מה לעשות? אני שבוי. אחרי Melodrama, שהפך ברבות מעט השנים שהוא קיים לא רק לאלבום אהוב במיוחד אלא ממש לאחד האלבומים האהובים עליי אי פעם (עד כדי כך), מבחינתי כשמגיע משהו חדש מלורד אני עוצר הכל ומאזין. השבוע קיבלנו סינגל חדש, "Solar power", שיר הנושא מתוך אלבום חדש באותו השם. הוא הגיע עם קליפ. גם השיר וגם הקליפ מציגים לורד שלא יצא לנו לפגוש קודם: שמחה, קייצית, קלילה, שמשית. Carefree. בקליפ זה קורה מהרגע הראשון – לורד לובשת חולצת בטן צהובה על החוף בשמש! – אבל בשיר עצמו, השיחרור הזה מושהה. כל שתי הדקות הראשונות של השיר מציגות טקסט באווירה חדשה לגמרי, אבל הוא מוגש בצורה שאנחנו מכירים מלורד: סטקטו לכאורה עצל אבל מוקפד מאוד, מושפע מהיפ הופ. הרבה מאוד רגעי שתיקה ואוויר בין התווים. לורד עושה לעצמה שכפולים וקולות רקע (עוד בקולות רגע פה: פיבי ברידג׳רס ו-Clairo). פזמון חוזר מלודי וקליט. כל מה שלמדנו להכיר מלורד.

אבל כשמגיעים ל־2:00 קורה משהו מפתיע: השמש פורצת לתוך השיר. הליווי המינימליסטי – עד עכשיו רק גיטרה חסומה, קטועה, שנותנת גרוב מאוד עדין, וקולות – הופך ללהקה שלמה. והלהקה הזאת נשמעת… מאוד מאוד מוכר. למעשה, כשנכנס הביט הזה, כמעט צעקתי בסלון: מה זה! שוד לאור השמש!

תבנית התופים, הבייסליין, הסאונד הספציפי של הגיטרה והתופים. מכיוון שלהפקה אחרים לורד וג׳ק אנטונוף, אני מוכן לשים כסף ששום דבר מאלה לא קרה במקרה, אלא כמחווה מכוונת מאוד*, החלטה להאיר את השיר הזה לא רק בשמש של קלילות וכיף ונעורים ושיחרור, אלא להאיר אותו ברפרנס לסאונד של שירים שביטאו בדיוק את זה בתקופה שביטאה בדיוק את זה: שיחרור, התנערות מהכבדות והקדרות, אימוץ של שמחה והדוניזם וקיץ וכיף.

אנחנו מדברים על 1988-1991. סוף עשור שבמידה רבה, פוליטית ומוזיקלית ותרבותית, היה קודר ואימץ אסתטיקה של קדרות (לצד גל פופ חסר תקדים שמשך לכיוון ההפוך כמובן). בתפר בין שני העשורים, בגל ההדף של Second summer of love, שהיא עליית האסיד האוס ותרבות הרייב באנגליה של סוף שנות השמונים, קיבלנו את הסאונד המזוהה עם מאדצ׳סטר. לופ תופים גרובי שמושפע במידה זהה מאסיד האוס ומהיפ הופ. גרוב גיטרות בס תופים אוורירי וקליל ומז׳ורי ומרים בהשפעת הרולינג סטונס והמסיבות והשמש. Primal scream הם הדוגמה הכי קלאסית עם Screamadelica אבל גם The Charlatans, Happy Mondays, ובמידה רבה גם האלבום הראשון של Blur מ־1991, Leisure, שלא תמיד נספר רשמית בגל מאדצסטר אבל רק תקשיבו ל-"There's no other way" מתוכו רגע. וגם, להיט עולמי ענק שהתחיל באנגליה ולכאורה לא הגיע מאותו גל אבל שאב את הגרוב והסאונד שלו בדיוק מאותם המקומות (ואפילו סימפל את ג׳יימס בראון), "Freedom 90" של ג׳ורג׳ מייקל.

כשיצא האלבום האחרון של ארקטיק מאנקיז, הסאונד שלו התקבל בקהילת האינדי בטווח שנע מהפתעה ועד תיעוב. הכנתי אז פלייליסט שהראה שהסאונד הזה לא הגיע משום מקום אלא היה מכוון מאוד. עכשיו הכנתי פלייליסט קטן יותר של שירים שהשפיעו על הדקה האחרונה של "Solar power", שלדעתי לורד ואנטונוף שואבים מהם ישירות או בעקיפין. אם יש לכם/ן רעיונות לעוד שירים שיושבים שם בול, רק תגידו. התגובות שלכם/ן. איזה שיר! קיץ שמח! [סטרימים]

* אחרי שכתבתי את כל האייטם הזה נתקלתי בראיון שלורד נתנה על השיר החדש, והיא מספרת שם שהם הגיעו לרפרנס הזה במקרה לגמרי (אבל פנו לבובי גילספי מפריימל סקרים שנתן את ברכתו). קרא/י את המשך הפוסט

את Gang of Four הכרתי לפני כמעט עשרים שנה, בתור רפרנס יותר מאשר להקה בזכות עצמה. התקופה המכוננת של הלהקה, בראשות הגיטריסט אנדי גיל, הייתה בסוף שנות השבעים ותחילת השמונים, עם שני אלבומים שהיו חלק קריטי במהפכת הפוסט־פאנק. אני לא גדלתי על התקופה הזו, בכלל. ושירים של גאנג אוף פור הכרתי לראשונה כדוגמאות לבארות שמהן שאבו להקות שהעיפו לי את המוח וחשבתי בהתחלה שהן באו משום מקום – LCD Soundsystem, Franz Ferdinand, The Rapture, The Strokes – אבל כמובן, שום דבר לא בא משום מקום. הוא פשוט מגיע ממקום שלא הכרנו מספיק. והרבה לפני שהרכבי אלפיימז חיברו פּאנק, פ׳אנק ודיסקו, גאנג אוף פור עשו את זה מעולה.

באותה תקופה, כשצללתי לשמוע כל מיני דברים ישנים שהיו לי חדשים, הנהנתי בהבנה מול רוב מהשירים, ״אני מבין עכשיו״, אבל חלק קטן של השירים נתפס בי כמו נצנצים שלעולם לא עוזבים ותמיד יהיו שם איפשהו הרבה אחרי שחשבת שהם נעלמו. כשמדובר ב-Gang of Four, השיר הזה היה "Not great men", שיר מאלבום הבכורה שלהם מ־1979. הוא גם היה הכי קרוב לדברים שהכרתי ואהבתי אז מפרנץ פרדיננד והראפצ׳ר, אבל הוא גם פשוט, ובכן, בנזונה של שיר. את האלבום ההוא הפיק אנדי גיל, גיטריסט הלהקה שעקיצות הגיטרה שלו הן אחד הדברים שהכי השפיעו על גל הלהקות הנ״ל של תחילת האלפיימז, אבל כדי לשמוע את ההשפעה הזו לא היינו צריכים לחכות כל כך הרבה זמן. רק 5 שנים אחרי אותו אלבום, גיל הפיק את אלבום הבכורה של הרכב חדש מלוס אנג׳לס, Red Hot Chili Peppers. אף על פי שממה שקראתי ממש עכשיו הלהקה וגיל לא ממש הסתדרו באולפן, יש סיבה טובה לכך שהם בחרו ספציפית בו להפקה. הגרוב הכוחני והפ׳אנקי של RHCP, שקידיס תיאר כ״קינטי, דוקר, זוויתי״, בטוח התבסס במידה אדירה על מה שעשו לפניהם Gang of Four.

השבוע יצא אלבום מחווה לגאנג אוף פור, והסיבה שלא השם שלהם מודגש פה אלא השמות ג׳ון פרושיאנטה, Flea ומקהלת הנוער של קונסרבטוריון סילברלייק היא הקאבר הלא פחות מאדיר שהם הקליטו לאלבום הזה ל־"Not great men". אני לא מבין מספיק, לא בהיסטוריה של גאנג אוף פור והפוסט פאנק, לא בהיסטוריה המפותלת של רד הוט, כדי לדעת אם יש פה יותר מאהבה של מוזיקאים לשיר גדול שהשפיע עליהם, אבל אני יכול להגיד מאוד בפשטות שזה יצא קצת יותר מ־12 שעות לפני שהתיישבתי לכתוב את העונג וזה כבש באפס מאמץ את תואר שיר השבוע שלי. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

תראו, אני יכול לספר לכם שאני אוהב את "Birthday suit" מטעמים ערכיים: השיר הזה של Duckwrth, שבו מתארחת רייאנה ג׳יי, הוא לא שיר מורכב. הוא כולו אומר Let's get naked, כמו הרבה מאוד שירי פופ לפניו. אבל הוא מצליח להיות כולו סקס פוזיטיב, והוא עושה עוד משהו שמשמח אותי בזווית הצרכנית. כמו הרבה שירי היפ הופ, הוא זרוע שמות של מעצבי על: גוצ׳י, פראדה, ג׳יבנצ׳י, פנדי – אבל במקום לרומם אותם לאוצר נחשק, סמל סטטוס, כמו בהרבה שירי היפ הופ, דאקוורת׳ וג׳יי נפטרים מהם. הם אומרים: זה לא גוצ׳י, זה לא פראדה, זו ״חליפת יום ההולדת שלי״ – יעני, אני לובש כלום כמו בזמן שנולדתי – וזה הרבה יותר לוהט מכל פריט מעצבים. כשהם כן טורחים להזכיר תיק מעצבים זה רק כדי לומר ״יאללה דחפי לשם את הבגדים שלך ותחליפי לחליפת יום ההולדת״. אני אוהב את ההיפוך הזה של קונבנציות ההיפ הופ. אני אוהב כשא.נשים מרגישים/ות חופשי וטוב עם הגוף שלהם/ן. אני אוהב כשהחרמנות היא הדדית ובהסכמה וחוגגים אותה. אני אוהב כשנפטרים כל הדרך מכמה הבניות חברתיות של צרכנות וסטטוס כי לא צריך להוציא כסף על בגדים רק כדי להתפשט.

אני יכול לספר לכם את כל זה, וזה יהיה נכון.

אבל לב הסיפור הוא שבשבוע הבא, למעשה ממש ביום שישי, אחגוג יום הולדת, והשיר הזה – שיצא לפני שבוע ביום הולדתו של דאקוורת׳ – בא לי בול בזמן ומרים לי כבר שבוע שלם. היומולדת המתקרב אומר, לצערי, שלא אשב ביום שישי הבא כדי לכתוב את עונג שבת כמו שאני עושה מדי יום שישי, ונצטרך לדלג שבוע לרגל החגיגות. אני מבקש את סליחתכם/ן מראש! אני מקווה – מה מקווה, אני בטוח – שבעונג הזה יש מספיק מוזיקה להחזיק אתכם שבועיים. חוצמזה, נשתמע עד אז בקצה ביום שלישי הקרוב בצהריים ובטלגרם בעדכונים כמעט־יומיים מדי בוקר, כדי שיהיה לכם/ן מה לשמוע. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

התלבטתי איך לפתוח את העונג השבוע, ואם בכלל לפתוח אותו. ואז פתחתי את הניוזלטר המצוין ״גילוי נאות״ של אורי שטייניץ והוא נפתח במשהו כל כך מדויק, שפשוט העתקתי אותו לכאן מילה במילה. תודה, אורי:

היי.
המצב די חרא.
התלבטתי הרבה אם לשלוח היום את הגליון הזה. אם זה מתאים להתעסק בנושאים כל-כך לא קשורים לכל השיט שקורה. החלטתי לשלוח. לא ״דווקא עכשיו״ ובלי איזו אג׳נדה חברתית-פוליטית-פציפיסיטית-ניהליסטית.
תחשבו על זה כמו החברה שמוציאה אותך לסרט להתאוורר אחרי פרידה ושברון לב (ואולי לא כמו התזמורת שהמשיכה לנגן בזמן שהטיטאניק טובעת).

אם זה לא מתאים לכם, פשוט תשאירו את זה unread לימים יפים יותר.
ב״ה, אינשאללה.

תודה, אורי, על הקליעה בול. אני רק אוסיף מהצד שלי שיש פה את אותה תערובת קבועה של מוזיקה והפתעות אינטרנט – אבל מכיוון שמצב הרוח שלי פחות או יותר כמו שלכם/ן, גם הטון פה השבוע בהתאם. כותרת העונג היא מהשיר הנפלא הזה.

חשבתי לפתוח את העונג עם ״צריך לסגור הכל״ של ג׳ירפות. ככה הרגשתי רוב השבוע הזה. שוב ושוב, מול עוד כותרת, עוד נתון, עוד תמונה או וידאו, חשבתי: אי אפשר להמשיך. צריך לסגור הכל. לסגור את המדינה, לסגור את העולם, או לכל הפחות לסגור את הטלוויזיה והחדשות. בשלב מסוים, מותש וכועס ושבור לב, החלטתי להתחיל בלסגור את הטלפון. סגרתי אותו ללילה וחצי יום. הרגשתי עצוב, מרוסק, מיואש. לא קראתי, לא שמעתי, לא התעדכנתי. נתתי להכל לשקוע, נתתי למחשבות לרוץ לכל הכיוונים.

ושיר אחד התחיל להתנגן לי בראש. שוב ושוב, בלי שביקשתי, הוא נח לי על הלשון, מבקש שאגע בו. זה היה הקלאסיקה המתוקה של קרטיס מייפילד מ־1971, "We got to have peace". תקופה טובה לשירי שלום – מלחמת וייטנאם משתוללת עדיין, רק לפני שנתיים לנון ואונו הוציאו את "Give peace a chance". היו הרבה סיבות לשיר שיר לשלום, והיו הרבה שירים כאלה לשיר. אבל זה, דווקא זה, ישב לי בקצה המוח. אולי כי השיר הזה לא מבקש היי, אם לא אכפת לכם, אולי בבקשה תנו הזדמנות לשלום. הוא לא מבקש לשיר לו שיר. הוא אומר בפשטות את האמת ההכרחית שאיכשהו הפכה בישראל למשפט שנוחרים מולו בבוז: אנחנו חייבים שלום. כתבתי על זה גם באינסטגרם אתמול, ואני עומד מאחורי האמירה הזו גם אם יש אנשים שיגידו שהיא נאיבית.

ייאוש לא דורש מאמץ, והוא גם לא מביא שום דבר טוב. דרוש אומץ. שלום דורש אומץ. כדי לצאת למלחמה, כדי לחדש מלחמה, כדי לא להרפות מהחרב, דרוש בעיקר פחד. אין שום פיתרון למלחמה – קצרה או ארוכה, פשוטה או סבוכה – חוץ משלום. שלום דורש אומץ, ושלום עושים עם אויבים, לא עם חברים. כן, דווקא עכשיו, דווקא ברגע שפל כזה מכוער ומחריד, צריך להגיד בקול רם: שלום. אין דרך אחרת לצאת מהמעגל הזה. אין אין אין. אי אפשר להמשיך להתייחס למילה הזו, שלום, כמילה מגונה. לרעיון הזה כרעיון אבוד מראש. חכמים ממני כבר אמרו: שלום הוא תמיד בלתי אפשרי עד שעושים אותו. זה הפיתרון היחיד, ואנחנו חייבים לחזק את מי שמדבר עליו בקול רם ומקדם אותו בעשייה. אנחנו צריכים להצטרף אליהם ולדחוף אותם ולתת להם הצבעות וכוח ותמיכה וכסף, אם צריך.

קרטיס מייפילד ידע את זה. הוא מתחיל את השיר השמח, הקופצני, המעודד הזה בשורה הפשוטה הזו, "We got to have peace", והוא חוזר בה שוב ושוב על הסיבה, הסיבה הנצחית: הצילו את הילדים, הצילו את הילדים, הצילו את הילדים. שימו את השיר הזה, תנו לו לעבור דרככם. תרקדו אותו אם צריך, תשירו אותו אם צריך, תשמעו אותו פעם אחת או על ריפיט כמו שעשיתי אני. אין לנו דרך אחרת שלא מובילה לייאוש וכאב. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

אני לא יודע הרבה על חואן ווטרס (לא בתמונה), ולא כי לא חיפשתי. אני יודע עליו פרטים, מידע, כן. הוא מאורוגוואי במקור, והוא חי בניו יורק, וניגן עם זה ועם ההם, בסדר. אבל אני לא יודע עליו הרבה כי הוא כל הזמן מחליף את עורו. בשנה ומשהו האחרונות נתקלתי בו בכל מיני הקשרים, ונדמה היה לי שהוא המקבילה המוזיקלית לחבר המוזר הזה של חברים שאף אחד לא ממש יודע במה הוא עובד ואף אחד לא באמת מזמין אותו לאף אירוע אבל הוא תמיד איכשהו מגיע ותמיד כשהוא מגיע משהו מעניין קורה. לא תמיד אותו הדבר קורה, אבל תמיד משהו מעניין.

בשבוע שעבר יצא אלבום בכורה ל-Myd (כן בתמונה), חבוב חמוד וחיובי מהג׳מעה של Ed Banger, הלייבל הצרפתי שהביא לנו את שוברי הבמות Justice מחד ואת נסיך הדיסקו Breakbot מאידך, ועוד כל מיני כבירים. מיד נשמע כמו מישהו שגדל על הקטלוג של אד באנגר, כל הקטלוג, והאלבום שלו נוגע בכל הקצוות של היקום המוזיקלי הזה. השיר האהוב עליי כרגע באלבום הוא "Whether the weather", והוא בדיוק האירוע הזה שאליו מגיע חואן ווטרס ופתאום קורה בו משהו מוזר ולא צפוי ומעניין שאף אחד לא ממש מבין אבל כולם מדברים עליו ימים אחר כך. השיר מתחיל בביט פתאומי, בלי הקדמות, ולא נשמע שהוא מתכוון לעשות משהו אחר בהתחלה. אבל אז מתוך הערפל מגיעה הגיטרה של ווטרס. היא לא שטופה, היא מגיעה בוצית, אף אחד לא ממש יודע איפה הבחור הזה היה קודם אבל הנה הוא ממשיך וממשיך להיכנס לחדר. אחרי שהגיטרה מתבהרת – אירוע שבעצמו לוקח יותר מדקה שלמה – הביט מפנה לה מקום והנה, שתי דקות לתוך שיר שהתחיל בביט אלקטרוני בלתי נלאה, אנחנו פתאום במה שנשמע כמו פולק פסיכדלי סבנטיזי מאורוגוואי. מה קורה פה? אני לא יודע, הבחור הזה בוודאות סוחר סמים אבל אני לא יכול להתנתק ממה שהוא מספר פה על הספה לכל החדר.

ואז מיד מתעורר מההיפנוזה שהשרה עליו ההובו המוזר הזה, ונזכר שזה השיר שלו. הוא נכנס לאט עם סינתי וגרסה עדינה של ביט הפתיחה, ואז הופך את היוצרות. במקום לפנות מקום לווטרס ולגיטרה שלו, הוא בולע את שניהם והופך אותם לחלק מהביט האלקטרוני הדהרני שנמשך עוד שתי דקות ומשהו בלי נשימה. ואני לא יודע להסביר את זה, אבל משהו בפניות האלו בשיר, בהתגנבות של חואן ווטרס ובגניבה שלו את השיר, ואז בסינתזה בין שני חלקי השיר הראשונים – זה משאיר אותי משתאה וחסר נשימה בכל פעם. מי הזמין את הדוּד הזה אמרנו? [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט