מה השיר הכי טוב שיצא בינתיים ב־2021? שאלה רטורית, אני מודה, כי אני לא מצפה לתשובה חד משמעית ובטח לא להסכמה רחבה בעניין. לי ברור מה שני השירים האהובים עליי מ־2021 נכון לשבוע זה. אחד מהם הוא "Leave the door open" של ברונו מארס ואנדרסון פאק, וכתבתי עליו פה בעבר. לשיר השני יש בספוטיפיי, נכון לעכשיו, 202,743,084 השמעות פחות מלשיר של מארס ופאק. וזה הגיוני, הוא מגיע מבחור בן 25 מלוד, טדי נגוסה. נגוסה הופיע פה בשיר הפתיחה לפני כמה חודשים עם הבאנגר המושלם שלו ״זה בדם שלי״ עם יסמין מועלם. זה היה השיר הראשון שהוא הוציא ביחד עם מפיק מוזיקלי לא צפוי: איתמר ציגלר. ציגלר, שגדול מנגוסה בכמעט 20 שנה, הוא מוזיקאי מרתק ולא צפוי בכלל. למרות שרוב האנשים לא מכירים את השם שלו, הם שמעו את הנגינה שלו בבלקן ביט בוקס, בחצר האחורית, באלבום של שי צברי, ואני זוכר את הבס שלו עוד מ־1998 בהרכבים אנשי השדות ופינק נויז, ובאלבומי הסולו המרתקים והקשים להגדרה שלו. כמו הרבה מוזיקאים בסצינה שלו, הוא נדד מרוק לסוגיו בתחילת האלפיימז לאיזורים של גרוב עולמי (בלקן, צברי, החצר האחורית). אבל בעצם, ציגלר תמיד עשה היפ הופ. בסוף הניינטיז, כשטדי נגוסה היה פעוט, ציגלר ואחיו יובל הקימו את הרכב ההיפ הופ סיידאפקט. מאז, הגרוב ההיפ הופי הנמוך והתמיד מעניין שלו נדד לבלקן ביט בוקס, והחיבור הלא צפוי שלו עם נגוסה הצעיר הוא בעצם סוג של שיבה הביתה: לנגן בס ולהפיק היפ הופ. לא פלא, אם ככה, שכמו שהגיב איפשהו עיתונאי ההיפ הופ מתן שרון, החיבור שלהם הוא הדבר הכי טוב שקרה לשניהם. אחד הדברים שהכי אהבתי ב״זה בדם שלי״ הוא הביט, שהתיך מקצבים של פופ אפריקאי לתוך הביט ההיפ הופי הלא שגרתי הזה. השיר החדש, ״בבידוד״ (קליפ, עם כלב!), הוא רק דקה וחצי אבל הוא לוקח את זה צעד אחד קדימה, או יותר נכון דרומה, לכיוון אתיופיה, והפעם הבס של ציגלר הוא זה שמדבר ג׳ז אתיופי מהסוג ששומעים אצל מולאטו אסטטקה בזמן שהביט תופים מדבר איסט קוסט קלאסי והפה של נגוסה מרפרפ בעברית (כמעט) בלעדית. רק דקה וחצי??? אני חייב לשמוע את זה שוב. אני חייב לשמוע שוב את הרגע ב־0:58 שהבס של ציגלר פתאום קופץ מריף אחד לאחר לגמרי ונגוסה עובר מהילוך שלישי לחמישי. למעשה, אני חייב לשמוע את זה פעם שלישי. בסדר, אולי רק עוד כמה פעמים. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

אני לא יודע למה נזכרתי השבוע בשני אלבומים שניים (כלומר, שבאים מיד אחרי אלבום בכורה), שיצאו בישראל באותה התקופה ונקשרו בזכרוני, אולי בטעות, כשתי פריצות דרך כל כך סמוכות שהן היו בו־זמניות. זה היה שכול וכישלון, של הבילויים, וגג, של ג׳ירפות. בשתי הלהקות לא התעניינתי במיוחד באלבום הבכורה שלהן, ואת שני האלבומים האלה אהבתי אהבה גדולה מאוד כשהם יצאו, גדולה מספיק כדי שתקרין לאחור על אלבום הבכורה שקודם לא התלהבתי ממנו. אבל יותר מאהבה, שני האלבומים האלה היו שתי פסגות ברכס של המוזיקה הישראלית בעשור הראשון של האלף, שני זינוקים גדולים מאוד קדימה. שניהם הכילו טקסטים חדים, שפה יוצאת דופן, אם כי שונים מאוד באופיים. שניהם היו הילדים של דיסקו מנאייק של טיפקס במובן הזה שהם השתמשו ברשימה ארוכה מאוד של כלי נגינה (דבר לא מאוד נפוץ עד אז בלהקות) שאחד מהם היה גם סמפלר, עוד דבר לא מאוד נפוץ באמצע אותו עשור.

משום מה, נזכרתי בשני האלבומים האלה, והחלטתי לזרוק אותם לקרב בזירת הטוויטר. התגובות היו רבות ומעניינות. ביום שבו פרסמתי את הציוץ, שמעתי את שני האלבומים. את שכול וכישלון שמעתי פעם אחת, וזה היה מצוין ומבריק ומרוקן וזה הספיק לי. במובנים מסוימים, לא מוזיקליים, הוא התיישן פחות טוב. את גג שמעתי אולי שש פעמים. כמו בשנה שבה הוא יצא, לא יכולתי להרפות ממנו. אולי הוא לא היה יכול להרפות ממני.

בדיעבד, וזה משהו שהדיון בטוויטר עזר לי להבין ולחדד, אף פעם לא ממש שאלתי את עצמי קודם ״על מה האלבום הזה״. בעיניי ברור שיש קו מחבר בין השירים, הם לא אסופה אקראית. ועכשיו התחלתי לחשוב שזה אלבום על הקשיים הטריוויאליים של בורגנות, זוגיות, חיים שרוצים להיות אמנותיים אבל הם גם פשוט יומיום, יומיום ישראלי שגרתי ועגום (״לכת״) שבו מתחת לפני השטח מתנגשים רגשות סוערים עם יצרים בנאליים (״מהר מדי״). הפנטזיות קצת פאתטיות אבל חייבים להמשיך לאחוז בהן (״כנרת״), והמחויבויות והוויתורים והפשרות (״שירה״), כולם לכאורה סתם, אפור, רגיל, אבל הסף כל הזמן ממש פה, הסוף מעבר לסף כל כך מפתה ומסוכן (״גג״, ״מרפסת״).

כמו כל שיבה לאלבום שאהבת פעם ולא שמעת מזמן, גם השיבה שלי לגג הייתה שילוב של געגועים והתאהבות מחודשת. כמו בכל שיבה כזו, שירים שפעם פחות החשבתי פתאום זהרו למרחקים. אחד מהם היה ״קל״. לצערי גיליתי שהוא אחד השירים הכי פחות מואזנים באלבום לפי ספוטיפיי, אבל על הזין שלי – תקשיבו לו בבקשה. זה השיר שבו המאזן העדין מאוד שנשמר כל האלבום, בין כמה הליריקס של כהנא טובים לבין כמה שהמוזיקה באמת מעיפה, נשבר. בשיר הזה, המוזיקה מנצחת. ניכר שגם ג׳ירפות יודעים את זה. המחצית הראשונה של השיר מצוינת, הליריקס קצת חלשים יחסית לשאר האלבום, ואז ב־2:50 השיר משמין בבת אחת. כל הלהקה עולה הילוך, עם דיסטורשן וכלי מיתר שמרימים את הפזמון השני כמה קומות באוויר. ואז, לכאורה, היה אמור להיגמר השיר הזה. אבל פה הוא רק מתחיל. ב־3:45 כהנא עוזב את המיקרופון והשיר מתחיל באמת לגעוש. חצוצרות(!) נכנסות, סולו גיטרה מטפס, ב־4:15 המתופף מפגיז בשניות ספורות של דאבל בס מהיר בטירוף, ובמקום שהסולו המרהיב הזה ייגמר ב־5:15 השיר ממשיך להתפרק, הגיטרה האקוסטית חוזרת, המקצב משתנה, השיר מאט – – – יש פה סיפור שלם לפענח בכל המחצית השנייה של השיר, והוא סיפור מרתק ועשיר כמו כל האלבום, רק הפעם, בלי אף מילה. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

תודה לאריאל עפרון על התמונה

השבוע לפני 10 שנים יצא האלבום האהוב עליי של ברי סחרוף. זו לא הדעה הכי פופולרית בקרב מעריצי/ות סחרוף, ויש הרבה מאוד כאלה (מעריצים/ות, וגם דעות). אף אחד בקהילת הסחרופאים לא חושב/ת שאתה נמצא כאן הוא לא אלבום טוב, חלילה. אבל כמו בהרבה קטלוגים, ואולי גם מתוך הרגל שנרכש לאורך ההיסטוריה של הרוק, יש נטייה להעניק יותר חשיבות לאלבומים ״המכוננים״, כלומר המוקדמים, כלומר אלה ש״הפכו את האמן הזה למי שהוא״. מעריצים/ות ותיקים/ות יבחרו בדרך כלל בסימנים של חולשה, וכל מי שת/יבחר בהאחר בעצם מתבייש/ת להגיד שהאלבום האהוב עליו/ה הוא נגיעות – נגיעות הוא עדיין האלבום הכי פופולרי ומצליח של סחרוף וזה שקיבל את התהודה הכי רחבה בקרב הקהל הגדול יותר, זה שמחוץ לקהילת המעריצים/ות. ואנחנו המעריצים/ות המושבעים/ות אוהבים/ות להרגיש שברי הוא שלנו, לא של כולם.

אבל בחזרה לאתה נמצא כאן. אני הולך לעשות משהו בפעם הראשונה ופשוט להביא פה כמה שורות שכתבתי בשיר הפתיחה לפני 10 שנים, כשרק יצא האלבום הזה ובחרתי ב"האחד", עדיין השיר האהוב עליי באלבום הזה, כשיר פתיחה לעונג:

הוא שר כאן בעיניים טובות, רכות, בקול והגייה שמבטאות נהדר את נקודת המבט הזה, של אבא מבוגר שמסתכל באלבום התמונות מילדותו המתרחקת: געגועים, סלחנות ומחשבות על התמימות שהייתה. באחד הראיונות אמר סחרוף על השיר הזה שהם ניסו להכניס בו אלמנטים של לחן ועיבוד שמתכתבים עם רוק מהסיקסטיז (במיוחד פינק פלויד המוקדמים), שזו כנראה מסגרת ה"תמימות" המוזיקלית בביוגרפיה האישית של ברי. זו הברקה, בעיניי. זה אלבום שהולך הרבה יותר רחוק, מוזיקלית, מרוב אלבומי האינדי בארץ – ומדובר באלבום שלכאורה יוצא ללב המיינסטרים וזוכה לחיבוק מיידי (ובצדק גמור). זה מרתק, ומעורר השתאות והשראה, לראות איך ברי ממשיך לחרוש בתלם הלא פשוט שלו, חושף בדרך אבנים יקרות של מוזיקה ישנה וחדשה, אומר דברים לא שטוחים ולא פשוטים, ועושה את זה בעודו שומר על מעמדו כמוזיקאי הגדול ביותר של דורו, בעודו זוכה להמוני אוזניים

כתבתי על האלבום הזה לא מעט אחרי שהוא יצא, וגם שוחחתי איתו על האלבום ועל מוזיקה בכלל – אז לא אנתח אותו פה. רק אגיד שזה האלבום האהוב עליי של ברי לא כי הוא הכי חשוב, או הכי פורץ דרך, או הכי חדשני. לא כי הוא הכי ״טוב״, מה זה בכלל ״טוב״ במוזיקה? אלא כי הוא חדר הכי עמוק לחיי. כי הכי הרבה שירים בו שלחו נימים וקנוקנות שהשתרגו על הימים והשעות של החיים שלי. הרבה מוזיקאים, בעיקר ברוק ובפופ, פורצים לחיינו בהבזק מסנוור של ברק, של השראה, של יצירתיות, וככה הם הופכים לכוכבים וככה הם שובים את אוזנינו ולבנו. והרבה פעמים, האור הזה הולך ודועך ככל שהם מגיעים לגילאי ארבעים, ואז חמישים, ונהיים קצת פחות נועזים, פחות סקרנים, יותר פשרנים. אני חושב שסחרוף הוא אחד האמנים שהתבגרו ועודם מתבגרים בצורה היפהפיה ביותר, לפחות בחיי המוזיקליים. ככל שהוא ממשיך, הוא מעמיק ומעשיר. האלבומים שלו נהיים יותר ויותר חכמים, מרובדים במשמעויות, ולפחות בעיניי גם יותר מעניינים מוזיקלית. אני נמצא במפלגה הקטנה שטוענת שהמחצית השנייה של קריירת הסולו של סחרוף מעניינת הרבה יותר מהראשונה.

ואם כבר אמרתי סולו, אז חשוב לציין שאתה נמצא כאן, שחוגג השבוע עשר שנים, הוא אלבום הסולו האחרון שקיבלנו עד כה מסחרוף. אחריו הגיע ליקוטים, מעין אי־פי חצי אפוי של קטעים אינסטרומנטליים ושירי משוררים, ואז אלבום משותף נפלא עם אהוד בנאי, ואלבום משותף שעוד לא החלטתי מה דעתי עליו עם דודו טסה. אבל אלבום סולו חדש, של שירים חדשים של ברי סחרוף, לזה אנחנו עדיין מחכים. עשר שנים. זו ההפסקה הכי גדולה בין אלבומי סולו של ברי מאז התחיל להוציא אותם לפני 30 שנה. אין לי באמת תלונות, סחרוף נפלא בשיתופי פעולה וזה תמיד הפרה אותו. אבל כמאזין, אלבומי הסולו שלו תמיד היו בעיניי ההצהרות המשמעותיות, השלמות והבהירות ביותר – ואני מחכה בקוצר רוח לאחת חדשה, כמו לספר חדש של הסופר האהוב עליי. [סטרים] קרא/י את המשך הפוסט

בדרך כלל זה לא משנה לי, אבל השבוע אני מקווה מאוד שיש לכם מנוי ל״הארץ״ כי בן שלו כתב כל כך מדויק ויפה על Blue lines, אלבום הבכורה פורץ הדרך על אמת של Massive Attack שיצא לפני 30 שנה ויומיים, ששווה לשלם מנוי לחודש אחד רק כדי לקרוא את זה ולחזור לאלבום הפנטסטי הזה כדי לחגוג לו יומולדת (אפשר, במקום זה, פשוט לנגן את האלבום). אני לא יודע אם אתם/ן זוכרים/ות, או בכלל יודעים/ות או מתעניינים/ות, אבל זה האלבום שהמציא את הטריפ הופ – 3 שנים לפני שנת המפץ של הטריפ הופ, 1994, שבעקבותיה הומצאה התווית ״טריפ הופ״. יש לי הרבה מה להגיד על האלבום הזה ונדמה שכמעט את כל ההרבה הזה כתב טוב ממני. יש לי המון מה להגיד על טריפ הופ, סצינה מוזיקלית שאני אוהב אהבת נפש לא מפתיעה בשביל מי שגדל ישר לתוכו (ב־1994 הייתי בן 12 ועם אח גדול סקרן מוזיקלית). אבל אני רוצה לקחת את סוללת הפנסים שהפנה בן שלו אל האלבום הזה בצדק ולהפנות מתוכו זרקור קטן לכיוון אחר לגמרי. 19 שנה לפני האלבום הזה יצא אלבום אחר בסגנון אחר ובמקום אחר. קראו לו Spectrum והקליט אותו מתופף הפיוז׳ן בילי קובהאם. ותקשיבו, זה אלבום פאקד אפ לגמרי. זה אלבום מהסוג שרוב המאזינים שלו הם מתופפי ג׳ז בעצמם. יש בו קטעים שלמים שיישמעו למאזין הסביר כמו חתול מנסה לתפוס צעצוע בתוך מערכת תופים. אבל יש בו גם שילובים מדהימים של תיפוף ג׳זי וגרובי ופ׳אנקי עם גיטרות של רוק ועם כלי נשיפה ויש בו סול ופ׳אנק ובלוז ועוד המון דברים מרתקים. ויש בו גם קטע של 9 וחצי דקות בשם "Stratus", שכל 3 הדקות הראשונות שלו הן תעלת מגן מלאה תנינים שנועדה למנוע מכם להגיע לארמון. כאילו, לכו על זה, תנסו להאזין להן ברצינות (לא חוכמה אם אתם/ן מתופפי/ות ג׳ז). הארמון מגיע ב־3:05, אז מכת התוף ההחלטית הראשונה בשיר נותנת את הקיו לליין הבאס המתגלגל, האינסופי, הבשרני, המהפנט, של לי סקלאר. מתחשק לי לנעוץ את השיניים בליין הזה (וזה בדיוק מה שעושה הגיטריסט, טומי בולין). אני מניח שזה מה שהרגישו מאסיב אטאק ב־1991 כשדגמו את הליין הפשוט והמושלם הזה והניחו בעזרתו את הבסיס לשיר "Safe from harm", היהלום שפותח את Blue lines, השיר שהכיר לעולם את הסאונד החדש מבריסטול ששינה את הניינטיז ב־8 באפריל 1991. מזל טוב, אלבום נהדר! [עברית] קרא/י את המשך הפוסט

בשבחן של הזדמנויות נוספות: לפני כמה שבועות חברה אהובה שלחה לי בהתלהבות גדולה את "Cowboy", שיר ראשון של זמרת שלא שמעתי עליה בחיים, אולי כי זה השיר הראשון שלה, אליסון פונתייר. הטעם של החברה ידוע כמשובח אז לחצתי פליי בציפייה אבל, וואלה, לא נפלתי. אפילו לא התרשמתי במיוחד. שיר חמוד, אוקיי, לא השאיר בי משקעים. ופה מגיעה הבעיה: אני שומע כמה עשרות, לפעמים הרבה יותר ממאה, שירים חדשים בשבוע. לכולם מגיעה הזדמנות. חלקם תופסים מיד, חלקם תופסים בהאזנה שנייה או שלישית. "Cowboy" נשאר בשבילי פרווה גם בהאזנות האלה, ויחד איתו גם הווידאו המושקע שלו השאיר אותי בעיקר אדיש. אבל היה לו את הדבר הזה, יקר הערך בפופ: הוק. הוק קטן, לא מרשים, אפילו פשוט מדי, אבל מספיק כדי לעשות את מה שעושה קרס: להינעץ בי. מצאתי את עצמי מפזם את הפזמון פה ושם, ואז את המנגינה של השורה השנייה, עם הגבעה הזו שלה. בגלל אותה המלצה של החברה התחלתי בלי לחשוב הרבה לעקוב אחרי פונתייר באינסטגרם, ומכיוון שהיא כרגע שיחררה את הסינגל הראשון שלה היא הייתה עסוקה בהעלאת סטוריז ותמונות שקשורים אליו, אז יצא ששמעתי חתיכות קטנות מהשיר פה ושם לאורך כמה ימים. רוצה לומר: לא התכוונתי לתת לשיר הזדמנות רביעית, אבל הוא התעקש על זה. הוא התגנב לי ליומיום פה ושם והתחבב עליי. הוא גדל עליי. הוא העמיק, ופתח בפניי עוד פנים שלו: כמה לא מובן החלק האחרון שלו. כמה לא מובן קיומו של השיר המתוק הזה על חוויותיה של נערה קווירית מדרום ארצות הברית שלוקח לה זמן לגלות את עצמה. השיר הזה לא יוצא לי מהראש. הלוואי שיכולתי לתת הזדמנות שישית לכל שיר חדש שיוצא – הלב שלי נבהל מהמחשבה על כמות השירים האדירה שהייתי מתאהב בה אם הייתי מקדיש להם עוד כמה האזנות. אבל קיבלתי את "Cowboy" ואני הולך להחזיק אותו קרוב ללב. גם כי הוא שיר יפהפה, ומעורר אצלי הרבה סקרנות לגבי המשך הדרך של פונתייר, שרק התחילה; אבל גם כתזכורת לתת עוד הזדמנות כשיש הזדמנות. [סטרימים;טיוב] קרא/י את המשך הפוסט