רגע, מה קורה פה? שנה חדשה, עונג חדש, ומכיוון שאחרי 15 שנה התחלתי לתהות מדי פעם אם הפורמט הקבוע של העונג עדיין עובד (לי, לך), החלטתי להתנסות היום באופן חד פעמי בפורמט קצת אחר. בשבוע הבא נחזור לפורמט הרגיל, אבל בינתיים אני בודק. השבוע אין מספרים, והדברים מסודרים קצת אחרת. אהבת? שנאת? התגובות מחכות רק לך.

---

אפשר, ואולי צריך, לכתוב ספר שלם על הביצוע של ארית׳ה פרנקלין לשיר של אוטיס רדינג, "Respect". אני כנראה לא הבחור לכתוב אותו: עוד לא נולדתי כשהוא יצא ב־1967, שנתיים אחרי המקור שכתב וביצע רדינג, ובוודאי יש מבקרי מוזיקה אמריקאיים שידעו למשוך את כל קצוות החוטים המוזיקליים, החברתיים, ההיסטוריים, המגדריים והאחרים שמבצבצים מהביצוע של אריתה ולפרום את הסיפורים שנפתחים מהשיר הזה כמו מניפה. אני יכול רק לדמיין את תוכן העניינים של ספר כזה. יהיה בו בהכרח פרק שישווה את שני הביצועים, המקור והחידוש, וינסה להסביר למה, למרות כל האנרגיה המתפרצת של המקור, החידוש עולה עליו מאות מונים, כמעט בכל היבט. הצלחה, בוודאי, אבל גם מוזיקלית. פרנקלין לא סתם לקחה את השיר וביצעה אותו מחדש בדרכה, למרות שגם את זה היא עשתה בהצלחה לאורך הקריירה המפוארת שלה. במילותיה של מיסי אליוט, היא put her thing on, flipped it and reversed it. ראשית, היא הפכה את התפקידים בשיר: במקום בעל שמוכן שאשתו תעשה מה שהיא רוצה, כולל להצמיח לו קרניים, כל עוד היא תיתן לו כבוד כשהוא בא הביתה כמפרנס, הדוברת בחידוש היא אישה עצמאית שלא מתחננת אלא תובעת את הכבוד שהיא יודעת שמגיע לה. ב־1967 זו אמירה עם עוצמה אדירה. אבל הדבר שבאמת הופך את השיר הזה לחדש הוא החלקים שלא קיימים במקור. ארית׳ה ואחיותיה ביצעו את השיר בהופעות בשנתיים מאז שיצא והספיקו לבנות לו קולות רקע ממכרים שלא התקיימו במקור, ריפריין ("sock it to me sock it to me…"), אבל יותר מכל – את הברייק. הברייק! הברייק ששינה את הכל. הברייק שהוא הדבר הראשון שתשירו אם אבקש שתפזמו לי את "Respect" של ארית׳ה פרנקלין. אתם יודעים על מה אני מדבר: R-E-S-P-E-C-T! וההמשך, שכולם טועים בו: take care, TCB, שפירושו: Take Care of Business. לארית׳ה, עליה השלום, היו עוצמות. כשהיא שרה, היא לא לחשה. וכל השיר הזה, הקול שלה מלא כוח, גם ליטרלי בווליום שלו. אבל כשהיא מגיעה לברייק, היא ממש על סף צעקה, ויחד עם ההשתתקות הפתאומית של הכלים, מדובר ברגע ש, עד כמה שהוא שחוק ושמענו אותו אלפי פעמים, אני תמיד יכול לשמוע שוב. כשאני מנגן את השיר הזה בחתונות ומסיבות, זה לנצח רגע השיר שלו. הרגע שבו הגבר של ארית׳ה היה כל כך סתום שהיא הייתה צריכה, פשוטו כמשמעו, לאיית לו מה היא צריכה. [סטרים] קרא/י את המשך הפוסט

1. כל השנה קיללנו את 2020. שתזדיין, 2020, איך היא הרסה לנו, לקחה לנו, דפקה לנו. לא הספיק השריפות אז גם פנדמיה. לא הספיקה המגיפה אז גם שחיתות, וגם צרעות קטלניות, ורות ביידר גינצבורג מתה, ונדמה של־2020 היה משהו אישי נגדנו. היא ממש באה לקלקל. אבל זה כמובן לא נכון. זה ההיפך: לנו היה משהו אישי נגד 2020. כי זה לא שהשבוע נפתח דף חדש בלוח השנה עם מספר טרי ונקי, 2021, והכל ייגמר. לא, המגיפה עוד פה וגם אחרי החיסונים היא תישאר בצורה אחרת. ועם כל הדברים הנפלאים שקרו השנה או התגברו השנה, הרוע והאסונות והצרות לא מוגבלים, לצערנו, ל־365 ימים ממחזור זמן שהמצאנו בעצמנו. כל הנאצות והגידופים שהשלכנו על 2020 גרמו לנו להרגיש טוב יותר, וזה חשוב, אבל אין להם משמעות. הנה נגמרת לה 2020. זוכרים כשנגמרה 2019 ואמרנו אוף, לפחות גמרנו עם השנה האיומה הזו? 2021 היא בלתי נודעת, ונדע אותה רק דרך לחיות בה. כולנו מקווים שהיא תהיה טובה יותר – במישורים מסוימים היא בטוח תהיה. אבל אין לנו מושג. השאלה היא מה אנחנו עושים עם עכשיו, עם הזמן שאנחנו כן נמצאים בו. מה אנחנו עושים גם למען עצמנו – לשרוד את התקופה הזו, לא להיכנע לייאוש, להיאחז בתקווה ובשמחה – וגם מה אנחנו עושים כדי שכל האיחולים שלנו ל־2021 יתקיימו. הם לא יקרו מעצמם. השיר שאני בוחר לפתוח איתו את העונג האחרון של 2020 יצא לא מזמן, ובנוסף לזה שהוא מכיל את אחד הקולות האהובים עליי של העשור (מילוש מ-Rhye) ולזה שיש לו ביט דיסקואי מרומם נפש, הוא מזכיר לי בדיוק את הדברים האלה: Don't waste this time. אני לא אומר, רוצו לעשות משהו משמעותי וחשוב. כאילו, אם יש לכם את הכוחות הנפשיים כרגע, אנא לכו על זה. אבל אני משתדל לעשות את הדברים שמועילים לי כדי שאהיה במצב מספיק טוב כדי לעשות את הדברים שחשובים לי. ו־"Time" של SG Lewis מתנגן ברקע, נותן לי את האנרגיות ומזכיר לי מה אני רוצה. שנה טובה! [סטרים]

קרא/י את המשך הפוסט

1. לעזאזל, אלף אלפי עזאזלים על המוזיקאים האלה שמוציאים אלבום ענק, אלבום מושלם, אלבום מרהיב, שתי דקות אחרי שאנחנו גומרים לסכם שנה. לכל הרוחות! האלבום זורח למרחקים אבל היה יכול לתפוס בקלות אחד מחמשת המקומות הראשונים בסיכום השנתי שבדיוק נסגר ולא עשה זאת – ומצד שני, לכו תזכרו בדצמבר 2021 מה יצא באמצע דצמבר 2020. אח, חזיז ורעם. מזל שהחיים לא מורכבים רק מסיכומים (למרות שהחודש אני מרגיש ככה) אלא משירים. אני מדבר, כמובן, על האלבום החדש של The Avalanches, מסע מפואר ומרהיב בן 71 דקות שנקרא We will always love you. יש כל כך הרבה לומר על האלבום הזה, שבעיניי עוסק בפרידה, אובדן וגעגוע בצורה מלאת אהבה, חמלה ושמחת חיים – כבר דבר מאוד לא מובן מאליו – ועושה את זה דרך סיפור מסגרת או מטאפורה מרכזית של חלל. שליחת מסרים אל החושך והאין בתקווה שאולי איכשהו יגיעו ליעדם (באלבום דגומים ומרופררים שני תקליטי הזהב שנשלחו לחלל), מבט מרחוק מאוד על משהו בלתי מושג, אורות קטנים בחשיכה. זה גם אלבום שמראה ל-Gorillaz, למשל, איך אפשר לעשות אלבום עמוס אורחים (אני ספרתי 22!) ועדיין להישאר קוהרנטיים, לא לאבד את המסלול לרגע. חלק מזה קרה בזכות הקפדנות של האוולאנשז, שלא סתם הזמינו מוזיקאים לאולפן אלא התכתבו ודיברו איתם ארוכות על הכוונות לאלבום לפני שהאורחים התיישבו לכתוב את החלקים שלהם. אחד הרגעים היפים באלבום הזה, וכנראה הראשון שהם עבדו עליו ובנה את היסודות לשאר, הוא "Reflecting light", שיר שבו מסומפלות שלוש שורות נפרדות משיר ישן של ושתי בניאן בעלת הקול החלומי, וסביבן מתפתל סנאנדה מייטריאה (שנודע באייטיז ובניינטיז בשם Terence Trent D'Arby) במעין דואט בין רוח רפאים לאדם רדוף, שלא יכולים לראות זה את זה אבל שואפים ביחד למקום מואר יותר. בואו נמשיך לדבר על זה בשיר הסיום? [סטרים]
2. איזה מזל אדיר זה, שיש לנו מוזיקה. אני מרשה לעצמי לנחש שכל אחת ואחד ממי שקורא פה בעונג שבת מצא במהלך השנה הדפוקה הזו אחיזה ונחמה במוזיקה. המוזיקה הייתה שם כדי להסיח את דעתנו, כדי להרים אותנו גבוה יותר, כדי להחזיק אותנו כשאנחנו נופלים. בשבילי היא עשתה את זה יותר מסרטים וסדרות וספרים ורשתות חברתיות. פניתי אליה פעם אחר פעם – לא משהו שאני לא עושה בשנים אחרות, אבל השנה נדמה לי שפניתי אליה בצורה יותר נואשת, תליתי בה יותר תקוות. והיא לא איכזבה אותי. לכן התמלאתי כל כך הרבה רגשות כשהרכבתי את 100 שירי השנה של עונג שבת לשנת 2020, רשימה שעבדתי עליה מאז תחילת נובמבר ועכשיו עלתה לאתר וגם לספוטיפיי וליוטיוב. יש שם בפנים עוד כמה תת־רשימות בסגנונות ומצבי רוח שונים, אבל אני לא רוצה להעמיס פה באייטם אחד יותר מדי כשיש כבר פוסט שלם, עמוס בכל טוב, כמה מילים על כל שיר ב־100 (מאה!) ופלייליסטים להאזין להם. חג סיכומים שמח, ואני מקווה שתמצאו ברשימה הזו דברים חדשים לאהוב לצד דברים שכבר אהבתם ויעלו חיוך על השפתיים. מגיע לנו חיוך. [עברית!]
3. רגע לפני הרשימה הגדולה, שידרתי בקצה את החלק השני של תכנית שירי השנה שלי. אם בא לכם קצת הדרכה באוזן. [סטרים]

קרא/י את המשך הפוסט

[ למקרה שפספסתם: עונג שבת חזר ומתפרסם מדי שבוע ]

אני מקווה שאתם יושבים, כי יש לי בשבילכם פרט מידע שיפיל אתכם מהרגליים. מוכנים?

אוקיי, אני הזהרתי: 2020 הייתה שנה מסריחה. אני יודע, לא שמעתם את זה בשום מקום בסיכומי השנה, שלא לדבר על מהלך השנה עצמה. בסדר, בוודאי שאני צוחק – זה כל מה שאנחנו אומרים מאז אפריל. אבל אני לא צוחק, זו הייתה שנה קשה מאוד, פחות או יותר לכולם כולל כולם. לי, בטוח.

במהלך השבועות שבהם ליקטתי ופליתי וערמתי וסיננתי את ערימת השירים העצומה שהפכה בסופו של דבר ל־100 שירי השנה של עונג שבת המונחים לפניכם, שאלתי את עצמי המון שאלות. בכל פעם שעושים בחירות כאלה של שירי השנה נשאלות שאלות, ובראשן, מה הפך שיר זה או שיר זה ל״שיר שנה״ שלי. כאילו, ברור, כל שיר כאן הוא נפלא מאוד בעיניי – אבל יש המון שירים נפלאים, הרבה יותר ממאה, את חלקם שוכחים מיד, את חלקם לוקח שנים לגלות ולהבין שהם נפלאים. מה גרם לי ולשיר הזה להיפגש בשנה הזו ולא להרפות זה מזה?

אז התחלתי להבין ששלוש תשובות עיקריות חזרו השנה שוב ושוב בתשובה לשאלה הזו.

האחת, השיר סיפק לי נחמה, ואלוהים יודעת, וכל אחת ואחד מכם יודעים, כמה היינו זקוקים לנחמה השנה. לשיר שייתן לנו חיבוק ברגע של שפל, שיר שיגרום לנו להרגיש פחות לבד, שיר שיזכיר לנו ברוך את הדברים שנותנים לנו תקווה או את הדברים שחשובים לנו, בין אם הם בהישג ידנו או מחכים קרוב או רחוק מעבר לדלת הסגורה (או לשני מטר מרחק).

השנייה, השיר הזה גרם לי לרקוד, לזוז, לקפוץ, או במילים אחרות, הוא לא הניח לי תחבושת על הפצע הפתוח של 2020 אלא הסיח את דעתי מהכאב בעזרת הנאות הגוף הפשוטות ביותר כפי שניסחו אותן האחיות יוספי: שיר עושה לי לשמוח ולרקוד.

והתשובה השלישית הייתה: היינו צריכים את השיר הזה ב־2020 כדי להזכיר לנו על מה אנחנו נלחמים. בכיכרות, ברחובות, על הגשרים, בפוסטים ובסטוריז ובשלטים ובתרומות, בין אם נלחמנו נגד אלימות ושחיתות או בעד שיוויון וחירות.

אפשר להגיד את זה גם בצורה אחרת. אפשר להגיד שכמעט רוב השירים שאהבתי במיוחד ב־2020 סיפקו לי אחת משלוש המילים האלו: נחמה, מחאה או הרמה. או, כפי שנראה אותן ברשימה הזו כפי שהן מסמנות את השירים: #נחמה #מחאה #הרמה

כתמיד, השנה הזו הייתה מוצפת במוזיקה נפלאה. כל כך מוצפת שכשהתיישבתי בנובמבר לבחור את שירי השנה שלי, עשיתי את זה מתוך פלייליסט ספוטיפיי שאליו זרקתי לאורך השנה כל שיר שאהבתי, שהשמעתי בקצה, ששמתי ב״עשרים שירים מושלמים לעכשיו״. היו בו 538 שירים, וכמובן שכשהתחלתי לעבור על האלבומים שאהבתי ולהוסיף מהם את כל השירים הנהדרים, המספר כמעט הוכפל. כמו תמיד, אני טוען שאם הרגשתם שהשנה לא הייתה מרשימה מוזיקלית – פשוט לא הקשבתם מספיק טוב. אבל מה אני בא בהאשמות עכשיו. הייתה לנו שנה מספיק קשה. בואו נחגוג את מה שיש לחגוג בה.

כאן מאזינים, ומיד אחרי הכפתורים הנאים האלה, תמצאו את כל רשימת השירים עם כל המילים שכתבתי על כל שיר!

כל פלייליסטי הסיכום שלי בספוטיפיי:
הפרופיל שלי בספוטיפיי פשוט כי הכל שם
100 שירי השנה של עונג שבת לשנת 2020
2020 לא מצליחה לישון בלילה
2020 שעת השקיעה הגדולה
2020 הייתה דיסקו!
2020 הייתה מסע מסביב לעולם
2020 יצאה לרחובות להפגין
2020 שירי ההיפ הופ של השנה
2020 נשים עושות קאברים
בונוס מוגזם רצח: …עוד 100 שירים נהדרים של 2020 שחבל לפספס

הידעת?
בחישוב מהיר, הפוסט הזה, הפלייליסטים כולם ותכניות הסיכום בקצה – אני מתבייש להגיד כמה שעות עבודה נשפכו לתוכם בחודש האחרון.
אם הם מביאים לך שמחה והנאה – אפשר ואפילו נעים לתמוך בעונג שבת דרך פטריאון, באיזה סכום שתבחרו, קטן או גדול ככל שיהיה. אני אמשיך לסכם שנים מוזיקליות בכל מקרה, אבל אם תמיכה נשמעת לך טוב, אהיה אסיר תודה מאוד מאוד.

100 שירי השנה של עונג שבת (בסדר אלפביתי):
קרא/י את המשך הפוסט

1. תשמעו, אני לא יודע מילה בפורטוגזית. באמת, אחת. מבחינתי בפתיחת השיר שתיכף נדבר עליו הם שרים את שם חברתי הטובה יעל רוזן (היי, יעל!). זה כמובן לא מפריע לי לאהוב מוזיקה ברזילאית ופורטוגלית, בין אם מדובר בקלאסיקות טרופיקליה מהסיקסטיז או בשירי טראפ שיצאו ממש עכשיו. יש בברזיל סצינת טראפ משוגעת שאולי נדבר עליה מתישהו, אבל היום אנחנו מתמקדים בשיר שנולד בצרפת, אצל מוזיקאי הדיסקו Yuksek (בפספוחט שלו כתוב פייר-אלכסנדר בוסון). אבל יוקסק שלנו בא לבלבל. הוא צרפתי, אבל כותרת האלבום החדש שלו, Nosso Ritmo, היא בפורטוגזית, כמו גם השיר הפותח, "Do beijo". בדרך כלל אני מעמיק חקר, בודק מה העניין שם, ועל מה השיר, אבל הפעם, תשמעו, לא הצלחתי. פשוט כי בכל פעם שלחצתי פליי על השיר, הידיים שלי התרוממו מהמקלדת או מהטלפון והזרועות שלי התחילו להתנועע בצורה לא רצונית לקצב הדיסקו העצל הזה. שיר לקיץ, שיר לחוף, שיר ל־2020 שעוד מעט תחלוף. לא שיר של אקסטזה, של אובדן שליטה על הגוף מרוב ריקוד – פשוט שיר שכולו גרוב חלקלק שאני לא מצליח לעמוד בפניו. [סטרים]

אולי אתם מאלה שלא מגיעים אף פעם לסוף העונג, אז רק תדעו שתמיד יש שם בסוף את הפסקה הזו של איפה אפשר למצוא עוד מהעונג בשאר השבוע: עוד מזה? הירשמו ותקבלו כל עונג חדש ישר למייל. עדכונים כמעט יומיומיים אפשר למצוא בטלגרם של העונג ובסטוריז באינסטגרם שלי. נתקלתם בלינק נפלא? הפליאו לי אותו למייל.
קרא/י את המשך הפוסט