20 במרץ 2021

עונג שבת: מה פתאום סולו טרומבון

דיאנה רוס

openlineכמו חבר הביטלס האהוב עליי, לאורך השנים השתנתה שוב ושוב התשובה לשאלה (שאף אחד חוץ ממני לא שואל אותי, אני מודה) מה כלי הנשיפה החביב עלייי. בהתחלה היה זה הסקסופון, כי גדלתי באייטיז וזה כל מה שראיתי בכל מקום. אחר כך ניהלתי רומן רב שנים, מסוג הרומנים שהם און־אנד־אוף, עם החצוצרה. גם היום שמור לה מקום של עליצות גדולה בלבי, וכשבאמצע שיר פורצת פתאום חצוצרה, זו קרן שמש. מאז את המקום הראשון באנסמבל כלי הנשיפה שבלבי תפסו קרן יער, סוזאפון, ולתקופה קצרה גם סקסופון הטנור. אבל בשנים האחרונות הגיח סוס שחור, הזדנב מאחור ובהתמדה עקף את כולם בדרך למקום הראשון: הטרומבון.

הטרומבון?! מאיפה בא פתאום הטרומבון. כלי שנחשב גס, ללא עידון, הפאנץ׳ ליין של בדיחות, אם כי אף אחת מהן לא טובה. הטרומבון, גבירותיי, רבותיי, הטרומבון הסתבר לי פתאום בתור כלי הנשיפה האהוב עליי ולא בגלל שהוא מקבל תפקידים נפלאים – למעשה, מחוץ לאיזורי הג׳ז והפ׳אנק מקומו בדרך כלל נפקד ועוד נגיע לזה – אלא בגלל הצליל שלו. לנגנים ומוזיקולוגים בוודאי יש הסבר או מילה לצליל הזה, של הטרומבון, שאיכשהו נשמע פשוט יותר כמו אוויר עובר דרך מתכת מהצלילים הצלולים של קרן יער או חצוצרה. לסקסופון יש את הצרידות הזו אבל הטרומבון נשמע כמו גרון ניחר. יש לו מספיק באסים כדי להחזיק חצי מהטראפ (כלומר, לפני שהתחילו לקרוא לראפ מאטלנטה טראפ). ויש לו מספיק מוזיקליות כדי להחזיק סולו, אבל לא תשמעו את זה בפופ אלא בג׳ז או בפ׳אנק מניו אורלינס או בשירים של מארש דונדורמה.

למעשה, בכל הנוגע ללהיטי ענק, כאלה שחרכו את הרדיו, מכרו מיליונים ושרדו את השנים, אני מצליח לחשוב רק על שני שירים שמכילים סולו טרומבון. שניים! אני כמובן לא אינציקלופדיה אבל אני יודע כמה דברים. אם אתם/ן מכירים/ות עוד, ספרו לי בתגובות. אני, כאמור, מכיר שניים. ושניהם שירים מושלמים גם בלי קשר לעובדה הנפלאה והמשמחת שהם הביאו הגנבה ענקית בסולו טרומבון אדיר. השיר המוקדם יותר סוגר את העונג הזה. המאוחר יותר הוא שיר הדיסקו הנשגב, המנון הקהילה העל זמני, "I'm coming out" של דיאנה רוס.

את השיר הזה הפיקו נייל רוג׳רס וברנרד אדוארדס מ-Chic – רוג׳רס כתב אותו אחרי שנתקל בדראג קווינז שהתלבשו כמו דיאנה רוס – והוא נשמע חד משמעית כמו שיר של שיק שמארח את דיאנה רוס. זה לא דבר רע, בעיניי, זה נפלא, אבל כשהשיר הוקלט ב־1980 רוס לא אהבה אותו. בכלל. רוס, שהצליחה עד אז לעבור כמה גלגולים מוזיקליים שונים ולהמשיך להיות כוכבת ענק, לא אהבה את הגלגול הזה. היא אמרה ״הם גרמו לי להישמע כמו שיק״ והיא לא התכוונה לזה כמחמאה. לא ברור לי למה, כי היא זו שהחליטה להזמין את שיק לכתוב ולהפיק לה אלבום. כך או אחרת, בהנגתה חברת התקליטים לקחה את השיר, ואת כל שאר האלבום, ומסרה את הערוצים למישהו אחר שיחליט איך למקסס ומה לעשות בהם. רוג׳רס נשאר מחוץ לסיפור. אחרי ש-Diana (האלבום הרביעי של רוס שכולל את השם שלה) הפך לאלבום המצליח ביותר בקריירה המצליחה להחריד שלה, יצאו בסופו של דבר גם ״גרסאות שיק״ המקוריות של השירים. וטוב שכך – כי סולו הטרומבון זורח בגרסת שיק (הוא מתחיל ב־3:33). את גרסת שיק אני אוהב מעוד סיבה: הפתיח שלה ארוך הרבה יותר, ונשמע טוב יותר, עם כל ההכנות הקטנות לאורכו: התופים נכנסים ונעלמים, כלי הנשיפה מדגדגים ועושים טיזינג, גל התופים שוב כמעט גואה ובסוף נסוג, שוב ושוב – לשיר הפופ המושלם הזה יש אינטרו של כמעט דקה שלמה! ואחרי הטיזינג הזה, הכניסה של הפזמון היא הדבר הכי מספק בעולם: דיאנה שרה את הניצחון שלה על העולם, כלי הנשיפה מרימים את הידיים לשמיים, הגיטרה־בס של רוג׳ס ואדוארדס גורמים לרגליים לזוז מעצמן. ואם כל זה לא מספיק, יש גם סולו טרומבון! [סטרימים]


חמישי בחצותחמישי בחצות מפואר השבוע, עם 55 שירים חדשים. וביניהם שירים של:

ג׳וליה סטון, Bowerbirds, קישי באשי, סנופ דוג, Saba, Warpaint, לורה מבולה, The Go! Team, WC, ראבו וסנוב (אייל רוב ורונן סאבו), אוטרקי (בקאבר לברי סחרוף/שרון רוטר), ועוד המונים. המונים אני אומר לך! [ספוטיפיי]


אלבומים חדשיםאתם/ן עדיין שומעים/ות אלבומים? שאלה אמיתית. אני מאזין להרבה פלייליסטים לצד הרבה מאוד אלבומים, אבל אני גם נולדתי בתחילת האייטיז וגדלתי עם דיסקים ותקליטים. אני סקרן לשמוע מה אתכם/ן, בתגובות.

בינתיים, ערימה של אלבומים חדשים ומסקרנים יצאה השבוע אז שימו אוזן:

Chemtrails over the country club, האלבום החדש של לאנה דל ריי!

We are, האלבום החדש של ג׳ון באטיסט!

Still woman enough, האלבום החדש של לורטה לין! אלבום קאנטרי שהוא גם אלבום אהבה לקאנטרי, כולל אירוחים יפים של כוכבות הקאנטרי קארי אנדרווד, מרגו פרייס וטניה טאקר, והופק על ידי שני צאצאים לשושלות אצולה: פטסי לין־ראסל (בתה של לורטה, שאכן קרויה על שם פטסי קליין) וג׳ון קרטר־קאש (בנם של ג׳וני קאש וג׳וּן קארטר).

אגם הלימון, האלבום החדש של תומר ישעיהו! [גם בנדקאמפ, אם תרצו לתמוך בו ישירות]

House music, האלבום החדש של Bell Orchestra! זוכרים אותם? חברים של ארקייד פייר.

ואפרופו: השבוע עלה, לראשונה בסטרימינג, הפסקול האהוב של Her מאת Arcade Fire ואוון פאלט! [סטרימינג לבחירתך]


חדשות מרתיחות: השחקנית אלקסה ניקולס, שהייתה זוגתו של מייק מילוש, Rhye, פירסמה סדרת פוסטים באינסטגרם [הנה דרך מסודרת וערוכה לקרוא את עיקרי הדברים] ובהם היא מספרת שהוא התחיל את הקשר איתה כשהייתה בת 16 (והוא בן 33), והתעלל בה רגשית ומינית. אלף אזהרות טריגר. [אנגלית]


וחדשות שמשמחות אותי: Justice נוקטים צעדים משפטיים נגד ג׳סטין ביבר, שהאלבום החדש שלו, Justice, משתמש בטיפוגרפיה דומה מדי ללוגו של ההרכב עצמו. מסתבר שלא מדובר במקריות, לאור העובדה שהצוות של ביבר פנה לפני שנה למעצב הלוגו של ההרכב כדי לדבר איתו על עיצוב לוגו, אבל הצוות של ביבר נעלם ומעולם לא פתח בשיחה. [אנגלית]


איזה כיף שתכנית חדשה שלי ברדיו הקצה חזרה להיות עניין שבשגרה אחרי כמעט שנה שבה לא הייתה לי גישה למיקרופון. תודה תמידית לקצה שנותנים לי בית חם ואוהב. בתכנית הפעם שעתיים מגוונות להפליא, גם סגנונית, גם גיאוגרפית, ואני מקווה שהצלחתי ליצור בשעתיים האלה מסע חלק ומעניין ולא ערימה של בלגן. תגידו לי אם הצלחתי. [סטרים]


תשמעו, אני עף פה על We are, האלבום החדש של ג׳ון באטיסט. כבר בסינגל המצוין "I need you" התלהבתי אבל הוא גרם לי לחשוב שהאלבום הזה יהיה מתוק ונקי, שני דברים שאני אוהב במוזיקה שלי אבל לא כשרק הם קיימים. לשמחתי, זה אלבום שמצטרף בראש שלי ל-Legacy! Legacy! של ג׳מילה וודס, ל-Black on purpose של סלאם רמי ולעוד כמה אלבומים אדירים מהשנים האחרונות שמכנסים באלבום אחד כמעט את כל העושר האדיר והמגוון של מוזיקה אמריקאית שחורה. יש פה ג׳ז, סול, היפ הופ, פ׳אנק, גוספל. אפשר לשמוע באלבום הזה הדים של Chic ושל קנייה ווסט, של The Roots ושל ארית׳ה פרנקלין, של פארל ושל מילי ג׳קסון, של ד׳אנג׳לו ושל סם קוק, של טראפ מאטלנטה ושל הפסנתר של סטיבי וונדר, של מוטאון ושל דף ג׳אם – לפעמים באותו השיר.

זה לא מפתיע – באטיסט הוא חוקר מצטיין של מוזיקה אמריקאית שחורה, שזה, בעצם, כמעט כל המוזיקה האמריקאית. הוא ג׳זיסט מחונן ומלומד, נצר לשושלת ג׳ז מפוארת מניו אורלינס (ובין היתר הלחין את כל קטעי הג׳ז בסרט Soul של פיקסאר וזכה על זה בגלובוס זהב) שלמד בשני בתי ספר יוקרתיים למוזיקה. אבל הוא הרבה יותר מג׳זיסט, ולאורך הקריירה וגם הכהונה שלו בלהקת הבית של סטיבן קולבר, הוא הספיק כבר לשלוח את זרועותיו המוזיקליות הגמישות לסול, פ׳אנק, בלוז, אפילו פרוגרסיב. יש לי תחושה שעוד נדבר על האלבום הזה בשבועות הקרובים. בינתיים, שימו אוזן כי מדובר בפייבוריט הטרי שלי השבוע. [סטרימים]


במשך שנים אני מתלונן על איכותן הירודה של רוב עטיפות הספרים בישראל, אבל היום אני חוזר בי מכל מה שאמרתי. כל מעצבות ומעצבי הספרים בישראל צריכים לקבל כל מה שהם רוצים בתמורה לשירותם. גם אתם/ן תחשבו כמוני אחרי שתראו את הרשימה הזו של 50 עטיפות איומות לספרים קלאסיים. אני לא יודע אם יותר בכיתי או יותר הקאתי מצחוק. [אנגלית]


אוהבינג אחושילינג את הביצוע האולפני החדש של אביתר בנאי ל״כוכב״ של אסף אמדורסקי, שיר שהוא שר לראשונה לפני 20 שנה. ההרכב החדש פה, עם רועי חרמון על הקלידים, פשוט מושלם. [טיוב]


בשבוע שעבר יצא אלבום חדש ומעולה ל-Arab Strap המצוינים, ואם אף פעם לא שמעת אותם ואין לך מושג מאיפה להתחיל, אל חשש – בנדקאמפ הכינו מדריך קצר לכניסה ללהקה ולקטלוג (הלא גדול) שלהם. [אנגלית]


פספסתי שוואלה תרבות עשו ספשל כתבות לרגל 20 שנה לאלבום הבכורה המצוין של שלומי שבן, שבדיעבד אף פעם לא הצטיין בהרכבת אלבומים. יש לו באלבומים אחרים שירים מהממים, לפעמים יותר מאלה של האלבום הראשון, אבל הראשון הוא הכי שלם כאלבום בעיניי (לא שזה משנה). אנחנו נדבר עליו עוד בקרוב, יש לי כמה מחשבות בעניין האלבום המורכב, היפהפה והבעייתי הזה. אהבתי במיוחד את הטור של אופיר סגרסקי עם שתי הסתכלויות של אישה על האלבום הזה – אחת כבת נוער, ואחת היום:

הוא נשמע לי כל כך שנון וחכם, שגם אם הוא אומר משהו נורא, הוא ודאי אומר את זה במודעות עצמית או מתכוון למשהו עמוק יותר. הכישרון המוזיקלי המופלא שלו העניקו לו אוטומטית את משבצת ה"איכותי" בראש שלי, והעקיצות השנונות והרפרנסים התל אביביים יצגו עבורי תרבות שכל כך רציתי להיות חלק ממנה. זה מצמרר אותי, מפני שבדיוק טיפוסים כאלה הם אלו שריסקו אותי באופן ישיר ואישי בשנים מאוחרות יותר של חיי.

כי באופן אירוני, שירים שיורדים על בנות מסוג דניאלה, יוצרים דניאלות: צעירות שנושאות עיניים לגברים מוכרים, מוערכים ומנוסים מהן. מתוקף כל אלה, אותם גברים יתנשאו עליהן בכל רגע נתון, גם לפנייך וגם מאחורי הגב, בשיר שיפרסמו אחר כך. ועדיין, באופן מעוות, תרגישי בת-מזל שזכית להופיע בשיר שלהם. הם מעניקים לעצמם חשיבות עצמית כזו שגורמת לך להרגיש בת-מזל על כל טיפה של יחס מצדם.



[תודה לתום] פרויקט המאשאפים הכביר The Hood Internet ממקסס שנים שלמות מהניינטיז. בסרטון החדש, 1997, תוכלו לשמוע 60 שירים שונים מ־1997 מתערבבים יחד במשך שלוש דקות. למה? בעיקר כי אפשר. שאר השנים פה. [טיוב]


״מסיבה״ של יסמין מועלם השלים תוך שנה בלבד את כל הדרך משיר חדש של זמרת אלמונית ללהיט כל כך אוניברסלי שעושים לו קאברים. השבוע הגיעה חותמת הקלאסיקה הסופית, עת השיר זכה לפרק ב״שיר אחד״. [סטרים]


המהלך שעורר הכי הרבה דיון השבוע בעולם המוזיקה היה היוזמה החדשה מבית ספוטיפיי, Loud & Clear. במשך שנים, מוזיקאים ביטאו את חוסר שביעות הרצון שלהם מההתנהלות של שירות הסטרימינג הגדול ביותר בעולם (שאחראי לפי הדיווחים ל־20% מהכנסות המוזיקה בעולם). הם טענו שספוטיפיי משלמת להם מעט מדי, שמודל התשלומים בעייתי ומזיק לאמנים, שהחוזים והחלטות הקידום אינם שקופים ואינם הוגנים, ועוד רשימה לא קטנה, האמת, של תלונות. לאחרונה המחאות האלה התחילו להתארגן ולהתגבר, ובשבוע שעבר ראינו אפילו הפגנות מול משרדי ספוטיפיי ואונליין. האתר החדש (והמכוער) של ספוטיפיי נועד כפי הנראה לענות או לכל הפחות לנסות להשקיט את המחאות האלה. הוא מציג יותר נתונים רשמיים מאי פעם מספוטיפיי לגבי מספרי השמעות, רווחים של אמנים וחלוקת הכסף. אבל, אומרים בצדק רב מוזיקאים וארגוני מוזיקאים – חשיפת המידע נחמדה אבל לא עוזרת להם מאוד באף אחת מהנקודות שהם מוחים לגביהם. הנה טור חומצי למדי על האתר החדש. [אנגלית]


ומהצד השני של שירותי הסטרימינג: השוק השחור שבו קונים האזנות סטרימינג כדי לנפח מספרים. [אנגלית]


חמודתנו קאלי אוצ׳יס בקליפ חדש ל-"telepatía", מתוך האלבום הנהדר האחרון שלה שבו היא מערבבת אנגלית וספרדית. [טיוב]


חיות מחול הוא פודקאסט ישראלי חדש על מחול עכשווי בישראל! כן ירבו פודקאסטים תיעודיים מושקעים. [סטרימים]


כתבה מעניינת על אחת היוזמות המפוארות של זמננו, The Internet Archive ועל מה שעומד בדרכה. וגם: באמת שלא אכפת לי על מה יכתבו עם הפונט המהמם הזה בכותרות. [אנגלית]


אין לך יותר שום כוח לפגישות זום? התוסף הזה לכרום יאפשר לך לחבל בסאונד של הצד שלך בפגישה בזום עד ששאר המשתתפים ירצו להרוג אותך או לבקש ממך בנימוס לצאת מהפגישה, וזה יהיה הרגע לסגור את המחשב ולהמשיך לשתות בירה בתחתונים במקום הקשקוש המיותר ההוא בזום. [אנגלית, פועל רק בכרום. בעיה שהתוסף הזה לא פותר: אולי יבקשו ממך לעשות מיוט]


ההרכב המעולה Hiatus Kaiyote חוזר באלבום חדש, והסינגל החדש "Get sun" נפלא! [סטרים]


הצליל שאני מכבה ראשון באייפון חדש הוא הצליל של צילום תמונה. זה מעצבן אותי לשמוע קלחחק של מצלמת פילם ישנה כשאין שום מנגנון מכני מעורב בנגיעה שלי במסך המגע ובלכידת התמונה על החיישן. מצד שני, צליל האיתחול של מקבוק עושה לי נעים בלב. השבוע נתקלתי בווידאו קצר ומרתק עם מעצב הסאונד המריר שאחראי לכמה מהצלילים הכי אייקוניים של Apple, ובו הוא מספר איך הוא יצר אותם, למה, וגם מגלה משהו שחשדתי בו: אקורד הפתיחה של איתחול המקים מושפע ישירות מהאקורד המפורסם של הביטלס. [טיוב]


מי מתגעגע למסיבות?

פה בקנדה אנחנו עוד רחוקים מאוד מאחוזי החיסון בישראל, ואנחנו גם לא לפני בחירות, הופעות ומסיבות זה עוד רחוק מאוד. אולי זו הסיבה שכמעט בכיתי כשנתקלתי בדבר היפהפה הזה בניו יורק טיימז, שיר געגועים יפהפה למסיבות, מלווה ברצף תצלומים הולם. [אנגלית]


אם אנחנו כבר בניו יורק טיימז: מדי שנה המגזין שלהם מוציא את גיליון המוזיקה, שכולל רשימה של ״שירים שחשובים עכשיו״. בדרך כלל, אני מודה, אני לא מתרגש מזה. אבל השנה הם התעלו על עצמם, וזה פחות בחירות השירים כמו ההשקעה ברשימה הזו, שכל שיר בה זוכה למאמר או ראיון, והכל פשוט מעולה. הטקסט על טיילור סוויפט פנטסטי, וזה על JD Beck and DOMi העיף אותי למוזיקה שלהם שהעיפה אותי בעצמה. ויש פה גם את מוזס סאמני, דואה ליפה, ג׳ייקוב קולייר, פרדי גיבס ואחרים. בקיצור, ניצחון. תפנו שעה. [אנגלית, מוזיקה]


אחד ההרכבים האהובים עליי, Lambchop, חוזר בקרוב באלבום חדש. השיר הראשון מתוכו, "A chef's kiss", הגיע לי בול בזמן כמו חיבוק נחוץ מאוד (ושלח אותי לשמוע אלבום ישן שלהם ולחייך מאוד). [סטרים]


מדהים בעיניי שהכתבה המעולה הזו *איננה* חלק מגליון המוזיקה השנתי: האנשים מאחורי הפודקאסט Switched on Pop מסבירים איך התרבות הנוכחית – אינטרנטית, טיקטוקית, סטרימינגית וכו׳ – שינתה לא רק את הדרך שבה אנחנו שומעים מוזיקת פופ אלא את הדרך שבה היא בנויה. מצד אחד, זה טור מרתק ועשוי היטב עם דוגמאות ויזואוליות ומוזיקליות. מצד שני, זו לא טענה חדשנית בשום צורה, והסיבה שאני כל כך מבסוט על הטור הזה היא שבניגוד לאחרים שעסקו בשינוי שטכנולוגיה מביאה למבנה של שירי פופ, הטור הזה מתייחס לשני דברים חשובים: 1. המבנה והסאונד של פופ תמיד נוצרו לפי פורמט הצריכה שלו: רדיו, ואז תקליטים, ואז קסטות, וכן הלאה – והיום, סטרימינג ושימוש דיגיטלי בקטעים קצרצרים מתוך שירים בסרטונים של שניות. הכותבים גם מכירים בזה. 2. ההשפעה האוניברסלית של היפ הופ, ז׳אנר חסר פזמון במקורו, ושל האוס, ז׳אנר שבנוי על דינמיקה בלבד. [אנגלית]


Thundercat ואייס השימוטו מאחדים כוחות בשיר וקליפ חדש שהוא פשוט… הכי ת׳אנדרקט והשימוטו בעולם? [טיוב]


כשדיברנו פה בשבוע שעבר על Out of time של R.E.M, פספסתי לגמרי שמני אבירם הקדיש טור לחגיגות 30 השנה לאלבום הזה, ויש לו דעה שונה מאוד ממני על "Shiny happy people". [עברית! כיף]


[תודה לתום] סרט תיעודי קצר על ניסיון חדש לפתור תעלומה טכנולוגית, ארכיאולוגית ואסטרונומית. לפני 120 שנה נמצאו באי היווני שרידים של מכונת חישוב בת יותר מאלפיים שנה (!). ב־120 השנה האחרונות, מנסים לפצח איך היא עבדה ומה היא עשתה. הסרטון הזה עוקב אחרי המאמץ הכי חדש והכי שאפתני בתחום, והמסקנות שלהם. תקציר מקוצרר של קיצור העניין מוזכר גם בערך העברי בוויקיפדיה. [וימאו; עברית]


גוגל החליטה לחגוג את… קיומה של מוזיקה אלקטרונית? אני לא בדיוק מבין מה הסיבה לחגיגה, אבל גוגל בהחלט חוגגת את ההיסטוריה של המוזיקה האלקטרונית בעזרת אתר שנראה קטן וחמוד אבל הוא די גדול ומסועף, בקטע הכי טוב. זה בעצם מגזין אונליין חד פעמי על ההיסטוריה של מוזיקה אלקטרונית, אבל בגיליון עצום. יש פה כתבות על סצינות אלקטרוניות שונות בעולם, אז ועכשיו. יש פה גלריות תמונות עם הסברים – למשל, על הפגנות להט״ב במנצ׳סטר ב־1988 והקשר שלהן לתרבות המועדונים. יש פה את ההיסטוריה של הסינתיסייזר באדיבות הדויטשה מוזיאום ואת המקורות הבלתי צפויים של המוזיקה האלקטרונית ואת ההיסטוריה של מוזיקה אלקטרונית במשחקי מחשב. ויש גם פלייליסטים, ביקורי 360 מעלות באולפנים היסטוריים, גלריית פליירים היסטוריים למסיבות, וואאאאאא איזו מסיבה! [אנגלית]


מה הבעיה של מתכנתי משחקי וידאו עם דלתות? [אנגלית]


אני חושש שאולי לא חפרתי לכם/ן מספיק על אחד האמנים החביבים עליי בשנים האחרונות, הצ׳ילי אני רודריגו גייארדו. ב־2017 הוא הוציא אלבום משותף עם ניקולה קרוז שהיה אחד מאלבומי ושירי השנה שלי. התוודעתי לו אז והוא הפך להיות אחד מאמני האורגניקה האהובים עליי. עוד מאז, הוא פשוט לא מפסיק לעבוד. לא הייתה שנה שבה הוא לא הוציא אלבום, אי־פי, סינגלים או רימיקסים, וכולם עם טביעת האצבע המוזיקלית שלו שקשה מאוד לטעות בה: שילוב של ביטים אלקטרוניים במקצבים דרום אמריקאיים, גיטרות אקוסטיות (או מנדולינה? או משהו?) עם סאונד ספציפי, וקול הבס המחוספס שלו. רק ב־2020 הוא הוציא אלבום ואי־פי, ואז אלבום רימיקסים לאלבום. הכל היה פשוט נפלא. איכשהו, פספסתי לגמרי את העובדה שבסוף ינואר יצא אלבום מלא חדש שלו! ונחשו מה? הוא נפלא. בואו למסע איטי ומרתק על גדות נהר הלואה, עם כל הצלילים האורגניים והדיגיטליים שגייארדו אורג. [סטרימים]


פוסט אינסטגרם שעשה לי את היום: תמונות מסט הצילומים לעטיפה האייקונית של Hounds of love של קייט בוש מראות כמה כיף לה עם הכלבים החמודים שלה. [אינסטגרם]


"Ride or die" הוא שילוב כוחות מפתיע בין שלושה אמנים מאוד שונים זה מזה שאני אוהב, Boys Noize, צ׳ילי גונזלס וקלסי לו. סינגל חדש מכל אחד מהם היה משמח אותי, ושלושתם ביחד זה כבר ממש הגזמה. איך השיר? לא רע בכלל, אבל מודה שציפיתי להתעלות גבוהה יותר משלושת אלה ביחד. יש קליפ אנימציה יפה מאוד. [טיוב. אני לא בטוח שאני יכול לומר מה תפקידו של גונזלס בשיר הזה]


אם אנחנו כבר בקליפי אנימציה חדשים ויפים, "We go on" המושלם מאלבום הלב המרגש של The Avalanches זכה היום לקליפ חדש ואני אוהב אותו ממש. [טיוב]


אם אנחנו כבר בשיתופי פעולה מפתיעים, לוסינדה ויליאמס הקליטה את "Save yourself" של שרון ון אטן. [ספוטיפיי]


שיתוף פעולה מפתיע נוסף: ניק חכים המעולה (אני די בטוח שקוראים לו ניק האקים, אבל זה כל כך נחמד לומר חכים) עומד להוציא אלבום משותף יחד עם סקסופוניסט הג׳ז רוי נתנסון. השיר החדש שלהם, "Moonman", נהדר. [סטרים]


לפני הכתבה הבאה חשוב להזכיר: רוב הכתבות שמסקרות תופעות ב״מוזיקה״ או ב״עולם המוזיקה״ מדברות על הפופ והמצעדים בלבד. סבבה? אוקיי: בגרדיאן מנסים להבין למה אין להקות יותר. [אנגלית]


האסטרופיזיקאי ניל דגראס טייסון עונה ברצינות על שאלה חשובה על פלוצים. [סטרים, אנגלית]


אם כבר הזכרתי השבוע כמה פעמים את הניו יורק טיימז, כמישהו שיש לו עניין כלשהו בעיתונות ובאינטרנט, רותקתי לפרויקט הזה שבוחן איך הטיימז בודקים בזמן אמת כותרות שונות לאותה הכתבה. [אנגלית]


Wombo הוא מנגנון בינה מלאכותית שהופך תמונות סטילס של פרצופים לווידאו לא גרוע של הפרצופים האלה שרים לפי מוזיקה. הם אפילו לא צריכים להיות פרצופים, רק… להיראות כמוהם. רוצים/ות גם? הורידו את האפליקציה לטלפון. [טוויטר, וידאו. בנה את זה בחור קנדי עם השם הכי יהודי]


איזה כיף בעונג, נכון? גם לי!

אם גם לך כיף לקרוא את העונג כל שבוע, או אפילו רק מדי פעם, ובא לך להגיד תודה – זה יהיה ממש יקר ערך עבורי. דרך אחת לומר תודה ולעזור לבלוג הזה להמשיך להתקיים ולהתפרסם מדי שבוע, היא להניח כמה שקלים שרק תבחר/י בעמוד הפטריאון של העונג. דרך אחרת היא לפרסם את הפוסט הזה איפה שאת/ה נמצא/ת – בין אם זה בפייסבוק, טוויטר, או כל מקום שבו אפשר לקשר לפה – ולכתוב כמה מילים על מה שמצאת פה ואהבת. ביחד, נוכל לוודא שלכולנו יהיה פה כיף כל שבוע, בלי הפסקות מיותרות, בלי פרסומות שיפריעו בדרך, ובלי שאילוצים אחרים יפריעו בדרך. ובכלל – איזה עונג שאת/ה קורא/ת פה. [תודה!]


תודה מיוחדת לתומכות ותומכי העל של עונג שבת, שבחרו לתרום טיפה יותר בפטריאון וזוכים בהפתעות אקסטרה: איציק, טל, יניב יעקובוביץ׳, מעיין חיים, דניאל, יוסי שוקר, מעין ארביב, מאור. נשיקות! [על הלחי]


 

דניאל ליבסקינד

עד היום, מתו בארצות הברית יותר מחצי מיליון איש מקורונה. מגזין העיצוב Curbed הרים פרויקט ובו הזמין 15 ארכיטקטים להציע עיצובים לאנדרטה חדשה לזכר קורבנות המגיפה. [אנגלית. בתמונה: ההצעה של דניאל ליבסקינד]


אם את/ה אוהב/ת לשמוע א.נשים מספרים/ות איך אלבום מסוים שינה את חייהם/ן, Record Club הוא פודקאסט באנגלית ובכל פרק שלו נאספים סיפורים אישיים סביב אלבום ספציפי. [אנגלית, סטרימים]


ובכן, אין לי מושג מי צריך/ה את זה – כנראה אף אחד/ת – אבל ליתר ביטחון אניח את זה פה: יוצרת של ערוץ ASMR ביוטיוב (נו, זה) שיחזרה את כל הסרט "Bee movie", הסרט המצויר ההוא שבו סיינפלד הוא דבורה, באורך מלא, ב-ASMR. ליתר ביטחון. [טיוב]


[תודה לאורן] כחלק משת״פ מסחרי עם חברת מכוניות, פיצ׳פורק הפגישו את מאדליב וקייטרנדה ליצור ביחד מוזיקה. חלק שני פה ומערב עיצוב פטיפון שיעבוד במכונית נוסעת. למה? כי זו פרסומת. אבל כפרה עליהם אני אוהב את שניהם ומתרגש לראות אותם מתרגשים יחד ממוזיקה. [וידאו, אנגלית]


כתבה מוצלחת בדיסקוגז מסבירה היטב למה קסטות היו מהפכה דמוקרטית כוללת בעולם המוזיקה, שבין היתר לא הייתה לנו את תרבות הפלייליסטים הנוכחית (לטוב או לרע, תלוי בדעתך). [אנגלית]


[תודה לאורן] סט חדש מהדיג׳יי המצוין Ross from Friends, שלמרבה ההקלה הוא איננו דיוויד שווימר. [סטרים]


האם העולם צריך את גרסת הפאנק רוק לסיינפלד? ממש לא! האם זה מושלם? כן!!! [טיוב]


חדשות שאני מתעלם מהן השבוע: הגראמיז (הנה סיבה), קיומו וכל ההשלכות של קיומו של זאק סניידר.


פרנק סינטרה

closelineשיר הפופ הנצחי השני שכולל סולו טרומבון הוא אולי פחות מפתיע. בכל זאת, הפופ משנה העולם של פרנק סינטרה צמח מתוך עולם הג׳ז והסווינג, וכלי הנגינה שלהם. טרומבון לא היה דבר חריג באף אחד מאלה. ובכל זאת – תביאו לי עוד להיט על־חלל שכולם/ן מכירים/ות ואוהבים/ות, ששרד את השנים (השיר נכתב ב־1936, ההקלטה של סינטרה שכולנו מכירים היא מ־1956, או 1963 אם אתם סוטים) ורגע השיא שלו הוא לא הפזמון, לא קול הדבש של פרנקי תכול העיניים, אלא… סולו טרומבון!!! סולו מרהיב, צבעוני, מרנין נפשות, סולו שמגיע אחרי עלייה כל כך מוצלחת שמדהים שהיא לא לקוחה משיר האוס, סולו שכל כולו הצרחה העליזה ומלאת הרטט של טרומבון. אני מדבר, כמובן, על מונומנט הנצח "I've got you under my skin", שבאופן לחלוטין בלתי סביר מכילב־2:16 סולו טרומבון שכל כולו אושר טהור.

הייתה לי, כמובן, תקופת פרנק סינטרה. כל אחד/ת חייב/ת שתהיה לו/ה תקופת פרנק סינטרה, או שלנצח תהיה חסרה לו/לה פיסת פאזל בלב. ובתקופת הסינטרה שלי, הרבה שירים באו לפני השיר הזה. אבל אף רגע, בכל הדיסקוגרפיה שלו, לא נעוץ לי עמוק בלב כמו העלייה הזו, הרגע שבו השיר מתנער פתאום מהקולנס המוחלט שלו – ליין הבס האלגנטי, ההגשה של סינטרה שלא ממהרת לשום מקום אלא צועדת בביטחון, דורכת בדיוק במקומות הנכונים – ופותח את החלונות לרוח פרצים. בשביל שיר שמדבר על התאהבות מוחלטת, שוויון הנפש שבו הוא מוגש חייב להיות רק העמדת פנים. הסולו הזה הוא חשיפת האמת. והו, כמו התאהבות, הכוח שלו מפיל את כל מה שעומד בדרכו. [סטרימים]


עוד מזה? הירשמו ותקבלו כל עונג חדש ישר למייל. עדכונים כמעט יומיומיים אפשר למצוא בטלגרם של העונג ובסטוריז באינסטגרם שלי. נתקלתם בלינק נפלא? הפליאו לי אותו למייל.

שתהיה שבת שבוגי! איזה כיף.

4 תגובות על “עונג שבת: מה פתאום סולו טרומבון”

  1. תם הגיב:

    רק התחלתי לקרוא, אבל עטיפות הספרים הן משהו לפנתיאון…
    חלק הרגישו לי כמו המצאה במיוחד לכתבה, אבל אני לא חושב שמישהו היה חושב מיוזמתו על גרסה מאואיסטית לנשים קטנות…

    • גיאחה הגיב:

      אאלט יש שם לינקים לרכישה של כל מהדורה. נקרעתי מנשים קטנות המאואיסטי. אני לא חושב שהם שינו את הספר בכלל, רק את העטיםה

  2. אילן הגיב:

    אפרופו צלילים מעצבנים.
    אז כתושב יפן (החל מאתמול לשעבר עכשיו בנז) אין אפשרות להשתיק את רעש הצילום כולל של צילום מסך. זה כדאי למנוע מסטוקרים למיניהם לצלם מתחת לשמלה (או כל מעשה פרוורטי אחר).
    ובכלל יפן, מצד אחד יש את העיצוב הנקי מצד שני יש בא רעשים בכמות נוראית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *