותר מזה, היא רוצה שהבחור יפסיק להיות כל כך לחוץ וירגיש גם הוא בנוח. הביט הטיפה אפריקאי, עם דגימה משונה ונהדרת מקטע אלקטרוני, רק הופך את שיר החרמנות המבורך הזה לעוד יותר כיף. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט