יש אלבומים גדולים. כלומר, יש אלבומים שהם כל כך גדולים שהם אירוע, ושנקשר סביבם קונצנזוס בזמן אמת. אני לא מדבר רק על, ווטאבר, פינק פלויד או משהו. אני מדבר על המאה שלנו. בק טו בלאק של איימי ויינהאוס. פיונרל של ארקייד פייר. שני האלבומים הראשונים של בון איבר. שני האלבומים האחרונים של קנדריק לאמאר. מה שנהדר בלחיות ולהיות מאזין כשהאלבומים האלה יוצאים הוא שזוכים לראות ולשרטט לאורך הזמן את האדוות שההתפוצצות שלהם יוצרת, ולא רק לקבל אותם כמובן מאליו בדיעבד (ברור שכולם מחקים את הביטלס). למשל, לראות איך הסאונד מלא השקט והאוויר מהאלבום הראשון של The xx הדהד בשנים שלאחר מכן אצל ג׳יימס בלייק ואז אצל לורד והתגלגל לרוזליה, למשל. או כמו המקרה שלפנינו: In Rainbows. מי שזכה להיות בהכרה מלאה ב־2007 לא ישכח את ההגעה של האלבום הזה, ובאופן לא מובן מאליו הוא הפך עם הזמן לאלבום מרכזי כמו קיד איי ולדעתי פופולרי ממנו. מה שבטוח הוא שהיה דור שלם של מוזיקאים שהיו אז בדיוק בגיל המתאים כדי לחטוף אותו לפרצוף בתור המפגש המשמעותי הראשון שלהם בזמן אמת עם אלבום של רדיוהד, והאדוות מגיעות עד ל־2020, שנה שבה יצאו שני קאברים שונים בתכלית ומהממים בתכלית לאותו שיר מאותו אלבום של רדיוהד, על ידי שתי זמרות מעולמות שונים לגמרי, שהיו בנות 18 ו־19 כשיצא האלבום (שתיהן, כמה מוזר, נולדו כמעט באותו יום בהפרש של שנה). אחת מהן נפגוש בשיר הסיום. השנייה היא Kelly Lee Owens, מוזיקאית וולשית שנעה על מגוון אלקטרוני רחב שמתחיל בדרים פופ מלודי ונגמר בטכנו מהפנט. האלבום השני שלה יצא השנה והוא לא פחות מפנטסטי, והוא נפתח בלא פחות מאשר קאבר סינתי מסחרר ומרהיב ומשגע ביופיו ושומט לסתות בעיניי ל-"Arpeggi". רדיוהד קראו למקור "Weird fishes / arpeggi", והקאברים מתחלקים ביניהם בשני החלקים של השם. אם יש לכם רמקולים משובחים או אוזניות יקרות, זה הזמן להשתמש בהם. [סטרים]

קרא/י את המשך הפוסט

היום לפני 20 שנה בדיוק יצא לחנויות Stankonia, האלבום הרביעי של Outkast, הצמד מאטלנטה שאחריו ההיפ הופ נשמע אחרת. יש שיטענו שזה האלבום הכי טוב שלהם ואפשר להתווכח על זה, אבל אי אפשר להתווכח על זה שלפני האלבום הזה, לא משנה כמה אאוטקאסט הצליחו (והם הצליחו), הם היו שייכים לחובבי היפ הופ. באלבום הזה, ובמיוחד עם "Ms. Jackson" ו-"So fresh, so clean" הם נכנסו לכל בית בארה״ב ולמצעדי הפופ. העולם זוכר את מיס ג׳קסון, אבל המיוזיק הדס לעולם לא ישכחו את הסינגל שיצא חודש קודם לכן ופוצץ ל־100% ממי ששמע אותו את האוזניים והראש וההגדרה־עד־כה של היפ הופ. קראו לו "B.O.B", ראשי תיבות של "Bombs Over Baghdad" שלוש שנים לפני המלחמה האמריקאית החדשה בעיראק. מה יש בשיר הזה ששינה הכל? מה אין בו?! בניגוד לשירי היפ הופ של אותה תקופה ששייטו בנחת באיזורי 85-100 ביטים לדקה, השיר הזה טס במהירות של דראםנ׳בייס, 155 ביטים לדקה. יש בו גם ריף גיטרה חשמלית רוצח, סקרצ׳ינג (של אותו סקרצ׳ר מאייטם 32), ראפ טירוף של ביג בוי ואנדרה 3000, והוא נגמר בפאקינג מקהלת גוספל על ביט של דראםנ׳בייס למען השם. להבדיל, נגיד, "Ultralight beam" על כל חלקיו וגוספליו לא היה קיים בלי השיר הזה. אני זוכר ששמעתי אותו ב־2000 והעולם שלי התהפך בבת אחת. השבוע לרגל החגיגות יצאה מהדורה מחודשת של האלבום עם כמה רימיקסים סמי־מעניינים, אבל מה שבאמת העיף לי את המוח שם זו גרסת האקפלה ל-"B.O.B". עם כל כמה שהעיבוד וההפקה של השיר המקורי מפוצצת מוחות, זה מדהים לשמוע כמה חזק השיר הזה, כמה הוא פאקינג טייט, כמה הוא דוהר קדימה ב־155 קמ״ש בלי נשימה, בגירסה הערומה שאין בה כלי נגינה אחד חוץ מהראפ של שני ראפרים, שירה וקולות רקע. אם ראפ זו דרך לחקות את הקצב של התופים בעזרת מילים, הקאפלה הזו היא הוכחה: אפשר לרקוד אותה ככה באנרגיה שיא בלי אף מכת תוף אחת! [סטרים]

חבר אמר לי השבוע שהוא נכנס לעונג ולא מוצא את הלינק לתמוך בו. הוא צדק – בטלפון הוא באמת לא מופיע, כי התפריט העליון לא מופיע בטלפון. אז עד שאתקן את זה, הנה תזכורת: אפשר לתמוך בעונג, וזה ישאיר אותו בריא ומשגשג לאורך זמן, ככה שתוכלו לסמוך על זה שבכל שבוע נתון אמצא אפנה זמן לפרסם המלצות בטלגרם, באינסטגרם, בעונג כמובן, לערוך שירים לתכנית בקצה, ולהתעסק בעוד דברים כאלה שיוצאים אליכם ולשמחתי נראה שהם משמחים אתכם כמו שהם משמחים אותי. חלק מהם תמצאו השבוע בעונג. חלק מהם רק בשלבי עבודה מוקדמים ועדיין לא מוכנים להציץ החוצה, אבל הם בדרך. אם אתם רוצים להצטרף לחבורה השמחה שתומכת בעונג בסכומים זעומים מדי שבוע אבל מצטברים להשפעה די רצינית על החיים שלי ומאפשרים לי לעשות את מה שאני עושה (ובראשם תומכי־העל המדהימים דניאל, מעיין חיים ויניב יעקובוביץ׳) – תבוא עליכם הברכה (בצורת עונג חדש מדי שבת, ועוד דברים שמדי פעם רק אתם תקבלו).

קרא/י את המשך הפוסט

לאיזה שיר אני מכור השנה? כל כך הרבה מוזיקה מדהימה ומרגשת ומרימה ומחבקת יצאה השנה, והדבר שאני לא מפסיק לשמוע הוא שיר שיצא לפני שנולדתי. בהכל אשם דן סניית׳, שקורא לעצמו בדרך כלל Caribou ומדי פעם, כשמתחשק לו ממש להרקיד, הוא עוטה את הכינוי Daphni. בסוף שנה שעברה הוא הוציא באנגר היסטרי שנקרא "Sizzling" ונכלל בשירי השנה שלי. קראתי לא מזמן שהוא מקליט שירים תחת הכינוי דאפני רק כשמזמינים אותו לתקלט ואז הוא רוקח איזה משהו מהיר פשוט כדי שיהיה לו משהו חדש לנגן. במקרה הזה הוא לקח את השיר "Sizzlin' hot" של Paradise מ־1981, האיץ אותו, חתך ממנו כמה חלקים, והוסיף קצת ביט, לא הרבה יותר מזה. בגדול, מה שמכונה dj edit, אפילו לא לגמרי רימיקס. והגרסה שלו התפוצצה לתוך חיי ברעש גדול. עד שהגעתי למקור, שכולל גם ברידג׳ וברייק מהממים שלא קיים בגרסה החדשה. והמקור, עם כמה שהוא פתאום איטי, לא חסר לו גרם מהכוח. הוא הצטרף לאסופת השירים הלא־גדולה שכשאני שומע אותם אני לא יכול שלא לחייך, ולא יכול שלא לרקוד. איזה פ׳אנק! איזה גרוב! רותח, לוהט, מבעבע! צריכים הרמה של קצוות הפה לחיוך גדול? שימו פליי עכשיו. [סטרים]

קרא/י את המשך הפוסט

אני מודה, יש לי איזו פיקסציה לנינה סימון. יש סיכוי שהיא הזמרת האהובה עליי, לא מתחייב. בשנה שעברה, כשהיה פה הכי חורף, ניחמתי וחיממתי את עצמי בהרכבת פלייליסט נינה סימון האולטימטיבי עבורי, אחרי שבערך חודש שמעתי כמעט רק נינה סימון (הידעתם? בעמוד של אמן בספוטיפיי אפשר לעשות פליי על שיר כלשהו ולבחור שאפל וכל הדיסקוגרפיה תתנגן בערבובייה. אצל סימון מדובר בימים אם לא שבועות רצופים של אושר). אחת מהסיבות הרבות שאני אוהב אותה הוא שהיא יכולה במסגרת אלבום אחד לחרוט כעס חברתי מדמם על הפנים של המאזין שלה, לספר לו סיפור, לערסל אותו ברגע עצוב, או לעשות את מה שהשיר הבא מדגים: להיות חרמנית אש בלי להתנצל. יש לי חיבה גדולה לשירי ג׳ז, בלוז ופופ של פעם שהם בלי ספק על סקס אבל הם לא יכולים להגיד את זה בצורה מפורשת כמו שאומרים את זה בפופ של היום, אז הם ממציאים יופמיזמים חמודים: ״שים לי קצת סוכר בקערה״, ״אחוז אותי חזק״, כאלה דברים. "Gimme some", שכתב מי שהיה אז בעלה של סימון, הולך על הגבול הכי חיצוני של המשחק הזה, עם תיאורים שטכנית אפשר לטעון שהם נקיים אבל פרקטית אין אדם בוגר אחד שלא מבין. ״Come on over here and fill my cup, love me so hard I can't stand up״, או ״I like fried chicken, you know it's true, but there's no sweeter meat in the world than you״. כמה טוב לשמוע אישה שרה בכזו אנרגיה ברורה, לא מתנחמדת או מתקתקה, על כמה שהיא חרמנית – ב־1965, במצעדי הפופ! ומי שמכיר את הביוגרפיה של סימון יודע שאישה חסודה וצנועה היא לא הייתה. [ספוטיפיי]

מה לשמוע השבוע, אתם שואלים? למה אתם מתחילים עם השאלה הכי קשה אבל. תקשיבו, שבוע משוגע של מוזיקה חדשה! אלליי, מאיפה להתחיל? בואו ננסה:

קרא/י את המשך הפוסט

או, היי.
שמעתי שיש לך קצת זמן פנוי ובדיוק גמרת את כל נטפליקס, אז כתבתי לך עונג שבת חדש. ונראה לי שמעכשיו יהיה אחד כזה כל שבוע.

אז מה נשתנה?
הרבה דברים, שיתגלו בזמנם האיטי, הבלתי מתחשב. אבל בתור התחלה, הזמנים השתנו והתרגלנו שדברים טובים באים אלינו ולא אנחנו אליהם. לכן מהיום, אפשר אבל לא צריך להיכנס לעונג כדי לקרוא את העונג השבועי במלואו. הירשמו כאן והוא יגיע אליכם, כולל הכל, מינוס הפונטים היפים, ישר למייל. (אפשר גם להירשם לניוזלטר התקופתי האישי שלי)

…שנתחיל?

לפני 11 שנה יצא האוסף הכפול Dark was the night, אולי האוסף האהוב עליי. יזמו אותו האחים דסנר מהנשיונל, והם שלחו זרועות לכל אמן אינדי מעניין שהכירו באותה תקופה בארה״ב. מעבר לזה שזה פרויקט מוזיקלי אדיר, מדובר בסנאפשוט מדויק ומרתק של סצינת האינדי־פולק האמריקאית ברגע שבו היא גאתה. האלבום הכפול של פרויקט הגל השני, שיצא עכשיו פה בישראל 2020, הוא בדיוק זה. הניע אותו רועי ריק מהקולקטיב ועם או בלי להתכוון, הוא יצר תמונת מצב מדויקת של קרם האינדי הישראלי של עכשיו: תומר ישעיהו, יוגי, איה זהבי פייגלין, שי צברי, גלעד כהנא, טדי נגוסה, מיקה שדה, חברים בג׳יין בורדו, האנג׳לסי, לולה מארש ועוד שמות פחות ידועים שעומדים מאחורי הקלעים של הרבה מאוד מהאינדי־על־גבול־הפופ של ישראל. זה פרויקט מדהים, נסי, מלא שירים מרהיבי יופי, יופי שנוצר אולי בזכות ולא למרות העובדה שהם כולם נוצרו מהר מאוד ותוך כדי תנועה וסגר וקורונה. והוא מגלה עוד משהו: אם מישהי רוצה לשרטט את מסלול השינוי הגדול ביותר באינדי הישראלי ובפופ הישראלי (אך לא ברוק הישראלי) בחצי עשור האחרון, הרי שמדובר באותו השינוי: את האלבומים שהמוזיקאים האהובים עלינו חורשים בבית הקליטו בעיקר אמנים שחורים. אם בניינטיז ובעשור הראשון של האלפיימז רוב אמני האינדי והפופ שמעו והושפעו מאמנים לבנים (מרדיוהד ופיונה אפל ועד The xx וארקייד פייר), הרי שחלקים גדולים מהגל השני מבהירים, לפחות לי, שהם אולי מנגנים על גיטרה אקוסטית על הבמה, אבל בבית הם שומעים את ליזו, טיילר דה קריאייטור, צ׳יילדיש גמבינו, Thundercat, קנדריק, Toro y moi, קרדי בי, אנדרסון פאק, פלה קוטי. אחרת, איך תסבירו את זה שאיש ג׳יין בורדו ולולה מארש, מתי גלעד, אחראי להפקה של ״הנחיות חדשות״ של גון בן ארי והגל השני? ״הנחיות חדשות״ הוא מתחרה חזק רצח על שיר השנה שלי 2020. שיר שבכל סיבוב שלו אני מגלה בו עוד משהו. מילולית, הוא נשמע לרגע כמו ניסיון לדחוס כמה שיותר רעיונות לשיר אחד ולרגע כמו הארה נבואית; רגע זה נשמע כמו ראפ פואטי משוכלל ורגע כמו תגובה בפייסבוק. הלחן? ברגע הראשון חסר צורה, בהאזנה החמישית מתגלה תבנית חוזרת ולא מובנת מאליה של חלקים מחוברים. וזה מה שעושה אותו בעיניי לכל כך מבריק, כל כך עכשיו, כל כך ממכר עבורי. הוא משוכלל מספיק כדי להיחשב שירה, ומדובר מספיק כדי להיות סטריט, ומה יותר ראפ מזה. וכן, אין ספק שרוחו של מק מילר ז״ל מרחפת על הווייב כולו, ובכל זאת מדובר באחד השירים הכי מקוריים ששמעתי בעברית. [בנדקאמפ, סאונדקלאוד]

קרא/י את המשך הפוסט