עונג שבת: עוד שיר נחמה
בהרבה יותר מדרך אחת, מוזיקה היא נחמה. לא במקרה אנחנו פונים אליה כשנשבר לנו הלב או סתם עובר עלינו יום גרוע, ומצפים שתעשה את הקסם הזה שהיא עושה. ברוב המקרים, לפחות בניסיון שלי, היא נענית. עבור חלק מהמוזיקאים/יות, עצם יצירת המוזיקה היא סוג של פורקן, ריפוי, ונחמה. דרך להתיר את הפקעות שבפנים או לכל הפחות להעלים אותן לכמה רגעים. הרבה פעמים, כשמוזיקאי/ת יוצר/ת שירים כאלה, הם יכולים לעבוד עלינו לנחמה או להיפך, להפעיל אצלנו כאבים דומים.
יש בי רעב גדול לשירים שנוצרו מהדחף לנחם ולרפא את היוצר/ת עצמו/ה ומצליחים לנחם את המאזין/ה בלי להסתכן בהצתת להבת הכאב אצל הקהל. לא קל למצוא אותם, וכשאני מוצא אותם אני לא מרפה בקלות. כזה הוא השיר של ג׳וני פרירסון. פרירסון היה גיטריסט צבא הנגנים המיומן של הלייבל Stax בשנות השבעים. אחותו היא הזמרת המצוינת וונדי ריד. בדיוק כשהוא התחיל להשקיע בקריירת סולו עלה המספר שלו בגורל. השנה הייתה 1968, ופרירסון גויס לצבא ארה״ב ונשלח לחזית התופת של וייטנאם.
מה שהוא ראה שם גרם לו לזכות בשובו הביתה בתיוג הארכאי ״הלום קרב״, שהיום אנחנו יודעים לתאר כ-PTSD על תסמיניו השונים והמטלטלים. בעשורים שבאו אחר כך הוא עבד פה ושם בממפיס, שידר ברדיו מקומי תכנית גוספל, ומדי פעם, כשנחה עליו הרוח בתחילת שנות התשעים הוא נכנס לגראז׳ שלו, הפעיל את הטייפ קסטות והקליט שיר פה, שיר שם. את הקסטות הוא חילק לחברים ומכרים ומכר בחנויות שכונתיות. הוא מת אלמוני ב־2010, והקסטות, מי יודע לאן הן התפזרו. חוץ מאחת. את האחת הזו מצא אספן תקליטים, נדהם, ושלח ללייבל שהתמחה בהוצאות מחודשות. הם גאלו את האסופה הזעירה הזו, שנשמעת חד משמעית כאילו היא הוקלטה בגראז׳ על טייפ קסטות, והביאו לאוזניים שלי, ועכשיו שלכם, את "Have you been good to yourself", שיר עזרה בדרך, שיר שדואג לך ושואל: האם היית טוב/ה לעצמך? האם ישנת שמונה שעות בלילה? האם התרחקת מסמים? האם אכלת אוכל מתאים? האם פעלת לפי עשרת הדיברות?
בימים האלה של self-care, השיר הזה נשמע חדש ועתיק בו זמנית. השיר הזה, שעל פי בתו של פרירסון הוא הקליט כדרך להרים את עצמו ולרפא את עצמו, מנחם אותי בכל פעם מחדש. אפילו כשאני לא צריך נחמה. [סטרימים]
חמישי בחצות של עשירים השבוע, במיוחד בכל הנוגע להאוס ואלקטרוני אבל ממש לא רק.
שירים חדשים מ־Caribou, חבר׳ה מאנגליה, ביטלס משהו? חמודים, קותימן, נגה שלו, Django django, Ross from סינגל כפול בהפתעה של friends, Gorillaz, קורטני בארנט שרה וולווט אנדרגראונד, My morning jacket, ג׳ז – לא הסגנון, הראפרית, טדי נגוסה, אירוחים של איגי פופ, קנדריק לאמאר וטיילור סוויפט, Self Esteem, רינה סוואיאמה מבצעת מטאליקה, הירומי, Shamir, מריסה נאדלר, Tora, Headie One,
ובחזית המועדונית יש קטעים חדשים של Islandman, Moullinex, Âme, Matvëi, A-trak, נינה קרביץ ברימיקס של Solomun, Pat Lok, Asa Moto, רימיקס של Master at work (!) ל-Busy P, שת״פ של ME&, ראמפה, אדם פורט ואלי לאב שלמרות השמות המדהימים אחד אחד נשאר יפה אבל לא מפיל, Ross from Friends, Dimitri from Paris, מארי דיווידסון ועוד. יאללה מסיבה? [ספוטיפיי]
שבוע יפה ממש באלבומים חדשים – בקושי הספקתי להגיע להאזין להם אבל אני הולך להאזין כנראה לכל אלה כי אני סקרן מאוד.
◼︎ האלבום השני של Big Red Machine הגיע, והפעם אארון דסנר וג׳סטין ורנון מארחים במכונה שלהם את אנאיס מיטשל, Fleet Foxes, טיילור סוויפט, שרון ון אטן, ליסה האניגן, בן הווארד, This is the kit ועוד, ושליש מהאלבום הוא שירים בלי אורחות ואורחים. זה הולך להיות נעים מאוד.
◼︎ ההרכב הקנדי המתוק להפליא Men I Trust, שהאלבום האחרון שלו הפך במפתיע לאחד מאלבומי השנה שלי ב־2019, חזר באלבום חדש עם שם מצוין, Untourable album (למרות שמו, הם אכן יוצאים לטור).
◼︎ נגה שלו המופלאה חזרה באי־פי חדש, מכתבים לילדה, ואני מופתע שהספקתי לשכוח כמה היא טובה. אני חייב לחזור להאזין לה יותר.
◼︎ Chvrches חוזרים באלבום רביעי, Screen violence. יכול להיות שנגמר לי מהם, אבל אתן צ׳אנס לאלבום.
◼︎ האלבום המדובר של Halsey, בהפקת הצמד טרנט רזנור ואטיקוס רוס, הגיע ואף על פי שמעולם לא ממש האזנתי להאלסי, הדיבור סביבו סוחף מספיק כדי לתת צ׳אנס.
◼︎ Outkast לא מתכננים להתאחד בזמן הקרוב (או שכן, מה אני יודע, הם לא מספרי לי כלום) אבל הם חוגגים בשמחה 25 שנה ל-ATLiens עם גרסה מחודשת ומורחבת שכוללת את הגרסאות האינסטרומנטליות של כל האלבום, ורמיקס חדש שזכה לקליפ אנימציה חדש.
◼︎ ובכן, הפתעה: הביטלס מוציאים *עוד* גרסה ל-Let it be. הפעם היא לא ערומה, אלא במיקס משופר שמקרטני אומר עליו דברים מעודדים מאוד – לא שהיו לי תלונות על המיקס עד עכשיו. לקראת המהדורה החדשה, שצפויה לצאת באוקטובר לפני הסדרה התיעודית עליהם של פיטר ג׳קסון, הם שיחררו השבוע סינגל משולש שכולל מיקס חדש לשיר הנושא, הקלטה של ביצוע על הגג של "Don't let me down" ועוד מיקס מוקדם של "For you blue".
וגם ◼︎ The Bug באלבום חדש בנינג׳ה טיון ◼︎ אסופת שירים נדירים של Goat ◼︎ פטי סמית׳ הוציאה אלבום הופעה באולפן ◼︎ מה פספסתי? [סטרימימים]
צ׳רלי ווטס, המתופף של הרולינג סטונס, מת השבוע בגיל 80. מבין עמודי התווך של הסטונס – כלומר החברים המייסדים שמעולם לא עזבו את הלהקה – ווטס היה הדמות הכי מעניינת, או לכל הפחות הכי מסתורית. ג׳אגר וריצ׳רדס דאגו לטפח את התדמית והמיתוס של עצמם בלי הפסקה, בכוונה או לא, יצרו אגדות ושערוריות, בדיחות ומחוות, דיברו על עצמם בלי סוף לאורך השנים, ובמובן מסוים יצרו את מיתוס הסקס סמים ורוקנ׳רול בדמותם.
ווטס, לעומת זאת, היה שם כדי לתופף. זה מה שעניין אותו, והוא עושה את זה מצוין ובלי הרבה בלגן, הדוניזם או אפילו תלבושות צעקניות (ולכן תמיד התלבש הכי טוב בלהקה). הוא מבחינתו היה בכלל מתופף ג׳ז. מן הסתם, יש המון כתבות על ווטס השבוע, אבל מקום טוב להתחיל הוא 8 הדקות האלה של NPR (יש גם גרסת טקסט) שבהן ווטס עצמו מדבר בהקלטה מ־1991.
הרולינג סטונס עצמם, אגב – אחרי ששיחררו הודעות אבל ומחווה – הודיעו שהם יופיעו כמתוכנן בסיבוב ההופעות האמריקאי הקרוב. [אנגלית]
טום טי הול, אגדת קאנטרי שבין היתר כתב כמה משירי הקאנטרי האהובים עליי, מת השבוע בגיל 85. [אנגלית]
אוף, שבוע של אבדות. שבע שנים אחרי מותו של פיל אברלי, מת השבוע בגיל 84 אחיו הגדול דון אברלי, המחצית השנייה של The Everly Brothers. [אנגלית]
חדשות מרעישות בעולם האמנות: ״נערה קוראת מכתב ליד חלון פתוח״, אחד הציורים המפורסמים של יאן ורמיר (״האמן המוביל בתולדות האמנות בציור אנשים בפרופיל עושים דברים ליד חלונות״, כמו שקרא לו קוטקה), שוחזר על ידי מומחים והפלא ופלא – בתוך הציור היה עוד ציור! ציור ענק, אפילו, של קופידון, על הקיר מאחורי הנערה. חוקרי אמנות ידעו על קיומו של קופידון בציור מאז נערכו סריקות רנטגן לציור ב־1979, והניחו שוורמיר עצמו החליט למחוק אותו מהציור. עם זאת, בזמן השיחזור החדש, שערך חמש שנים, המשחזרים גילו שהיה זה אמן אחר, מאוחר יותר, שכיסה את קופידון. הנה הסיפור המלא, כולל חלק מהמדע שמעורב בו, וההתרגשות העצומה של המשחזרים והמוזיאון. [אנגלית]
חדשות מרעישות בעולם ה… אני לא יודע איך לסווג את הידיעה הזו בכלל. ספנסר אלדן, הידוע יותר בתור התינוק מהעטיפה המפורסמת של Nirvana, תובע את נירוונה בטענה שמדובר בניצול מיני מסחרי ובפורנוגרפיית ילדים, ושהתמונה – לה הוא בעצמו ערך מחוות פומביות כאדם בוגר בעשורים האחרונים – הסבה לו נזק רב.
זה סיפור שמצד אחד הוא מגוחך, ונראה כמו ניסיון שקוף ועלוב – בתזמון מושלם לחגיגות 30 השנה לאלבום – לקושש כסף בטענה שאולי לא תחזיק מים במשפט. אבל מצד שני, הוא כן מעורר מחשבה רצינית. הסטנדרטים שלנו לגבי ניצול מיני, לגבי מה מקובל ולא מקובל, לגבי זכויות, השתנו לא מעט מאז 1991. אולי יש משהו בטענה שאלדן העלה בראיון שנתן ב־2016: ״לאחרונה התחלתי לחשוב, מה אם זה בעצם לא בסדר מבחינתי שהפין שלי מוצג לכולם. הרי לא הייתה לי ממש ברירה״.
הנה תקציר מוצלח מאוד של עיקרי התביעה, הטענות שאלדן השמיע בעבר והסיכויים של התביעה שלו להחזיק בבית משפט. ביאהו (יאהו עדיין קיימים?) שאלו את דעתם של מומחים משפטיים אם התביעה יכולה להחזיק. וב-CNN כריס קומו ראיין את אחת מעורכות הדין של אלדן, ובהוליווד ריפורטר מהמרים שהתביעה תיזרק מבית המשפט. [אנגלית]
דיווחתי פה בעבר על ההאשמות שהעלתה אלקסה ניקולס נגד הגרוש שלה, מילוש מ-Rhye. עכשיו ההאשמות שקודם חיו רק כפוסט של ניקולס באינסטגדרם הפכו רשמיות – היא הגישה נגדו תביעה על תקיפה מינית, נזק רגשי מכוון, אלימות על רקע מגדרי, הפחדה ורשלנות. [אנגלית]
פוסט אישי יפהפה של שאול אמסטרדמסקי על טיולים באמריקה. [עברית]
חברנו הקנדי האהוב Caribou לא חיכה הרבה מאז האלבום האחרון של שנה שעברה, והנה הוא כבר חוזר בסינגל חדש וקדחתני, "You can do it", שיר שזכה לקליפ המשמח ביותר של השבוע, בפער. [טיוב]
יש כל מיני אגדות נפלאות על הופעותיו של ביל מאריי בחייהם של אנשים רגילים, אבל אני מודה שלא ציפיתי לקבל סיפורים חמודים ומשובבי נפש כאלה על… אדם סנדלר. מסתבר שסנדלר אוהב לשחק כדורסל. ממש אוהב לשחק כדורסל. כל כך אוהב לשחק כדורסל, שלאורך השנים לא מעט אנשים נתקלו בו מצטרף באקראי למשחק שלהם עם חברים במגרשי רחוב בכל מיני ערים באמריקה. זה כל כך מקסים. [אנגלית]
[תודה לתום] אני מת על סרטונים שמסבירים גם להדיוטות כמוני איך מוזיקאים עושים דברים. לאורך 2020, האחים החמודים מ-Disclosure שידרו סטים לייב מהבית שלהם, אבל גם שידרו לייב סשנים של עבודת אולפן וענו לשאלות הצופים על טכניקות ושיטות עבודה. בסרטון המקוצר והערוך הזה, אחד מהם (אני אף פעם לא זוכר מי זה מי), בחולצה של דיסקלוז׳ר (כה חמוד) דוגם חתיכה מקטע יוטיוב של פרינס והופך אותה לטראק דיסקלוז׳רי מעולה לאללה. אם אתם/ן מפיקים/ות או מוזיקאים/יות, זה אש. [טיוב, עם שקופיות מפריעות של הערוץ שהעלה את זה אבל לא נורא]
הומגד, האם רובוקופ הוא סרט סימטרי לגמרי? [אנגלית]
הרשו לי לשאול, כן, שוב:
תגידו, מה הולך עם קנייה ווסט?
כאילו, בחיים, בכלל. אבל השבוע ספציפית. התעלמתי פה מהעובדה שבמקום להוציא את האלבום החדש שלו, Donda, הוא עורך אירועי ענק של האזנות לאלבום – לא הופעה, האזנה לאלבום – באיצטדיונים, ובכל פעם משמיע גרסה קצת אחרת של האלבום כי, ובכן, כי הוא קנייה. זה נחמד לכשעצמו אבל מכיוון שזה אירוע לייב בלבד אין לי משהו איכותי לשתף משם. אבל השבוע הוא העלה הילוך והופיע בכמה אייטמים שלא הצלחתי להתעלם מהם:
- באירוע ההשמעה האחרון של דונדה הוא אירח שני גברים שנויים מאוד במחלוקת כרגע – DaBaby, שנמצא בעיצומה של סערה על אמירות הומופוביות שגרמו ללייבל שלו ולפסטיבלים גדולים לבעוט אותו החוצה, ולא אחר מאשר מרילין מנסון, נגדו הוגש לאחרונה גל של תביעות מנשים באשמת תקיפה מינית. [אנגלית]
- הוא הגיש בקשה רשמית לשנות את שמו המלא ל-Ye. [אנגלית]
- אחרי שדרייק השתלח בקנייה בבית אורח שלו בשיר חדש, קנייה איים עליו בפוסט אינסטגרם שמאז נמחק – ואז… פירסם ברבים את כתובתו הפרטית של דרייק, מה שמכונה doxxing. [אנגלית]
זה מגניב ממש בעיניי – כותב המוזיקה סיימון ריינולדס סיקר בזמן אמת ב־1992 את מה שהיה בזמנו הרייב הלא־חוקי הגדול והמכונן ביותר בתרבות הרייב באנגליה. עכשיו הוא חוזר לכתבה (הקצרה) הזו בפורמט מעולה שבו הוא מעלה לגוגל דוק את הכתבה המקורית שהגיש ואת הכתבה שפורסמה, ובהערות השוליים מציע הרחבות, הערות וסיפורי שוליים. זה מרתק בעיניי ככתב מוזיקה אבל גם בכלל, בנוגע לתרבות הרייב. [אנגלית]
ואם אנחנו כבר מדברות/ים על סצינת הרייב האנגלית בתחילת הניינטיז, סרט תיעודי קצר לצפייה חופשית מביא סיפורים מהסצינה בניוקאסל. יש לו גם שם מעולה: The Kick, The Snare, The Hat & A Clap. ואם יש לכם/ן VPN בריטי, או שזכיתם להיות בדיוק בבריטניה כרגע, בנגן המקוון של ה-BBC מחכה לכם/ן Scotland the Race, סרט תיעודי חדש בן שעה על תרבות הרייב בסקוטלנד. [טיוב]
שש שנים שלמות אחרי האלבום המקורי, המלא, הרשמי האחרון שלהם – My Morning Jacket חוזרים! האלבום החדש שלהם, שייקרא כשם הלהקה, צפוי לצאת באוקטובר, והשיר הראשון מתוכו, "Regularly scheduled programming", כבר יצא והוא מתוק ומנחם. [טיוב]
הכותרת הכי טובה של השבוע: שאלנו אנשים עם קעקועים של בילי ג׳ואל: למה? [אנגלית]
בדנמרק נפתחת אקדמיה לדיג׳יות ולדיג׳ייז מ״מיעוטים מגדריים״. [אנגלית]
מרתק: למה תמונות ה-Captcha של גוגל כל כך מדכאות? וואלה, הסבר מפורט משציפיתי לקבל לתובנה שלא חשבתי שיש לגביה שיחה אבל איזה כיף לגלות שיש בעולם שיחה על משהו שניהלת רק בראש שלך. [אנגלית]
[תודה לאורן] זה כבר בן כמה שנים אבל פספסתי בזמן אמת – כהן מראיין את MNDSGN בכתבה לאתר של תדר. [עברית]
[תודה לאביטל] חזרתה של בואו לאכול איתי היא רגע מצוין לצלול לתוך אתר הסטטיסטיקות המצחיק והמצוין של הסדרה שנוצר על ידי נעמן פרנקל, שבבירור הוא פריק מסיבי ואובססיבי של הסדרה הזו אם הוא דג מארבע עונות (לא כולל החדשה) כל כך הרבה פרטים, ציטוטים וגיפים. החלק האהוב עליי הוא הגיפים. [עברית]
אחרי ההצלחה של ״בנים״ של נונו, השבוע צץ פתאום משום מקום שיר עם איכויות דומות – היפ הופ עדכני עם זמרת ששרה באינטרנטית על ענייני אהבה יומיומיים, כאילו אירוני אבל לא אירוני. מדובר ב״כולם מאוהבים בי״ של נוגה, שלפי האינסטגרם שלה נדמה שהיא תיכוניסטית מצחיקה? [טיוב]
התודה והברכה לתומכות ותומכי העל של עונג שבת, איציק, ספיר, טל, יניב, מעיין, דניאל, מעין, מאור ותומך שביקש להישאר מסתורי, שאם הייתי יכול הייתי קונה לכל אחת ואחד איזה פריט אספנים מגוחך שקנייה ווסט מוכר ב־20 אלף דולר אחרי כל מופע האזנה לדונדה, או לכל הפחות מנוי גלידה לכל החיים. מוזמנות ומוזמנים לתמוך בעונג שבת. [תודה!]
השדרנית, הכנרת והסופרת קלמנסי ברטון־היל ניגנה או האזינה לבאך מדי יום כל חייה הבוגרים. ב־2020 היא סבלה מדימום מוחי פתאומי, עברה ניתוח חירום ומאז היא משתקמת בהדרגה. היא כבר יכולה לדבר, עם קשיים, אבל עדיין לא לנגן – בשנה וחצי האחרונות היא לא יכולה לנגן באך מדי יום. בתכנית יפהפיה בת חצי שעה היא מוצאת תקווה בכך שהמוני א/נשים מסביב לעולם מתעקשים/ות לנגן באך מדי יום ביומו. התכנית שלה היא אריג יפהפה של הא/נשים האלה ושל הסיפורים שלהם/ן, ושלה עצמה. [סטרימינג, אנגלית]
האלבום החדש של Chvrches כבר כאן, ובסטריאוגם עושים מזה עניין. [אנגלית]
כן, אני חדמ״ש הולך לקרוא את זה: ספר מאמרים חדש על חלוצות מוזיקליות, שבו כל המאמרים נכתבו על ידי נשים, ביניהן הסופרות מגי נלסון, אוטסה מושפג. את הספר עורכת לא אחרת מאשר קים גורדון. [אנגלית]
לזלי ויינר הוא לא שם שהרבה א.נשים מכירים/ות, אבל בחוגים מסוימים היא נחשבת לאגדה. בין היתר, היא נחשבת ל״סבתא של הטריפ הופ״, גם בגלל גילה המבוגר בדור מאייקונים של הז׳אנר כמו טריקי, פורטיסהד ומאסיב אטאק, כי היא הקדימה אותם בכמה שנים (היא לא באמת יכולה להיות סבתא שלהם). אוסף חדש שלה הוא הזדמנות עבור בנדקאמפ להכיר אותה לכם ולי. [אנגלית, סטרים]
יו, זוכרות/ים את Mew? איך אהבתי פעם. ובכן, מסתבר שהזמר של מיו פועל עכשיו בצמד חדש שנקרא Tachys, ויש להם שיר חדש. [טיוב]
אם אתם/ן ב-Coursera, ואם טיפה תזדרזו, תוכלו להירשם לקורס מקוון חדש על אמנות מודרנית ועכשווית מאת המומחים בתחום – מוזיאון ה-MoMA. [אנגלית]
לניל יאנג יש כמה מילים חריפות לומר על הופעות בזמן Covid-19. [אנגלית]
Vespertine של ביורק חגג השבוע 20 שנה ליציאתו, אז עצרתי לחשוב למה זה האלבום האהוב עליי של ביורק. נכון, אלבום הבכורה הוא חתיכת אגרוף מסחרר של התאהבות. כן, Post הוא האלבום שלה ששמעתי הכי הרבה בנעוריי והכרתי כמעט בעל פה. לנצח אהיה קשור אליו בעבותות, באותה הצורה שלנצח אהיה קשור לנערות שאהבתי בנעוריי ומזמן יצאו מחיי ויצאתי מחייהן הזרים לי. אבל בניגוד אליהן, האלבום קפא בזמן. ובוודאי, Homogenic מכיל בפער ניכר את השירים הכי יפים של ביורק. גם חלק מהאלבומים שיצאו בהמשך הקריירה שלה שבו את לבי, אבל דווקא סימפוניית הכפור מ־2001 מעוררת בי את הרגש החזק ביותר, עד היום.
למה? גם בגלל הרגע בזמן – אותו רגע בתחילת שנות האלפיים שאני הייתי בגיל הנכון וביורק ורדיוהד בדיוק התעוררו במקביל ל־Warp records, למוזיקת הגליץ׳, לאמביינט ולמינימל טכנו ("Cocoon" במיוחד נשמע כמו משהו שרדיוהד היו יכולים לתכנת בקיד איי). רדיוהד לקחו את זה לקליידוסקופ שברים מרהיב שהניב גם הוא את האלבום האהוב עליי של הלהקה. ביורק לקחה את זה פנימה, עמוק פנימה. היא יצרה אלבום כל כך אינטימי שאם שמים אוזניות מרגישים כמעט בתוך הבטן שלה. היא יצרה אלבום שחוץ מהקול שלה, מנגינת נבל, מתזמורת וממקהלה, כל הצלילים שלו מתוכנתים, ממוחשבים, ממוכנים. אלבום שנשמע על פניו כמו קרח נסדק באיטיות, וכשמקשיבים לו באמת מבינים מה החום שממיס באיטיות את הקרח: הלב של ביורק, הקול שלה.
באמצע לילה איסלנדי אחד לפני חמש שנים יצאתי מבניין אחד באמצע הלילה כדי להגיע לשירותים בבניין השני. השמש שקעה אבל העולם לא היה חשוך אלא כחול בהיר, מואר אבל לא מואר, אור כחול, קר וסוגר, דל אבל זורח מספיק כדי להאיר את הלילה, להפוך את החלונות וגם את החוץ כולו למחצית־חלום, לקטנים ואינטימיים גם אם הם פתוחים לגמרי. צעדתי, חצי ישן, והרגשתי כאילו העולם הצטמק לגודל הצעדים שלי. "Aurora" נשמע לי כמו בקיעת האור הזה, אבל 15 שנה לפני שביקרתי באיסלנד הוא כבר נשמע לי כמו אור מוזר שבוקע מעולם שאני לא מכיר, ועם זאת נשמע לי מוכר, קרוב, אינטימי, חיבוק חם שממיס את כל המגננות. [סטרימים]
עוד מזה? הירשמו ותקבלו כל עונג חדש ישר למייל. עדכונים כמעט יומיומיים אפשר למצוא בטלגרם של העונג ובסטוריז באינסטגרם שלי. נתקלתם בלינק נפלא? הפליאו לי אותו למייל.
שתהיה שבת שבוגי! איזה כיף.
הטקסט שכתבת על ביורק זו יצירת אמנות בפני עצמה! אכן עונג לקרוא.
תודה! 🙂