לפני 11 שנה הוציא ניקולס ז׳אר מה שנקרא דאבל סינגל, או במילים פשוטות, סינגל עם שני שירים. באופן מסורתי, מאז שתקליטים התחילו להימכר מסחרית, לסינגלים היו שני צדדים. מהר מאוד, הם הפכו לצד א׳ (הסינגל עצמו, או מה שנועד להיות הלהיט), ולצד ב׳, מה שאנחנו מכירים היום בתור הבי־סייד. הרבה פעמים, הסינגל היה חלק מאלבום חדש או אלבום שבדרך, והרבה פעמים הבי־סייד היה שיר בונוס כזה, שלא בהכרח ייכלל באלבום. על הדרך, המון שירים שיצאו כצד ב׳ הפכו ללהיטים בזכות עצמם, לפעמים גדולים יותר מנער הפוסטר בצד א׳. "You Can't Always Get What You Want" של הסטונס היה בכלל צד ב׳ של "Honky tonk woman". אבל זה היה ב־1969, באנגליה. ב־2010, בניו יורק, יצא הסינגל של ז׳אר "Time for us". הבי־סייד שלו, "Mi mujer", הפך לשיר הכי מזוהה עם ז׳אר עד היום. וזה הגיוני: במקרה שלנו, צד ב׳ הוא שיר הרבה יותר קליט ועדין. צד א׳, לעומת זאת, הוא שיר מוזר, איטי ומוקפד שאפשר לרקוד לצליליו אבל די לאט ובעדינות. האווירה שלו דרמטית, כמעט רדופה, עם ווקאלז שגובה הצליל שלהם הונמך משמעותית, ואם זה לא מספיק, אחרי העלייה לשיא באיזור 5:03 הוא מתחיל להתפרק. תוך כמה שניות התופים משתבשים ומוכפלים, ומיד אחריהם כל השיר… צונח. צליל צרצרי וגבוה יורד ויורד ויורד ויורד ואיתו השיר כולו מאט את המהירות שלו, טריק שכל דיג׳יי מכיר אבל מעט מאוד שירים מכילים. וזהו, בשתי הדקות הבאות השיר הזה הופך מחלום בצבעי פסטל למשהו מסויט, כהה, טורדני. ואני אוהב כל. דבר. קטן. בשיר. הזה. אני אוהב לרקוד אותו, אני אוהב את הביט המוקפד, את הווקאלז המחורעים, אני אוהב את הלופ שנשמע כמו הקלטת שטח של כמה אנשים שמחים יושבים בבאר, אני אפילו אוהב את הסינתי הקלישאתי הזה שחוזר לאורכו מדי פעם בצלילים ארוכים של פסקול גרוע, ואני מכור, מכור לנפילה הזו. [סטרים] קרא/י את המשך הפוסט

פעם, באמצע הניינטיז, היה לי דיסק אוסף שאהבתי במיוחד. קראו לו Fade out. הוא יצא בישראל ב־1996 ואסף 18 שירים שקטים מאוד מאמנים שברובם התפרסמו כי הרעישו: Garbage, Radiohead, Faith No More, Bush. באופן אירוני, המון שמות כאן לא הכרתי בכלל כשקניתי את הדיסק (בטח קניתי אותו בשביל השיר של Bush, שאהבתי אז מאוד). וככה על הדרך הכרתי שמות שילכו איתי שנים: Tindersticks (שממש אתמול הוציאו שיר חדש ומעולה), Afghan Whigs, Low, dEUS והלכתי לחקור את החומרים האחרים שלהם, רועשים או שקטים ככל שיהיו. אבל לא על רוק אני רוצה לדבר בשיר הפתיחה הזה, אלא על הרעיון של האוסף: כשהרכב שמתמחה בלהרעיש ולהתחרע ולהתפוצץ מאט את הקצב ומוריד את הווליום, לפעמים קורה קסם. קסם מאוד מסוים. הוא לא תמיד קורה, כמובן – יש מספיק בלדות איומות של להקות רוק מצוינות. אבל כשהוא קורה, האוויר משתנה בצורה שלא מתרחשת כשאמן שרגיל לשיר שירים עדינים שר עוד שיר עדין. עידן האוספים כבר נגמר, אבל הייתי רוצה להציע אחד: Fade out אלקטרוני. השירים השקטים והעדינים הכי יפים מהרכבים ואמנים שלחם חוקם זה להרים את הרחבה. אני עדיין חולם את הטראקליסט, אבל ברור לי ששיר הפתיחה יהיה "Something about us" מהאלבום השני של Daft Punk, השיר שהשיק אלף הרכבי דיסקו־עצל־לשבת־בצהריים (חלק גדול מהם מופע פה). השיר המושלם הזה מופיע באלבום שהביא לנו באנגרז נצחיים כמו "One more time", "Harder, better, faster, stronger", "Digital love" והוא מגיע מיד אחרי ההתפוצצות של "High life". הוא לא רק יפה להחריד, הוא לא רק מרהיב, הוא גם הכרחי. בין היתר, הוא הדרך של דאפט פאנק לומר: בוודאי, אנחנו יודעים לפרק את הרחבה. אבל אנחנו יודעים גם לכתוב ולבצע שיר שקט, ״בלדה״, באותה רמה של דיוק ושלמות. [סטרים]

קרא/י את המשך הפוסט

אני בטוח שזה לא רק אני, אבל במסע הגיקיות המוזיקלית שלי (שהתחיל אי שם בגיל 9 כשהייתי מריץ את סולו הגיטרה ב״למה לבך כמו קרח״ כדי לשמוע אותו שוב ושוב ונמשך עדיין בעצם זה שאני כותב בלוג מוזיקה) היה שלב שבו הייתי אובססיבי למקצבים. פתאום גיליתי שיש כזה דבר, ושיש הבדל בין איך שנשמע לי שיר של 4 רבעים לבין איך שנשמע שיר של 3 רבעים. פתאום שמתי לב כמה שירים שתפסתי לטוב או לרע כבומבסטיים הם 3 רבעים. ואז למדתי שיש גם חמישה רבעים, ושאהוד בנאי המציא אותם הביא אותם לחיי ודני ליטני קרוי על שמם (יש לו 5 הברות בשם אז קל לספור ככה 5 רבעים). ואז בשיחה עם חבר שיודע לנגן התפוצץ לי הראש כי בשיר ההוא של רדיוהד יש פתאום… 7 שמיניות?! ולתקופה לא קצרה הפכתי למשוגע. ספרתי כל הזמן שירים ואם היה אחד שלא הצלחתי, לא הרפיתי עד שהמאמץ או החברים או האינטרנט פיצחו אותו. אני לא מוזיקאי ולא מומחה. אני לא יודע לזהות מקצבים משמיעה בקלות אבל אני כן יכול לזהות כשמשהו חורג מהתבניות הרגילות. כשתלמידי התיקלוט שלי מצליחים לזהות בקלות תיבות של 4/4 אני שולח אותם לספור את "Hey ya" הנבזי של אאוטקאסט. וכשאני שומע את אחד הקטעים האהובים עליי מאחד האלבומים האהובים עליי, ״Alfonso Muskedunder" של טוד טרייה, אני שולח סמס בהול לחבר כדי לברר מה פה קורה פה. הוא טוען 7/8, האינטרט טוען 7/4, אני טוען שאין לי מושג מה ההבדל ביניהם אבל חד משמעית חסרה פה פעימה אחת בכל תיבה והתיבות מהירות רצח. זה כמובן בונוס בלבד. העובדה שהשיר הזה יושב על מקצב חריג היא לא הסיבה שאני אוהב אותו. אבל היא גם קצת כן. המקצב הזה גורם לו להישמע אפילו יותר נחפז ומהיר ומועד־על־עצמו־מרוב־שהרגליים־רצות, וזה חלק מהקסם שלו. ובשביל גיק מוזיקה, פיתוח היכולת לקלף עוד שכבה משיר אהוב ולגלות עוד ניואנס קטן למה שהופך אותו לקסם הוא כמעט כמו לקבל חוש חדש. [סטרים]

קרא/י את המשך הפוסט

אני יודע, שאול אמסטרדמסקי יכעס עליי. אבל מה לעשות? אני אוהב מתוק. מתיקות הופכת את הלשון שלי לשמחה באותה הצורה שבה חצוצרות הופכות את האוזניים שלי לשמחות. אז שערו בנפשכם/ן כמה שמח הייתי השבוע כשנתקלתי במה שהפך מיד, עוד באמצע ההאזנה הראשונה לו, לשיר השבוע שלי. כי מה יותר שמח מההרכב הכי שמח במזרח התיכון, מארש דונדורמה? מה יותר שמח ממארש דונדורמה משתפים פעולה עם ריף כהן? אולי רק התרחיש הבלתי סביר והבלתי ניתן לעצירה שהתרחש השבוע: ריף כהן התמסרה לכלי הנשיפה של מארש לטובת גרסה עברית חדשה לשיר המצרי ״סוכר סוכר״! כמה מתוק, כמה שמח, כמה מרים! בקלות הדבר הכי שמח של ינואר 2021, לא שזה היה קשה במיוחד. [יוטיוב]

קרא/י את המשך הפוסט

החל מהיום, בעונג שבת מותקנת מערכת עבריתה.

בלחיצה על התפריט הקטן פה בצד, תוכל/י לבחור את מין הפנייה בטקסט. למשל, במשפט הבא:

כל הזמרות.ים הכי טובות.ים לובשות.ים [מכנסיים|חצאית|כלום]. ואם את/ה לא מסכים/ה איתי, כתב/י לי תגובה. 

ראיתןם שגם כותרת הפוסט השתנתה? 😉

את עבריתה פיתחו אברהם קורנפלד וראובן קרסיק מאאא, ואף הגדילו ועזרו לי נקודתית בהתקנה כאן בעונג (תודה!). אם תרצה/י להתקין את עבריתה גם באתר שלך, או סתם להתנסות בכתיבת טקסט גמיש מגדרית, לחץ/י כאן.