איזו שנה מדהימה הייתה 2001 לדן נקמורה. תחת הכינוי Dan the Automator הוא היה אחראי לשניים מהאלבומים הכי מדהימים, ובדיעבד גם משפיעים, של השנה. המאוחר יותר, שיצא בנובמבר ובטח עוד נידרש אליו בחגיגות 20 השנה שלו, היה האלבום היחיד של Lovage, שזכה לאהבה עצומה בחוגים מצומצמים, ביניהם אצלי בחיים, אבל לא הפך לבלוקבאסטר בשום צורה. האלבום השני שנקמורה נגע בו באותה שנה היה אחד האלבומים הגדולים של השנה מאחד ההרכבים המפתיעים והמשפיעים והמעניינים ביותר לא רק של אותה שנה אלא של אותו עשור: אלבום הבכורה של Gorillaz. היום לפני 20 שנה הוא יצא לאור. אני עדיין זוכר את תערובת ההתרגשות וההלם שהכו בי כשמשום מקום צץ ב־MTV הקליפ של "Clint Eastwood". ההדף שלו היה כל כך גדול, שעד היום הוא השיר העיקרי, ולפעמים היחיד, שאנשים זוכרים מאלבום הבכורה של גורילאז. אבל האלבום ההוא היה, פאק, הוא היה עצום. הוא היה שעה ורבע פותחת ראשים ומרחיבת אופקים. השנה הייתה 2001, כרגע סיימנו את שנות התשעים, שבהן לכאורה גבולות רבים במוזיקה התפוררו אבל למעשה היינו עדיין במחנות: רוק פה, פופ שם. היפ הופ פה, דאנס שם. מוזיקה קובנית הייתה בגטו של פוקדי הסינמטקים והיפ הופ ברדיו, מעבר לכמה להיטים, היה בגטו של ״עסק שחור״. ואז הגיע האלבום של גורילאז. לא לבד, כמובן – הוא היה חלק מטפטוף שהפך למבול, אבל הטיפות של גורילאז היו כבדות ומצליחות מספיק כדי למוסס משמעותית רבים מהגבולות האלה. הוא הביא את חיבור הקאנטרי־היפ־הופ של בק ("Re-hash"), הוא חיבר את הלו־פיי המלנכולי של בלר המאוחרים עם סקרצ׳ינג (״5/4״), הוא עשה היפ הופ עצוב עם מלודיקה ("Tomorrow comes today" המושלם), הוא חיבר ג׳ז, היפ הופ, אלקטרו וסרף ("Double bass"), הוא חיבר ראפ אייטיז קלאסי עם פאקינג חלילית ודגימות סטייל, שוב, בק (מדהים כמה האלבום הזה חייב ל-Odelay), הוא חיבר דאב עם אווירת משפחת אדמס ("Starshine") ועם הספשלז ובלוז ("Slow country"). הוא היה מסע מסחרר בן שעה, שעבור הרבה מאוד מאזינים, בעיקר לבנים, היה פריצת שער ענקית לאינסוף דברים שבאו קודם ושעוד יבואו. כמעט כל שיר בו הוא פשוט פנטסטי. כמעט כל שיר בו טוב כמו, ולפעמים אף יותר מ, ״קלינט איסטווד״. אבל שיר אחד מהאלבום זרח עבורי מהרגע הראשון ולא הרפה ממני אף פעם. הוא נדד מהאלבום לקסטות שלי, למיקסטייפים שערכתי לחברים ולעצמי, לפלייליסטים. כמו שעבור רוב האנשים, ״קלינט איסטווד״ השאיר את האלבום הזה מאחור והמשיך לאוספי להיטים, רשימות השירים הכי, לטופ 5 שירים של גורילאז – ככה "Latin Simone (Que pasa contigo)" המשיך לפעום אצלי בלב וברוטציה גבוהה באוזניים גם שנים אחרי הפעם האחרונה ששמעתי את האלבום במלואו. הכרתי כבר את Buena Vista Social Club, ואפילו נהניתי להאזין להם מדי פעם, וזיהיתי את הקול של איברהים פרר. אבל לא יכולתי להשתחרר מהחיבור הזה בין ביט טריפ־הופי לטיני לבין המלודיקה הרדופה הזו שחוזרת ברוב שירי האלבום וגם פה, ולבין החצוצרה הפשוט כבירה הזו שמנגן מייק סמית׳. אני עדיין לא יכול להשתחרר, אבל במשך שנים זו הייתה אחיזה מסתורית והיום אני יודע לאן היא הובילה אותי. בזכות האובססיה שלי לשיר הזה נפתחתי, לאט ובלי משים, למוזיקה לטינית. בלי השנים שחרשתי את השיר הזה, שהיה אולי השיר הלטיני היחיד שממש אהבתי, נחרשה אדמת לבי והייתה מוכנה לקבל ברצון מוזיקה פורטוריקנית וקובנית, קולומביאנית ואקוודורית, מרובן בליידז ועד ניקולה קרוז, מקוואנטיק ועד פרנטה קומביירו. השער היה נעול שנים. לעגתי לאטרף, זלזלתי בסמבה, נחרתי מול בוסה נובה. ואז הגיע "Latin simone" וסובב את המפתח במנעול בלי ששמתי לב. יום הולדת 20 שמח, חבר. [סטרימים, טיובים] קרא/י את המשך הפוסט

כמו חבר הביטלס האהוב עליי, לאורך השנים השתנתה שוב ושוב התשובה לשאלה (שאף אחד חוץ ממני לא שואל אותי, אני מודה) מה כלי הנשיפה החביב עלייי. בהתחלה היה זה הסקסופון, כי גדלתי באייטיז וזה כל מה שראיתי בכל מקום. אחר כך ניהלתי רומן רב שנים, מסוג הרומנים שהם און־אנד־אוף, עם החצוצרה. גם היום שמור לה מקום של עליצות גדולה בלבי, וכשבאמצע שיר פורצת פתאום חצוצרה, זו קרן שמש. מאז את המקום הראשון באנסמבל כלי הנשיפה שבלבי תפסו קרן יער, סוזאפון, ולתקופה קצרה גם סקסופון הטנור. אבל בשנים האחרונות הגיח סוס שחור, הזדנב מאחור ובהתמדה עקף את כולם בדרך למקום הראשון: הטרומבון.

הטרומבון?! מאיפה בא פתאום הטרומבון. כלי שנחשב גס, ללא עידון, הפאנץ׳ ליין של בדיחות, אם כי אף אחת מהן לא טובה. הטרומבון, גבירותיי, רבותיי, הטרומבון הסתבר לי פתאום בתור כלי הנשיפה האהוב עליי ולא בגלל שהוא מקבל תפקידים נפלאים – למעשה, מחוץ לאיזורי הג׳ז והפ׳אנק מקומו בדרך כלל נפקד ועוד נגיע לזה – אלא בגלל הצליל שלו. לנגנים ומוזיקולוגים בוודאי יש הסבר או מילה לצליל הזה, של הטרומבון, שאיכשהו נשמע פשוט יותר כמו אוויר עובר דרך מתכת מהצלילים הצלולים של קרן יער או חצוצרה. לסקסופון יש את הצרידות הזו אבל הטרומבון נשמע כמו גרון ניחר. יש לו מספיק באסים כדי להחזיק חצי מהטראפ (כלומר, לפני שהתחילו לקרוא לראפ מאטלנטה טראפ). ויש לו מספיק מוזיקליות כדי להחזיק סולו, אבל לא תשמעו את זה בפופ אלא בג׳ז או בפ׳אנק מניו אורלינס או בשירים של מארש דונדורמה.

למעשה, בכל הנוגע ללהיטי ענק, כאלה שחרכו את הרדיו, מכרו מיליונים ושרדו את השנים, אני מצליח לחשוב רק על שני שירים שמכילים סולו טרומבון. שניים! אני כמובן לא אינציקלופדיה אבל אני יודע כמה דברים. אם אתם/ן מכירים/ות עוד, ספרו לי בתגובות. אני, כאמור, מכיר שניים. ושניהם שירים מושלמים גם בלי קשר לעובדה הנפלאה והמשמחת שהם הביאו הגנבה ענקית בסולו טרומבון אדיר. השיר המוקדם יותר סוגר את העונג הזה. המאוחר יותר הוא שיר הדיסקו הנשגב, המנון הקהילה העל זמני, "I'm coming out" של דיאנה רוס.

את השיר הזה הפיקו נייל רוג׳רס וברנרד אדוארדס מ-Chic – רוג׳רס כתב אותו אחרי שנתקל בדראג קווינז שהתלבשו כמו דיאנה רוס – והוא נשמע חד משמעית כמו שיר של שיק שמארח את דיאנה רוס. זה לא דבר רע, בעיניי, זה נפלא, אבל כשהשיר הוקלט ב־1980 רוס לא אהבה אותו. בכלל. רוס, שהצליחה עד אז לעבור כמה גלגולים מוזיקליים שונים ולהמשיך להיות כוכבת ענק, לא אהבה את הגלגול הזה. היא אמרה ״הם גרמו לי להישמע כמו שיק״ והיא לא התכוונה לזה כמחמאה. לא ברור לי למה, כי היא זו שהחליטה להזמין את שיק לכתוב ולהפיק לה אלבום. כך או אחרת, בהנגתה חברת התקליטים לקחה את השיר, ואת כל שאר האלבום, ומסרה את הערוצים למישהו אחר שיחליט איך למקסס ומה לעשות בהם. רוג׳רס נשאר מחוץ לסיפור. אחרי ש-Diana (האלבום הרביעי של רוס שכולל את השם שלה) הפך לאלבום המצליח ביותר בקריירה המצליחה להחריד שלה, יצאו בסופו של דבר גם ״גרסאות שיק״ המקוריות של השירים. וטוב שכך – כי סולו הטרומבון זורח בגרסת שיק (הוא מתחיל ב־3:33). את גרסת שיק אני אוהב מעוד סיבה: הפתיח שלה ארוך הרבה יותר, ונשמע טוב יותר, עם כל ההכנות הקטנות לאורכו: התופים נכנסים ונעלמים, כלי הנשיפה מדגדגים ועושים טיזינג, גל התופים שוב כמעט גואה ובסוף נסוג, שוב ושוב – לשיר הפופ המושלם הזה יש אינטרו של כמעט דקה שלמה! ואחרי הטיזינג הזה, הכניסה של הפזמון היא הדבר הכי מספק בעולם: דיאנה שרה את הניצחון שלה על העולם, כלי הנשיפה מרימים את הידיים לשמיים, הגיטרה־בס של רוג׳ס ואדוארדס גורמים לרגליים לזוז מעצמן. ואם כל זה לא מספיק, יש גם סולו טרומבון! [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

אתמול מלאו 30 שנה לאלבום Out of Time של R.E.M, האלבום שהפך אותם מלהקה של מבקרים ומבינים ללהקה של כווווווולם. עוד על זה בשיר הסיום. אתמול מלאו גם 14 שנה לאלבום Sound of Silver, האלבום שהפך את LCD Soundsystem (עוד להקה עם ראשי תיבות משולשים בכותרת) מלהקה של מבקרים ומבינים ללהקה של, ובכן, מבקרים ומבינים ועוד כמה אנשים. אבל מספיק אנשים כדי למלא, כמה שנים אחר כך, את מדיסון סקוור גארדן והופעות בכל העולם. 2007, בדיעבד, הייתה שנה פסיכית. זו הייתה השנה של In rainbows ושל White Chalk, השנה של שכול וכישלון ושל עזרה בדרך, השנה של Untrue ושל Kala, השנה של אלבומי הבכורה של Justice ושל סנט וינסנט. אני זוכר את כל אלה לא כי יש לי זיכרון טוב (הוא מזעזע) אלא כי השבוע עשיתי רשימה של כל האלבומים שאני אוהב מ־2007 וחושב לכתוב עליהם משהו – ורק עכשיו גיליתי שאנחנו בכלל לא חוגגים 15 שנה ל־2007 כמו שחשבתי אלא 14 אז שמתי את הרשימה הזו בצד. אבל היא יצאה ארוכה רצח. ומכל הערימה הפסיכית הזו, 15 14 שנים מאוחר יותר, כמה אלבומים עדיין זוהרים למרחוק? עדיין, כשאני שם אותם באוזניות או בסלון, מפרקים לי את הלב? לא המון. 14 שנה זה הרבה זמן, אנשים משתנים הרבה מאוד ב־14 שנה. האלבומים נשארים אותו הדבר אבל אני משתנה והעולם משתנה. שירים שפגעו בול ברגש מסוים כבר לא פוגעים בו לא כי החץ שינה את מסלולו אלא כי המטרה זזה. אבל האלבום הזה רק מרגש אותי יותר ויותר ככל שעובר הזמן. בזמן אמת, כשהוא נבחר לאלבום השנה של הקצה, חיבבתי אותו אבל לא עפתי עליו. במצעד של העונג הוא הגיע למקום 26. אבל היום הוא נשמע לי מושלם, והוא לוחץ לי על כפתורים שאז לא ידעתי שיש לי. שיר כמו "Us V them" (התשובה של הדור שלי לשיר הזה), שבזמן אמת נשמע לי חמוד אבל מתיש, הוא היום השיר האהוב עליי באלבום, אפוס שלוקח את הזמן שלו במשך 8 וחצי דקות אבל לא מאבד אנרגיה לרגע. שיר פופ, אבל מפלצת. שיר של טוקינג הדס, אבל עם הסמים של האוס שיכולים להחזיק אותך על הרחבה לילה שלם. שיר שאי אפשר להגיד עליו "more cowbell" כי אין מקום. איזו מתנה נפלאה זו, לקבל מוזיקה שהיא כמו פצצת זמן אבל לא של הרס אלא של יופי, זרע שיושב בתוכך ומחכה שתגדל מספיק כדי שהוא ייפתח. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

מה נעים יותר מהתגשמות חלום? התגשמות חלום שלא ידעת שיש לך. לפני כמה שנים, קצת אחרי אלבום המופת שלו Malibu, אנדרסון פאק הוזמן לחמם את ברונו מארס בסיבוב ההופעות שלו. החיבור הזה הפתיע אותי בשתי השניות הראשונות, ומיד אחר כך חשבתי: בעצם זה הגיוני לגמרי. אבל בבירור שניהם שואבים המון מהפ׳אנק והסול של הסבנטיז והאייטיז, ובעיקר מהצד הג׳זי והחלקלק שלו, אבל כל אחד מהם לוקח את ההשפעות האלה לכיוון קצת אחר. יותר מזה, שניהם אנשים מאוד מצחיקים שלא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות, ואני יכול רק לדמיין כמה כיף היה מאחורי הקלעים ובאוטובוסים של סיבוב ההופעות ההוא. ולמרות זאת, לא עלה על דעתי שאולי הם חשבו לנגן ביחד. שאולי הם הפכו לחברים, הריצו צחוקים, החליפו שירים, דיברו על שירים והשפעות והפקה וקלישאות וכל מה ששני מוזיקאים עם ראש דומה עושים כשהם נפגשים. והנה הגיע אתמול "Leave the door open", שיר הבכורה של מארס ופאק בתור הצמד החדש Silk Sonic (שירותי סטרימינג), והוא כל מה שלא ידעתי אפילו שרציתי. שיר שהוא בו זמנית שיר הפיתוי החלקלק והממכר ביותר של השנים האחרונות, המפגש הכי קליל ומלא צחוקים וחיוכים בין שני אמנים שיותר מכל דבר אחר אוהבים לעשות כיף ולעשות מוזיקה כייפית בכיף, המחווה הכי מוקפדת לסבנטיז, וקטע ה״לה לה לה״ המוצדק ביותר מאז שלמה ארצי. [יוטיוב, סטרימים, חיוכים]

אז, (אנחה), Daft Punk. הצמד הצרפתי שאשכרה, וזו לא הגזמה לצורך כתיבה, השפיע על איזורים עצומים במוזיקה הפופולרית ב־20 השנים האחרונות, מהאוס דרך פופ ועד היפ הופ, הודיע בתחילת השבוע שהוא מתפרק. האם דאפט פאנק באמת מתפרקים? מה זה בכלל אומר? את דעתי בנושא הפירוק פירטתי בטלגרם, ואם אין לכם/ן טלגרם אפשר לקרוא אותה גם בפייסבוק. כראוי, בהמשך העונג תמצאו כמה אייטמים בנושא הצמד, הפירוק וההיסטוריה.

ובול בזמן, כי שום דבר לא ממש קורה במקרה אצל דאפט פאנק, ארבעה ימים אחרי הודעת הפירוק אנחנו מציינים 20 שנה לאלבום המצליח ביותר של הצמד, Discovery. אני מודה, הלב שלי נתון ל-Homework, אבל זה לא הופך את דיסקאברי לפחות מאלבום מושלם. כי גאד דיים, כן, הכל נכון. שעה ודקה של שלמות, וחשוב לציין שהמבקרים הרימו בזמנו את האף. לא רק פיצ׳פורק, שתמיד ידעו לפספס בזמן אמת דברים גדולים (ונתנו לאלבום הזה 6.4) אלא גם שאר מבקרים שזיהו נכון את ההשפעות של רוק רך, פופ אמצע הדרך מהסבנטיז, אנימה יפנית אייטיזית וכמובן דיסקו – דברים שב־2001 נחשבו לפחות או יותר מוקצים עבור כל מי שתפס מעצמו ״מבין במוזיקה״. לקהל הרחב, כמובן, זה לא הפריע להתאהב עד כלות ב־"One more time" ו־"Harder better faster stronger", ומי שראה מעבר לסינגלים והלך לקנות את האלבום גילה שכולו מדהים, ושהוא מכיל רגעים רכים בצורה מפתיעה. שירים כמו "Something about us", "Nightvision" ו-"Veridis quo". האלבום הזה לא היה רק כיף אדיר ולא רק ספר הדרכה לדור הבא של יוצרי האוס ודיסקו ופופ. כמו כל אלבום של דאפט פאנק, הוא היה גם מנהרה שהזמינה אותך להיכנס אליה ולגלות דרכה עולם שלם של מוזיקה שלא הכרת. הומוורק הדליק נערים צרפתים (ואנגלים, ואמריקאיים, וישראלים וכל מי שהיה מוכן להקשיב) על האוס מדטרויט ושיקגו וגידל דורות שלמים של יוצרים אלקטרוניים. דיסקאברי, שכל שירים מכילים דגימות משירי דיסקו וסבנטיז (ולכן שמו, Disco? Very!) הוביל מאזינים סקרנים במורד מחילת ארנב שממשיכה להתגלות עד היום.

אני יכול לכתוב חיבור קטן לשיר פתיחה של העונג על כל שיר באלבום הזה, ועם זאת אני הולך לדבר על השיר שהכי הרבה אנשים מכירים מפה. על השיר הפותח, "One more time", שיר שאני לגמרי מבין אם חלקכם/ן לא יכול לשמוע עוד… פעם אחת (סליחה). פה בהמשך העונג תגלו מאיפה הדגימה. אני רוצה לדבר רגע על המבנה של השיר הזה, וכמה הולם שהוא נקרא בשם שלו. השיר הזה ממכר ונמאס מאותה הסיבה: חזרתיות. כמה פעמים אפשר לשמוע את רומאנתוני אומר "One more time"?! זה לא משנה, האמת, כי עוד לפני שהוא מתחיל לשיר בשנייה ה־30 של השיר, אנחנו שומעים משהו שחוזר וחוזר וחוזר. דגימת דיסקו קצוצה. צפו בדקה הזו ותבינו את ההמשך:

עכשיו שימו פליי על השיר המלא ותספרו: אנחנו שומעים תיבה של 4 ביטים, שחוזרת 8 פעמים לפני שהשירה נכנסת. כל תיבה כזו (3 וחצי השניות הראשונות) מורכבת מדגימה קצרצרה (נקרא לה א׳) שחוזרת 3 פעמים ואז – כשאנחנו מצפים לשמוע את אותו הדבר עוד פעם אחת – מגיעה דגימה אחרת (ב׳) שמגיעה בסוף לביט אחד ונשמעת שונה ממה שבא לפניה. כלומר, החלק שחוזר על עצמו בפתיחה נשמע ככה: א, א, א, ב. קטעים כאלה של 4 ביטים נקראים תיבה, ואנחנו רגילים שתיבה חוזרת על עצמה, בצורה כזו או אחרת, 4 פעמים ברצף. ככה זה, הפופ של מאה השנים האחרונות חיווט לנו את המוח לצפות לזה גם אם מעולם לא טרחנו לספור וואן טו טרי פור. אז ה־אאאב הזה חוזר על שוב, ואז שוב בפעם השלישית, ואז – כשאנחנו מצפים לשמוע את אותו הדבר עוד פעם אחת – מגיעה תיבה שנשמעת אחרת. היא מורכבת מביט מוכר (המחצית הראשונה של א׳ שחוזרת על עצמה פעמיים), והביט הכפול הזה חוזר על עצמו 3 פעמים, ואז – נכון מאוד – מגיע משהו חדש שלא היה שם קודם. עד לפה עברו 15 שניות. את הפיסה הקטנטנה הזו, המחצית הראשונה של א׳, שמענו 15 פעם ב־15 השניות הראשונות של השיר. We're hooked. ועוד לא התחלתי בכלל לדבר על איך עובד הברייק של השיר הזה, שמתחיל ב־2:20 ונמשך הרבהההההההה יותר זמן ממה שכל מאזין של שיר דאנס ב־2001 היה יכול לצפות לו, בכל פעם שאנחנו חושבים שהוא נגמר הוא חוזר על עצמו עוד פעם אחת. האופוריה של 4:16 (כמעט שתי דקות ברייק) עובדת כל כך חזק ברחבה, עד היום, אך ורק כי בשתי הדקות הראשונות של השיר היו ארבע ידיים צרפתיות שזרעו את הזרע למה שקורה בברייק החריג והאולי־חסר־תקדים הזה ב־15 השניות הראשונות של השיר. [סטרים וכו׳] קרא/י את המשך הפוסט