לפני שאנחנו מתחילים, בקשה זעירה: עונג שבת חזר לאחרונה לפעילות אחרי הפסקה ארוכה. לא משנה כמה פרסמתי בפייסבוק וכאלה – לא כל האנשים שאוהבים את העונג או יכולים ליהנות ממנו, יודעים שהוא חזר. אם תקחו עכשיו עשר שניות לשלוח את הלינק לפוסט הזה לחבר/ה או כמה, שלדעתכם העונג יבוא להם טוב – ממש ממש אודה לכם. יודעים מה? תודה כבר עכשיו!
בואו נתחיל:

הייתה זו שנה של תיקלוטים מהבית
1. איזו שנה זו הייתה! כלומר: איזו שנה זו הייתה? לא שאלה רטורית. גם אם ברגע הראשון נדמה שתהיה לנו תשובה אחידה (״גרועה!״), כשעוצרים רגע להרהר בשאלה הזו, עולות המון תשובות. כן, בוודאות שנה די חרא מהמון סיבות. אבל שנה היא אף פעם לא רק דבר אחד. עבורי השנה הזו הייתה קשה, מלאה בעצב וגעגוע, לפרקים ייאוש וזעם, אישיים וקולקטיביים. אבל היא גם הייתה שנה מרגשת להפליא. שנה של תקווה גדולה, שנה של התגלויות מופלאות של חברוּת, חמלה, קירבה, סולידריות, קהילה. היא הייתה שנה של פעמים ראשונות עבור כולנו – פעם ראשונה שנשארנו בבית כולנו בבת אחת, למשל. פעם ראשונה שראיתי הופעה לייב בזום. זה עניין שחשוב לי: מדי שנה בחצי עשור האחרון אני מקפיד לעשות משהו חדש שלא ידעתי לעשות קודם ולשקוע בו לשבועות או חודשים. מגזין, פודקאסט, פרויקטים אישיים. השנה הזו עצרה הכל וסיכלה לי את רוב התכניות. אבל מתוך הסיכול והתסכול הזה נולד משהו חדש, פתחתי ליין מסיבות שבועי באינטרנט. ריקוד בבידוד הפך להיות המגדלור שלי בתקופה הכי קשה עבורי של המגיפה, מרץ עד מאי, כשהניתוק, אי הוודאות, הגעגועים, חוסר הסבלנות וחוסר האונים היו בשיאם. באמת, במהלך שאר השבוע הייתי פשוט אבוד. הסימסטר שלי בדיוק נגמר, לא היה לי שום עוגן, התכנית להיות באותה תקופה בארץ בעונת החתונות ולגמוע קצת חברים ומשפחה התפוגגה כמו כל התכניות של כולם. לא הצלחתי לקרוא, לא הצלחתי לכתוב, פשוט טיפסתי על הקירות. הייתי מקרה סעד רגשי. אבל התחייבתי לתקלט כל חמישי. וכל חמישי היה אור גדול: לא משנה איך הגעתי לעמדה, והרבה מאוד פעמים הגעתי אליה על סף דמעות וייאוש וריקנות, התחלתי שעתיים שבהן הכרחתי את עצמי לעשות, להיות יצירתי, להיות בתוך המוזיקה הכי מרימה שאני מכיר, להיות בקשר בזמן אמת עם אנשים שנהנים ומגיבים ושואלים ומסמסים, ולא משנה כמה רחוקים הם היו – למשך שעתיים הם היו קרובים מאוד. יצאתי מהסטים האלה זורח, בכל פעם מחדש, בהיי אמיתי שפעמים רבות נמשך לתוך שישי ושבת וראשון ושני. זה גם אומר שמדי שבוע, לא משנה כמה קשה היה לי לקלף את עצמי מהרצפה, הייתי חייב לשבת ולהכין מסיבה: לשמוע מוזיקה, לבחור ערימה גדולה של שירים שבא לי לתקלט, להוריד אותם, למיין אותם בתכנת התיקלוט שלי. הצבתי לעצמי משימה לחדש בכל סט, אז כל שבוע ניגנתי גם שירים ששבוע קודם לכן לא הכרתי בכלל. יצאתי לחפש כל הזמן וזה נתן לימים שלי, נטולי הצורה ונטולי המטרה, טיפה צורה, טיפה מטרה – מספיק לאותה תקופה חשוכה. אחד השירים שמצאתי אז ודבקו בי לאורך השנה כולה היה "Coming home" של A-trak, דיג׳יי ומפיק שאני אוהב מזמן ושל Ferreck Dawn, דיג׳יי ומפיק שלא שמעתי עליו קודם. הם מסמפלים בו את "Didn't I" של Darondo, שיר פולק־סול מתוק ויפהפה מהסבנטיז. בכל פעם שאני שומע את "Coming home", זה כאילו מישהו מגביר את הבהירות בעולם. השיר הזה גורם לקצוות הפה שלי לחייך, מזריק לי אנרגיה לגוף, מרקיד לי את הלב. והוא מזכיר לי שבסופו של דבר כן עשיתי בשנה הדפוקה והמבוטלת והתקועה הזו מה שאני עושה כל שנה: קפצתי ראש לתוך פרויקט חדש שכשהתחלתי אותו לא היה לי מושג איך לעשות אותו, וכמו תמיד קפיצת הראש הזו הביאה לתוך החיים שלי משמעות וקירבה וגילוי ויצירה. אז הנה שיר לפתוח איתו עונג. הנה הזדמנות להגיד (שוב) תודה לכל מי שהיה שם בריקוד בבידוד בזמן אמת, ולא בזמן אמת. רק תזכורת: כמעט כל המסיבות זמינות ביוטיוב (חוץ מאלה שיוטיוב חסם מסיבותיו), בערך חצי מהן זמינות כסטים להאזנה במיקסקלאוד, ובסוף הסדרה הכנתי גם פלייליסט ספוטיפיי למזכרת. [סטרים]
2. [2020] אוקיי חבריא, דצמבר פה וסיכומי השנה הגיעו לקצב שיא, כפי שתוכלו לראות ברצף האייטמים הבא. ואני מזמין אתכם לגלול את העונג לצלילי פלייליסט הסיכום החדש שלי ל־2020, הפלייליסט המשמח ביותר שהכנתי מזה זמן רב, פלייליסט 2020 בדיסקו! אמת, אין פה הרבה שירים שהם ממש דיסקו קלאסי של פעם, אלא בעיקר שירים מרימים רצח שיש להם אלמנטים מרכזיים של דיסקו, אבל לא באנו להיות פוריטנים אלא לחייך ולפזז. בשבועות האחרונים חזרתי לפלייליסט הזה בכל פעם שהייתי קצת מבואס – וואלק, 2020 לא מפסיקה להביא לנו סיבות להתבאס – והוא פשוט עובד כמו גלולת מצב רוח טוב. שימו פליי! [ספוטיפיי]

קרא/י את המשך הפוסט

1. אני חושב ש-Doja Cat נכנסה לחיי קצת אחרי שהעונג יצא להפסקה, אז אני לא בטוח שהספקתי לאכול לכם את הראש כל כמה שאני אוהב אותה. לא הייתי מאלה שעקבו אחריה בסאונדקלאוד עוד מ־2014 אבל בהחלט קפצתי על העגלה כשהיא הייתה כבר בהאצה ב־2018 עם הסינגלים שלפני אלבום הבכורה, ובמיוחד "Go to town" המשמח שנכנס אז לשירי השנה שלי ו-"Mooo!" שנכנס לפלייליסט ההיפהופ השנתי דאז. היא הפכה אז לתופעה קטנה והמשיכה לנסוק ב־2019 אבל ב־2020 כבר דוג׳ה התפוצצה לגמרי עם רצף סינגלים ורימיקסים, ובראשם "Say so" (והגרסה שלו עם ניקי מינאז׳) שהפכו אותה לשם שפחות או יותר כל אדם מתחת גיל 30 בצפון אמריקה נתקל בו – השבוע היא גם זכתה באמן השנה ב-American music awards. אבל אפילו זה לא היה השיר הבאמת ענק שהיא הוציאה השנה. "Boss bitch", שהכרתי בזכות תלמידת התיקלוט שלי סיון, הוא שיר שלא בא להיות סקסי או חמוד אלא לפרק את הפאקינג מועדון. אחת הסיבות שאני כל כך אוהב את דוג׳ה קאט הוא שאין לה שום בעיה לעבור משירה לראפ למשחקיות ובשירים החזקים שלה, כמו זה, זה בא יחד עם אטיטיוד, אישיות והמון סוואג. אם אתם עדיין מתפוצצים מ-״212״ של אזיליה בנקס, אז הגיע הזמן להרחיב את התיקייה הזו עם ״212 גירסת 2020״. [סטרים]

קרא/י את המשך הפוסט

1. העובדה שהעונג חזר רק באוקטובר 2020 אומרת שבין היתר, לא זכיתי לחגוג פה בזמן אמת שירים ואלבומים נפלאים בשבוע שבו הם יצאו. ואני בטוח שאם היה עונג שבת במאי האחרון, הייתי עושה פה מסיבה שלמה מ-"Sunshine", קטע מהמם בן 8 דקות של אחד האמנים האהובים עליי בעשור האחרון, Romare. רומר שלנו (מבטאים במילרע כמו אומר, שומר, גומר) הוא מהאמנים האלה שמצליחים לעשות מוזיקה שבבסיסה היא לגמרי אלקטרונית, אבל איכשהו היא אף פעם לא נטולת חום אנושי. יש לזה כמובן הסברים טכניים: הוא משתמש הרבה באפקטים פיזיים (כמו פדלים של גיטרה, בניגוד לדיגיטליים) ולכן לא הכל מדויק ברמת המילישנייה; גם כשהוא קוצץ את הדגימות שלו הן כמעט תמיד מכילות קולות אנושיים וכלים אקוסטיים וחשמליים, בניגוד לסינתזה מוחלטת שהרבה אמנים אלקטרוניים בוחרים בה כדי לייצר צלילים. אבל יותר מכל, תמיד התרשמתי מאיך שהוא בונה את הקטעים שלו, עם דגש גדול מאוד על רגש ודינמיקה של רגש, כלומר איך שהמאזין – או אידיאלית, המאזין הרוקד – ירגיש בתחילת הטראק ואיך הרגש הזה יתעצם או ישתנה לאורך הטראק. מוזיקה אלקטרונית רקידה לימדה אותנו שיש הרבה דרכים לעשות את זה, וחלקן נשמעות לנו מאוד מלאכותיות או אגרסיביות. גם רומר יודע להשתמש בעלייה כשצריך, אבל איכשהו, זה אף פעם לא מרגיש מזויף או מאולץ אצלו, וזה תמיד מביא אותי להתרוממות רוח. "Sunshine" הוא קטע האוס, אז ביחס לשירי רוק ופופ השינויים בו לוקחים זמן, אבל הם לא מפסיקים לקרות והם לא מפסיקים להשפיע לי מיידית על הרגש. ב־1:20 אני לא יכול שלא להרגיש איך החזה שלי מתרומם בהתרגשות כאילו אני מתחיל להמריא. ב־2:40 אי אפשר שלא לצנוח ולהזדקק יחד עם המוזיקה. אין לי באמת את הכלים הטכניים, את התיאוריה המוזיקלית, או את ההבנה בסאונד כדי להסביר איך רומר עושה לי את מה שהוא עושה. אני יכול רק לומר שמהצד הזה של האוזניות, לאיש הזה יש השפעה על הרגש שלי כמו סרטים של דיסני על ילדים. [סטרים. וכמובן שזה יהיה בשירי השנה שלי]

החלה עונת סיכומי השנה! מעכשיו, מדי שבוע אקבץ פה סיכומי שנה מעניינים מרחבי הרשת, מוזיקליים ברובם אבל בוודאי לא כולם. בואו נתחיל:

2. Uncut הקדימו את שאר הסיכומים המז׳וריים ופרסמו כבר עכשיו את 75 אלבומי השנה שלהם. כיאה למגזין מוזיקה מודפס עם פול מקרטני על השער, המקום הראשון הלך, *שייק מיי הד*, לבוב דילן. גם Mojo, עוד מגזין של סוגדי־רוק (על השער של הגליון שלהם החודש מופיעה הלהקה החדשה והמבטיחה הווייט סטרייפס), העניק לדילן את המקום הראשון. זה לא שהאלבום שלו רע, כמו שמעצבן אותי לראות את תגובת הרפלקס האוטומטית של מגזינים כאלה בכל פעם שהאל שלהם מוציא אלבום: הוא יהיה במקום הראשון, או במקום השני, ללא קשר לאיכותו. אני מהמר שגם הרולינג סטון יתנו לו מקום דומה כשיפרסמו את הרשימה שלהם. בשנה מוזיקלית כזו עשירה ומדהימה, זו בחירה כמעט מעליבה. [אנגלית]
3. לעומת, Rough Trade בחרו את 100 אלבומי השנה והעניקו לדילן את המקום המוצדק 87. המקום הראשון שלהם הרבה יותר רלוונטי ומעניין ל־2020, והוא האלבום המוערך והנפלא האחרון של Sault. [אנגלית]
4. הניו יורק טיימס פרסם את רשימת הספרים הראויים לציון של השנה! בקרוב תפורסם גם הרשימת המצומצמת של הכי טובים.[אנגלית]
5. אפרופו ספרים, בון אפטיט עם סיכום הספרים הבאמת חשובים ל־2020, הלא הם ספרי הבישול של השנה, מסודרים לפי סוג הבשלן: זה שרק עכשיו נכנס לבישול, השכן עם מלאי הטחינה בארון, זה שמנסה לאכול רק ירקות, ועוד. רשימה מעוררת תיאבון, פלוס משמחת מאוד בכל הנוגע לפונטים. [אנגלית]

קרא/י את המשך הפוסט

1. בום. באפ. בום. באפ. ככה נשמע לופ בסיסי של היפ הופ מהסוג שמכונה גם, בהתאמה, Boom bap. תוף בס (בום!) ואחריה מכת סנר (באפ, נגיד, למרות שבראש שלי זה יותר קלאק!). פשוט, ישיר, לפרצוף, בסיס יציב שעליו כל ראפרית וראפר יכולים לבנות מגדלים יציבים או רעועים, ישרים או עקלקלים, עם המקצבים של הראפ שיוצא להם מהפה. ואולי זה סוד הקסם של "Look over your shoulder", שיר מהאלבום של באסטה ריימז שיצא החודש אבל הוקלט (ודלף) עוד ב־2015. משתתף בו גם קנדריק לאמאר (ואנחנו מדברים פה על קנדריק מהתקופה של To pimp a butterfly, כן?) והוא מסמפל את מייקל ג׳קסון הילד, כך שמדובר פה במפגש של ענקים, אבל אני חושב שהקסם לא היה קורה אם הביט היה מורכב, מלא חיוּת ושינויים ותתי־שינויים כמו שלושת הווקאליסטים כאן. במקום זאת, הוא אמנם מקושט בכלי מיתר ופסנתר ופיסות קצוצות ומפוזרות היטב של ג׳קסון, אבל הוא צועד יציב מאוד לאורך כל השיר בעוד קנדריק מאיץ, פונה, משנה לפחות פעמיים את מקצב הראפ שלו, שוכח לנשום איזה דקה שלמה; ובאסטה, שגדול מקנדריק ב־15 שנה ובוודאי לימד אותו בעקיפין הרבה מאוד על ראפ, לוקח אותנו לרכבת הרים. וואלק זה אפילו לא ממש חשוב לי על מה הם שרים כאן. אני יוצא לצעוד על המסילה הישרה שבונה הביט היפהפה והישרשר של Nottz ומוצא את עצמי נסחף לגמרי בגרובים המתחלפים והמתנגשים לאורך השיר המטורף הזה. אני מתעורר מהעונג רק בסוף השיר, כשכריס רוק המעצבן מתחיל לצעוק למיקרופון וכל מה שבא לי זה להתחרש לרגע. [סטרים]
2. תשמעו משהו. אני קורא אונליין לא מעט מדי שבוע על מוזיקה ואינטרנט ותרבות, ומביא מזה כל שבוע ראיונות וכתבות לעונג. אבל כמעט כולן באנגלית. לתחושתי הסובייקטיבית מאוד, אני מתקשה למצוא טקסטים מעניינים בעברית על תרבות, אינטרנט, מוזיקה, דברים כאלה. לכן אני מבקש את עזרתכם: נתקלתם בכתבה, ראיון, טור, פוסט בעברית שנראה לכם רלוונטי לעונג? שלחו לי לינק, בבקשה. לא משנה איפה זה התפרסם. [תודה!]
3. יש! לי! מיקרופון! ואני לא מהסס להשתמש בו, אז כבר השבוע חזרתי לשדר תכנית חדשה בקצה עם מילים ועם מיקרופון קבוע וציוד קבוע שמעכשיו לא הולך לשום מקום. יותר מזה, אני חוזר לשדר כל שבועיים, ובדצמבר אולי תכוף יותר כי יש שנה משוגעת לסכם. אז תהיו מוכנים, אבל תתחילו מהתכנית של השבוע כי יש שם דברים שאללה איסתור. [סטרים]

קרא/י את המשך הפוסט