תראו, אני יכול לספר לכם שאני אוהב את "Birthday suit" מטעמים ערכיים: השיר הזה של Duckwrth, שבו מתארחת רייאנה ג׳יי, הוא לא שיר מורכב. הוא כולו אומר Let's get naked, כמו הרבה מאוד שירי פופ לפניו. אבל הוא מצליח להיות כולו סקס פוזיטיב, והוא עושה עוד משהו שמשמח אותי בזווית הצרכנית. כמו הרבה שירי היפ הופ, הוא זרוע שמות של מעצבי על: גוצ׳י, פראדה, ג׳יבנצ׳י, פנדי – אבל במקום לרומם אותם לאוצר נחשק, סמל סטטוס, כמו בהרבה שירי היפ הופ, דאקוורת׳ וג׳יי נפטרים מהם. הם אומרים: זה לא גוצ׳י, זה לא פראדה, זו ״חליפת יום ההולדת שלי״ – יעני, אני לובש כלום כמו בזמן שנולדתי – וזה הרבה יותר לוהט מכל פריט מעצבים. כשהם כן טורחים להזכיר תיק מעצבים זה רק כדי לומר ״יאללה דחפי לשם את הבגדים שלך ותחליפי לחליפת יום ההולדת״. אני אוהב את ההיפוך הזה של קונבנציות ההיפ הופ. אני אוהב כשא.נשים מרגישים/ות חופשי וטוב עם הגוף שלהם/ן. אני אוהב כשהחרמנות היא הדדית ובהסכמה וחוגגים אותה. אני אוהב כשנפטרים כל הדרך מכמה הבניות חברתיות של צרכנות וסטטוס כי לא צריך להוציא כסף על בגדים רק כדי להתפשט.

אני יכול לספר לכם את כל זה, וזה יהיה נכון.

אבל לב הסיפור הוא שבשבוע הבא, למעשה ממש ביום שישי, אחגוג יום הולדת, והשיר הזה – שיצא לפני שבוע ביום הולדתו של דאקוורת׳ – בא לי בול בזמן ומרים לי כבר שבוע שלם. היומולדת המתקרב אומר, לצערי, שלא אשב ביום שישי הבא כדי לכתוב את עונג שבת כמו שאני עושה מדי יום שישי, ונצטרך לדלג שבוע לרגל החגיגות. אני מבקש את סליחתכם/ן מראש! אני מקווה – מה מקווה, אני בטוח – שבעונג הזה יש מספיק מוזיקה להחזיק אתכם שבועיים. חוצמזה, נשתמע עד אז בקצה ביום שלישי הקרוב בצהריים ובטלגרם בעדכונים כמעט־יומיים מדי בוקר, כדי שיהיה לכם/ן מה לשמוע. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

התלבטתי איך לפתוח את העונג השבוע, ואם בכלל לפתוח אותו. ואז פתחתי את הניוזלטר המצוין ״גילוי נאות״ של אורי שטייניץ והוא נפתח במשהו כל כך מדויק, שפשוט העתקתי אותו לכאן מילה במילה. תודה, אורי:

היי.
המצב די חרא.
התלבטתי הרבה אם לשלוח היום את הגליון הזה. אם זה מתאים להתעסק בנושאים כל-כך לא קשורים לכל השיט שקורה. החלטתי לשלוח. לא ״דווקא עכשיו״ ובלי איזו אג׳נדה חברתית-פוליטית-פציפיסיטית-ניהליסטית.
תחשבו על זה כמו החברה שמוציאה אותך לסרט להתאוורר אחרי פרידה ושברון לב (ואולי לא כמו התזמורת שהמשיכה לנגן בזמן שהטיטאניק טובעת).

אם זה לא מתאים לכם, פשוט תשאירו את זה unread לימים יפים יותר.
ב״ה, אינשאללה.

תודה, אורי, על הקליעה בול. אני רק אוסיף מהצד שלי שיש פה את אותה תערובת קבועה של מוזיקה והפתעות אינטרנט – אבל מכיוון שמצב הרוח שלי פחות או יותר כמו שלכם/ן, גם הטון פה השבוע בהתאם. כותרת העונג היא מהשיר הנפלא הזה.

חשבתי לפתוח את העונג עם ״צריך לסגור הכל״ של ג׳ירפות. ככה הרגשתי רוב השבוע הזה. שוב ושוב, מול עוד כותרת, עוד נתון, עוד תמונה או וידאו, חשבתי: אי אפשר להמשיך. צריך לסגור הכל. לסגור את המדינה, לסגור את העולם, או לכל הפחות לסגור את הטלוויזיה והחדשות. בשלב מסוים, מותש וכועס ושבור לב, החלטתי להתחיל בלסגור את הטלפון. סגרתי אותו ללילה וחצי יום. הרגשתי עצוב, מרוסק, מיואש. לא קראתי, לא שמעתי, לא התעדכנתי. נתתי להכל לשקוע, נתתי למחשבות לרוץ לכל הכיוונים.

ושיר אחד התחיל להתנגן לי בראש. שוב ושוב, בלי שביקשתי, הוא נח לי על הלשון, מבקש שאגע בו. זה היה הקלאסיקה המתוקה של קרטיס מייפילד מ־1971, "We got to have peace". תקופה טובה לשירי שלום – מלחמת וייטנאם משתוללת עדיין, רק לפני שנתיים לנון ואונו הוציאו את "Give peace a chance". היו הרבה סיבות לשיר שיר לשלום, והיו הרבה שירים כאלה לשיר. אבל זה, דווקא זה, ישב לי בקצה המוח. אולי כי השיר הזה לא מבקש היי, אם לא אכפת לכם, אולי בבקשה תנו הזדמנות לשלום. הוא לא מבקש לשיר לו שיר. הוא אומר בפשטות את האמת ההכרחית שאיכשהו הפכה בישראל למשפט שנוחרים מולו בבוז: אנחנו חייבים שלום. כתבתי על זה גם באינסטגרם אתמול, ואני עומד מאחורי האמירה הזו גם אם יש אנשים שיגידו שהיא נאיבית.

ייאוש לא דורש מאמץ, והוא גם לא מביא שום דבר טוב. דרוש אומץ. שלום דורש אומץ. כדי לצאת למלחמה, כדי לחדש מלחמה, כדי לא להרפות מהחרב, דרוש בעיקר פחד. אין שום פיתרון למלחמה – קצרה או ארוכה, פשוטה או סבוכה – חוץ משלום. שלום דורש אומץ, ושלום עושים עם אויבים, לא עם חברים. כן, דווקא עכשיו, דווקא ברגע שפל כזה מכוער ומחריד, צריך להגיד בקול רם: שלום. אין דרך אחרת לצאת מהמעגל הזה. אין אין אין. אי אפשר להמשיך להתייחס למילה הזו, שלום, כמילה מגונה. לרעיון הזה כרעיון אבוד מראש. חכמים ממני כבר אמרו: שלום הוא תמיד בלתי אפשרי עד שעושים אותו. זה הפיתרון היחיד, ואנחנו חייבים לחזק את מי שמדבר עליו בקול רם ומקדם אותו בעשייה. אנחנו צריכים להצטרף אליהם ולדחוף אותם ולתת להם הצבעות וכוח ותמיכה וכסף, אם צריך.

קרטיס מייפילד ידע את זה. הוא מתחיל את השיר השמח, הקופצני, המעודד הזה בשורה הפשוטה הזו, "We got to have peace", והוא חוזר בה שוב ושוב על הסיבה, הסיבה הנצחית: הצילו את הילדים, הצילו את הילדים, הצילו את הילדים. שימו את השיר הזה, תנו לו לעבור דרככם. תרקדו אותו אם צריך, תשירו אותו אם צריך, תשמעו אותו פעם אחת או על ריפיט כמו שעשיתי אני. אין לנו דרך אחרת שלא מובילה לייאוש וכאב. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

אני לא יודע הרבה על חואן ווטרס (לא בתמונה), ולא כי לא חיפשתי. אני יודע עליו פרטים, מידע, כן. הוא מאורוגוואי במקור, והוא חי בניו יורק, וניגן עם זה ועם ההם, בסדר. אבל אני לא יודע עליו הרבה כי הוא כל הזמן מחליף את עורו. בשנה ומשהו האחרונות נתקלתי בו בכל מיני הקשרים, ונדמה היה לי שהוא המקבילה המוזיקלית לחבר המוזר הזה של חברים שאף אחד לא ממש יודע במה הוא עובד ואף אחד לא באמת מזמין אותו לאף אירוע אבל הוא תמיד איכשהו מגיע ותמיד כשהוא מגיע משהו מעניין קורה. לא תמיד אותו הדבר קורה, אבל תמיד משהו מעניין.

בשבוע שעבר יצא אלבום בכורה ל-Myd (כן בתמונה), חבוב חמוד וחיובי מהג׳מעה של Ed Banger, הלייבל הצרפתי שהביא לנו את שוברי הבמות Justice מחד ואת נסיך הדיסקו Breakbot מאידך, ועוד כל מיני כבירים. מיד נשמע כמו מישהו שגדל על הקטלוג של אד באנגר, כל הקטלוג, והאלבום שלו נוגע בכל הקצוות של היקום המוזיקלי הזה. השיר האהוב עליי כרגע באלבום הוא "Whether the weather", והוא בדיוק האירוע הזה שאליו מגיע חואן ווטרס ופתאום קורה בו משהו מוזר ולא צפוי ומעניין שאף אחד לא ממש מבין אבל כולם מדברים עליו ימים אחר כך. השיר מתחיל בביט פתאומי, בלי הקדמות, ולא נשמע שהוא מתכוון לעשות משהו אחר בהתחלה. אבל אז מתוך הערפל מגיעה הגיטרה של ווטרס. היא לא שטופה, היא מגיעה בוצית, אף אחד לא ממש יודע איפה הבחור הזה היה קודם אבל הנה הוא ממשיך וממשיך להיכנס לחדר. אחרי שהגיטרה מתבהרת – אירוע שבעצמו לוקח יותר מדקה שלמה – הביט מפנה לה מקום והנה, שתי דקות לתוך שיר שהתחיל בביט אלקטרוני בלתי נלאה, אנחנו פתאום במה שנשמע כמו פולק פסיכדלי סבנטיזי מאורוגוואי. מה קורה פה? אני לא יודע, הבחור הזה בוודאות סוחר סמים אבל אני לא יכול להתנתק ממה שהוא מספר פה על הספה לכל החדר.

ואז מיד מתעורר מההיפנוזה שהשרה עליו ההובו המוזר הזה, ונזכר שזה השיר שלו. הוא נכנס לאט עם סינתי וגרסה עדינה של ביט הפתיחה, ואז הופך את היוצרות. במקום לפנות מקום לווטרס ולגיטרה שלו, הוא בולע את שניהם והופך אותם לחלק מהביט האלקטרוני הדהרני שנמשך עוד שתי דקות ומשהו בלי נשימה. ואני לא יודע להסביר את זה, אבל משהו בפניות האלו בשיר, בהתגנבות של חואן ווטרס ובגניבה שלו את השיר, ואז בסינתזה בין שני חלקי השיר הראשונים – זה משאיר אותי משתאה וחסר נשימה בכל פעם. מי הזמין את הדוּד הזה אמרנו? [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

מה השיר הכי טוב שיצא בינתיים ב־2021? שאלה רטורית, אני מודה, כי אני לא מצפה לתשובה חד משמעית ובטח לא להסכמה רחבה בעניין. לי ברור מה שני השירים האהובים עליי מ־2021 נכון לשבוע זה. אחד מהם הוא "Leave the door open" של ברונו מארס ואנדרסון פאק, וכתבתי עליו פה בעבר. לשיר השני יש בספוטיפיי, נכון לעכשיו, 202,743,084 השמעות פחות מלשיר של מארס ופאק. וזה הגיוני, הוא מגיע מבחור בן 25 מלוד, טדי נגוסה. נגוסה הופיע פה בשיר הפתיחה לפני כמה חודשים עם הבאנגר המושלם שלו ״זה בדם שלי״ עם יסמין מועלם. זה היה השיר הראשון שהוא הוציא ביחד עם מפיק מוזיקלי לא צפוי: איתמר ציגלר. ציגלר, שגדול מנגוסה בכמעט 20 שנה, הוא מוזיקאי מרתק ולא צפוי בכלל. למרות שרוב האנשים לא מכירים את השם שלו, הם שמעו את הנגינה שלו בבלקן ביט בוקס, בחצר האחורית, באלבום של שי צברי, ואני זוכר את הבס שלו עוד מ־1998 בהרכבים אנשי השדות ופינק נויז, ובאלבומי הסולו המרתקים והקשים להגדרה שלו. כמו הרבה מוזיקאים בסצינה שלו, הוא נדד מרוק לסוגיו בתחילת האלפיימז לאיזורים של גרוב עולמי (בלקן, צברי, החצר האחורית). אבל בעצם, ציגלר תמיד עשה היפ הופ. בסוף הניינטיז, כשטדי נגוסה היה פעוט, ציגלר ואחיו יובל הקימו את הרכב ההיפ הופ סיידאפקט. מאז, הגרוב ההיפ הופי הנמוך והתמיד מעניין שלו נדד לבלקן ביט בוקס, והחיבור הלא צפוי שלו עם נגוסה הצעיר הוא בעצם סוג של שיבה הביתה: לנגן בס ולהפיק היפ הופ. לא פלא, אם ככה, שכמו שהגיב איפשהו עיתונאי ההיפ הופ מתן שרון, החיבור שלהם הוא הדבר הכי טוב שקרה לשניהם. אחד הדברים שהכי אהבתי ב״זה בדם שלי״ הוא הביט, שהתיך מקצבים של פופ אפריקאי לתוך הביט ההיפ הופי הלא שגרתי הזה. השיר החדש, ״בבידוד״ (קליפ, עם כלב!), הוא רק דקה וחצי אבל הוא לוקח את זה צעד אחד קדימה, או יותר נכון דרומה, לכיוון אתיופיה, והפעם הבס של ציגלר הוא זה שמדבר ג׳ז אתיופי מהסוג ששומעים אצל מולאטו אסטטקה בזמן שהביט תופים מדבר איסט קוסט קלאסי והפה של נגוסה מרפרפ בעברית (כמעט) בלעדית. רק דקה וחצי??? אני חייב לשמוע את זה שוב. אני חייב לשמוע שוב את הרגע ב־0:58 שהבס של ציגלר פתאום קופץ מריף אחד לאחר לגמרי ונגוסה עובר מהילוך שלישי לחמישי. למעשה, אני חייב לשמוע את זה פעם שלישי. בסדר, אולי רק עוד כמה פעמים. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

אני לא יודע למה נזכרתי השבוע בשני אלבומים שניים (כלומר, שבאים מיד אחרי אלבום בכורה), שיצאו בישראל באותה התקופה ונקשרו בזכרוני, אולי בטעות, כשתי פריצות דרך כל כך סמוכות שהן היו בו־זמניות. זה היה שכול וכישלון, של הבילויים, וגג, של ג׳ירפות. בשתי הלהקות לא התעניינתי במיוחד באלבום הבכורה שלהן, ואת שני האלבומים האלה אהבתי אהבה גדולה מאוד כשהם יצאו, גדולה מספיק כדי שתקרין לאחור על אלבום הבכורה שקודם לא התלהבתי ממנו. אבל יותר מאהבה, שני האלבומים האלה היו שתי פסגות ברכס של המוזיקה הישראלית בעשור הראשון של האלף, שני זינוקים גדולים מאוד קדימה. שניהם הכילו טקסטים חדים, שפה יוצאת דופן, אם כי שונים מאוד באופיים. שניהם היו הילדים של דיסקו מנאייק של טיפקס במובן הזה שהם השתמשו ברשימה ארוכה מאוד של כלי נגינה (דבר לא מאוד נפוץ עד אז בלהקות) שאחד מהם היה גם סמפלר, עוד דבר לא מאוד נפוץ באמצע אותו עשור.

משום מה, נזכרתי בשני האלבומים האלה, והחלטתי לזרוק אותם לקרב בזירת הטוויטר. התגובות היו רבות ומעניינות. ביום שבו פרסמתי את הציוץ, שמעתי את שני האלבומים. את שכול וכישלון שמעתי פעם אחת, וזה היה מצוין ומבריק ומרוקן וזה הספיק לי. במובנים מסוימים, לא מוזיקליים, הוא התיישן פחות טוב. את גג שמעתי אולי שש פעמים. כמו בשנה שבה הוא יצא, לא יכולתי להרפות ממנו. אולי הוא לא היה יכול להרפות ממני.

בדיעבד, וזה משהו שהדיון בטוויטר עזר לי להבין ולחדד, אף פעם לא ממש שאלתי את עצמי קודם ״על מה האלבום הזה״. בעיניי ברור שיש קו מחבר בין השירים, הם לא אסופה אקראית. ועכשיו התחלתי לחשוב שזה אלבום על הקשיים הטריוויאליים של בורגנות, זוגיות, חיים שרוצים להיות אמנותיים אבל הם גם פשוט יומיום, יומיום ישראלי שגרתי ועגום (״לכת״) שבו מתחת לפני השטח מתנגשים רגשות סוערים עם יצרים בנאליים (״מהר מדי״). הפנטזיות קצת פאתטיות אבל חייבים להמשיך לאחוז בהן (״כנרת״), והמחויבויות והוויתורים והפשרות (״שירה״), כולם לכאורה סתם, אפור, רגיל, אבל הסף כל הזמן ממש פה, הסוף מעבר לסף כל כך מפתה ומסוכן (״גג״, ״מרפסת״).

כמו כל שיבה לאלבום שאהבת פעם ולא שמעת מזמן, גם השיבה שלי לגג הייתה שילוב של געגועים והתאהבות מחודשת. כמו בכל שיבה כזו, שירים שפעם פחות החשבתי פתאום זהרו למרחקים. אחד מהם היה ״קל״. לצערי גיליתי שהוא אחד השירים הכי פחות מואזנים באלבום לפי ספוטיפיי, אבל על הזין שלי – תקשיבו לו בבקשה. זה השיר שבו המאזן העדין מאוד שנשמר כל האלבום, בין כמה הליריקס של כהנא טובים לבין כמה שהמוזיקה באמת מעיפה, נשבר. בשיר הזה, המוזיקה מנצחת. ניכר שגם ג׳ירפות יודעים את זה. המחצית הראשונה של השיר מצוינת, הליריקס קצת חלשים יחסית לשאר האלבום, ואז ב־2:50 השיר משמין בבת אחת. כל הלהקה עולה הילוך, עם דיסטורשן וכלי מיתר שמרימים את הפזמון השני כמה קומות באוויר. ואז, לכאורה, היה אמור להיגמר השיר הזה. אבל פה הוא רק מתחיל. ב־3:45 כהנא עוזב את המיקרופון והשיר מתחיל באמת לגעוש. חצוצרות(!) נכנסות, סולו גיטרה מטפס, ב־4:15 המתופף מפגיז בשניות ספורות של דאבל בס מהיר בטירוף, ובמקום שהסולו המרהיב הזה ייגמר ב־5:15 השיר ממשיך להתפרק, הגיטרה האקוסטית חוזרת, המקצב משתנה, השיר מאט – – – יש פה סיפור שלם לפענח בכל המחצית השנייה של השיר, והוא סיפור מרתק ועשיר כמו כל האלבום, רק הפעם, בלי אף מילה. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט