כבר כמה שנים שאני עף על Doja Cat. אני לא עוקב אחריה בסושיאל, שם הבנתי שיש לה חיים נרחבים ועשירים בפני עצמם, אלא רק אחרי המוזיקה שהיא לא מפסיקה להוציא. אני מת על הקול שלה, מת על הקלות שבה היא מזגזגת במהלך שירים בין להיות זמרת טובה ללהיות ראפרית מעולה, מת על ההפקות התמיד מרימות ולפרקים מצחיקות שהיא דואגת להרים סביבה, ובעיקר מת על האישיות שעוברת דרך המיקרופון: אישה צעירה, בטוחה בעצמה, חרמנית רצח, שבאה לדפוק שוטים. יש לה אלבום חדש, ארוך מדי, שמנסה להשלים את המהלך שלה מראפרית־זמרת בנסיקה לסופרסטאר. היא אפילו גייסה את השמות הכי גדולים בעולם הפופ כרגע, The Weeknd ואריאנה גראנדה (שמחזירה לה טובה על האירוח באלבום שלה משנה שעברה). אני לא חושב שזה יצליח לה, וזה משמח אותי. לא שאני רוצה שהיא תיכשל – אדרבא, שתתפוצץ – אלא שאני חושב שהיא לא תתפוצץ כי בניגוד לוויקנד ולגראנדה, דוג׳ה לא רוצה ואולי לא יכולה להיות מוקפדת. מושקעת? כן. אבל הדמות האמנותית/ציבורית שלה היא בלגן. בעיניי חינני ומשמח, אבל היא אפילו כשגראנדה שרה "fuck me till the daylight" היא איכשהו נשמעת נקייה והגונה יותר מדוג׳ה בכל יום רגיל. דה וויקנד, מצדו, כל כך מקפיד על התדמית והלוק והסאונד שזה מספיק חלול ואסתטי כדי לפנות לקהל הכי גדול. דוג׳ה קמה שיכורה וחרמנית, מה זה חרמנית, כל החצי הראשון של האלבום החדש שלה נשמע כאילו הוא נכתב עם דבר אחד בראש. היא כמובן חלק משרשרת ארוכה ומשמחת של ראפריות ששרות בגלוי ובחיוב על החשקים המיניים שלהן, אבל נדמה שאם אצל לי׳ל קים או אפילו ניקי מינאז׳ זה נעשה בדרך לשבור טאבו או מחסום תרבותי, דוג׳ה מרגישה הכי נוח בעולם לשיר על סקס, כל הזמן, כמו שהיא מרגישה הכי בנוח להיות עירומה. "Naked" הוא השיר האהוב עליי כרגע באלבום החדש של דוג׳ה, Planet her. הוא שיר חרמנות קלאסי ופשוט מאוד של דוג׳ה, שרוצה להגיע כבר לרגע הזה שבו היא ובן זוגה לאותו רגע יוכלו להתפשט כבר. ויותר מזה, היא רוצה שהבחור יפסיק להיות כל כך לחוץ וירגיש גם הוא בנוח. הביט הטיפה אפריקאי, עם דגימה משונה ונהדרת מקטע אלקטרוני, רק הופך את שיר החרמנות המבורך הזה לעוד יותר כיף. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

מה גדול הוא העונג שבמפגש. לפני שהתחילה מחדש, שם בישראל הקורונה נגמרה והרושם שקיבלתי מחבריי הוא שתוך כמה ימים ספורים החידוש והריגוש שבמפגש אמיתי עם חברים נעלם והפך לשגרה. אני מקנא בשגרה הזו, כאן אנחנו מתקדמים יפה אבל עדיין לא מתחבקים. מפגשים גדולים חסרים לי, לארח בדירה שלי שלושים חברים, או פשוט לשבת עם חברה טובה אחת ולהתחבק בלי לחשוב פעמיים. את כל הפרויקטים הגדולים שלי עשיתי תמיד עם שותף או שותפה, כי אין עונג גדול יותר ממפגש – אולי רק מפגש בלתי צפוי. השבוע הגיע לפתחי מפגש בלתי צפוי מסוג מוזיקלי. שניים מהאמנים האהובים עליי ביותר בחמש השנים האחרונות שילבו זרועות, וזה יצר רימיקס לזה. כל שבוע יוצאים המון רימיקסים – חופן מוצלח מהם מובא בהמשך העונג – אבל הרימיקס הזה של Quantic רב הגרוב וההרמה ל-"Pelota" של גדולי אומת הגרוב Khruangbin, איזה מפגש, איזה עונג! בהאזנה הראשונה לדקה הראשונה, כמעט התאכזבתי. אבל מהר מאוד נכבשתי, ובימים האחרונים זה ביי פאר השיר ששמעתי הכי הרבה פעמים, מבקש שוב ושוב את המתיקות הזו, החיוך הגדול הזה שנפרש על הפרצוף, הריקוד הבלתי נמנע. השיר הזה הוא כמו מפגש עם חבר אהוב שלא ראיתי המון זמן, כשכל העדכונים וההשלמות נזרקים הצידה ומרוב שמחה רק מחייכים ורוקדים קצת במקום. איזה יופי! [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

דיאנה רוס. בואו נדבר רגע על דיאנה רוס. אני יודע מה פחות או יותר טווח הגילאים של קוראי/ות העונג, ואני יודע שרובנו הגדול לא גדל בסיקסטיז ובסבנטיז, כלומר, לא גדלנו לא דיאנה רוס. אז הנה עובדה שחשוב לי להזכיר: במשך יותר מ־20 שנה – עשרים שנה! – דיאנה רוס הייתה אחת הכוכבות הכי. גדולות. בעולם. מ־1958 ועד היום יש פחות מחמישה אמנים שהכניסו יותר שירים למקומות יותר גבוהים ממנה במצעד האמריקאי, וביניהם אין אף אישה חוץ ממנה. הלהקה שלה, The Supremes, הייתה פחות או יותר הלהקה הכי גדולה באמריקה בסיקסטיז – למרות מיתוס הרוקנ׳רול וילדי הפרחים, כולם שמעו פופ. עוד מספרים שלא מספיקים כדי ממש להבין את גודל הנוכחות שלה בעולם התרבות באותן שנים – היה לה להיט בעשירייה הפותחת של המצעד הבריטי בכל עשור ב־5 העשורים האחרים (50 שנה!), ומדי שנה במשך 33 שנה היה לה שיר במצעד, שיא שאף אמן או אמנית לא קרובים אפילו לשבור. היא רשומה בספר השיאים של גינס תחת ״האמנית המוזיקלית המצליחה ביותר בהיסטוריה״. לא פחות.

דיאנה רוס. במונחים תרבותיים לא מדובר באישה, אלא בגוף אסטרונומי, כוכב עצום בשמיים שאת האור שלו אנחנו לוקחים כמובן מאליו. ודאינה רוס היא עדיין פה, היא בת 77 והיא מופיעה כמעט כל שנה באירועים בפרופיל גבוה, לרוב אירועי צדקה וכאלה – כסף לא חסר לזמרת המצליחה בהיסטוריה. ועם זאת, היה נדמה זמן רב שהיא מבחינתה גמרה את הסוס. הפעם האחרונה שהיא הקליטה שיר שלא היה קאבר היה במילניום הקודם. כל כך הרבה זמן לא שמעתי ממנה או עליה כלום, שלפעמים באמת תהיתי אם היא עדיין בחיים. אני כל כך שמח לכתוב שהיא מה זה בחיים, היא נשמעת מדהים.

דיאנה רוס הוציאה השבוע שיר חדש. דיאנה רוס הוציאה השבוע שיר חדש ראשון מזה 22 שנה. דיאנה רוס!!! גבירותיי, רבותיי – דיאנה רוס. "Thank you", השיר החדש, הוא לא רק אייטם חדשות. הוא השיר הכי יפה של השבוע, הוא כל מה שיכולתי לחלום לשמוע מדיאנה רוס בגיל 77, ויותר מזה. שמעתי אותו יותר מעשר פעמים והוא יצא שלשום. הוא כולו מחווה מוזיקלית לסגנונות שאיתן היא מזוהה ולסאונד שלהן, אבל הוא שיר חדש, מקורי, אמיתי, שנשמע מוכר מהרגע הראשון ונכנס לי ללב מיד. אני כל כך, כל כך מתרגש מהשיר הזה. אני מתרגש שהוא קיים, אני מתרגש שהוא נשמע ככה, אני מתרגש מהלחן שלו – איזה גרוב יש שם בברייק! איזה פזמון ממכר! אני מתרגש מאיך הקול שלה נשמע ב־2021.

אבל יותר מהכל אני מתרגש מהמילים של השיר הזה. יש בטח קטגוריה כזו, של שירי סיכום קריירה של אמנים שהגיעו לגיל המתאים. השיר הזה נכנס לקטגוריה. הוא נשמע כמו מכתב שרוס כתבה לקהל שלה, לקהל העצום, המגוון, הזקן, הצעיר, הסטרייט, הקוויר, השחור, הלבן שלה שהלך והולך איתה כבר חצי מאה של מוזיקה. חצי! מאה! אני לא יכול להדגיש את זה מספיק. ומה היא אומרת לכולנו? תודה. פשוט תודה. ״תודה על האהבה, תודה על החיים שלי״. כי אמן הוא רק צד אחד של הקשר הזה, הקסם הזה שקורה לנו כשמוזיקה נכנסת לנו לחיים ומשנה אותם, מעשירה אותם, מעניקה צבעים לרגעים, משמעות לזכרונות, חיוך וריקוד והתפרקות ברגעים של שמחה, דמעות וחיבוק ונחמה ברגעים של עצב. אמן הוא רק צד אחד. כל כך הרבה פעמים אנחנו אומרים לאמנים שלנו תודה – בכסף, במחיאות כפיים, במכתבי מעריצים, לעתים נדירות אפילו בקול רם.

דיאנה רוס, הזמרת המצליחה ביותר בהיסטוריה, יודעת את זה. דיאנה רוס חזרה. דיאנה רוס אומרת לנו תודה. [סטרים] קרא/י את המשך הפוסט

מה לעשות? אני שבוי. אחרי Melodrama, שהפך ברבות מעט השנים שהוא קיים לא רק לאלבום אהוב במיוחד אלא ממש לאחד האלבומים האהובים עליי אי פעם (עד כדי כך), מבחינתי כשמגיע משהו חדש מלורד אני עוצר הכל ומאזין. השבוע קיבלנו סינגל חדש, "Solar power", שיר הנושא מתוך אלבום חדש באותו השם. הוא הגיע עם קליפ. גם השיר וגם הקליפ מציגים לורד שלא יצא לנו לפגוש קודם: שמחה, קייצית, קלילה, שמשית. Carefree. בקליפ זה קורה מהרגע הראשון – לורד לובשת חולצת בטן צהובה על החוף בשמש! – אבל בשיר עצמו, השיחרור הזה מושהה. כל שתי הדקות הראשונות של השיר מציגות טקסט באווירה חדשה לגמרי, אבל הוא מוגש בצורה שאנחנו מכירים מלורד: סטקטו לכאורה עצל אבל מוקפד מאוד, מושפע מהיפ הופ. הרבה מאוד רגעי שתיקה ואוויר בין התווים. לורד עושה לעצמה שכפולים וקולות רקע (עוד בקולות רגע פה: פיבי ברידג׳רס ו-Clairo). פזמון חוזר מלודי וקליט. כל מה שלמדנו להכיר מלורד.

אבל כשמגיעים ל־2:00 קורה משהו מפתיע: השמש פורצת לתוך השיר. הליווי המינימליסטי – עד עכשיו רק גיטרה חסומה, קטועה, שנותנת גרוב מאוד עדין, וקולות – הופך ללהקה שלמה. והלהקה הזאת נשמעת… מאוד מאוד מוכר. למעשה, כשנכנס הביט הזה, כמעט צעקתי בסלון: מה זה! שוד לאור השמש!

תבנית התופים, הבייסליין, הסאונד הספציפי של הגיטרה והתופים. מכיוון שלהפקה אחרים לורד וג׳ק אנטונוף, אני מוכן לשים כסף ששום דבר מאלה לא קרה במקרה, אלא כמחווה מכוונת מאוד*, החלטה להאיר את השיר הזה לא רק בשמש של קלילות וכיף ונעורים ושיחרור, אלא להאיר אותו ברפרנס לסאונד של שירים שביטאו בדיוק את זה בתקופה שביטאה בדיוק את זה: שיחרור, התנערות מהכבדות והקדרות, אימוץ של שמחה והדוניזם וקיץ וכיף.

אנחנו מדברים על 1988-1991. סוף עשור שבמידה רבה, פוליטית ומוזיקלית ותרבותית, היה קודר ואימץ אסתטיקה של קדרות (לצד גל פופ חסר תקדים שמשך לכיוון ההפוך כמובן). בתפר בין שני העשורים, בגל ההדף של Second summer of love, שהיא עליית האסיד האוס ותרבות הרייב באנגליה של סוף שנות השמונים, קיבלנו את הסאונד המזוהה עם מאדצ׳סטר. לופ תופים גרובי שמושפע במידה זהה מאסיד האוס ומהיפ הופ. גרוב גיטרות בס תופים אוורירי וקליל ומז׳ורי ומרים בהשפעת הרולינג סטונס והמסיבות והשמש. Primal scream הם הדוגמה הכי קלאסית עם Screamadelica אבל גם The Charlatans, Happy Mondays, ובמידה רבה גם האלבום הראשון של Blur מ־1991, Leisure, שלא תמיד נספר רשמית בגל מאדצסטר אבל רק תקשיבו ל-"There's no other way" מתוכו רגע. וגם, להיט עולמי ענק שהתחיל באנגליה ולכאורה לא הגיע מאותו גל אבל שאב את הגרוב והסאונד שלו בדיוק מאותם המקומות (ואפילו סימפל את ג׳יימס בראון), "Freedom 90" של ג׳ורג׳ מייקל.

כשיצא האלבום האחרון של ארקטיק מאנקיז, הסאונד שלו התקבל בקהילת האינדי בטווח שנע מהפתעה ועד תיעוב. הכנתי אז פלייליסט שהראה שהסאונד הזה לא הגיע משום מקום אלא היה מכוון מאוד. עכשיו הכנתי פלייליסט קטן יותר של שירים שהשפיעו על הדקה האחרונה של "Solar power", שלדעתי לורד ואנטונוף שואבים מהם ישירות או בעקיפין. אם יש לכם/ן רעיונות לעוד שירים שיושבים שם בול, רק תגידו. התגובות שלכם/ן. איזה שיר! קיץ שמח! [סטרימים]

* אחרי שכתבתי את כל האייטם הזה נתקלתי בראיון שלורד נתנה על השיר החדש, והיא מספרת שם שהם הגיעו לרפרנס הזה במקרה לגמרי (אבל פנו לבובי גילספי מפריימל סקרים שנתן את ברכתו). קרא/י את המשך הפוסט

את Gang of Four הכרתי לפני כמעט עשרים שנה, בתור רפרנס יותר מאשר להקה בזכות עצמה. התקופה המכוננת של הלהקה, בראשות הגיטריסט אנדי גיל, הייתה בסוף שנות השבעים ותחילת השמונים, עם שני אלבומים שהיו חלק קריטי במהפכת הפוסט־פאנק. אני לא גדלתי על התקופה הזו, בכלל. ושירים של גאנג אוף פור הכרתי לראשונה כדוגמאות לבארות שמהן שאבו להקות שהעיפו לי את המוח וחשבתי בהתחלה שהן באו משום מקום – LCD Soundsystem, Franz Ferdinand, The Rapture, The Strokes – אבל כמובן, שום דבר לא בא משום מקום. הוא פשוט מגיע ממקום שלא הכרנו מספיק. והרבה לפני שהרכבי אלפיימז חיברו פּאנק, פ׳אנק ודיסקו, גאנג אוף פור עשו את זה מעולה.

באותה תקופה, כשצללתי לשמוע כל מיני דברים ישנים שהיו לי חדשים, הנהנתי בהבנה מול רוב מהשירים, ״אני מבין עכשיו״, אבל חלק קטן של השירים נתפס בי כמו נצנצים שלעולם לא עוזבים ותמיד יהיו שם איפשהו הרבה אחרי שחשבת שהם נעלמו. כשמדובר ב-Gang of Four, השיר הזה היה "Not great men", שיר מאלבום הבכורה שלהם מ־1979. הוא גם היה הכי קרוב לדברים שהכרתי ואהבתי אז מפרנץ פרדיננד והראפצ׳ר, אבל הוא גם פשוט, ובכן, בנזונה של שיר. את האלבום ההוא הפיק אנדי גיל, גיטריסט הלהקה שעקיצות הגיטרה שלו הן אחד הדברים שהכי השפיעו על גל הלהקות הנ״ל של תחילת האלפיימז, אבל כדי לשמוע את ההשפעה הזו לא היינו צריכים לחכות כל כך הרבה זמן. רק 5 שנים אחרי אותו אלבום, גיל הפיק את אלבום הבכורה של הרכב חדש מלוס אנג׳לס, Red Hot Chili Peppers. אף על פי שממה שקראתי ממש עכשיו הלהקה וגיל לא ממש הסתדרו באולפן, יש סיבה טובה לכך שהם בחרו ספציפית בו להפקה. הגרוב הכוחני והפ׳אנקי של RHCP, שקידיס תיאר כ״קינטי, דוקר, זוויתי״, בטוח התבסס במידה אדירה על מה שעשו לפניהם Gang of Four.

השבוע יצא אלבום מחווה לגאנג אוף פור, והסיבה שלא השם שלהם מודגש פה אלא השמות ג׳ון פרושיאנטה, Flea ומקהלת הנוער של קונסרבטוריון סילברלייק היא הקאבר הלא פחות מאדיר שהם הקליטו לאלבום הזה ל־"Not great men". אני לא מבין מספיק, לא בהיסטוריה של גאנג אוף פור והפוסט פאנק, לא בהיסטוריה המפותלת של רד הוט, כדי לדעת אם יש פה יותר מאהבה של מוזיקאים לשיר גדול שהשפיע עליהם, אבל אני יכול להגיד מאוד בפשטות שזה יצא קצת יותר מ־12 שעות לפני שהתיישבתי לכתוב את העונג וזה כבש באפס מאמץ את תואר שיר השבוע שלי. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט