עונג שבת: קיץ ישראלי חדש
אני לא זוכר מתי התאהבתי עד כלות בדבר הזה שעושה The Streets, אבל זה בוודאות לא היה בזמן אמת. כן, שמעתי את Original Pirate Material כשהוא יצא ב־2002, ואהבתי חלק מהביטים הקצוצים, אבל לא ממש הבנתי. לא את המבטא, לא את הסטייל, לא את הטו סטפ גאראז׳ (״מה קרייג דיוויד עכשיו?״ בטח חשבתי לעצמי), לא את הסיפורים במילים, לא את ההקשר. עם השנים, כשהשירים חזרו אליי ברגעים שונים ואז אני התחלתי לחזור אליהם, התחלתי להיקשר. בהתחלה צלילית בלבד, ואז גם למבטא הממכר הזה, ואז למילים, ואז לסיפור של האלבום הזה, שהופק והוקלט כולו על ידי מייק סקינר בדירה שלו כשהיה אלמוני בן 22 שבפוקס יצא לו סינגל מצליח (הוא שלח דמו לצייד כישרונות בלונדון והוציא את "Has it come to this" שנסק במצעד הבריטי). כשהתחלתי להרחיב את עולם התיקלוט שלי ולנגן את מה שאני אוהב ולא רק את מה שצריך, אחד הדברים שחזרתי אליהם שוב ושוב ושוב – בעיקר בבית שלי לבד, כשאני מתאמן – הוא הקטע שפותח את אלבום הבכורה הבדיעבד לגמרי פנטסטי, אפילו מכונן, של דה סטריטס, "Turn the page". פאק, אני אוהב בו כמעט כל תו, כמעט כל שנייה. איך אלמוני עני מדרום לונדון שרק הידיים שלו נגעו בשיר הזה יוצר משהו שהוא לא פחות מ-epic. הוא אפי מהשנייה הראשונה, מדגימת הכינורות הזו שיוצרת מתח (ואני לא בטוח שהיא לא ההשראה לשיר הזה של ג׳סטיס), הביט השבור הקלאסי של UK garage, שבזמנו שנאתי והיום אני חולה עליו, הפראזה החגיגית הזו שנכנסת, ואז הראפ – במבטא כבד, קול שנשמע כמו הדילן של הראפ – איזה כלומניק מהרחוב שממש לא נשמע כמו ראפר אבל החליט פתאום שמותר לו להחזיק מיקרופון – שמצד אחד הוא כולה הצהרת כוונות רברבנית קלאסית של ראפרים, ומצד שני הוא פאקינג שירה, של משוררים, שירה אפית כמעט. ברצינות, אני לא יכול להאזין לשלוש הדקות האלו שנוצרו על איזו תוכנה במחשב נייד בחדר שינה ב־2001, בלי לדמוע. זה שיר מושלם, ואין דבר יפה יותר מאשר להגניב אותו פתאום באיזה סט ולראות מי מבין/ה. "Be brave, clench fists" ✊🏼✊🏼✊🏼. [סטרים. בונוס]
אני יודע – העונג לא היה פה כמה שבועות, והצטברו כל כך הרבה דברים. למעשה, יותר דברים משאוכל לקבץ כאן מחדש באייטם אחד. לכן, לטובת השפיות של כולנו, אתמקד פה רק בדברים שיצאו השבוע.
חמישי בחצות המשיך להתעדכן מדי שבוע גם בפגרה הזו, אז אם תרצו לראות מה פספסתם, כל החמישיים בחצותיים מאורכבים בחמישי בחצות: ארכיון. מומלץ לסדר את הרשימה לפי תאריך עדכון ואז תראו מתי נגמר אותו שבוע.
אז מה יש לנו פה היום?
חמישי בחצות של השבוע כולל, בין היתר, שירים חדשים מליזו יחד עם קארדי בי, קורטני בארנט, שני שירים של Big Thief, ג׳ייד בירד, רימיקס של חיים לרוז ל״כמה יוסי״, Washed out, Jungle, זאב טנא עם רייסקינדר, נאס, Cold war kids, Tank and the Bangas, כריס סטייפלטון, פיבי ברידג׳רז (עם הקילרז, ולבד בקאבר למטאליקה), ועוד כל כך הרבה הפתעות. [ספוטיפיי]
איזה אלבומים חדשים ומעניינים יצאו השבוע?
◼︎ The Killers מפתיעים (רק אותי) עם אלבום חדש שלא ידעתי שעמד לצאת, Pressure machine.
◼︎ אומרים לי פה ש-Loving in stereo, האלבום החדש של Jungle הוא פסקול קיץ כביר, אז רוצו לשמוע.
◼︎ ג׳ייד בירד החביבה עליי הוציאה אלבום חדש, ואני מקווה שהוא עומד בציפיות שלי.
◼︎ אני מת על המפיק El Michels Affair, שהכרתי כשהוא שיחרר עיבודי סול־פ׳אנק חיים לשירים של הוו טאנג קלאן. האלבום שלו מ־2020 Adult themes היה פנטסטי ומוקדם יותר השנה הוא הספיק להוציא אלבום פסדר. ועכשיו הוא הוציא שיתוף פעולה שני באורך מלא עם הזמר ליאם ביילי – בעצם אלבום המשך לאלבום הסולו של ביילי שהופק על ידי מישל – כל מה ששמעתי מפה עד עכשיו היה לא פחות מנהדר, אז אני מתרגש.
◼︎ וגם ◼︎ King's disease II, אלבום חדש של נאס ◼︎ Refuge, אלבום אמביינט משותף של דבנדרה בנהארט ונוח ג׳ורג׳סון ◼︎ אלבום בכורה ל-Still Woozy◼︎ אלבום שני ל-Joy Orbison ◼︎ פסקול חדש שיצר Sun Tailor ◼︎ מה פספסתי? [סטרימים]
בשנים האחרונות, בהתחלה באינדינגב ואז באינדי הישראלי שטפטף בשקט בשקט ליוטיוב וספוטיפיי, התחלתי לשים לב לכמה זרמים שאהבתי במיוחד. הם שונים זה מזה, הם לא באמת מוגבלים רק לאינדי או רק למוזיקה הישראלית, אבל הם מתחברים לי בלב מצוין זה לזה, ולקיץ הישראלי. לזרם הראשון אני קורא זרם הפימפ, על שם טו פימפ א באטרפליי של קנדריק לאמאר: סאונד שמערבב בלי מאמץ בין ג׳ז, סול, פ׳אנק והיפ הופ, ורוקח ביחד איזה גרוב קצת עצל, קצת שמנמן, קצת פ׳אנקי ומאוד משוחרר. תחשבו Badbadnotgood, תחשבו טרנס מרטין. עוד לפני שהסאונד הזה התחיל לבצבץ בשולי הפלייליסט הפופי בישראל (יסמין מועלם, מרגי), הוא נשמע על במת אינדינגב. הרכבים כמו Masok, RAS, והיקום של Raw tapes. הזרם השני שואב ממקורות דומים – ג׳ז, סול – אבל הרבה מאוד גם מרוק פולק סבנטיזי ומאינדי רוק אמריקאי מהניינטיז (פייבמנט, נגיד) והמייצג הכי ברור שלו בישראל הוא יוגי. זה סאונד עצל בצורה אחרת, ובחו״ל אפשר לשמוע אותו אצל מק דמארקו או Yellow days, בין היתר. בכל אופן, שני הזרמים האלה התערבלו לי בראש כבר כמה חודשים ובשלב מסוים התיישבתי להרכיב מהם פסקול לקיץ שלי. קראתי לו קיץ ישראלי חדש, והפלייליסט שלו מחכה לכם בספוטיפיי! תמזגו משהו קר, פתחו חלון ישר לשרב ושימו פליי במקום מזגן. מותר להזיע. [ספוטיפיי]
תכנית חדשה שלי ברדיו הקצה! לא אשקר, יש פה כיף גדול מאוד בשעתיים האלה. [סטרים]
[תודה לכלללל מי ששלח/ה] גמרת את כל נטפליקס? זה הזמן לצלול אל Nestflix, פלטפורמה פיקטיבית ובעיניי מצחיקה למדי שאוספת ומקטלגת סרטים וסדרות פיקטיביים שמוזכרים בתוך סרטים וסדרות אחרים. כל הטריילרים מ-Tropic Thunder? הסרט שמקוליי קאלקין משמיע לגנבים ב״שכחו אותי בבית״? סדרת סרטי מקביין מהסימפסונז, או סדרת סרטי לוקאס לי מסקוט פילגרים? כולם שם! [אנגלית]
Chromatics הודיעו על התפרקותם. [אנגלית]
״אוהב לא אוהב״, שיר חדש לנונו אחרי ההצלחה הכבירה של ״בנים״. עילי אשדות שוב על הביט, נונו שוב על הנצחונות הקטנים. [טיוב, יש גם בשירותי הסטרימינג]
פחות או יותר כל עיתונות המוזיקה חוזרת השנה לשנת הפלאות 1991, שנה של שינויים גדולים, פריצות ענק והגדרות מחדש של הרבה מאוד דברים שקרו במוזיקה הפופולרית וברוק, במיוחד בארה״ב. אבל רק בקולומבוס חוזרים כדי להכתיר את 1991 כשנה מדהימה במוזיקה הישראלית, מה שבעצם לגמרי נכון ולא חשבתי עליו מעולם. בשנה אחת יצאו אלבומים מצוינים ומגוונים: נושאי המגבעת, רדיו בלה בלה, אתניקס, כרמלה גרוס ואגנר, גידי גוב ואחרים. כותבות וכותבי קולומבוס מפנים זרקור, בעברית כמובן. [עברית]
Can't we all just get along? הגרדיאן הושיב חבורה של בייבי בומרז, כלומר בני 60־70, לענות לשאלות של דור ה־Z, כלומר בני 20 בערך. [אנגלית]
בניו יורקר יוצאים לבדוק איך נראים החיים של מייקל סטייפ אחרי REM, בשיחה ארוכה על, וואו, כל כך הרבה דברים. [אנגלית]
Hiatus Kaiyote ניגנו מופעון קטון ל-NPR! [טיוב]
״חבילות גלישה״ הוא סרטון (מערכון?) חדש, מצחיק, מוזר ומאוד אינדי של איתי זבולון וגיא גורביץ׳, ובו הסקסופוניסט המוכשר אייל תלמודי פוגש את גורלו המר. [טיוב]
חולמים את תל אביב הוא סרט תיעודי קצר של אורי פאר מ־2020 המתלווה ללהקת פאנק של תיכוניסטים, ואפשר לצפות בכולו ברשת. הבמאי גם מתראיין בבלוג המעולה פריק. [עברית]
השלכה בלתי צפויה ושולית מאוד של שינויי האקלים, הסערות וגלי החום חסרי התקדים בצפון אמריקה: משלוחים שלמים של תקליטי ויניל התעקמו במחסנים מרוב החום וגרמו ללייבלים וללקוחות עיכובים. [אנגלית]
מיכאל כהן, הידוע פשוט בתור כהן, הוציא החודש אלבום מעולה – מה שאפשר עם מה שנשאר – והוא מתראיין לבן שלו ב״הארץ״ על הפקת היפ הופ, החזרה מהסצינה באל־איי, והיצירה בעברית. [עברית; חומת תשלום]
Four Tet קפץ לתקלט שעתיים ברדיו הניורקרי האונלייני The Lot. [טיוב]
25 שנה (!) אחרי שהתחילו ההאשמות נגד אר קלי – על ניצול מיני של קטינות, פורנוגרפיה של ילדות, חטיפה, מה לא. זוכרים שהוא התחתן עם אלייה כשהיא הייתה בת 15 והוא בן 27? בכל אופן, במשך השנים הוא הצליח ליישב תביעות ולצאת זכאי במשפט אחד, והשבוע נפתח משפט חדש נגדו. הניו יורק טיימס חוזרים לפרוש את היסטוריית ההאשמות נגדו מההתחלה ועד היום. [אנגלית]
צחקתי. [טוויטר]
לא ייאמן, אבל בחודש שעבר חגגנו חצי מאה שנים לאלבום, ובמיוחד לקטע, Maggot Brain של Funkadelic. אם מישהו/י כאן לא שמע/ה עדיין את קטע הפתיחה האפי של האלבום הזה (שהשמעתי גם בתכנית שלי בקצה, ר׳ לעיל), אנא רוצו מיד ואיך אומר עובד מהסביח? ברגע זה השתנו חייך. בניו יורק טיימז הרימו יופי של פיצ׳ר שמדגים בצורה מאוד פשוטה את ההשפעה של האלבום הזה: עבור כל שיר באלבום, הם מראים (ומשמיעים!) מה השפיע על השיר, ומה הושפע מאותו השיר. [אנגלית + צלילים]
היה לי קצת זמן לקרוא כתבות בפגרה הזו, אז
הנה כמה טקסטים ארוכים יותר לקרוא השבוע.
אם קראתן/ם משהו מעולה, אנא שלחו לי!
◼︎ מסתבר שבאלבניה – ארץ שבחלקים הכפריים שלה היא עדיין מאוד מסורתית וחתונה היא הייעוד היחיד לנשים – מצאו לפני המון זמן טריק שעבד מאות שנים. נשים אלבניות שלא היו מעוניינות להתחתן בשידוך, או סתם לא רצו לאבד את העצמאות שלהן, הכריזו על עצמן כגברים וחיו כגברים. בניו יורק טיימס מדברים עם אחת ה״בורנשט״ האחרונות, אישה הומופובית וטרנספובית שלא מחשיבה עצמה טרנסג׳נדר ולא משתמשת בכינויי גוף זכריים, שחיה את חייה כגבר מבחינת מקומה החברתי והיחס שהיא מקבלת מאחרים. [אנגלית]
◼︎ בניו יורקר יש מדור קבועה למחצה שנקרא Personal history, ובו כותבות וכותבים מפרסמים סוג של טור אישי מורחב מאוד בגודל כתבה, על משהו או מישהו בחייהם או בהיסטוריה הפרטית שלהם. 90% מהפעמים זה כשמישהו שקרוב אליהם מת, ואני תמיד בוכה בסוף. לשמחתי, זה לא המקרה הפעם למרות שהטקסט היפהפה הזה של אן פאצ׳ט – על נישואיה לרופא שהתחביב שלו הוא להטיס מטוסים קלים – הולך כל הזמן על הגבול של המפגש עם המוות. זה מרגש ויפהפה ועדין ומלא סוג ספציפי של אהבה. [אנגלית]
◼︎ קריסטן רופניאן כותבת גם היא בפרסונל היסטורי של הניו יורקר על כתב העת לכתיבה יוצרת שהיא השתתפה בו בתיכון, על מה שאנחנו כקוראים דורשים מהכותבים שלנו, ועל התבגרותה ככותבת שכותבת שלא כותבת. תמצתתי את זה די גרוע אבל זה טקסט יפה ומעורר מחשבה. [אנגלית]
◼︎ בחזרה בטיימס (מה לעשות, קראתי בעיקר ניו יורקר וניו יורק טיימס בשבועות האחרונים), בזמן האולימפיאדה עלתה הכתבה המצוינת, מי קובע מה לובשת אלופה? על השיקולים, השוביניסטיים והפרקטיים, שמכתיבים מה ספורטאיות אולימפיות יכולות או צריכות ללבוש. [אנגלית]
ג׳ימבו ג׳יי ואוריה ויצטום יצרו פודקאסט חדש, הצבא הכי בעולם, ובו בכל פרק הם חוזרים לזיכרון מהשירות הצבאי ועושים מהעניין סיפור שלם, ליטרלי. להאזנה בכל הפלטפורמות. [סטרים, עברית!]
מחולל כרזות אוטומטי בסגנון הבאוהאוס! שהוא, כמובן, אסכולת עיצוב שכוללת הרבה יותר מאדריכלות בלבד. [אנגלית]
עוד לזמן שטיפת הכלים: Modern classics הוא סדרת פרקים בפודקאסט המוזיקלי Switched on pop, ובה מוזיקאים מדברים על להיטים מכוננים, לא תמיד מובנים מאליהם. מארק רונסון מדבר על "Pony" של Ginuwine, וזה תענוג גם כי תמיד מרתק לשמוע מפיק מוכשר וחנון מוזיקה כמו רונסון מדבר על מוזיקה, וגם כי הוא מדבר על עבודה יצירתית של מפיק גדול אחר (טימבלנד) ועל הדרך שבה הוא מאזין למוזיקה. יולה משוחחת על "Redbone" של צ׳יילדיס גאמבינו. שניהם שירים שבדיעבד, אפילו ממרחק שנים קצר מאוד, וואלק קלאסיקות מודרניות לגמרי. [סטרימינג]
עוד פרק שדיבר אליי במיוחד של Switched on pop הוא הפרק שבו הביאו את כותב המוזיקה האהוב עליי, חניף אבדורקיב, לנתח את "Solar power" של לורד. [סטרימינג]
זהירות, חם בחוץ גם ככה! אבל אם בא לכם/ן להסתכן, הסינגל השני אי פעם של Silk Sonic, הצמד של ברונו מארס ואנדרסון פאק, יצא והוא מתוק ולוהט. קבלו את "Skate", כולל הקליפ אם תרצו. [טיוב]
לא שזה באמת משנה אלא אם כן אתם עכברי מוזיקה ישראלית, אבל הדיג׳יי ארז טודרס הוא חפרן מוזיקה רציני ואותו זה הטריד: על תפקידי התופים בתקליט המכונן של החלונות הגבוהים חתומים שניים מהמתופפים הישראליים הגדולים של התקופה ובכלל: אהרל׳ה קמינסקי, וזהר לוי. אבל מי ניגן באיזה שיר? טודרס התיישב עם קמינסקי להאזין לכל האלבום ולברר, אחת ולתמיד. על הדרך, קמינסקי מציע כמה תובנות וזיכרונות, ותמיד תענוג להקשיב למוזיקאי שמלווה את הפופ (והג׳ז) הישראלי כל כך הרבה שנים. [וידאו בפייסבוק]
מזל טוב! השבוע לפני 30 שנה עלה לאוויר אתר האינטרנט הראשון. שהיה היחיד, בעצם, לזמן מה. [אנגלית]
תערוכה חדשה מתמקדת באוסף הנעליים של פרינס. [אנגלית, מלא נעליים]
מגזין ההיפ הופ קומפלקס מתייחס לתיאוריה לא מבוססת על הקשר בין ראפ אלים לכמות האסירים השחורים בארה״ב, וטוען: תפסיקו להאשים ראפרים בבעיה שאמריקה יצרה בעצמה. [אנגלית]
דיים, חיכיתי לזה כל כך הרבה זמן: טוסטרים מעופפים בדפדפן. [גרפיקה]
מגזין הקצה, המגזין החדש והמעוצב־מחדש של הקצה, עשיר במלא טקסטים חדשים – רשימות, כתבות, חדשות – וגם פינה שבועית של שירים ישראליים חדשים, שאת חלקם לא תשמעו או תראו בשום מקום אחר (וחבל). [עברית]
ברור שטום מורלו הקליט מחדש את "Highway to hell" יחד עם ברוס ספרינגסטין ואדי ודר. [טיוב]
לוסי דייקיס הוציאה לא מזמן אלבום שלישי פנטסטי, שממשיך לגדול ולהתחבב עליי בכל האזנה. בהתחלה סימנתי רק שיר אחד בלבבה, ועכשיו כבר חצי מהאלבום מלובב. לפני ואחרי יציאתו היא עבדה ועדיין עובדת קשה מאוד: מתארחת, מופיעה, שרה, מתראיינת ומתראיינת ומתראיינת, וגם כותבת בעצמה. במגזין של אופרה היא פירסמה טקסט יפה וחכם כמו השירים שלה, על יציאה מהארון. אני אוהב את המשפט הזה:
My mom called me after she read it, concerned, because she still saw the word "queer" as a slur. I told her what it means to me, why I like it as a catch-all term, how it feels like saying not straight and none of your business.
[אנגלית]
אני עף על הקאבר המעולה של ג׳מילה וודס ל-"Fast car", שיר מושלם של טרייסי צ׳פמן. [טיוב]
סטטיק ובן אל הוציאו ריליס אש, ולרגל העניין הם התראיינו (ביחד, ברור) לוואלה תרבות. יש שם לא מעט דברים מעניינים למי שמתעניין בהתפתחות של הפופ הישראלי ובכלל, בצמד הכי מצליח בפופ הישראלי. [עברית]
אם הרדיו שלהם ייתקע פועל על תחנה אחת, רבים מחבריי (היי, ידידיי!) יעדיפו לנהוג את המכונית שלהם לתוך קיר בטון מאשר להאזין לכל התכנית של דורי בן זאב ברדיו, אבל אני שייך למיעוט המוזר של אנשים שממש אוהבים את התכנית ואת הפטפוט המשועשע והאינסופי של בן זאב, שלא לדבר על הבחירות המוזיקליות המצוינות שלו. לטענה הקבועה ״אבל הוא מדבר כל הזמן על השירים!״ אני עונה: זו לא תכנית מוזיקה, זו תכנית דיבורים עם פסקול, זה המופע של דורי. אף אחד לא שומע את הדר מרקס ושואל ״אבל למה היא לא שרה עם השירים?״ אז למה שנשאל ״למה הוא לא מפסיק לדבר״? זה הפורמט.
בכל אופן. דורי בן זאב, שבעיניי הוא מעולה, יושב לשיחה קצת נדירה על היצירה הרדיופונית שלו, על רוח שטות, על רדיו תיאטרלי, על אוונגרד ברדיו – כשאני חושב על זה, בלי דורי בן זאב לא היה בני בשן. בעיניי, זו כתבה נהדרת, שגם מבהירה שבן זאב הוא איש רדיו מעולה:
לא פעם קרה ששיר שלא עשה לי כלום התחבב עלי פתאום כששמעתי אותו אצל בן זאב. כשאמרתי לו את זה, אורו פניו: "תשמע, עלית כאן על משהו שאני שומע די הרבה – ששירים אצלי נשמעים יותר טוב. ולמה זה קורה? כי אני לא פלייליסט. אני בונה להם אווירה, בונה להם מסגרת של הקשבה. אני לא זורק אותם כי זה מתאים לי עכשיו בקרוס (מושג רדיופוני שפירושו מעבר בין שיר לשיר). יש כאן תורה שלמה של איך לשדר משהו שיעביר את החוויה יותר טוב".
[עברית]
כותב האוכל המוערך מייקל פולן כותב בגרדיאן על הסם הפסיכואקטיבי הפופולרי ביותר בעולם, שאיננו אסור עדיין באף מדינה. [אנגלית]
עומאר אפולו הנהדר הקליט קאבר פשוט ויפהפה לקלאסיקה העל זמנית, "California dreamin'", והוא אפילו טרח ללכת להקליט אותו באולפן שבו הקליטו המאמאז והפאפאז. [ספוטיפיי בלבד]
שעה קלה ברדיו עם תום יורק והתקליטים שלו. [סטרים]
אחרי שכתב שירים, כתב אלבומים וכתב ספר, באופן טבעי ג׳ף טווידי כותב עכשיו ניוזלטר חדש, Starship casual. המנוי חינם לבערך מחצית מהמשלוחים הצפויים שלו, ואפשר לבחור לשלם על השאר אם רוצים/ות. [אנגלית]
אם בא לך שעתיים של כיף מוזיקלי וצ׳יל, המיקסטייפ הזה של DJ Headspin העביר לי שעתיים מתוקות מאוד. [סטרים]
ערן סבאג נותן כבוד כפול ומכופל ומוצדק מאין כמותו בשני פרקים של חיים של אחרים, שמוקדשים להארי בלפונטה, אגדה בחייו ובחיינו שכבר בן 94, שיזכה לבריאות. [עברית, סטרים]
מטאליקה חוגגת בלי הפסקה 30 שנה לאלבום השחור שלה וכבר דיברנו על זה כאן, אבל אם אתם/ן לא יודעים/ות או זוכרים/ות או מבינים/ות למה החגיגה הגדולה ומה כל כך ביג באלבום הזה של מטאליקה – קוואמי הכין תכנית מיוחדת שתסגור לכם/ן בדיוק את הפינה הזו עם המון מוזיקה אש, אינסוף ידע מוזיקלי היסטורי, וכל ההקשרים שתצטרכו כדי להבין איך נשמע הרוק לפני, תוך כדי ובעקבות האלבום המכונן הזה. תגבירו מאוד! [סטרים, יש גם בספוטיפיי]
תיירים התחילו להגיע לעיירה קטלנית קטנה, וכמה מתושבי העיר התחילו להשכיר להם דירות Airbnb. זה לא ממש הפריע לאף אחד, עד שבעל אחת הדירות ששוכנת מול הכנסייה של העיירה ביקש להשתיק בלילה את פעמוני הכנסייה שמצלצלים אחת לשעה, כי זה מפריע לשוכרים שלו לישון בחופשה שלהם. הכנסייה הסכימה, אבל שאר העיר כל כך התגעגעה למטרד הרעש הקבוע שקצב לה את השעות ביום ובלילה, שהתושבים ארגנו מחאה ושכנעו את הכנסייה להשיב את הצלצול שבלעדיו, לדברי חלק מהדיירים, הם בעצמם לא יכולים לישון. המוזיקה תמיד נמשכת. [אנגלית]
איכשהו כנגד כל היגיון התקיים בשבוע שעבר פסטיבל לולפלוזה בשיקגו, ועוד בהצלחה כבירה. המספרים שפורסמו עכשיו מהפקת הפסטיבל מדברים על אחוזי הדבקה מזעריים באמת, והאירוע – שדרש חיסון ובדיקות קורונה – הוכתר כהצלחה. כל הכבוד. מה שמעניין אותי הוא הסט של Tyler, the Creator, שהעלה את כל המופע שלו שם ליוטיוב. טירוף על הבמה, אם כי חבל לי שהוא שם לבד עם רבע פלייבק בתור קול שני. [טיוב]
תשמעו, אני הכי בעד ניקולס ז׳אר, הוא מוכשר רצח וכשהוא פועל תחת הכינוי Against all logic אני שבוי מוחלט של מה שהוא עושה. אבל כשהוא נכנע ליומרות האמנותיות שלו זה הרבה פעמים, ובכן, יומרני. למשל האוסף הזה שהוא הוציא עכשיו, בו הוא ועוד שבעה מוזיקאים מוכשרים הקליטו שתיקות באורכים שונים: בפתיחה ובסיום של כל קטע שתיקה יש צליל. זהו, השאר הוא שקט. צריכים שקט של 18 דקות? של 30 דקות? של 13 וחצי? בבקשה. [בנדקאמפ]
הכותרת מבטיחה יותר משהכתבה מקיימת, אבל עדיין היה לי כיף לקרוא קצת על הדרך שהובילה ללהיט המכונן "Relax" של Frankie Goes to Hollywood. [אנגלית]
מה שומעת פיבי ברידג׳רס? זו לא עוד כתבת ״מה אני שומעת״. הנה יוזר הספוטיפיי שלה. [ספוטיפיי]
חובבות/י ווס אנדרסון ייהנו מהסרטון הזה, שמנתח את ההבדלים בין 3 סרטים שלו שהוא יצר תחת תקציבים שונים מאוד – 5 מיליון, 10 מיליון ו־25 מיליון – כדי להבין מה כסף מאפשר בקולנוע, ומה מגבלות מעודדות. [טיוב]
הוא גיטריסט, הוא זמר, הוא מפיק, הוא מנהל חברת תקליטים, הוא ציפור, הוא מטוס – הוא ג׳ק וייט! האיש שהפך איכשהו למעצמה תמנונית אדירה של איש אחד הוא גם מעצב, והאתר החדש שלו Jack White Art and Design מוקדש לכל אפיקי העיצוב שלו – אדריכלות, עיצוב פנים, עטיפות אלבומים, כלי נגינה, צילום, עיצוב גרפי, בימוי, מה לא. רב אמן. [אנגלית]
בן שלו יושב לשיחה עם יסמין מועלם. [עברית; חומת תשלום]
חברים שלנו Polo & Pan הוציאו אלבום חדש ומשמח לא זמן, וחגגו אותו בסט השקה חמוד מאוד מול קהל חי, שבו הם ניגנו חלקים מהאלבום ועוד שירים ורימיקסים שלהם. [טיוב]
העונג הזה מוגש לכם בחסות…כם/ן. הודות ל־108 תומכות ותומכים – ובמיוחד הודות לתומכי העל איציק, ספיר, טל, יניב, מעיין, דניאל, מעין, מאור ותומך שביקש להישאר אנונימי – אני יכול לפנות כל כך הרבה שעות לאורך השבוע, ובמיוחד לאורך כלללללל יום שישי, כדי לאסוף, לסנן, לערוך, לכתוב, בקיצור, לעשות את הדבר הזה שנקרא עונג שבת ומשמח לכם/ן, אני מקווה, את השבת. או את מתי שזה לא יהיה שתקראו. אם כיף לכם/ן פה בעונג כל שבוע ובא לכם/ן לתמוך בו ולוודא שהוא ימשיך לקרות – כאן אפשר להצטרף. [תודה!]
ג׳יימס בלייק חוזר, וזה מעניין. זה תמיד מעניין, כי הוא יוצר מעניין, אבל הפעם נראה שזה מעניין במיוחד מסיבה שבדרך כלל לא ממש מעניינת אותי אישית – הקשר הזוגי שלו. בדרך כלל, אני לא מתעניין במצב הזוגי או המשפחתי של מוזיקאים/יות, אלא אם כן יש לזה השפעה מעניינת על היצירה. אני חושב, אני חושד, שכאן יש. בלייק נמצא מזה כמה שנים בזוגיות עם ג׳מילה ג׳מיל, שמעבר להיותה שחקנית היא ווקאלית מאוד אונליין ובראיונות בטווח של נושאים, מדימוי גוף דרך בריאות הנפש וכלה בפמיניזמים. אני לא חושב שאלה נושאים שבלייק לא חשב עליהם קודם, אבל הוא לא בדיוק עסק בהם באופן ישיר בשירים שלו. מאז הזוגיות שלו עם ג׳מיל, ניכר שהוא מודע ועוסק יותר בפומבי ויותר בגלוי בנושאים כאלה, בין אם זה במדיה חברתית, בראיונות או בשירים. הוא קטל את הקטילה של פיצ׳פורק לגביו לא כי הוא חשב שהמוזיקה שלו טובה יותר אלא כי לדעתו הזלזול שלהם ב-"Sad boy music" שולחת מסרים מיושנים ומזיקים לקוראיהם לגבי גבריות והבעת רגשות. הוא מתעקש לתת לג׳מיל קרדיט בהפקה וכתיבה של שירים שהיא לא בהכרח כתבה בהם מילה, כדי להבהיר שחיים יצירתיים לצד עוד בנאדם בהכרח מערבים זה את זה ביצירה, גם אם בצורה עקיפה. והשיר החדש והיפהפה שלו, "Say what you will", הוא בעיניי ההוכחה הבהירה ביותר להשפעה היפה של ג׳מילה ומודעויותיה השונות על בלייק. הוא כתב שיר על קבלה עצמית, ובמיוחד על קבלה עצמית לנוכח כל הדימויים של אנשים יפים יותר ומצליחים יותר ומוכשרים יותר ועשירים יותר שמציפים אותנו אונליין כל הזמן. ״אני יכול למצוא את דרכי בלי כוחות על / אני יכול למצוא את מקומי בלי להחמיץ / אולי לא אביא גאווה לכל הפסיכופתים האלה / לפחות אני יכול לראות את הפנים של קהל קטן״, הוא שר. הקליפ הוא הברקה, ובה בלייק אכול הקנאה נתקל בכל מקום בפיניאס אייליש, אחיה של בילי שהוזנק יחד איתה לאור הזרקורים וההצלחה האדירה, ומרגיש שממש ירקו לו בפנים – עד שהוא עושה את הדבר שהוא עושה ומוצא את עצמו מול עצמו. "Comparison", מזכיר לנו הקליפ בסופו עם ציטוט של רוזוולט, "is the thief of joy". שיגידו מה שיגידו. [סטרימים]
עוד מזה? הירשמו ותקבלו כל עונג חדש ישר למייל. עדכונים כמעט יומיומיים אפשר למצוא בטלגרם של העונג ובסטוריז באינסטגרם שלי. נתקלתם בלינק נפלא? הפליאו לי אותו למייל.
שתהיה שבת שבוגי! איזה כיף.
עונג מושלם.
גיא אם כבר ניקולאס ג'אר, מה עם דארקסייד החדש? אהבת?
טרם שמעתי. לא התחברתי לדברים קודמים של דארקסייד
כייף שחזרת
❤️
מוצלח מאד היום, החופשה עשתה טוב
כמו כל חופשה! 🙂
קראתי את בן שלו עם דורי בן זאב, ולמרות שאני מאלו שהיו שמחים להתנגש בקיר בטון מאשר להישאר על 88 בשישי אחה״צ, זה ראיון מעולה שגרם לי להעריך מאוד את האיש, פועלו ועבריתו (״לאה גנוב״ זה שלו!). גם האבחנה המדויקת שלך על ההבדל בין התוכנית שלו לבין תוכנית מוזיקה סטנדרטית ברדיו, עשתה לי חשק להאזין לה במוד המתאים ולאו דווקא כשבא לי להאזין למוזיקה עצמה. איזה כיף שיש עונג!
אני את שלי עשיתי ❤️
דורי בן זאב עושה לי מיידית מצברוח טוב, לא משנה באיזה מצב צבירה אני מאזינה לו. דוקא הרוח הזו, רוח שטות, משחקי מילים, זה שהוא שר עם השירים שהוא מנגן, כל זה הופך את החיים ליותר טובים, נוגד דכאון, משמח במיידית.והראיון שלו עם בן שלו מרחיב את ההכרות איתו. בחיי שהוא משמעותי בחיים שלי.
איזה יופי
אני עוד תקוע על דורי בן זאב כילד שמאזין לתוכנית שלו "טרמפ" בגלצ ולא לרשת ג'.
איזה כישרון, איזו איכות מוזיקלית. האיש שגילה לי באמת את הרדיו, דבר אלי 🙂