אתמול מלאו 30 שנה לאלבום Out of Time של R.E.M, האלבום שהפך אותם מלהקה של מבקרים ומבינים ללהקה של כווווווולם. עוד על זה בשיר הסיום. אתמול מלאו גם 14 שנה לאלבום Sound of Silver, האלבום שהפך את LCD Soundsystem (עוד להקה עם ראשי תיבות משולשים בכותרת) מלהקה של מבקרים ומבינים ללהקה של, ובכן, מבקרים ומבינים ועוד כמה אנשים. אבל מספיק אנשים כדי למלא, כמה שנים אחר כך, את מדיסון סקוור גארדן והופעות בכל העולם. 2007, בדיעבד, הייתה שנה פסיכית. זו הייתה השנה של In rainbows ושל White Chalk, השנה של שכול וכישלון ושל עזרה בדרך, השנה של Untrue ושל Kala, השנה של אלבומי הבכורה של Justice ושל סנט וינסנט. אני זוכר את כל אלה לא כי יש לי זיכרון טוב (הוא מזעזע) אלא כי השבוע עשיתי רשימה של כל האלבומים שאני אוהב מ־2007 וחושב לכתוב עליהם משהו – ורק עכשיו גיליתי שאנחנו בכלל לא חוגגים 15 שנה ל־2007 כמו שחשבתי אלא 14 אז שמתי את הרשימה הזו בצד. אבל היא יצאה ארוכה רצח. ומכל הערימה הפסיכית הזו, 15 14 שנים מאוחר יותר, כמה אלבומים עדיין זוהרים למרחוק? עדיין, כשאני שם אותם באוזניות או בסלון, מפרקים לי את הלב? לא המון. 14 שנה זה הרבה זמן, אנשים משתנים הרבה מאוד ב־14 שנה. האלבומים נשארים אותו הדבר אבל אני משתנה והעולם משתנה. שירים שפגעו בול ברגש מסוים כבר לא פוגעים בו לא כי החץ שינה את מסלולו אלא כי המטרה זזה. אבל האלבום הזה רק מרגש אותי יותר ויותר ככל שעובר הזמן. בזמן אמת, כשהוא נבחר לאלבום השנה של הקצה, חיבבתי אותו אבל לא עפתי עליו. במצעד של העונג הוא הגיע למקום 26. אבל היום הוא נשמע לי מושלם, והוא לוחץ לי על כפתורים שאז לא ידעתי שיש לי. שיר כמו "Us V them" (התשובה של הדור שלי לשיר הזה), שבזמן אמת נשמע לי חמוד אבל מתיש, הוא היום השיר האהוב עליי באלבום, אפוס שלוקח את הזמן שלו במשך 8 וחצי דקות אבל לא מאבד אנרגיה לרגע. שיר פופ, אבל מפלצת. שיר של טוקינג הדס, אבל עם הסמים של האוס שיכולים להחזיק אותך על הרחבה לילה שלם. שיר שאי אפשר להגיד עליו "more cowbell" כי אין מקום. איזו מתנה נפלאה זו, לקבל מוזיקה שהיא כמו פצצת זמן אבל לא של הרס אלא של יופי, זרע שיושב בתוכך ומחכה שתגדל מספיק כדי שהוא ייפתח. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט

מה נעים יותר מהתגשמות חלום? התגשמות חלום שלא ידעת שיש לך. לפני כמה שנים, קצת אחרי אלבום המופת שלו Malibu, אנדרסון פאק הוזמן לחמם את ברונו מארס בסיבוב ההופעות שלו. החיבור הזה הפתיע אותי בשתי השניות הראשונות, ומיד אחר כך חשבתי: בעצם זה הגיוני לגמרי. אבל בבירור שניהם שואבים המון מהפ׳אנק והסול של הסבנטיז והאייטיז, ובעיקר מהצד הג׳זי והחלקלק שלו, אבל כל אחד מהם לוקח את ההשפעות האלה לכיוון קצת אחר. יותר מזה, שניהם אנשים מאוד מצחיקים שלא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות, ואני יכול רק לדמיין כמה כיף היה מאחורי הקלעים ובאוטובוסים של סיבוב ההופעות ההוא. ולמרות זאת, לא עלה על דעתי שאולי הם חשבו לנגן ביחד. שאולי הם הפכו לחברים, הריצו צחוקים, החליפו שירים, דיברו על שירים והשפעות והפקה וקלישאות וכל מה ששני מוזיקאים עם ראש דומה עושים כשהם נפגשים. והנה הגיע אתמול "Leave the door open", שיר הבכורה של מארס ופאק בתור הצמד החדש Silk Sonic (שירותי סטרימינג), והוא כל מה שלא ידעתי אפילו שרציתי. שיר שהוא בו זמנית שיר הפיתוי החלקלק והממכר ביותר של השנים האחרונות, המפגש הכי קליל ומלא צחוקים וחיוכים בין שני אמנים שיותר מכל דבר אחר אוהבים לעשות כיף ולעשות מוזיקה כייפית בכיף, המחווה הכי מוקפדת לסבנטיז, וקטע ה״לה לה לה״ המוצדק ביותר מאז שלמה ארצי. [יוטיוב, סטרימים, חיוכים]

אז, (אנחה), Daft Punk. הצמד הצרפתי שאשכרה, וזו לא הגזמה לצורך כתיבה, השפיע על איזורים עצומים במוזיקה הפופולרית ב־20 השנים האחרונות, מהאוס דרך פופ ועד היפ הופ, הודיע בתחילת השבוע שהוא מתפרק. האם דאפט פאנק באמת מתפרקים? מה זה בכלל אומר? את דעתי בנושא הפירוק פירטתי בטלגרם, ואם אין לכם/ן טלגרם אפשר לקרוא אותה גם בפייסבוק. כראוי, בהמשך העונג תמצאו כמה אייטמים בנושא הצמד, הפירוק וההיסטוריה.

ובול בזמן, כי שום דבר לא ממש קורה במקרה אצל דאפט פאנק, ארבעה ימים אחרי הודעת הפירוק אנחנו מציינים 20 שנה לאלבום המצליח ביותר של הצמד, Discovery. אני מודה, הלב שלי נתון ל-Homework, אבל זה לא הופך את דיסקאברי לפחות מאלבום מושלם. כי גאד דיים, כן, הכל נכון. שעה ודקה של שלמות, וחשוב לציין שהמבקרים הרימו בזמנו את האף. לא רק פיצ׳פורק, שתמיד ידעו לפספס בזמן אמת דברים גדולים (ונתנו לאלבום הזה 6.4) אלא גם שאר מבקרים שזיהו נכון את ההשפעות של רוק רך, פופ אמצע הדרך מהסבנטיז, אנימה יפנית אייטיזית וכמובן דיסקו – דברים שב־2001 נחשבו לפחות או יותר מוקצים עבור כל מי שתפס מעצמו ״מבין במוזיקה״. לקהל הרחב, כמובן, זה לא הפריע להתאהב עד כלות ב־"One more time" ו־"Harder better faster stronger", ומי שראה מעבר לסינגלים והלך לקנות את האלבום גילה שכולו מדהים, ושהוא מכיל רגעים רכים בצורה מפתיעה. שירים כמו "Something about us", "Nightvision" ו-"Veridis quo". האלבום הזה לא היה רק כיף אדיר ולא רק ספר הדרכה לדור הבא של יוצרי האוס ודיסקו ופופ. כמו כל אלבום של דאפט פאנק, הוא היה גם מנהרה שהזמינה אותך להיכנס אליה ולגלות דרכה עולם שלם של מוזיקה שלא הכרת. הומוורק הדליק נערים צרפתים (ואנגלים, ואמריקאיים, וישראלים וכל מי שהיה מוכן להקשיב) על האוס מדטרויט ושיקגו וגידל דורות שלמים של יוצרים אלקטרוניים. דיסקאברי, שכל שירים מכילים דגימות משירי דיסקו וסבנטיז (ולכן שמו, Disco? Very!) הוביל מאזינים סקרנים במורד מחילת ארנב שממשיכה להתגלות עד היום.

אני יכול לכתוב חיבור קטן לשיר פתיחה של העונג על כל שיר באלבום הזה, ועם זאת אני הולך לדבר על השיר שהכי הרבה אנשים מכירים מפה. על השיר הפותח, "One more time", שיר שאני לגמרי מבין אם חלקכם/ן לא יכול לשמוע עוד… פעם אחת (סליחה). פה בהמשך העונג תגלו מאיפה הדגימה. אני רוצה לדבר רגע על המבנה של השיר הזה, וכמה הולם שהוא נקרא בשם שלו. השיר הזה ממכר ונמאס מאותה הסיבה: חזרתיות. כמה פעמים אפשר לשמוע את רומאנתוני אומר "One more time"?! זה לא משנה, האמת, כי עוד לפני שהוא מתחיל לשיר בשנייה ה־30 של השיר, אנחנו שומעים משהו שחוזר וחוזר וחוזר. דגימת דיסקו קצוצה. צפו בדקה הזו ותבינו את ההמשך:

עכשיו שימו פליי על השיר המלא ותספרו: אנחנו שומעים תיבה של 4 ביטים, שחוזרת 8 פעמים לפני שהשירה נכנסת. כל תיבה כזו (3 וחצי השניות הראשונות) מורכבת מדגימה קצרצרה (נקרא לה א׳) שחוזרת 3 פעמים ואז – כשאנחנו מצפים לשמוע את אותו הדבר עוד פעם אחת – מגיעה דגימה אחרת (ב׳) שמגיעה בסוף לביט אחד ונשמעת שונה ממה שבא לפניה. כלומר, החלק שחוזר על עצמו בפתיחה נשמע ככה: א, א, א, ב. קטעים כאלה של 4 ביטים נקראים תיבה, ואנחנו רגילים שתיבה חוזרת על עצמה, בצורה כזו או אחרת, 4 פעמים ברצף. ככה זה, הפופ של מאה השנים האחרונות חיווט לנו את המוח לצפות לזה גם אם מעולם לא טרחנו לספור וואן טו טרי פור. אז ה־אאאב הזה חוזר על שוב, ואז שוב בפעם השלישית, ואז – כשאנחנו מצפים לשמוע את אותו הדבר עוד פעם אחת – מגיעה תיבה שנשמעת אחרת. היא מורכבת מביט מוכר (המחצית הראשונה של א׳ שחוזרת על עצמה פעמיים), והביט הכפול הזה חוזר על עצמו 3 פעמים, ואז – נכון מאוד – מגיע משהו חדש שלא היה שם קודם. עד לפה עברו 15 שניות. את הפיסה הקטנטנה הזו, המחצית הראשונה של א׳, שמענו 15 פעם ב־15 השניות הראשונות של השיר. We're hooked. ועוד לא התחלתי בכלל לדבר על איך עובד הברייק של השיר הזה, שמתחיל ב־2:20 ונמשך הרבהההההההה יותר זמן ממה שכל מאזין של שיר דאנס ב־2001 היה יכול לצפות לו, בכל פעם שאנחנו חושבים שהוא נגמר הוא חוזר על עצמו עוד פעם אחת. האופוריה של 4:16 (כמעט שתי דקות ברייק) עובדת כל כך חזק ברחבה, עד היום, אך ורק כי בשתי הדקות הראשונות של השיר היו ארבע ידיים צרפתיות שזרעו את הזרע למה שקורה בברייק החריג והאולי־חסר־תקדים הזה ב־15 השניות הראשונות של השיר. [סטרים וכו׳] קרא/י את המשך הפוסט

מה ידעתי? קרוב לכלום. הייתי בן 18, ובזכות תכניות כמו ״הקצה״ בגלגלצ, מגזינים עצמאיים כמו ״סטיות של פינגווינים״, MTV2 והאינטרנט (וגם, חשוב לזכור, טורים של אנשים כמו שרון מולדאבי ואפילו גל אוחובסקי לפני שהפך לבריון) התחלתי להגיע להרבה יותר מוזיקה שנמצאה מחוץ למצעדים, לפלייליסט ברדיו ולטלוויזיה. את Red Hot Chili Peppers, כמובן, הכרתי ואהבתי. איך יכולתי שלא? הייתי בן 18, השנה הייתה תחילת 2001. הרבה לפני ש-Kid A הרעיד והרחיב את עולמי המוזיקלי רק כמה חודשים לפני כן, הייתי נער קיבוצניק בישראל של שנות התשעים. לא היה ריף גיטרות אהוב שלא הכרתי, החזקתי על דיסק ותיקלטתי לחברים שלי. רד הוט היו אחד מאבות המזון, ואף אחד לא ידע את זה טוב יותר מאיציק, מוכר הדיסקים מקריית שמונה שאצלו גיליתי חופים חדשים של מוזיקה על בסיס שבועי. סביר להניח שהוא הגיש לי את הדיסק הזה של ג׳ון פרושיאנטה ואמר לי שזה הגיטריסט מרד הוט. את הקליפ של "Going inside" הספקתי לראות איזה לילה ב-MTV2 ולפעור מולו את העיניים והאוזניים. ב־2001 האינטרנט היה קצת יותר מיאהו וגאוסיטיז, והיו בו הרבה מאוד מהדברים הקטנים האלה ששוקלים מעט וזזים הרבה: גיפים מונפשים. הם לא המצאה חדשה, למרות התחייה המשמחת שהם זכו לה בשנים האחרונות. הקליפ שביים וינסנט גאלו – שם שלא הכרתי אז – יצא בבת אחת מניסיונות הקולנוע הראשונים בתחילת המאה העשרים, ומהנטסקייפ שלי בתחילת המאה ה־21. זה היה קליפ שכמעט כולו גיפים, לופים קצרים שחוזרים על עצמם. באף אחד מהם, פרושיאנטה לא עומד יציב. הוא רץ, קופץ, מתגלגל על הרצפה, מסתחרר במקום, נופל ונופל ושוב נופל – אנשים בקיאים יותר ממני בתולדות הפפרז יכולים לספר לכם אם זה תיאור נאמן של התקופה הזו בחייו. אני יכול רק לומר שהקליפ הזה רדף אותי, והשיר הזה רדף אותי, עם קטע הגיטרה החוזר שלו שנשמע גם הוא כאילו נתקע בלולאת סרט קטנה על מכונת התופים הביתית, הלא־נקייה. האלבום הזה היה שער לעולם המפחיד והמפתה של פרושיאנטה, ואני בחרתי שלא להיכנס בו. נשארתי עומד בשער, עם השיר הזה ועוד שיר־שניים מהדיסק, שעמד בגאון בספרייה שלי שנים ורק לעתים נדירות התנגן מעבר לאותו שיר פתיחה. לא נכנסתי פנימה, ורק כשיצא The Empyrean בסוף אותו עשור העזתי סופסוף לבוא בדלת הצדדים, המפחידה הרבה פחות. עד אז הספקתי להתגולל במרתפי הלואו־פיי שפרושיאנטה, לצד ״הקלטות אחרונות״ של פרלמוטר, פתח עבורי, ובאתי הרבה יותר מוכן לפגוש פרושיאנטה הרבה יותר נקי, בכל מובן. השבוע, האלבום הזה והשיר הזה מציינים 20 שנה, ואלמלא המגיפה, פרושיאנטה היה אמור להצטרף מחדש לרד הוט, אבל לעולם תכניות אחרות. זה לא הפריע, כמובן, לג׳ון שלנו לעשות את מה שהוא עושה תמיד, ופשוט להמשיך להקליט מוזיקה בהתעלמות מוחלטת מציפיות, תכניות ומגבלות, אפילו ב־2020. [טיוב, ספוטיפיי] קרא/י את המשך הפוסט

אינסוף מילים נכתבו ועוד ייכתבו על הקשר המיסטי, הבלתי ניתן להתרה לפעמים, בין מוזיקה למקום. עכשיו כשאני בקנדה, יש שירים שברגע שאני שומע אותם פה, אני מיד בעמק החולה, בתל אביב, ברמת הגולן, בנתניה. יש שירים ואמנים שהופכים מקום אלמוני לבעל תהילה עולמית. יש ערים עם ז׳אנרים שלמים משלהן – ריו דה ז׳נירו, אטלנטה, לאגוס. עיר יכולה לעצב מוזיקה, ומוזיקה יכולה לעצב עיר. הדבק בין שני הדברים הוא, כמובן, הזיכרון. אבל מה קורה כשבין מקום למוזיקה נוצר קשר שלא דרך זיכרון? אני אסביר. יש מקומות שאני מוצא את עצמי נדבק אליהם מוזיקלית, אף על פי שמעולם לא הייתי בהם. למשל, לייק צ׳רלס. זה אגם, ועיר באותו השם, בלואיזיאנה, ארה״ב. השיר האהוב עליי של לוסינדה ויליאמס נקרא ככה. הייתי בלואיזיאנה – לא הייתי בלייק צ׳רלס. אולי לעולם לא אהיה. ובכל זאת, בכל פעם שהשם הזה עולה בשיר – לא עניין כל כך חריג בהתחשב בכך שזו עיר גדולה באחת המדינות הכי קריטיות למוזיקה אמריקאית במחצית הראשונה של המאה ה־20 – איזה מיתר בלב שלי נמשך כאילו שמעתי שיר על העיר שבה גדלתי, או שאליה אני מתגעגע. היום אני רוצה לפתוח את העונג עם "Lake Charles boogie", שיר שכתבה נלי לאצ׳ר על העיר שבה נולדה, ולפי המחקר הזריז שלי הקליטה ב־1948. לוצ׳ר הייתה פסנתרנית מגיל צעיר, ובנעוריה הצטרפה להרכב הג׳ז של אבא שלה – בכל זאת, לואיזיאנה בשנות ה־20 של המאה הקודמת. כשהייתה בת 35 התחילה לקבל הכרה ואפילו הקליטה להיט ארצי, "Fine brown frame", והופיעה הופעות מלאות אישיות והומור והיעדר עכבות נפלא – אפשר לטעום מהרוח שלה בפתיחת הסרטון הזה מ־1952, שבו היא מנגנת שיר ואז מופתעת במשדר שלם של ״אלה הם חייך״. מסכנה, רק בת 40 וכבר סיכמו לה את הקריירה – הם לא ידעו כמה הם מדייקים. בשנים הבאות הקריירה שלה תיקבר בצל העצום שיטיל הילד החדש בשכונה, הרוקנ׳רול, שנולד במידה לא מעטה מהמוזיקה שהיא ניגנה ומהרוח שבה היא ניגנה אותה. במובנים רבים, היא הייתה סוג של חלוצה. מוזיקאית ג׳ז שחורה שכתבה וביצעה חומרים מקוריים שלה והייתה עקשנית ואמיצה מספיק כדי לא להיכנע לנורמות בתעשייה ושמרה את זכויות היוצרים שלה לעצמה. היא מתה בגיל המופלג של 94, והשאירה אחריה תועפות של השפעות – בין היתר, לא מפתיע, היא השפיעה מאוד על הדרך שבה הופיעה נינה סימון. ללאצ׳ר יש אולי שירים שהפכו ללהיטים גדולים יותר, או חביבים יותר על אספני הג׳ז, אבל לבי נתון ללייק צ׳רלס בוגי. לא רק בגלל הרוח העליזה שלו, לא רק בגלל האיזכור של אותה עיר, אלא בגלל שאפשר לשמוע את לאצ׳ר מחייכת דרך הקלידים של הפסנתר, ואפשר גם לשמוע אותה מפזמת לעצמה את המנגינה בלי להתבייש אל תוך ההקלטה. זו הקלטה מלאה שמחה וחופש, מלא עליצות וחיוך, ובכל פעם שאני מנגן את השיר הזה אני מתמלא בשמחה הזו בעצמי. אפשר לקרוא עוד על לאצ׳ר כאן. [סטרים] קרא/י את המשך הפוסט