נפלתי באלפא. זה לא וריאנט של קורונה – או שכן? – אני מתכוון ל-Alpha, אלבום הבכורה הכה מצוין של שרלוט דיי וילסון שיצא לאחרונה ונחרש אצלי לא מעט. אני בכלל לא ידעתי שאני אוהב במיוחד את שרלוט דיי וילסון, שהכרתי לפני כמה שנים מהסינגל המושלם שלה "Work", אבל אחת ההפתעות הנעימות ביותר במוזיקה היא להכיר מישהי מרחוק כמה שנים, אפילו לתת צ׳אנס לאלבום אחד או שניים או שלושה שלה ולא להתרשם במיוחד, ואז להיתקל פתאום במשהו שלה שגורם לך להתאהב עד כלות. סימנים מחשידים הופיעו בשנה שעברה, כשלא הצלחתי להפסיק לנגן את הסינגל שלה עם סיד, "Take care of you", אבל עד שהגיע האלבום לא תפסתי מעצמי מעריץ. האלבום הזה נכנס לי ללב בעדינות ובעקשנות, בלי הצהרות גדולות – בכלל, אין הצהרות גדולות באלבום העדין והמדויק הזה, שווילסון הקנדית הפיקה וכתבה כמעט את כולו בעצמה. השיר עם Badbadnotgood פנטסטי, הסינגלים אש, אבל שומדבר לא לפת את לבי כמו "Changes", שיר שנשמע לי מיד כאילו הלך איתי שנים. יש בו פראזה זעירה חוזרת, יש בו סולו קטן ויפה בסוף של – סקסופון? קלרינט? – וכמו השינויים שבכותרתו הוא סבלני, עקשן ואי אפשר לעמוד בפניו. [סטרים] קרא/י את המשך הפוסט

אני מרגיש קייצי. אחרי גל החום המשוגע שהכה פה, הקיץ בוונקובר חזר לנועם הרגיל שלו, המתוק והעסיסי והריחני. זה שולח את האוזניים שלי לאיזורים ספציפיים. פחות מלנכוליה, יותר חלונות פתוחים. וחלונות פתוחים אצלי בראש פירושם מוזיקה משחררת ומשוחררת, מוזיקה מחייכת. מוזיקה ברזילאית, דיסקו האוס, רומבה, בלוז – מוזיקה שלמרות שמה היא מרוממת – ותמיד, איפה שאפשר וכמה שיותר, כלי נשיפה. כשחצוצרה פורצת לשיר, זה כמו לפתוח וילון ולהכניס שמש. אל הצמד Brasstracks התחלתי לשים לב ב־2016, כשהפיקו את "No problem" המעולה של צ׳אנס דה ראפר וניגנו ב-"Am I wrong" המושלם של אנדרסון פאק. מאז אני שם עליהם אוזן, והם הגיחו ככותבים או נגנים אצל מארק רונסון, הארי סטיילס ואחרים, אבל לטעמי הם בשיאם כשהם מקליטים קאברים. הרעיון פשוט – אחד מהם מתופף, השני מנגן בכלי נשיפה. ברבים. הם הקליטו קאברים מדהימים ל-Lil Uzi Vert, לדרייק, למריה קארי ולקנדריק לאמאר, בין היתר, אבל דווקא קאבר חדש שלהם לשיר שלא הכרתי קודם העיף לי השבוע את המוח. בסבנטיז, הכניס ג׳ון סבסטיאן (לא באך) שיר למקום הראשון במצעד האמריקאי, "Welcome back Kotter", בזכות סדרת הטלוויזיה המצליחה שזה היה שיר הפתיחה שלה ושהכירה לעולם שחקן צעיר, ג׳ון טרבולטה. שיר באמת חמוד רצח. אבל בשבוע שעבר Brasstracks לקח את "Welcome back" ועשו לו מה שזוגתי קוראת לו "horn improvement". הם פשוט חיצצרו לו את הצורה, והשמחה האדירה שמתפוצצת ממנו עשתה לי את השבוע. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

כבר כמה שנים שאני עף על Doja Cat. אני לא עוקב אחריה בסושיאל, שם הבנתי שיש לה חיים נרחבים ועשירים בפני עצמם, אלא רק אחרי המוזיקה שהיא לא מפסיקה להוציא. אני מת על הקול שלה, מת על הקלות שבה היא מזגזגת במהלך שירים בין להיות זמרת טובה ללהיות ראפרית מעולה, מת על ההפקות התמיד מרימות ולפרקים מצחיקות שהיא דואגת להרים סביבה, ובעיקר מת על האישיות שעוברת דרך המיקרופון: אישה צעירה, בטוחה בעצמה, חרמנית רצח, שבאה לדפוק שוטים. יש לה אלבום חדש, ארוך מדי, שמנסה להשלים את המהלך שלה מראפרית־זמרת בנסיקה לסופרסטאר. היא אפילו גייסה את השמות הכי גדולים בעולם הפופ כרגע, The Weeknd ואריאנה גראנדה (שמחזירה לה טובה על האירוח באלבום שלה משנה שעברה). אני לא חושב שזה יצליח לה, וזה משמח אותי. לא שאני רוצה שהיא תיכשל – אדרבא, שתתפוצץ – אלא שאני חושב שהיא לא תתפוצץ כי בניגוד לוויקנד ולגראנדה, דוג׳ה לא רוצה ואולי לא יכולה להיות מוקפדת. מושקעת? כן. אבל הדמות האמנותית/ציבורית שלה היא בלגן. בעיניי חינני ומשמח, אבל היא אפילו כשגראנדה שרה "fuck me till the daylight" היא איכשהו נשמעת נקייה והגונה יותר מדוג׳ה בכל יום רגיל. דה וויקנד, מצדו, כל כך מקפיד על התדמית והלוק והסאונד שזה מספיק חלול ואסתטי כדי לפנות לקהל הכי גדול. דוג׳ה קמה שיכורה וחרמנית, מה זה חרמנית, כל החצי הראשון של האלבום החדש שלה נשמע כאילו הוא נכתב עם דבר אחד בראש. היא כמובן חלק משרשרת ארוכה ומשמחת של ראפריות ששרות בגלוי ובחיוב על החשקים המיניים שלהן, אבל נדמה שאם אצל לי׳ל קים או אפילו ניקי מינאז׳ זה נעשה בדרך לשבור טאבו או מחסום תרבותי, דוג׳ה מרגישה הכי נוח בעולם לשיר על סקס, כל הזמן, כמו שהיא מרגישה הכי בנוח להיות עירומה. "Naked" הוא השיר האהוב עליי כרגע באלבום החדש של דוג׳ה, Planet her. הוא שיר חרמנות קלאסי ופשוט מאוד של דוג׳ה, שרוצה להגיע כבר לרגע הזה שבו היא ובן זוגה לאותו רגע יוכלו להתפשט כבר. ויותר מזה, היא רוצה שהבחור יפסיק להיות כל כך לחוץ וירגיש גם הוא בנוח. הביט הטיפה אפריקאי, עם דגימה משונה ונהדרת מקטע אלקטרוני, רק הופך את שיר החרמנות המבורך הזה לעוד יותר כיף. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

מה גדול הוא העונג שבמפגש. לפני שהתחילה מחדש, שם בישראל הקורונה נגמרה והרושם שקיבלתי מחבריי הוא שתוך כמה ימים ספורים החידוש והריגוש שבמפגש אמיתי עם חברים נעלם והפך לשגרה. אני מקנא בשגרה הזו, כאן אנחנו מתקדמים יפה אבל עדיין לא מתחבקים. מפגשים גדולים חסרים לי, לארח בדירה שלי שלושים חברים, או פשוט לשבת עם חברה טובה אחת ולהתחבק בלי לחשוב פעמיים. את כל הפרויקטים הגדולים שלי עשיתי תמיד עם שותף או שותפה, כי אין עונג גדול יותר ממפגש – אולי רק מפגש בלתי צפוי. השבוע הגיע לפתחי מפגש בלתי צפוי מסוג מוזיקלי. שניים מהאמנים האהובים עליי ביותר בחמש השנים האחרונות שילבו זרועות, וזה יצר רימיקס לזה. כל שבוע יוצאים המון רימיקסים – חופן מוצלח מהם מובא בהמשך העונג – אבל הרימיקס הזה של Quantic רב הגרוב וההרמה ל-"Pelota" של גדולי אומת הגרוב Khruangbin, איזה מפגש, איזה עונג! בהאזנה הראשונה לדקה הראשונה, כמעט התאכזבתי. אבל מהר מאוד נכבשתי, ובימים האחרונים זה ביי פאר השיר ששמעתי הכי הרבה פעמים, מבקש שוב ושוב את המתיקות הזו, החיוך הגדול הזה שנפרש על הפרצוף, הריקוד הבלתי נמנע. השיר הזה הוא כמו מפגש עם חבר אהוב שלא ראיתי המון זמן, כשכל העדכונים וההשלמות נזרקים הצידה ומרוב שמחה רק מחייכים ורוקדים קצת במקום. איזה יופי! [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

דיאנה רוס. בואו נדבר רגע על דיאנה רוס. אני יודע מה פחות או יותר טווח הגילאים של קוראי/ות העונג, ואני יודע שרובנו הגדול לא גדל בסיקסטיז ובסבנטיז, כלומר, לא גדלנו לא דיאנה רוס. אז הנה עובדה שחשוב לי להזכיר: במשך יותר מ־20 שנה – עשרים שנה! – דיאנה רוס הייתה אחת הכוכבות הכי. גדולות. בעולם. מ־1958 ועד היום יש פחות מחמישה אמנים שהכניסו יותר שירים למקומות יותר גבוהים ממנה במצעד האמריקאי, וביניהם אין אף אישה חוץ ממנה. הלהקה שלה, The Supremes, הייתה פחות או יותר הלהקה הכי גדולה באמריקה בסיקסטיז – למרות מיתוס הרוקנ׳רול וילדי הפרחים, כולם שמעו פופ. עוד מספרים שלא מספיקים כדי ממש להבין את גודל הנוכחות שלה בעולם התרבות באותן שנים – היה לה להיט בעשירייה הפותחת של המצעד הבריטי בכל עשור ב־5 העשורים האחרים (50 שנה!), ומדי שנה במשך 33 שנה היה לה שיר במצעד, שיא שאף אמן או אמנית לא קרובים אפילו לשבור. היא רשומה בספר השיאים של גינס תחת ״האמנית המוזיקלית המצליחה ביותר בהיסטוריה״. לא פחות.

דיאנה רוס. במונחים תרבותיים לא מדובר באישה, אלא בגוף אסטרונומי, כוכב עצום בשמיים שאת האור שלו אנחנו לוקחים כמובן מאליו. ודאינה רוס היא עדיין פה, היא בת 77 והיא מופיעה כמעט כל שנה באירועים בפרופיל גבוה, לרוב אירועי צדקה וכאלה – כסף לא חסר לזמרת המצליחה בהיסטוריה. ועם זאת, היה נדמה זמן רב שהיא מבחינתה גמרה את הסוס. הפעם האחרונה שהיא הקליטה שיר שלא היה קאבר היה במילניום הקודם. כל כך הרבה זמן לא שמעתי ממנה או עליה כלום, שלפעמים באמת תהיתי אם היא עדיין בחיים. אני כל כך שמח לכתוב שהיא מה זה בחיים, היא נשמעת מדהים.

דיאנה רוס הוציאה השבוע שיר חדש. דיאנה רוס הוציאה השבוע שיר חדש ראשון מזה 22 שנה. דיאנה רוס!!! גבירותיי, רבותיי – דיאנה רוס. "Thank you", השיר החדש, הוא לא רק אייטם חדשות. הוא השיר הכי יפה של השבוע, הוא כל מה שיכולתי לחלום לשמוע מדיאנה רוס בגיל 77, ויותר מזה. שמעתי אותו יותר מעשר פעמים והוא יצא שלשום. הוא כולו מחווה מוזיקלית לסגנונות שאיתן היא מזוהה ולסאונד שלהן, אבל הוא שיר חדש, מקורי, אמיתי, שנשמע מוכר מהרגע הראשון ונכנס לי ללב מיד. אני כל כך, כל כך מתרגש מהשיר הזה. אני מתרגש שהוא קיים, אני מתרגש שהוא נשמע ככה, אני מתרגש מהלחן שלו – איזה גרוב יש שם בברייק! איזה פזמון ממכר! אני מתרגש מאיך הקול שלה נשמע ב־2021.

אבל יותר מהכל אני מתרגש מהמילים של השיר הזה. יש בטח קטגוריה כזו, של שירי סיכום קריירה של אמנים שהגיעו לגיל המתאים. השיר הזה נכנס לקטגוריה. הוא נשמע כמו מכתב שרוס כתבה לקהל שלה, לקהל העצום, המגוון, הזקן, הצעיר, הסטרייט, הקוויר, השחור, הלבן שלה שהלך והולך איתה כבר חצי מאה של מוזיקה. חצי! מאה! אני לא יכול להדגיש את זה מספיק. ומה היא אומרת לכולנו? תודה. פשוט תודה. ״תודה על האהבה, תודה על החיים שלי״. כי אמן הוא רק צד אחד של הקשר הזה, הקסם הזה שקורה לנו כשמוזיקה נכנסת לנו לחיים ומשנה אותם, מעשירה אותם, מעניקה צבעים לרגעים, משמעות לזכרונות, חיוך וריקוד והתפרקות ברגעים של שמחה, דמעות וחיבוק ונחמה ברגעים של עצב. אמן הוא רק צד אחד. כל כך הרבה פעמים אנחנו אומרים לאמנים שלנו תודה – בכסף, במחיאות כפיים, במכתבי מעריצים, לעתים נדירות אפילו בקול רם.

דיאנה רוס, הזמרת המצליחה ביותר בהיסטוריה, יודעת את זה. דיאנה רוס חזרה. דיאנה רוס אומרת לנו תודה. [סטרים] קרא/י את המשך הפוסט