בדרך כלל זה לא משנה לי, אבל השבוע אני מקווה מאוד שיש לכם מנוי ל״הארץ״ כי בן שלו כתב כל כך מדויק ויפה על Blue lines, אלבום הבכורה פורץ הדרך על אמת של Massive Attack שיצא לפני 30 שנה ויומיים, ששווה לשלם מנוי לחודש אחד רק כדי לקרוא את זה ולחזור לאלבום הפנטסטי הזה כדי לחגוג לו יומולדת (אפשר, במקום זה, פשוט לנגן את האלבום). אני לא יודע אם אתם/ן זוכרים/ות, או בכלל יודעים/ות או מתעניינים/ות, אבל זה האלבום שהמציא את הטריפ הופ – 3 שנים לפני שנת המפץ של הטריפ הופ, 1994, שבעקבותיה הומצאה התווית ״טריפ הופ״. יש לי הרבה מה להגיד על האלבום הזה ונדמה שכמעט את כל ההרבה הזה כתב טוב ממני. יש לי המון מה להגיד על טריפ הופ, סצינה מוזיקלית שאני אוהב אהבת נפש לא מפתיעה בשביל מי שגדל ישר לתוכו (ב־1994 הייתי בן 12 ועם אח גדול סקרן מוזיקלית). אבל אני רוצה לקחת את סוללת הפנסים שהפנה בן שלו אל האלבום הזה בצדק ולהפנות מתוכו זרקור קטן לכיוון אחר לגמרי. 19 שנה לפני האלבום הזה יצא אלבום אחר בסגנון אחר ובמקום אחר. קראו לו Spectrum והקליט אותו מתופף הפיוז׳ן בילי קובהאם. ותקשיבו, זה אלבום פאקד אפ לגמרי. זה אלבום מהסוג שרוב המאזינים שלו הם מתופפי ג׳ז בעצמם. יש בו קטעים שלמים שיישמעו למאזין הסביר כמו חתול מנסה לתפוס צעצוע בתוך מערכת תופים. אבל יש בו גם שילובים מדהימים של תיפוף ג׳זי וגרובי ופ׳אנקי עם גיטרות של רוק ועם כלי נשיפה ויש בו סול ופ׳אנק ובלוז ועוד המון דברים מרתקים. ויש בו גם קטע של 9 וחצי דקות בשם "Stratus", שכל 3 הדקות הראשונות שלו הן תעלת מגן מלאה תנינים שנועדה למנוע מכם להגיע לארמון. כאילו, לכו על זה, תנסו להאזין להן ברצינות (לא חוכמה אם אתם/ן מתופפי/ות ג׳ז). הארמון מגיע ב־3:05, אז מכת התוף ההחלטית הראשונה בשיר נותנת את הקיו לליין הבאס המתגלגל, האינסופי, הבשרני, המהפנט, של לי סקלאר. מתחשק לי לנעוץ את השיניים בליין הזה (וזה בדיוק מה שעושה הגיטריסט, טומי בולין). אני מניח שזה מה שהרגישו מאסיב אטאק ב־1991 כשדגמו את הליין הפשוט והמושלם הזה והניחו בעזרתו את הבסיס לשיר "Safe from harm", היהלום שפותח את Blue lines, השיר שהכיר לעולם את הסאונד החדש מבריסטול ששינה את הניינטיז ב־8 באפריל 1991. מזל טוב, אלבום נהדר! [עברית] קרא/י את המשך הפוסט

בשבחן של הזדמנויות נוספות: לפני כמה שבועות חברה אהובה שלחה לי בהתלהבות גדולה את "Cowboy", שיר ראשון של זמרת שלא שמעתי עליה בחיים, אולי כי זה השיר הראשון שלה, אליסון פונתייר. הטעם של החברה ידוע כמשובח אז לחצתי פליי בציפייה אבל, וואלה, לא נפלתי. אפילו לא התרשמתי במיוחד. שיר חמוד, אוקיי, לא השאיר בי משקעים. ופה מגיעה הבעיה: אני שומע כמה עשרות, לפעמים הרבה יותר ממאה, שירים חדשים בשבוע. לכולם מגיעה הזדמנות. חלקם תופסים מיד, חלקם תופסים בהאזנה שנייה או שלישית. "Cowboy" נשאר בשבילי פרווה גם בהאזנות האלה, ויחד איתו גם הווידאו המושקע שלו השאיר אותי בעיקר אדיש. אבל היה לו את הדבר הזה, יקר הערך בפופ: הוק. הוק קטן, לא מרשים, אפילו פשוט מדי, אבל מספיק כדי לעשות את מה שעושה קרס: להינעץ בי. מצאתי את עצמי מפזם את הפזמון פה ושם, ואז את המנגינה של השורה השנייה, עם הגבעה הזו שלה. בגלל אותה המלצה של החברה התחלתי בלי לחשוב הרבה לעקוב אחרי פונתייר באינסטגרם, ומכיוון שהיא כרגע שיחררה את הסינגל הראשון שלה היא הייתה עסוקה בהעלאת סטוריז ותמונות שקשורים אליו, אז יצא ששמעתי חתיכות קטנות מהשיר פה ושם לאורך כמה ימים. רוצה לומר: לא התכוונתי לתת לשיר הזדמנות רביעית, אבל הוא התעקש על זה. הוא התגנב לי ליומיום פה ושם והתחבב עליי. הוא גדל עליי. הוא העמיק, ופתח בפניי עוד פנים שלו: כמה לא מובן החלק האחרון שלו. כמה לא מובן קיומו של השיר המתוק הזה על חוויותיה של נערה קווירית מדרום ארצות הברית שלוקח לה זמן לגלות את עצמה. השיר הזה לא יוצא לי מהראש. הלוואי שיכולתי לתת הזדמנות שישית לכל שיר חדש שיוצא – הלב שלי נבהל מהמחשבה על כמות השירים האדירה שהייתי מתאהב בה אם הייתי מקדיש להם עוד כמה האזנות. אבל קיבלתי את "Cowboy" ואני הולך להחזיק אותו קרוב ללב. גם כי הוא שיר יפהפה, ומעורר אצלי הרבה סקרנות לגבי המשך הדרך של פונתייר, שרק התחילה; אבל גם כתזכורת לתת עוד הזדמנות כשיש הזדמנות. [סטרימים;טיוב] קרא/י את המשך הפוסט

איזו שנה מדהימה הייתה 2001 לדן נקמורה. תחת הכינוי Dan the Automator הוא היה אחראי לשניים מהאלבומים הכי מדהימים, ובדיעבד גם משפיעים, של השנה. המאוחר יותר, שיצא בנובמבר ובטח עוד נידרש אליו בחגיגות 20 השנה שלו, היה האלבום היחיד של Lovage, שזכה לאהבה עצומה בחוגים מצומצמים, ביניהם אצלי בחיים, אבל לא הפך לבלוקבאסטר בשום צורה. האלבום השני שנקמורה נגע בו באותה שנה היה אחד האלבומים הגדולים של השנה מאחד ההרכבים המפתיעים והמשפיעים והמעניינים ביותר לא רק של אותה שנה אלא של אותו עשור: אלבום הבכורה של Gorillaz. היום לפני 20 שנה הוא יצא לאור. אני עדיין זוכר את תערובת ההתרגשות וההלם שהכו בי כשמשום מקום צץ ב־MTV הקליפ של "Clint Eastwood". ההדף שלו היה כל כך גדול, שעד היום הוא השיר העיקרי, ולפעמים היחיד, שאנשים זוכרים מאלבום הבכורה של גורילאז. אבל האלבום ההוא היה, פאק, הוא היה עצום. הוא היה שעה ורבע פותחת ראשים ומרחיבת אופקים. השנה הייתה 2001, כרגע סיימנו את שנות התשעים, שבהן לכאורה גבולות רבים במוזיקה התפוררו אבל למעשה היינו עדיין במחנות: רוק פה, פופ שם. היפ הופ פה, דאנס שם. מוזיקה קובנית הייתה בגטו של פוקדי הסינמטקים והיפ הופ ברדיו, מעבר לכמה להיטים, היה בגטו של ״עסק שחור״. ואז הגיע האלבום של גורילאז. לא לבד, כמובן – הוא היה חלק מטפטוף שהפך למבול, אבל הטיפות של גורילאז היו כבדות ומצליחות מספיק כדי למוסס משמעותית רבים מהגבולות האלה. הוא הביא את חיבור הקאנטרי־היפ־הופ של בק ("Re-hash"), הוא חיבר את הלו־פיי המלנכולי של בלר המאוחרים עם סקרצ׳ינג (״5/4״), הוא עשה היפ הופ עצוב עם מלודיקה ("Tomorrow comes today" המושלם), הוא חיבר ג׳ז, היפ הופ, אלקטרו וסרף ("Double bass"), הוא חיבר ראפ אייטיז קלאסי עם פאקינג חלילית ודגימות סטייל, שוב, בק (מדהים כמה האלבום הזה חייב ל-Odelay), הוא חיבר דאב עם אווירת משפחת אדמס ("Starshine") ועם הספשלז ובלוז ("Slow country"). הוא היה מסע מסחרר בן שעה, שעבור הרבה מאוד מאזינים, בעיקר לבנים, היה פריצת שער ענקית לאינסוף דברים שבאו קודם ושעוד יבואו. כמעט כל שיר בו הוא פשוט פנטסטי. כמעט כל שיר בו טוב כמו, ולפעמים אף יותר מ, ״קלינט איסטווד״. אבל שיר אחד מהאלבום זרח עבורי מהרגע הראשון ולא הרפה ממני אף פעם. הוא נדד מהאלבום לקסטות שלי, למיקסטייפים שערכתי לחברים ולעצמי, לפלייליסטים. כמו שעבור רוב האנשים, ״קלינט איסטווד״ השאיר את האלבום הזה מאחור והמשיך לאוספי להיטים, רשימות השירים הכי, לטופ 5 שירים של גורילאז – ככה "Latin Simone (Que pasa contigo)" המשיך לפעום אצלי בלב וברוטציה גבוהה באוזניים גם שנים אחרי הפעם האחרונה ששמעתי את האלבום במלואו. הכרתי כבר את Buena Vista Social Club, ואפילו נהניתי להאזין להם מדי פעם, וזיהיתי את הקול של איברהים פרר. אבל לא יכולתי להשתחרר מהחיבור הזה בין ביט טריפ־הופי לטיני לבין המלודיקה הרדופה הזו שחוזרת ברוב שירי האלבום וגם פה, ולבין החצוצרה הפשוט כבירה הזו שמנגן מייק סמית׳. אני עדיין לא יכול להשתחרר, אבל במשך שנים זו הייתה אחיזה מסתורית והיום אני יודע לאן היא הובילה אותי. בזכות האובססיה שלי לשיר הזה נפתחתי, לאט ובלי משים, למוזיקה לטינית. בלי השנים שחרשתי את השיר הזה, שהיה אולי השיר הלטיני היחיד שממש אהבתי, נחרשה אדמת לבי והייתה מוכנה לקבל ברצון מוזיקה פורטוריקנית וקובנית, קולומביאנית ואקוודורית, מרובן בליידז ועד ניקולה קרוז, מקוואנטיק ועד פרנטה קומביירו. השער היה נעול שנים. לעגתי לאטרף, זלזלתי בסמבה, נחרתי מול בוסה נובה. ואז הגיע "Latin simone" וסובב את המפתח במנעול בלי ששמתי לב. יום הולדת 20 שמח, חבר. [סטרימים, טיובים] קרא/י את המשך הפוסט

כמו חבר הביטלס האהוב עליי, לאורך השנים השתנתה שוב ושוב התשובה לשאלה (שאף אחד חוץ ממני לא שואל אותי, אני מודה) מה כלי הנשיפה החביב עלייי. בהתחלה היה זה הסקסופון, כי גדלתי באייטיז וזה כל מה שראיתי בכל מקום. אחר כך ניהלתי רומן רב שנים, מסוג הרומנים שהם און־אנד־אוף, עם החצוצרה. גם היום שמור לה מקום של עליצות גדולה בלבי, וכשבאמצע שיר פורצת פתאום חצוצרה, זו קרן שמש. מאז את המקום הראשון באנסמבל כלי הנשיפה שבלבי תפסו קרן יער, סוזאפון, ולתקופה קצרה גם סקסופון הטנור. אבל בשנים האחרונות הגיח סוס שחור, הזדנב מאחור ובהתמדה עקף את כולם בדרך למקום הראשון: הטרומבון.

הטרומבון?! מאיפה בא פתאום הטרומבון. כלי שנחשב גס, ללא עידון, הפאנץ׳ ליין של בדיחות, אם כי אף אחת מהן לא טובה. הטרומבון, גבירותיי, רבותיי, הטרומבון הסתבר לי פתאום בתור כלי הנשיפה האהוב עליי ולא בגלל שהוא מקבל תפקידים נפלאים – למעשה, מחוץ לאיזורי הג׳ז והפ׳אנק מקומו בדרך כלל נפקד ועוד נגיע לזה – אלא בגלל הצליל שלו. לנגנים ומוזיקולוגים בוודאי יש הסבר או מילה לצליל הזה, של הטרומבון, שאיכשהו נשמע פשוט יותר כמו אוויר עובר דרך מתכת מהצלילים הצלולים של קרן יער או חצוצרה. לסקסופון יש את הצרידות הזו אבל הטרומבון נשמע כמו גרון ניחר. יש לו מספיק באסים כדי להחזיק חצי מהטראפ (כלומר, לפני שהתחילו לקרוא לראפ מאטלנטה טראפ). ויש לו מספיק מוזיקליות כדי להחזיק סולו, אבל לא תשמעו את זה בפופ אלא בג׳ז או בפ׳אנק מניו אורלינס או בשירים של מארש דונדורמה.

למעשה, בכל הנוגע ללהיטי ענק, כאלה שחרכו את הרדיו, מכרו מיליונים ושרדו את השנים, אני מצליח לחשוב רק על שני שירים שמכילים סולו טרומבון. שניים! אני כמובן לא אינציקלופדיה אבל אני יודע כמה דברים. אם אתם/ן מכירים/ות עוד, ספרו לי בתגובות. אני, כאמור, מכיר שניים. ושניהם שירים מושלמים גם בלי קשר לעובדה הנפלאה והמשמחת שהם הביאו הגנבה ענקית בסולו טרומבון אדיר. השיר המוקדם יותר סוגר את העונג הזה. המאוחר יותר הוא שיר הדיסקו הנשגב, המנון הקהילה העל זמני, "I'm coming out" של דיאנה רוס.

את השיר הזה הפיקו נייל רוג׳רס וברנרד אדוארדס מ-Chic – רוג׳רס כתב אותו אחרי שנתקל בדראג קווינז שהתלבשו כמו דיאנה רוס – והוא נשמע חד משמעית כמו שיר של שיק שמארח את דיאנה רוס. זה לא דבר רע, בעיניי, זה נפלא, אבל כשהשיר הוקלט ב־1980 רוס לא אהבה אותו. בכלל. רוס, שהצליחה עד אז לעבור כמה גלגולים מוזיקליים שונים ולהמשיך להיות כוכבת ענק, לא אהבה את הגלגול הזה. היא אמרה ״הם גרמו לי להישמע כמו שיק״ והיא לא התכוונה לזה כמחמאה. לא ברור לי למה, כי היא זו שהחליטה להזמין את שיק לכתוב ולהפיק לה אלבום. כך או אחרת, בהנגתה חברת התקליטים לקחה את השיר, ואת כל שאר האלבום, ומסרה את הערוצים למישהו אחר שיחליט איך למקסס ומה לעשות בהם. רוג׳רס נשאר מחוץ לסיפור. אחרי ש-Diana (האלבום הרביעי של רוס שכולל את השם שלה) הפך לאלבום המצליח ביותר בקריירה המצליחה להחריד שלה, יצאו בסופו של דבר גם ״גרסאות שיק״ המקוריות של השירים. וטוב שכך – כי סולו הטרומבון זורח בגרסת שיק (הוא מתחיל ב־3:33). את גרסת שיק אני אוהב מעוד סיבה: הפתיח שלה ארוך הרבה יותר, ונשמע טוב יותר, עם כל ההכנות הקטנות לאורכו: התופים נכנסים ונעלמים, כלי הנשיפה מדגדגים ועושים טיזינג, גל התופים שוב כמעט גואה ובסוף נסוג, שוב ושוב – לשיר הפופ המושלם הזה יש אינטרו של כמעט דקה שלמה! ואחרי הטיזינג הזה, הכניסה של הפזמון היא הדבר הכי מספק בעולם: דיאנה שרה את הניצחון שלה על העולם, כלי הנשיפה מרימים את הידיים לשמיים, הגיטרה־בס של רוג׳ס ואדוארדס גורמים לרגליים לזוז מעצמן. ואם כל זה לא מספיק, יש גם סולו טרומבון! [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

אתמול מלאו 30 שנה לאלבום Out of Time של R.E.M, האלבום שהפך אותם מלהקה של מבקרים ומבינים ללהקה של כווווווולם. עוד על זה בשיר הסיום. אתמול מלאו גם 14 שנה לאלבום Sound of Silver, האלבום שהפך את LCD Soundsystem (עוד להקה עם ראשי תיבות משולשים בכותרת) מלהקה של מבקרים ומבינים ללהקה של, ובכן, מבקרים ומבינים ועוד כמה אנשים. אבל מספיק אנשים כדי למלא, כמה שנים אחר כך, את מדיסון סקוור גארדן והופעות בכל העולם. 2007, בדיעבד, הייתה שנה פסיכית. זו הייתה השנה של In rainbows ושל White Chalk, השנה של שכול וכישלון ושל עזרה בדרך, השנה של Untrue ושל Kala, השנה של אלבומי הבכורה של Justice ושל סנט וינסנט. אני זוכר את כל אלה לא כי יש לי זיכרון טוב (הוא מזעזע) אלא כי השבוע עשיתי רשימה של כל האלבומים שאני אוהב מ־2007 וחושב לכתוב עליהם משהו – ורק עכשיו גיליתי שאנחנו בכלל לא חוגגים 15 שנה ל־2007 כמו שחשבתי אלא 14 אז שמתי את הרשימה הזו בצד. אבל היא יצאה ארוכה רצח. ומכל הערימה הפסיכית הזו, 15 14 שנים מאוחר יותר, כמה אלבומים עדיין זוהרים למרחוק? עדיין, כשאני שם אותם באוזניות או בסלון, מפרקים לי את הלב? לא המון. 14 שנה זה הרבה זמן, אנשים משתנים הרבה מאוד ב־14 שנה. האלבומים נשארים אותו הדבר אבל אני משתנה והעולם משתנה. שירים שפגעו בול ברגש מסוים כבר לא פוגעים בו לא כי החץ שינה את מסלולו אלא כי המטרה זזה. אבל האלבום הזה רק מרגש אותי יותר ויותר ככל שעובר הזמן. בזמן אמת, כשהוא נבחר לאלבום השנה של הקצה, חיבבתי אותו אבל לא עפתי עליו. במצעד של העונג הוא הגיע למקום 26. אבל היום הוא נשמע לי מושלם, והוא לוחץ לי על כפתורים שאז לא ידעתי שיש לי. שיר כמו "Us V them" (התשובה של הדור שלי לשיר הזה), שבזמן אמת נשמע לי חמוד אבל מתיש, הוא היום השיר האהוב עליי באלבום, אפוס שלוקח את הזמן שלו במשך 8 וחצי דקות אבל לא מאבד אנרגיה לרגע. שיר פופ, אבל מפלצת. שיר של טוקינג הדס, אבל עם הסמים של האוס שיכולים להחזיק אותך על הרחבה לילה שלם. שיר שאי אפשר להגיד עליו "more cowbell" כי אין מקום. איזו מתנה נפלאה זו, לקבל מוזיקה שהיא כמו פצצת זמן אבל לא של הרס אלא של יופי, זרע שיושב בתוכך ומחכה שתגדל מספיק כדי שהוא ייפתח. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט