אני בטוח שזה לא רק אני, אבל במסע הגיקיות המוזיקלית שלי (שהתחיל אי שם בגיל 9 כשהייתי מריץ את סולו הגיטרה ב״למה לבך כמו קרח״ כדי לשמוע אותו שוב ושוב ונמשך עדיין בעצם זה שאני כותב בלוג מוזיקה) היה שלב שבו הייתי אובססיבי למקצבים. פתאום גיליתי שיש כזה דבר, ושיש הבדל בין איך שנשמע לי שיר של 4 רבעים לבין איך שנשמע שיר של 3 רבעים. פתאום שמתי לב כמה שירים שתפסתי לטוב או לרע כבומבסטיים הם 3 רבעים. ואז למדתי שיש גם חמישה רבעים, ושאהוד בנאי המציא אותם הביא אותם לחיי ודני ליטני קרוי על שמם (יש לו 5 הברות בשם אז קל לספור ככה 5 רבעים). ואז בשיחה עם חבר שיודע לנגן התפוצץ לי הראש כי בשיר ההוא של רדיוהד יש פתאום… 7 שמיניות?! ולתקופה לא קצרה הפכתי למשוגע. ספרתי כל הזמן שירים ואם היה אחד שלא הצלחתי, לא הרפיתי עד שהמאמץ או החברים או האינטרנט פיצחו אותו. אני לא מוזיקאי ולא מומחה. אני לא יודע לזהות מקצבים משמיעה בקלות אבל אני כן יכול לזהות כשמשהו חורג מהתבניות הרגילות. כשתלמידי התיקלוט שלי מצליחים לזהות בקלות תיבות של 4/4 אני שולח אותם לספור את "Hey ya" הנבזי של אאוטקאסט. וכשאני שומע את אחד הקטעים האהובים עליי מאחד האלבומים האהובים עליי, ״Alfonso Muskedunder" של טוד טרייה, אני שולח סמס בהול לחבר כדי לברר מה פה קורה פה. הוא טוען 7/8, האינטרט טוען 7/4, אני טוען שאין לי מושג מה ההבדל ביניהם אבל חד משמעית חסרה פה פעימה אחת בכל תיבה והתיבות מהירות רצח. זה כמובן בונוס בלבד. העובדה שהשיר הזה יושב על מקצב חריג היא לא הסיבה שאני אוהב אותו. אבל היא גם קצת כן. המקצב הזה גורם לו להישמע אפילו יותר נחפז ומהיר ומועד־על־עצמו־מרוב־שהרגליים־רצות, וזה חלק מהקסם שלו. ובשביל גיק מוזיקה, פיתוח היכולת לקלף עוד שכבה משיר אהוב ולגלות עוד ניואנס קטן למה שהופך אותו לקסם הוא כמעט כמו לקבל חוש חדש. [סטרים]

קרא/י את המשך הפוסט

אני יודע, שאול אמסטרדמסקי יכעס עליי. אבל מה לעשות? אני אוהב מתוק. מתיקות הופכת את הלשון שלי לשמחה באותה הצורה שבה חצוצרות הופכות את האוזניים שלי לשמחות. אז שערו בנפשכם/ן כמה שמח הייתי השבוע כשנתקלתי במה שהפך מיד, עוד באמצע ההאזנה הראשונה לו, לשיר השבוע שלי. כי מה יותר שמח מההרכב הכי שמח במזרח התיכון, מארש דונדורמה? מה יותר שמח ממארש דונדורמה משתפים פעולה עם ריף כהן? אולי רק התרחיש הבלתי סביר והבלתי ניתן לעצירה שהתרחש השבוע: ריף כהן התמסרה לכלי הנשיפה של מארש לטובת גרסה עברית חדשה לשיר המצרי ״סוכר סוכר״! כמה מתוק, כמה שמח, כמה מרים! בקלות הדבר הכי שמח של ינואר 2021, לא שזה היה קשה במיוחד. [יוטיוב]

קרא/י את המשך הפוסט

החל מהיום, בעונג שבת מותקנת מערכת עבריתה.

בלחיצה על התפריט הקטן פה בצד, תוכל/י לבחור את מין הפנייה בטקסט. למשל, במשפט הבא:

כל הזמרות.ים הכי טובות.ים לובשות.ים [מכנסיים|חצאית|כלום]. ואם את/ה לא מסכים/ה איתי, כתב/י לי תגובה. 

ראיתןם שגם כותרת הפוסט השתנתה? 😉

את עבריתה פיתחו אברהם קורנפלד וראובן קרסיק מאאא, ואף הגדילו ועזרו לי נקודתית בהתקנה כאן בעונג (תודה!). אם תרצה/י להתקין את עבריתה גם באתר שלך, או סתם להתנסות בכתיבת טקסט גמיש מגדרית, לחץ/י כאן.

רגע, מה קורה פה? שנה חדשה, עונג חדש, ומכיוון שאחרי 15 שנה התחלתי לתהות מדי פעם אם הפורמט הקבוע של העונג עדיין עובד (לי, לך), החלטתי להתנסות היום באופן חד פעמי בפורמט קצת אחר. בשבוע הבא נחזור לפורמט הרגיל, אבל בינתיים אני בודק. השבוע אין מספרים, והדברים מסודרים קצת אחרת. אהבת? שנאת? התגובות מחכות רק לך.

אפשר, ואולי צריך, לכתוב ספר שלם על הביצוע של ארית׳ה פרנקלין לשיר של אוטיס רדינג, "Respect". אני כנראה לא הבחור לכתוב אותו: עוד לא נולדתי כשהוא יצא ב־1967, שנתיים אחרי המקור שכתב וביצע רדינג, ובוודאי יש מבקרי מוזיקה אמריקאיים שידעו למשוך את כל קצוות החוטים המוזיקליים, החברתיים, ההיסטוריים, המגדריים והאחרים שמבצבצים מהביצוע של אריתה ולפרום את הסיפורים שנפתחים מהשיר הזה כמו מניפה. אני יכול רק לדמיין את תוכן העניינים של ספר כזה. יהיה בו בהכרח פרק שישווה את שני הביצועים, המקור והחידוש, וינסה להסביר למה, למרות כל האנרגיה המתפרצת של המקור, החידוש עולה עליו מאות מונים, כמעט בכל היבט. הצלחה, בוודאי, אבל גם מוזיקלית. פרנקלין לא סתם לקחה את השיר וביצעה אותו מחדש בדרכה, למרות שגם את זה היא עשתה בהצלחה לאורך הקריירה המפוארת שלה. במילותיה של מיסי אליוט, היא put her thing on, flipped it and reversed it. ראשית, היא הפכה את התפקידים בשיר: במקום בעל שמוכן שאשתו תעשה מה שהיא רוצה, כולל להצמיח לו קרניים, כל עוד היא תיתן לו כבוד כשהוא בא הביתה כמפרנס, הדוברת בחידוש היא אישה עצמאית שלא מתחננת אלא תובעת את הכבוד שהיא יודעת שמגיע לה. ב־1967 זו אמירה עם עוצמה אדירה. אבל הדבר שבאמת הופך את השיר הזה לחדש הוא החלקים שלא קיימים במקור. ארית׳ה ואחיותיה ביצעו את השיר בהופעות בשנתיים מאז שיצא והספיקו לבנות לו קולות רקע ממכרים שלא התקיימו במקור, ריפריין ("sock it to me sock it to me…"), אבל יותר מכל – את הברייק. הברייק! הברייק ששינה את הכל. הברייק שהוא הדבר הראשון שתשירו אם אבקש שתפזמו לי את "Respect" של ארית׳ה פרנקלין. אתם יודעים על מה אני מדבר: R-E-S-P-E-C-T! וההמשך, שכולם טועים בו: take care, TCB, שפירושו: Take Care of Business. לארית׳ה, עליה השלום, היו עוצמות. כשהיא שרה, היא לא לחשה. וכל השיר הזה, הקול שלה מלא כוח, גם ליטרלי בווליום שלו. אבל כשהיא מגיעה לברייק, היא ממש על סף צעקה, ויחד עם ההשתתקות הפתאומית של הכלים, מדובר ברגע ש, עד כמה שהוא שחוק ושמענו אותו אלפי פעמים, אני תמיד יכול לשמוע שוב. כשאני מנגן את השיר הזה בחתונות ומסיבות, זה לנצח רגע השיר שלו. הרגע שבו הגבר של ארית׳ה היה כל כך סתום שהיא הייתה צריכה, פשוטו כמשמעו, לאיית לו מה היא צריכה. [סטרים] קרא/י את המשך הפוסט

1. כל השנה קיללנו את 2020. שתזדיין, 2020, איך היא הרסה לנו, לקחה לנו, דפקה לנו. לא הספיק השריפות אז גם פנדמיה. לא הספיקה המגיפה אז גם שחיתות, וגם צרעות קטלניות, ורות ביידר גינצבורג מתה, ונדמה של־2020 היה משהו אישי נגדנו. היא ממש באה לקלקל. אבל זה כמובן לא נכון. זה ההיפך: לנו היה משהו אישי נגד 2020. כי זה לא שהשבוע נפתח דף חדש בלוח השנה עם מספר טרי ונקי, 2021, והכל ייגמר. לא, המגיפה עוד פה וגם אחרי החיסונים היא תישאר בצורה אחרת. ועם כל הדברים הנפלאים שקרו השנה או התגברו השנה, הרוע והאסונות והצרות לא מוגבלים, לצערנו, ל־365 ימים ממחזור זמן שהמצאנו בעצמנו. כל הנאצות והגידופים שהשלכנו על 2020 גרמו לנו להרגיש טוב יותר, וזה חשוב, אבל אין להם משמעות. הנה נגמרת לה 2020. זוכרים כשנגמרה 2019 ואמרנו אוף, לפחות גמרנו עם השנה האיומה הזו? 2021 היא בלתי נודעת, ונדע אותה רק דרך לחיות בה. כולנו מקווים שהיא תהיה טובה יותר – במישורים מסוימים היא בטוח תהיה. אבל אין לנו מושג. השאלה היא מה אנחנו עושים עם עכשיו, עם הזמן שאנחנו כן נמצאים בו. מה אנחנו עושים גם למען עצמנו – לשרוד את התקופה הזו, לא להיכנע לייאוש, להיאחז בתקווה ובשמחה – וגם מה אנחנו עושים כדי שכל האיחולים שלנו ל־2021 יתקיימו. הם לא יקרו מעצמם. השיר שאני בוחר לפתוח איתו את העונג האחרון של 2020 יצא לא מזמן, ובנוסף לזה שהוא מכיל את אחד הקולות האהובים עליי של העשור (מילוש מ-Rhye) ולזה שיש לו ביט דיסקואי מרומם נפש, הוא מזכיר לי בדיוק את הדברים האלה: Don't waste this time. אני לא אומר, רוצו לעשות משהו משמעותי וחשוב. כאילו, אם יש לכם את הכוחות הנפשיים כרגע, אנא לכו על זה. אבל אני משתדל לעשות את הדברים שמועילים לי כדי שאהיה במצב מספיק טוב כדי לעשות את הדברים שחשובים לי. ו־"Time" של SG Lewis מתנגן ברקע, נותן לי את האנרגיות ומזכיר לי מה אני רוצה. שנה טובה! [סטרים]

קרא/י את המשך הפוסט