קלאב מיקס, רימיקס, קאבר, אדיט, רי־אדיט, בוטלג, פליפ… בניגוד למה שטוענת סדרת הרשת, לא הכל הוא רימיקס (אלא אם כן מנסחים מחדש את ההגדרה של רימיקס כ״שינוי מצב קיים״, ואז כן, הכל הוא בהחלט שינוי, שהוא כידוע הקבוע היחיד). אבל רימיקס הוא בהחלט רימיקס, למרות השימוש הרווח מדי במילה הזו. בשנים האחרונות, למשל, יצאו כל מיני גרסאות ״רימיקס״ שהיו אותו השיר בדיוק אבל עם עוד בית אורח (ר׳ כאן, כאן, כאן לדוגמה). במובן הכי טכני של המילה, זהו רימיקס: טכנאי כלשהו היה צריך לפתוח מחדש את ערוצי השיר השונים, לפחות בחלק שבו יש בית חדש, ולהוסיף עוד ערוץ במיקס (עם עוד כמה התאמות). אבל זה לא רימיקס במובן שאנחנו חושבות/ים על רימיקס: ערבוב מחודש של חלקי השיר, בין אם זה שינוי הסדר שלו (אדיט, רי־אדיט), שינוי הסאונד או השכבות השונות של הביט/מוזיקה שלו (רימיקס, פליפ, או בוטלג אם זה נעשה בצורה לא רשמית).

ואז ישנו הזן המשונה, הנדיר והמרתק ביותר, שאני לא יודע איך לקרוא לו. יובל מאירי, המתכנה Mayor, קורא לו פליפ, או נכון יותר פילפ, שזה פליפ שעשו לו פליפ. מפולפ, האי־פי שהוא הוציא השבוע, הוא מפתיע – אני לא זוכר שנתקלתי במשהו כמותו במוזיקה הישראלית (אבל סביר להניח שאני פשוט לא זוכר). Mayor לקח פה שישה שירים של ראפרים – פלד, טדי נגוסה ויסמין מועלם, כהן ומושון ומיכאל סוויסה – ומחק להם את המוזיקה לגמרי. הוא השאיר רק את הראפ והשירה כמו שהם, בלי לגעת. מתחתיהם הוא הניח מצע חדש לגמרי: נשמע שהוא הקליט מוזיקה חדשה, חציה חיה, חציה מסומפלת. הגרסה שלו ל״זה בדם שלי – מאיור פילפ״ של טדי נגוסה ויסמין מועלם היא לא רק יפהפיה, חכמה ועשירה, היא גם מעוררת מלא מחשבות. כמה מהתנופה של שיר ראפ אנרגטי נובעת מקצב הראפ, וכמה מהביט? כמה מהתנופה הזו נשארת גם כשהופכים את המוזיקה לעצלה? עד כמה התבגרה סצינת ההיפ הופ הישראלית שהיא יכולה לשתף פעולה רשמית עם פרויקט כזה? אם הייתי שומע קודם את גרסת הפליפ, ורק אז את המקור, איזו מהן הייתה נשמעת לי יותר ״טבעית״ לשיר, ואיזו זרה? למי ״שייך״ השיר הזה? מתי שיר מתקבע וכמה הוא עוד יכול להשתנות ולהישאר אותו השיר? [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

היי, רוצה לשמוע משהו טוב? אני יודע שכן, הרי באת לעונג שבת בדיוק בשביל זה. זה התפקיד שלי פה: לחפש, לשים לב, לאסוף, לבחור ולהגיש לך משהו טוב לשמוע. זה עונג גדול מאוד, לקבל מוזיקה נהדרת. כמו אוכל טעים, רק שהוא אף פעם לא נגמר. יש תענוג גדול גם בחיפוש של המוזיקה, בדפדוף הבלתי נגמר בין אלבומים חדשים וישנים, בין שירים אהובים ועלומים. יש חופש בכניעה לשטף האדיר, האינסופי, של מוזיקה, בלהישטף בה ולצאת מהצד השני נקי יותר. יש אושר בחיפוש ולאו דווקא במציאה. כמו אוכל: שמחה גדולה לקבל אוכל טעים; שמחה גדולה להכין אוכל לאחרים. לפני 25 שנה יצא אלבום שכל מה שהוא עשה היה את זה: הוא אסף מוזיקה מהממת, מרתקת, יפהפיה, עלומה, נשכחת, והוא סידר אותה מחדש והגיש אותה מתוך סקרנות ואהבה גדולה לכל מי שהייתה מוכנה לשמוע. בצורה ענייה מאוד, זה מה שאני עושה בעונג שבת מדי שבוע. בצורה הגבוהה ביותר, זה מה שעשה לפני 25 שנה DJ Shadow, האיש שהלך בעקבות גיבורי ההיפ הופ שלו, בילה שנים בחנויות תקליטים וחדרי אחוריים של חנויות תקליטים, שחק את קצות אצבעותיו על ארגזים מאובקים ופטיפונים מסתובבים, אסף ערימה גדולה של אבני חן מוזיקליות ושיבץ מהן אלבום מופת מוזר, מרתק, מהפכני, אלבום שהוא היפ הופ אבל הוא אמביינט, שהוא חלום מתמשך אבל הוא גם שואוקייס מדוקדק של אספנות ושיבוץ. אלבום שעשוי 100% דגימות ו־0% אורחים, בתים ופזמונים. הוא קרא לו Endtroducing….. – כן, כולל 5 הנקודות האלו. במספיק מקומות אחרים כתבו כמה האלבום הזה השפיע ושינה את מה שבא אחריו. אני רק פה כדי לה(ז)כיר לכם/ן אותו, ולבקש שתקשיבו ל-"The number song" ואל תחכו לווקאלס או לסקרצ׳ים, אלא נסו להקשיב לשיר מתוך הבנה שהזמר האמיתי בשיר הזה הוא המתופף. ואז באמת תשמעו משהו טוב. [סטרים] קרא/י את המשך הפוסט

בעונג הקודם וגם בעונג הזה יש כמה אייטמים סביב האלבום החדש של קנייה ווסט. אם זו לא כוס התה שלכם/ן, תתעלמו. אבל אני רוצה לכתוב השבוע על שני שירים של ווסט. אחד מהם יצא לפני 14 שנה, השני לפני שבוע. "Flashing lights" הוא, חלק מהזמן, השיר האהוב עליי של קנייה. כמו עם כל אמן שאני אוהב מאוד, התואר הזה משתנה תדיר. אני אוהב את השיר הזה בגלל הבית השני שלו, שבו ווסט עושה כמה מהדברים האהובים עליי בראפ בכל הנוגע לחרוזים ולשנינויות, אבל בעיקר אני אוהב אותו בזכות ההתנגשות שמבעירה לו את המנוע. השיר הזה מורכב בסך הכל משני חלקים שחוזרים אחד אחרי השני בלי סוף: ארבע תיבות של כינורות עדינים ודרמטיים, ואז ארבע תיבות של ליין סינתיסייזר מגמגם. שניהם פשוטים מאוד מוזיקלית, פשוטים בטירוף, ושניהם יושבים על אותו גרוב תופים לאורך כל השיר. אבל בעיניי הברק האינסופי של ווסט כמפיק הוא לא המוזיקליות שלו אלא הפופ־ארטיות שלו: ההחלטה להצמיד את שני המרקמים הלא קשורים האלה, לדאוג שהם יהיו פשוטים מספיק כך שיעבדו ביחד למרות המרחק הגדול ביניהם, ולהפוך אותם לצמד לגמרי לא מובן מאליו, שבדיעבד הופך להיות הדבר הטבעי ביותר. כמו חסה וקציצת המבורגר.  אני כל כך אוהב את הביט הדו־ראשי הזה שאני מתקלט אותו מתי שאני רק יכול, וכששמתי לב שעוד שיר מופת שלעולם לא יימאס עליי, "Drop it like it's hot", בנוי באותה מחזוריות, לא הייתה לי ברירה אלא להניח אותם אחד על השני. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

ההתפוצצות לא זהה בהיקף שלה, אבל מה שקורה בשנים האחרונות עם Sault, ההרכב ה״מסתורי״ מלונדון שמוציא לפחות אלבום בשנה, לפעמים שניים, כולם מצוינים ומעלה, מזכיר לי טיפה את הימים המוקדמים של The xx או רוזליה או אפילו, אם אתם זקיינים כמוני, דמיאן רייס. שוב, אני יודע – המימדים שונים מאוד. אבל האדוות זהות. לאף אחד מההרכבים האלה לא היה להיט עולמי ענק שהתפוצץ ברדיו והפך אותם לגדולים. גם אם זכו להצלחה יפה במולדתם, בעולם המוזיקה שלהם התפשטה מפה לאוזן, כשקודם כל עפים עליהם מוזיקאים ואנשים מעבירים אותם מאחד לשני. פעם היו משאילים דיסקים, היום שולחים במסנג׳ר לינקים לספוטיפיי או יוטיוב – אותה פרקטיקה. אני מרגיש שככה הסאונד של Sault מתפשט במרחב – לא מפץ ענק עם אדוות צונאמי אלא טפטוף מתמשך שהופך כל מאזין/ה שנרטבת ממנו לברז קטן שמטפטף אותו הלאה.

סולט כותבים ושרים על, מתוך וגם לקהילה השחורה, הם שרים על ההיסטוריה וההווה והעתיד של הקהילה השחורה, והצלילים שהם מביאים לקוחים גם הם מאותה קהילה: היפ הופ וסול, ג׳ז ו-rare groove, אר׳נ׳בי מהפיפטיז והסיקסטיז, ואיך שלא תקראו לסגסוגת המסחררת של סטיבי וונדר בסבנטיז. האלכימאי הראשי הוא המפיק, Inflo. אינפלו לא זוכה לנראות שזוכים לה מפיקי היפ הופ אחרים ברמתו, אבל האיש לא מפספס כבר כמה שנים רצוף, בין אם הוא מפיק את ההרכב שלו, ראפרים מסביב, או את אלבומי הסולו של הסולנית העיקרית של סולט, קליאו סול. האלבום החדש שלה הוא הסאונד של סולט אבל כשהוא מכוון לזווית אחרת: פחות חברתי, היסטורי, קהילתי, פוליטי – אלא אישי לגמרי. סול כתבה אלבום מאוד אישי, Mother, על האמהות הטרייה שלה ועל היחסים המורכבים שלה עם אמא שלה. יש לזה כוח אחר לגמרי מהמחאה של סולט, לפעמים חזק יותר. ״23״, שהגרוב שלו מזכיר מאוד וכנראה לא במקרה את "Mercy mercy me" של מרווין גיי, הוא שיר כל כך יפהפה שאני פשוט לא מצליח להפסיק לשמוע אותו כבר שבועיים. כל יום, כמה פעמים. הנה אני מטפטף אותו גם לכם. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

בהרבה יותר מדרך אחת, מוזיקה היא נחמה. לא במקרה אנחנו פונים אליה כשנשבר לנו הלב או סתם עובר עלינו יום גרוע, ומצפים שתעשה את הקסם הזה שהיא עושה. ברוב המקרים, לפחות בניסיון שלי, היא נענית. עבור חלק מהמוזיקאים/יות, עצם יצירת המוזיקה היא סוג של פורקן, ריפוי, ונחמה. דרך להתיר את הפקעות שבפנים או לכל הפחות להעלים אותן לכמה רגעים. הרבה פעמים, כשמוזיקאי/ת יוצר/ת שירים כאלה, הם יכולים לעבוד עלינו לנחמה או להיפך, להפעיל אצלנו כאבים דומים. 

יש בי רעב גדול לשירים שנוצרו מהדחף לנחם ולרפא את היוצר/ת עצמו/ה ומצליחים לנחם את המאזין/ה בלי להסתכן בהצתת להבת הכאב אצל הקהל. לא קל למצוא אותם, וכשאני מוצא אותם אני לא מרפה בקלות. כזה הוא השיר של ג׳וני פרירסון. פרירסון היה גיטריסט צבא הנגנים המיומן של הלייבל Stax בשנות השבעים. אחותו היא הזמרת המצוינת וונדי ריד. בדיוק כשהוא התחיל להשקיע בקריירת סולו עלה המספר שלו בגורל. השנה הייתה 1968, ופרירסון גויס לצבא ארה״ב ונשלח לחזית התופת של וייטנאם.

מה שהוא ראה שם גרם לו לזכות בשובו הביתה בתיוג הארכאי ״הלום קרב״, שהיום אנחנו יודעים לתאר כ-PTSD על תסמיניו השונים והמטלטלים. בעשורים שבאו אחר כך הוא עבד פה ושם בממפיס, שידר ברדיו מקומי תכנית גוספל, ומדי פעם, כשנחה עליו הרוח בתחילת שנות התשעים הוא נכנס לגראז׳ שלו, הפעיל את הטייפ קסטות והקליט שיר פה, שיר שם. את הקסטות הוא חילק לחברים ומכרים ומכר בחנויות שכונתיות. הוא מת אלמוני ב־2010, והקסטות, מי יודע לאן הן התפזרו. חוץ מאחת. את האחת הזו מצא אספן תקליטים, נדהם, ושלח ללייבל שהתמחה בהוצאות מחודשות. הם גאלו את האסופה הזעירה הזו, שנשמעת חד משמעית כאילו היא הוקלטה בגראז׳ על טייפ קסטות, והביאו לאוזניים שלי, ועכשיו שלכם, את "Have you been good to yourself", שיר עזרה בדרך, שיר שדואג לך ושואל: האם היית טוב/ה לעצמך? האם ישנת שמונה שעות בלילה? האם התרחקת מסמים? האם אכלת אוכל מתאים? האם פעלת לפי עשרת הדיברות?

בימים האלה של self-care, השיר הזה נשמע חדש ועתיק בו זמנית. השיר הזה, שעל פי בתו של פרירסון הוא הקליט כדרך להרים את עצמו ולרפא את עצמו, מנחם אותי בכל פעם מחדש. אפילו כשאני לא צריך נחמה. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט