עונג שבת: ביום יפה הייתי רץ שעות
תודה לאריאל עפרון על התמונה
השבוע לפני 10 שנים יצא האלבום האהוב עליי של ברי סחרוף. זו לא הדעה הכי פופולרית בקרב מעריצי/ות סחרוף, ויש הרבה מאוד כאלה (מעריצים/ות, וגם דעות). אף אחד בקהילת הסחרופאים לא חושב/ת שאתה נמצא כאן הוא לא אלבום טוב, חלילה. אבל כמו בהרבה קטלוגים, ואולי גם מתוך הרגל שנרכש לאורך ההיסטוריה של הרוק, יש נטייה להעניק יותר חשיבות לאלבומים ״המכוננים״, כלומר המוקדמים, כלומר אלה ש״הפכו את האמן הזה למי שהוא״. מעריצים/ות ותיקים/ות יבחרו בדרך כלל בסימנים של חולשה, וכל מי שת/יבחר בהאחר בעצם מתבייש/ת להגיד שהאלבום האהוב עליו/ה הוא נגיעות – נגיעות הוא עדיין האלבום הכי פופולרי ומצליח של סחרוף וזה שקיבל את התהודה הכי רחבה בקרב הקהל הגדול יותר, זה שמחוץ לקהילת המעריצים/ות. ואנחנו המעריצים/ות המושבעים/ות אוהבים/ות להרגיש שברי הוא שלנו, לא של כולם.
אבל בחזרה לאתה נמצא כאן. אני הולך לעשות משהו בפעם הראשונה ופשוט להביא פה כמה שורות שכתבתי בשיר הפתיחה לפני 10 שנים, כשרק יצא האלבום הזה ובחרתי ב"האחד", עדיין השיר האהוב עליי באלבום הזה, כשיר פתיחה לעונג:
הוא שר כאן בעיניים טובות, רכות, בקול והגייה שמבטאות נהדר את נקודת המבט הזה, של אבא מבוגר שמסתכל באלבום התמונות מילדותו המתרחקת: געגועים, סלחנות ומחשבות על התמימות שהייתה. באחד הראיונות אמר סחרוף על השיר הזה שהם ניסו להכניס בו אלמנטים של לחן ועיבוד שמתכתבים עם רוק מהסיקסטיז (במיוחד פינק פלויד המוקדמים), שזו כנראה מסגרת ה"תמימות" המוזיקלית בביוגרפיה האישית של ברי. זו הברקה, בעיניי. זה אלבום שהולך הרבה יותר רחוק, מוזיקלית, מרוב אלבומי האינדי בארץ – ומדובר באלבום שלכאורה יוצא ללב המיינסטרים וזוכה לחיבוק מיידי (ובצדק גמור). זה מרתק, ומעורר השתאות והשראה, לראות איך ברי ממשיך לחרוש בתלם הלא פשוט שלו, חושף בדרך אבנים יקרות של מוזיקה ישנה וחדשה, אומר דברים לא שטוחים ולא פשוטים, ועושה את זה בעודו שומר על מעמדו כמוזיקאי הגדול ביותר של דורו, בעודו זוכה להמוני אוזניים
כתבתי על האלבום הזה לא מעט אחרי שהוא יצא, וגם שוחחתי איתו על האלבום ועל מוזיקה בכלל – אז לא אנתח אותו פה. רק אגיד שזה האלבום האהוב עליי של ברי לא כי הוא הכי חשוב, או הכי פורץ דרך, או הכי חדשני. לא כי הוא הכי ״טוב״, מה זה בכלל ״טוב״ במוזיקה? אלא כי הוא חדר הכי עמוק לחיי. כי הכי הרבה שירים בו שלחו נימים וקנוקנות שהשתרגו על הימים והשעות של החיים שלי. הרבה מוזיקאים, בעיקר ברוק ובפופ, פורצים לחיינו בהבזק מסנוור של ברק, של השראה, של יצירתיות, וככה הם הופכים לכוכבים וככה הם שובים את אוזנינו ולבנו. והרבה פעמים, האור הזה הולך ודועך ככל שהם מגיעים לגילאי ארבעים, ואז חמישים, ונהיים קצת פחות נועזים, פחות סקרנים, יותר פשרנים. אני חושב שסחרוף הוא אחד האמנים שהתבגרו ועודם מתבגרים בצורה היפהפיה ביותר, לפחות בחיי המוזיקליים. ככל שהוא ממשיך, הוא מעמיק ומעשיר. האלבומים שלו נהיים יותר ויותר חכמים, מרובדים במשמעויות, ולפחות בעיניי גם יותר מעניינים מוזיקלית. אני נמצא במפלגה הקטנה שטוענת שהמחצית השנייה של קריירת הסולו של סחרוף מעניינת הרבה יותר מהראשונה.
ואם כבר אמרתי סולו, אז חשוב לציין שאתה נמצא כאן, שחוגג השבוע עשר שנים, הוא אלבום הסולו האחרון שקיבלנו עד כה מסחרוף. אחריו הגיע ליקוטים, מעין אי־פי חצי אפוי של קטעים אינסטרומנטליים ושירי משוררים, ואז אלבום משותף נפלא עם אהוד בנאי, ואלבום משותף שעוד לא החלטתי מה דעתי עליו עם דודו טסה. אבל אלבום סולו חדש, של שירים חדשים של ברי סחרוף, לזה אנחנו עדיין מחכים. עשר שנים. זו ההפסקה הכי גדולה בין אלבומי סולו של ברי מאז התחיל להוציא אותם לפני 30 שנה. אין לי באמת תלונות, סחרוף נפלא בשיתופי פעולה וזה תמיד הפרה אותו. אבל כמאזין, אלבומי הסולו שלו תמיד היו בעיניי ההצהרות המשמעותיות, השלמות והבהירות ביותר – ואני מחכה בקוצר רוח לאחת חדשה, כמו לספר חדש של הסופר האהוב עליי. [סטרים]
כיף לי ממש השבוע להאזין לחמישי בחצות, פלייליסט הספוטיפיי שבו אני אוסף מדי שבוע את כל השירים החדשים שנראים מעניינים, עם דגש על ״נראים״ כי אני אוסף אותם לפני שהספקתי לשמוע.
השבוע, תמצאו שם בין היתר שירים חדשים של גספאר אוז׳ה (מחצית מ-Justice!!!), לוסי דייקיס, ג׳ון הופקינס, פול מרקטני (עוד מזה באייטם הבא), Lambchop, ג׳ני לואיס עם סרנגטי, אלאניס מוריסט(!), חוזה גונזלס, girl in red, Chet Faker, The Black Keys, תירצה, ORI, Twin Shadow, Methyl Ethel, ניק חכים, סופיאן סטיבנס, ועוד המונים.
אלה שכבר הספקתי לשמוע ואף לאהוב מקבלים קצת אהבה פה בהמשך העונג. [ספוטיפיי]
איזה אלבומים חדשים ומעניינים יצאו השבוע?
תשמעו, אני חייב להודות – אני נורא נהנה שיש לי פינה כזו כל שבוע בעונג. בתור מבקר מוזיקה קשיש שהיה קורא בעיתון על אלבום חדש ואז הולך שבוע אחרי שבוע לחנויות לשאול אם הגיע – לפעמים הוא מעולם לא הגיע – זה ממש כיף שאני יכול לספר על אלבום חדש שיצא אתמול ופשוט… לשים לינק להאזין לכולו. אני יודע שזה מובן מאליו היום, אבל זה איכשהו עדיין מדהים בעיניי.
על כל פנים:
◼︎ שרון ון אטן הוציאה את Epic Ten, גרסה חדשה לאלבום השני שלה, Epic, שחוגג עשר שנים. כל שיר באלבום הוקלט מחדש על ידי חברה או חבר של ון אטן, ויש לה אחלה חברים. תמצאו פה גרסאות חדשות של פיונה אפל, IDLES, לוסינדה ויליאמס, שמיר, Big Red Machine (שזה ג׳סטין ורנון ואערון דסנר), קורטני בארנט עם Vagabon, ו־St. Panther. אשרינו!
◼︎ פול מקרטני התקנא ועשה את אותו הטריק בדיוק על האלבום האחרון שלו, McCartney III. הגרסה החדשה מכילה חידושים ורימיקסים לכל שירי האלבום, בידיהם של חבריו. הכיוון פה ברור בעיניי: להוריד את האלבום משכבת הגיל של מקרטני עצמו למאזינים דור אחד קדימה, בגילאי 30-50. לכן תמצאו פה אמנים שהאינטרנט יקרא להם Overground, כלומר השמות הכי מוכרים ופופולריים שאפשר עדיין להחשיב איכשהו ״אינדי״: בק, אנדרסון פאק, Khruangbin, Blood Orange, פיבי ברידג׳רס, St. Vincent, דיימון אלברן, ג׳וש הומי. כאלה. זה לא אלבום רע חלילה, למעשה הוא מגניב לאללה.
◼︎ Son Lux ממשיכים להיות אחד ההרכבים הכי עקביים בעשור האחרון ברמה המטורפת של הדברים שהם מוציאים. כל אלבום שלהם מעיף ויצירתי ומרחיב תודעה ומועך את הלב. השבוע יצא Tomorrows III, האלבום השלישי בסדרה שהתחילה בשנה שעברה – אבל אל תתנו לזה להרתיע אתכם/ן. לא מדובר פה בסדרת ספרים או סרטים, לא צריך להכיר את הקודמים, והאמינו לי, פשוט לחצו פליי. מדובר ביופי צלילי מרהיב.
◼︎ את המפיק Fred Again הכרתי מאלבום משותף שלו עם הראפר Headie One, ומאז התאהבתי קשות במה שהוא עושה לבד. הוא שיחרר לאורך השנה האחרונה קטעים קטנים של אלקטרוניקה מאוד אנגלית (תחשבו Jamie xx) שבכל אחד מהם נדגם קול של מישהו אחר – שר, מדבר, מקריא. משהו בחיבור הזה וברגישות שלו לשילוב הפך כמה מהקטעים האלה למרגשים מאוד – הקטע שלו "Kyle" היה בשירי השנה שלי ל־2020. אתמול יצא סופסוף האלבום המלא ואני סקרן מאוד.
◼︎ ג׳ון הופקינס ממשיך להרגיז אותי, ולהוציא מלא דברים שהם לא האלקטרוניקה מפרקת הגולגלות שבשבילה התפקדתי למפלגה שלו. אבל מילא, כל עוד הוא עושה מוזיקה אני אמשיך לשמוח ולחכות לאלבום המוגזם הבא שלו בזמן שהוא מעביר את זמנו באמביינט ובפסנתר. Piano Versions הוא אי־פי קטן של 4 קטעי פסנתר עדינים ושבריריים ועם העטיפה הכי מכוערת של השבוע.
◼︎סופיאן סטיבנס ממשיך להוציא בחלקים את האלבום המחומש שלו, והשבוע יצא החלק השני: Lamentations. אגב, מכיוון שמדובר ביצירה אמביינטית בעיקרה וארוכה מאוד בכללותה, אז אם לא משנה לכם מאיפה אתם/ן מתחילים/ות, כל העניין מוזרם ברצף ביוטיוב לייב. [סטרים; טיוב]
וגם: ◼︎ קורי הנסון, לא אחד מהאחים הנסון מהניינטיז אלא הבחור מ-Wand, הוציא אלבום סולו של פסיכדליה הנסונית ◼︎ London Grammar באלבום חדש ◼︎ אי־פי לצמד הישראלי ראבו וסנוב (רונן סאבו ואיל רוב) ◼︎ אלבום חדש של Greta Van Fleet ◼︎ הכל ב[סטרימים]
אוי לא, כל כך הרבה מוזיקה חדשה! איך לשמוע הכל? אל חשש, חברות/ים. את המוזיקה הכי טובה ומרגשת של השבועיים הקודמים ארזתי לכם בשלישי האחרון בתכנית חדשה ברדיו הקצה – שעתיים של בילוי מוזיקלי משותף, אתם/ן ואני. זה אמנם לא כולל את מה שנארז פה בשני האייטמים מעליי, אבל זה כן עבר את מסננת האיכות. [סטרים, מיקסקלאוד]
לפני שחברינו הטובים Radiohead הקליטו את המופע האהוב שלהם From the basement, הם הקליטו פרק פיילוט לסדרה הקטנה והנפלאה הזו של נייג׳ל גודריץ׳. השבוע הפיילוט הקצר הזה יצא ליוטיוב: הופעה קצרה במרתף של תום יורק לבדו עם הפסנתר, מבצע שלושה שירים פנטסטיים.
אם זה רגוע לך מדי, כחלק מרצף ההתעוררות הדיגיטלית שלהם (הצטרפו לטיק טוק, מעלים כל שבוע חומר חדש ליוטיוב), הם העלו גם הופעה מלאה של שעתיים מקואצ׳לה 2017. [יוטיוב]
ועוד משהו חדש מהארכיונים של Radiohead – בלי ששמנו לב, עלה לכל שירותי הסטרימינג האי־פי הראשון ראשון שלהם, Drill מ־1992. [סטרימים]
האם אנחנו * צריכים/ות * לשמוע את "Dancing queen" של אבבא מנוגן על ידי אורגן אוטומטי בן יותר מ־100 שנה? לא, אפילו ממש לא. אבל זה כל כך כיף! [טיוב]
אם יצא לכם/ן לראות פעם גדוד מעריצות ומעריצים של טיילור סוויפט משתלח אונליין בזמרת אחרת שאמרה עליה משהו רע, אז אתם/ן יודעים/ות שמדובר במחזה מרהיב ומפחיד. זה קורה לא רק לזמרים ״יריבים״ אלא גם לעיתונאים, שדרני רדיו ומבקרי מוזיקה שצבא מעריצים נלהב מחליט שהם האויב. הכתובות שלהם נחשפות אונליין (מה שנקרא דוקסינג), הם זוכים להטרדות ואיומים, בקיצור – זה לא קול בשום צורה. זו רק מוזיקה. רייצ׳ל ברודסקי מהאינדיפנדנט תובעת מכוכבי הפופ לקחת אחריות ולהשתמש בהשפעה ובשליטה שלהם על קהל המעריצים שלהם כדי למנוע את מעשי העוולה האלה. [אנגלית]
הפרויקט המוזיקלי הכי יפה ששמעתי ליום הזיכרון היה זיכרון אחר, אלבום שהפיק תומר קריב ברדיו הקצה לפני שנה וכדאי מאוד לשמוע גם השבוע. זו אסופה נהדרת של 11 ביצועים חדשים של אמני אינדי מעולים לשירים ישראליים שרלוונטיים בעיניהם ליום הזיכרון, לא בהכרח שירים שכולם יסכימו שהם שירי זיכרון ליום הזיכרון, כמו ״מבול״ של רונה קינן, למשל. אם אתם תוהים איך שיר כלשהו קשור, באתר הקצה כל אחד מהאמנים מספר על הביצוע שלו. [סטרים; עברית]
פורסמו התמונות הזוכות והמפסידות בתחרות תצלומי העיתונות העולמית השנתית, וזה הזמן להזכיר שהעיתונות אוהבת לא רק תמונות יפות אלא גם סיפורים קשים, אז יש שם לצד היופי הרב גם מראות לא קלים. [אנגלית, פיקסלים]
אהובתנו לוסי דייקיס מקדמת לקראת אלבום סולו חדש ורציתי לכתוב ״משמח״, אבל אני לא בטוח אם זו המילה שהייתי בוחר לחוויית ההאזנה לדייקיס, אף על פי שאני בהחלט שמח לקראת האלבום החדש. "Hot & heavy" הוא הסינגל השני מתוכו והוא, כצפוי, נהדר. [סטרימים]
[ויב טאבטאבטאב] המרתון האולימפי השלישי התקיים בסנט לואיס, ארה״ב, ב־1904. וידאו של SB Nation יספר לכם למה מדובר, לדבריהם, ב״אירוע הספורט המטומטם ביותר אי פעם״. או כמו שכתבו החברים בטאבטאבטאב: ״היה שם כל דבר מרעל עכברים ועד תייר מקובה שעצר לישון באמצע המירוץ ועדיין כמעט זכה במדליה״, ורק בפתיח של הווידאו מוזכרים גם כלבי פרא, הרעלת מזון והונאה. [טיוב]
הידעת? בכל פעם שביונסה מחליפה תלבושת ב־"Love on top", היא גם עולה חצי טון בסולם, מה שנקרא מודולציה. ברוב השירים אין מודולציה, ובאלה שיש, יש בדרך כלל רק אחת. בשיר הזה יש 4, וזו רק אחת הסיבות שהוא אחד השירים הכי טובים שלה, בכלל. השבוע נתקלתי בטוויטר בווידאו קצר ומתסכל באותה המידה שהוא מספק (ממש הרבה). הפעם, בכל פעם שהיא עולה חצי טון בסולם, מישהו הוריד את הסולם דיגיטלית בחצי טון. אז היא נשארת כל השיר באותו סולם, אבל הקול שלה נהיה עבה יותר (כי שינוי הטון המלאכותי משפיע עליו). וזה נהדר. [וידאו]
הירושי ימאוצ׳י היה הנשיא המפורסם והמשפיע ביותר של נינטנדו, ומי שהפך אותה ב־53 שנות נשיאותו לחברה לייצור קלפי משחק לאימפריה שהיא היום. לפני שנתיים וחצי הוא הלך לעולמו בגיל 85, והשאיר אחריו משפחה והון אדיר מימדים. החברה המשפחתית משקיעה עכשיו בפיתוח עסקים חדשים, פילנתרופיה והשקעה – כל זה נחמד אבל לא ממש מעניין אותי. הסיבה שמשפחת ימאוצ׳י מופיעה השבוע בעונג היא האתר חד־העמודי המרהיב שהם בנו כדי לספר לעולם על הכוונות שלהם ועל מה שהם עושים. זה אתר שבלי קשר לטקסטים שבו, הוא חגיגה אדירה לעיניים ולאוזניים של 8־ביט. [יפנית, אנגלית]
עוד צחוקים מוזיקליים שקורים בטוויטר: קבלו את ניסו הקטן, הגרסה המעוברתת של Lil Nas X, שכתב מחדש מילים עבריות מצחיקות אבל בתכל׳ס די נאמנות למקור ללהיט הנוכחי "Montero (call me by your name)״. [וידאו]
עיתונות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה ויש לשמר אותה ואת עצמאותה בכל מחיר. בחדשות אחרות, הנה ראיון עם הבחור שצועק ״מורטל קומבט!!!״ בתחילת שיר הנושא של הסרט והמשחק Mortal Kombat. [אנגלית]
שומעים/ות?
בשבוע שעבר, העונג שבת קיבל 50% יותר כניסות מהרגיל. אתם/ן בוודאי שואלים/ות למה, וזה בדיוק מה שגם אני שואל. לא היה בהפניות שהעליתי אליו בפייסבוק, טלגרם, טוויטר וכל אלה שום דבר יוצא דופן. אבל מקום מה, זה קרה. וזה היה משמח מאוד.
אם בא לך לעזור לעונג שבת להדהד ולהגיע ליותר אוזניים, לא יהיה שמח ממני בעולם כולו. זה די פשוט, האמת – אם את/ה קורא/ת את זה בטלפון, פשוט לוחצים/ות על איפה שלא יהיה אייקון השיתוף בדפדפן שלך, זה שבעזרתו אפשר לשלוח את העמוד הזה דרך מה שלא יהיה לך על הטלפון – ווצאפ, מסנג׳ר, טלגרם, טוויטר, סיגנל, מה שבא לך – ושולחים את העונג של השבוע עם כמה מילים לקבוצה ההיא. אתם/ן יודעים/ות איזו. הקבוצה ההיא עם החברים/ות, שבה אפשר לשלוח דברים מגניבים שנתקלת בהם.
ואם את/ה קורא/ת את זה במחשב, תמיד אפשר לפרסם בפייסבוק או בטוויטר לינק למשהו מגניב שהכרת השבוע בעונג. שיר, או וידאו, או מאמר שגרם לך לחשוב. תייגו אותי, או את העמוד של עונג שבת, ותבוא עליכם/ן הברכה מקרב לב. ואם לא בא לך לשתף בשום מקום אלא סתם לומר תודה ושכיף לך לקרוא את העונג – נעים ומדגדג בלב לקבל מייל עם כמה מילים, ונעים גם לקבל תמיכה בפטריאון, אם זה מה שנוח לך ובא לך. בכל אופן, [תודה!]
אני חושב שכבר התוודיתי פה בעבר על אהבתי לריטה, והאמת היא שככל שעובר הזמן, ואני משיל עוד ועוד ציניות, האהבה הזו רק הולכת וגדלה. אז קחו את ריטה, זמרת שגם בלי להתאמץ מביאה תועפות של רגש (יש יגידו יותר מדי; הם עוד יבינו), ותשאלו את עצמכם: איך אפשר להפוך את זה למרגש אפילו יותר? התשובה המפתיעה היא: קוואמי. קוואמי הוא אדם ברוך כשרונות – מוזיקליים, עריכתיים, רדיופוניים, עיתונאיים – אבל אני חושב שהכישרון הגדול ביותר שלו היא שהוא מאזין מדהים.
כשעשיתי תואר לספרות התחוור לי שיש מרצים שהם חוקרים מבריקים ומרצים שהם מורים טובים ומרצים שהם כותבים מוכשרים, ויש גם מרצים שאין להם אף אחד מהכשרונות האלה אבל הם קוראים מבריקים. מה זה אומר? זה אומר שהם ניגשים ליצירה עם כל כולם. הם לא לוקחים שום דבר בה כמובן מאליו, הם צורכים אותה מתוך שילוב של ידע אדיר ותשוקה אדירה. השילוב הזה קריטי, כי הוא מאזן זה את זה. יש אנשים שניגשים עם המון ידע לשיר או אלבום או ספר וכמות הידע שלהם מקשה עליהם להתמסר לדבר עצמו, להתרגש ממנו או פשוט לחוות אותו בלי לחשוב.
קוואמי הוא מאזין מדהים. הוא מאזין נדיב, שמוכן לתת עוד ועוד הזדמנויות, שמוכן לעבוד בשביל מוזיקה לא ברורה מאליה. הוא נדיב גם כי הוא מוכן לשים בצד הרבה דברים כמו מעמד או חשיבות עצמית או אפילו דימוי כלשהו של ״מגניבות״, ופשוט להקשיב. הוא מאזין ידען וסקרן, מלא רגש ולב וזיכרון מטורף לפרטים.
אני מספר את כל זה כי השבוע קוואמי אירח את ריטה באולפן לתכנית מיוחדת לחגיגות 35 שנה לאלבום הבכורה שלה [אפל, מיקסקלאוד]. זו תכנית מרגשת בטירוף בשבילי כמאזין, וניכר שגם בשביל קוואמי כמאזין וכשדרן, ובשביל ריטה כבנאדם. וזו תכנית שגם נכנסת לקרביים של האלבום וגם נותנת המון הקשר לאנשים כמוני, שהיו בני ארבע כשיצא האלבום, ועכשיו יכולים להבין למה הוא לא רק מלא שירים יפים אלא נחשב לאבן דרך בפופ הישראלי, לאלבום ששינה את הפופ. בקיצור, תפנו שעתיים. [סטרים]
אם הכותרות בעיתון מדכאות, מפחידות או מתישות אתכם/ן – קחו הפסקה מרעננת עם רצף כותרות ראשיות לא דחופות בכלל, באדיבות העיתונות המקומית באנגליה. [אנגלית]
איך שרים שירים בשפת הסימנים? אני בכלל לא ידעתי שאפשר, אבל בעצם, למה לא? [אנגלית]
אל תתווכחו איתי בכלל, אתם/ן צריכים/ות לשמוע את "Force majeure", סינגל הסולו הראשון של גספאר אוז׳ה, מחצית מהצמד Justice שהוא אחד הצמדים ובכלל ההרכבים האהובים עליי אי פעם. למה אתם/ן צריכים/ות? כי הקטע הקטן הזה מביא לי כל כך הרבה שמחה כרגע, שאני מקווה שמשהו ממנה תדבק גם בכם/ן. [סטרימים]
כולנו יודעים/ות איך נראים סרטים של ווס אנדרסון, עד כדי כך שאפילו לי יצא להעלות תמונה לאינסטגרם עם ההאשטג #accidentallywesanderson. זה סגנון ויזואלי וקולנועי מובהק מאוד. אבל אף פעם לא עצרתי ושאלתי את עצמי: למה הסרטים של ווס אנדרסון נראים ככה? המממ, שאלה טובה מאוד בעצם, ובדיוק מה שהסרטון הזה מנסה לענות עליו. [טיוב]
בהמשך לשיחתנו בשבועות האחרונים על המחאה כנגד שיטת התשלומים של ספוטיפיי לאמנים, Apple Music הצהירה השבוע שהיא משלמת* סנט אחד להאזנה בממוצע. זו כמובן לא סתם הצהרה תקופתית או משהו – ״סנט להאזנה״ היא אחת מדרישות הבסיס המשותפות לכל המחאות כנגד ספוטיפיי (שמשלמת להאזנה בממוצע $0.0038, בערך שליש מסנט). האם אפל *באמת* משלמת סנט להאזנה בממוצע, או רק טוענת ככה? אני בטוח שבימים הקרובים נראה ניתוחים מצד מאזינים ואנליסטים של שוק המוזיקה. בינתיים, אחד מהאיגודים שמוביל את המחאה כבר מברך על ההצהרה. [אנגלית]
* משלמת למי? לא ישירות לאמן. הסנט המדובר משולם ל-"rightholders", שזה אומר שהיא מתחלקת בין המקבילה הרלוונטית של אקו״ם (זכויות יוצרים), לייבלים והאמן עצמו.
אם יש לך את אפליקציית המיינדפולנס Headspace, מחכה שם קטע מוזיקלי חדש בן 45 דקות של Arcade Fire. אני מנחש שהוא… אמביינטי. באינסטגרם הם מציינים שזה בשיתוף עם ג׳ון לג׳נד, אבל לא ברור לי בדיוק איך ומה. [אנגלית]
תהיתי באמת למה ה-Succulent session של נגה ארז צולם במלואו אבל יצא ממנו רק שיר אחד – ביצוע פנטסטי ל-"End of the road", עם הבטחה להמשך. השבוע קיבלנו את התשובה: היא שמרה את הביצוע של "Views" משם להופעה שלה בתכנית של ג׳ימי קימל. איזה בוס מוב! מכיוון שהסשן המלאה עדיין לא יצא, אני יכול רק לנחש שיש לה עוד קלפים בשרוול. [טיוב]
ידעת שאפשר לתפעל טלפון חכם בעזרת תפוח אדמה? כי אני מאמין שזה השיר הכי טוב בעולם כרגע ואני לא מבין למה אין לו מיליארדי צפיות ביוטיוב. זה גם מדויק מדעית! [טיוב]
[תודה לאיתן] שכותב לי, ״קצת יותר משבוע לפני יום השנה החמישי למותו של פרינס, 60 דקות, תוכנית התחקירים של רשת CBS ביקרה בפייזלי פארק וקיבלה השמעת בכורה לחלק מהשירים שיופיעו ב־Welcome 2 America, האלבום הגנוז שהוקלט לפני יותר מעשור ויראה אור לראשונה בסוף יולי״. [טיוב]
לכבוד יום הולדתו ה־80 של בוב דילן (שיגיע בסוף מאי, היכונו לספשלים), מגזין המוזיקה Uncut צירף לגליון החדש שלו דיסק מחווה חדש לבוב דילן. אני מבין מזה שהקוראים של Uncut כל כך חיים בעבר שהם לא רק שמחים על *עוד* אלבום מחווה ל(מי אם לא)בוב דילן, גם יש להם נגן דיסקים. כך או אחרת, עד שהדבר כולו ידלוף לאינטרנט בעוד שש שניות, הם שיחררו רשמית ליוטיוב את הגירסה היפהפיה החדשה של Low ל-"Knocking on heaven's door". זה וינטג׳ לואו, לפני הנויז השבור של האלבום האחרון, וזה לא פחות מנשגב בעיניי. עוד באוסף: ביצועים של Weyes Blood ושל ג׳ייסון ליטל! אני מוכן לשמוע אותם שרים כל דבר. [טיוב]
ספיקינג עוף Weyes Blood, באמת תהיתי איך צילמו את עטיפת האלבום האחרון שלה. אם הייתה לי סבלנות לפודקאסט מצולם למחצה של 50 דקות, הייתי כבר יודע! אבל ניכר שהם אשכרה בנו חדר שלם בתוך בריכה (לא ברור לי למה הם לא בנו אותו בחוץ והשקיעו אותו במים, אבל אולי בגלל זה אני לא צלם עטיפות אלבומים). [טיוב]
עד שנקבל מוזיקה חדשה מ-Weyes Blood, אתנחם בזרועותיה של טורי זייטש סטרייקינג – וואחד שם – שכדי שנתמודד עם השם המורכב שלה קוראת לעצמה Maple Glider. השיר החדש שלה, "Swimming", נהדר ומזכיר טיפה את וייז בלאד, אז גם הרגעת הקריז וגם אהבה חדשה. [טיוב]
דמי לובאטו – שהבנתי שיש עליה דיבור כרגע ועל הדיבור עליה יש דיבור אבל אין לי מושג מה קורה בכל אחד מהם – צילמה טייני דסק. [טיוב]
גם אהובי והאיש שהוציא את אחד מאלבומי השנה שלי ב־2020, נתניאל ראטליף, צילם טייני דסק ועיבה אותו עם רביעיית כלי מיתר, אז תמזגו לעצמכם משהו מנחם ושבו להאזין. [טיוב]
[תודה ליונתן] השבוע ציינו את ה־14 באפריל, תאריך שעד 2001 היה סתם תאריך (היומולדת של לורטה לין), אבל מאותה שנה, מהאלבום Drukqs של Aphex Twin, הפך להיות התאריך שבכותרת של הקטע הכי מפורסם שלו. "Avril 14th" הוא קטע פסנתר מינימליסטי, שעומד בניגוד חד לקטעי הנויז האלקטרוניים שיושבים לידו באלבום, אבל גם ממשיך בצורה הגיונית את עבודות האמביינט שלו. כך או אחרת, הוא השתחרר מהאלבום הזה וקיבל חיים משל עצמו. בספוטיפיי, הוא השיר הכי מואזן של אפקס טווין עם פי 3 ויותר משאר השירים הכי פופולריים שלו. בניו יורק טיימס הקדישו כתבה קטנה בניסיון להבין את הקסם המתמשך שלו. [אנגלית]
אחד המוזיקאים הכי מעניינים בארץ מבחינה מוזיקלית, יעני הרמוניה ומלודיה וכל הדברים הישנים והיפים האלה, הוא אלון עדר. לכן ממש שמחתי לגלות שהוא הוציא ספר תווים לשיריו, שאפשר לרכוש אונליין! אני לא יודע לנגן, אבל זה נראה לי כמו רעיון נפלא למתנה – או לעצמכם/ן. [עברית]
כלי ה-Timelapse של Google Earth יריץ לכם בשמחה 37 שנים בכמה שניות על כמעט כל מקום בעולם – כן, כולל ישראל. לצערי, התוצאה כמעט תמיד מדכאת: פחות שטחים ירוקים, פחות קרח, פחות טבע חי. [פיקסלים]
לא מזמן סיפרתי לכם/ן כאן על The Pact, יוזמה של כותבי שירים שקוראת למוזיקאי פופ לא לקחת קרדיט ולא לנגוס בזכויות היוצרים של כותבי השירים שלהם. כי כן, כוכבי פופ מכריחים כותבי שירים לתת להם חלק מזכויות היוצרים – ומכאן חלק מהתמלוגים וחלק מהקרדיט – גם אם הם רק ביצעו את השיר ולא תרמו ליצירתו בשום צורה. Variety העלו כתבה יפה על המנהג הכוחני והמגונה הזה, וזו בתכל׳ס קריאה מאירת עיניים. [אנגלית]
"Endless hours", הקטע החדש של המפיק דניאל אייברי, הוא הקטע הראשון שאני זוכר מאז 2007 שעושה שימוש בביט כל כך דומה לזה של "Idiotheque". אולי זה רק בראש שלי? [סטרימים]
כתבת תצלומים חמודה לאללה במגזין המוזיקה האלקטרונית Resident Advisor, ובה ג׳ורג׳ינה קוק בוחרת ומספרת על כמה מהתצלומים האהובים שלה כצלמת שהייתה שם מהימים הראשונים והפנימיים ביותר של סצינת הדאבסטפ האנגלית. [אנגלית]
משהו בי ממש עולץ על זה שאני מניח פה, בין אייטם על דאבסטפ לאייטם על סינתיסייזרים אנלוגיים, את הסרטון הזה שמספר איך נוצר להיט הפופ הענקי "A thousand miles" של ונסה קרלטון. [טיוב]
[תודה לאורן] יצרנית הסינתיסייזרים המפורסמת Moog הוציאה לסאונדקלאוד אחלה אחלה אוסף של קטעים חדשים ומסונתזים אנלוגית מאמנים אדירים כמו Bonobo, דן דיקון, אלה מינוס, מאדאם גנדי, ג׳וליאנה ברוויק ואחרים. זה לא בספוטיפיי וכאלה! אז אם בא לכם/ן לשמוע קטע חדש ומעולה של בונובו שיש לו 9,000 האזנות, זה הרגע. [סטרים]
ג׳ייד בירד הוציאה אלבום בכורה ב־2019 ולא ישבה בשקט מאז – היא המשיכה להוציא שירים חדשים כל כמה חודשים, בתערובת החמודה שלה של קאנטרי רוק. אבל אני לא פה בשביל הקאנטרי רוק, אני פה בשביל השירה שלה, שמוצאת חן בעיניי לאללה. לכן כל כך שמחתי על האי־פי החדש שהיא הוציאה השבוע, הקלטה קצרה של שני קאברים ושניהם מצוינים (ועוד גרסה אקוסטית לשיר שלה). קאבר אחד, והנפלא במיוחד בעיניי, הוא ל-"Black star" של רדיוהד, שלוקח את השיר לא רק לסאונד אקוסטי אלא גם לאוירה והגשה אחרות לגמרי. אני ממש אוהב. הקאבר השני הוא ביצוע להקה נהדר ל-"To love somebody" המושלם של הבי ג׳יז. [סטרימים]
כמו הנסיעה המתוארת בכותרת שלו, גם הנסיעה לתוך הלב שלי לקחה לשיר הזה לא מעט זמן. בינואר יצא הסינגל ״את ואני נוסעים לאט״ מתוך מה שאני יכול רק להניח שהוא האלבום הבא של אסף אמדורסקי. חיבבתי מהרגע הראשון את הסאונד שלו, שהזכיר לי את השירים העדינים של שלמה ארצי (זוכרים שאמדורסקי עשה לו רימיקסים?), את שלמה יידוב, את צליל מכוון, את אריק סיני. צליל ישראלי חמים, מתוק ועדין של שנות השבעים, או השמונים המוקדמות. הצליל עצמו, והדי הזכרונות או ההקשרים הנוסטלגיים והתרבותיים שהוא בהכרח מעורר, הם חלק מכוון מהשיר. זה שיר של היזכרות, שיר על פעם, מזמן, על רגע בהיר ומלא אור שמנצנץ פתאום ממורד הבאר החשוכה של הזיכרון. אמדורסקי מריח גשם וריח של אדמה, עוגיית מדלן פרטית. ״פתאום אחרי שנים עולה זיכרון שלך״, הוא פותח את מכסה הבאר, ושולח דלי. אני אוהב את העטיפה של העיבוד המדויק והידעני של דוקטור לפופ ישראלי, עם סאונד הגיטרה והפסנתר החשמלי הספציפיים האלה. אני אוהב את מתיקות הזיכרון. אני אוהב את השורות שמתעקשות לא להתחרז ואת אלו שאין להן ברירה אלא להתחרז. ובמיוחד אני אוהב את השכבה של ההווה. כל הכלים בשיר כאילו מגיעים מתוך אותו רדיו באוטו הישן בזיכרון הישן, כולם חוץ מהסינתיסייזר, שמופיע לראשונה ב־00:58, כשהמספר ״מגלגל ומבעיר״ את מה שאפשר להניח שהוא סיגריה אסורה והסינתי מניח שכבה מרחפת של סוטול דקיק על הזיכרון. הוא מתפוגג מהר, כמו עשן. אבל הוא חוזר לאורך השיר, בעדינות, מצייץ כמו ציפור, מהבהב למרחקים כמו כביש שטוח, חוזר ויוצא כמו רוח. והעיבוד לא מתמסר לגמרי לנוסטלגיה, הוא גם אירוני, שנון: כשאמדורסקי שר ״שדרת ברושים חולפת, עלינו מצילה… לרגע״, רגע אחרי המילה ״מצילה״ נכנסת פתאום הקשה על מצילה, מצילה של תוף, במקום שבבתים הקודמים היא לא הופיעה. יש כאן התמסרות לזיכרון מתוק, אבל אצל אמדורסקי כמו אצל אמדורסקי ההתמסרות אינה מוחלטת – תמיד כשהוא מחייך, יש אירוניה זעירה בפינת השפתיים שלו. איזה שיר מרהיב. [סטרימים]
העונג הזה מובא אליכם בחסות כל תומכות ותומכי העונג בפטריאון, ובראשם תומכי־העל יפי הבלורית והטעם המוזיקלי, איציק, טל, יניב יעקובוביץ׳, מעיין חיים, דניאל, מעין ארביב ומאור. אין כמוכם! [תודה]
עוד מזה? הירשמו ותקבלו כל עונג חדש ישר למייל. עדכונים כמעט יומיומיים אפשר למצוא בטלגרם של העונג ובסטוריז באינסטגרם שלי. נתקלתם בלינק נפלא? הפליאו לי אותו למייל.
שתהיה שבת שבוגי! איזה כיף.
ביי פאר אחד המענגים. והסוכריה הנחבאת שם בשקט בדמות ההופעה של רדיוהד בקואצ׳לה. פפפפפ
🙊
נפלא כרגיל. תבדוק אם העליה בכניסות של שבוע שעבר לא נובעת מכפתור האקראי. לי זה גרם לחזור כמה פעמים השבוע
מעניין! אבדוק
אפרופו ריטה, השבוע גם עלה פרק של קארפול קריוקי איתה בכאן 11.
המרתון ב-1904 היה רק השיא של אולימפיאדה הזויה לגמרי. היא נמרחה על 5 חודשים, כמעט כל משתתפיה היו אמריקאים, עם בערך 6 נשים בלבד שלא הורשו להשתתף כמעט בשום תחרות, ואת האפרו-אמריקאים הציגו באירוע צדדי של תחרויות נפרדות עבורם, שהיה יותר על תקן של מעין גן חיות אנושי, למרבה הזוועה. זו היתה אולימפיאדה כה גרועה, שהיא התעלתה על קודמתה, שהתהדרה בתחרויות משונות (ירי ביונים חיות למשל) ושהאישה האמריקאית הראשונה שזכתה בה בזהב אפילו לא ידעה שהיא משתתפת בה (היא חשבה שזו איזו תחרות קיקיונית ביריד העולמי ומעולם לא אספה את המדליה). כן, יש לי חיבת יתר והתמכרות קשה למשחקים אולימפיים.
It's a small world after all.
הייתי היום בהופעה של נעם רותם (אלבום חדש!) במרכז ענב וברחבה שם נתקלתי באייל רוב וישר הראתי לו את האיזכור על הריליס החדש.
אחר כך הלכתי להופעה של Masok בלבונטין ושם נתקלתי באסף אמדורסקי, שלא רק שהראתי לו את שיר סיום, מסתבר שהכרתי לו לראשונה את כל העונג שבת
אני לא משלם לך מספיק!!! ❤️❤️❤️
הביט אכן דומה לאידיוטק אבל באידיוטק הביט הוא 4 לרצפה אבל חוזר 5 פעמים (אין לי את השפה המוסיקלית להסביר). אצל אייבורי קשה לי להבין איפה מתחיל ואיפה נגמר. אולי בעצם זו ההרגשה שרדיוהד ניסו להעביר
היי גיאחה,
אשמח אם תעדכן בפוסטים הבאים לגבי ניתוחים של אנשים האם Apple Music משלמת כפי שהיא הצהירה,
תודה רבה על פוסט מעניין מאוד.
רעיון טוב, אנסה. אני חושב שזה ייקח כמה חודשים (חלק משירותי המוזיקה משלמים רבעונית)