10 באפריל 2021

עונג שבת: הרפתקה באקראי

בילי קובהאם

openlineבדרך כלל זה לא משנה לי, אבל השבוע אני מקווה מאוד שיש לכם מנוי ל״הארץ״ כי בן שלו כתב כל כך מדויק ויפה על Blue lines, אלבום הבכורה פורץ הדרך על אמת של Massive Attack שיצא לפני 30 שנה ויומיים, ששווה לשלם מנוי לחודש אחד רק כדי לקרוא את זה ולחזור לאלבום הפנטסטי הזה כדי לחגוג לו יומולדת (אפשר, במקום זה, פשוט לנגן את האלבום). אני לא יודע אם אתם/ן זוכרים/ות, או בכלל יודעים/ות או מתעניינים/ות, אבל זה האלבום שהמציא את הטריפ הופ – 3 שנים לפני שנת המפץ של הטריפ הופ, 1994, שבעקבותיה הומצאה התווית ״טריפ הופ״. יש לי הרבה מה להגיד על האלבום הזה ונדמה שכמעט את כל ההרבה הזה כתב טוב ממני. יש לי המון מה להגיד על טריפ הופ, סצינה מוזיקלית שאני אוהב אהבת נפש לא מפתיעה בשביל מי שגדל ישר לתוכו (ב־1994 הייתי בן 12 ועם אח גדול סקרן מוזיקלית). אבל אני רוצה לקחת את סוללת הפנסים שהפנה בן שלו אל האלבום הזה בצדק ולהפנות מתוכו זרקור קטן לכיוון אחר לגמרי. 19 שנה לפני האלבום הזה יצא אלבום אחר בסגנון אחר ובמקום אחר. קראו לו Spectrum והקליט אותו מתופף הפיוז׳ן בילי קובהאם. ותקשיבו, זה אלבום פאקד אפ לגמרי. זה אלבום מהסוג שרוב המאזינים שלו הם מתופפי ג׳ז בעצמם. יש בו קטעים שלמים שיישמעו למאזין הסביר כמו חתול מנסה לתפוס צעצוע בתוך מערכת תופים. אבל יש בו גם שילובים מדהימים של תיפוף ג׳זי וגרובי ופ׳אנקי עם גיטרות של רוק ועם כלי נשיפה ויש בו סול ופ׳אנק ובלוז ועוד המון דברים מרתקים. ויש בו גם קטע של 9 וחצי דקות בשם "Stratus", שכל 3 הדקות הראשונות שלו הן תעלת מגן מלאה תנינים שנועדה למנוע מכם להגיע לארמון. כאילו, לכו על זה, תנסו להאזין להן ברצינות (לא חוכמה אם אתם/ן מתופפי/ות ג׳ז). הארמון מגיע ב־3:05, אז מכת התוף ההחלטית הראשונה בשיר נותנת את הקיו לליין הבאס המתגלגל, האינסופי, הבשרני, המהפנט, של לי סקלאר. מתחשק לי לנעוץ את השיניים בליין הזה (וזה בדיוק מה שעושה הגיטריסט, טומי בולין). אני מניח שזה מה שהרגישו מאסיב אטאק ב־1991 כשדגמו את הליין הפשוט והמושלם הזה והניחו בעזרתו את הבסיס לשיר "Safe from harm", היהלום שפותח את Blue lines, השיר שהכיר לעולם את הסאונד החדש מבריסטול ששינה את הניינטיז ב־8 באפריל 1991. מזל טוב, אלבום נהדר! [עברית]


הראפר הנהדר DMX מת אתמול בגיל 50, כפי הנראה ממנת יתר והתקף לב. איזה בזבוז. [אנגלית]


חמישי בחצותחמישי בחצות עשיר ומגוון מאוד השבוע.

מה בתפריט? קודם כל, יש ערימה יפה של אלבומים חדשים ומסקרנים – באייטם הבא. אבל יש גם שירים חדשים, מחודשים או מעורבבים מחדש מ… (לוקח נשימה עמוקה)

Doja Cat עם SZA, ברי סחרוף, ג׳ורג׳ה סמית׳, Darkside, שני קטעים חדשים של Sampa the great (אחד מהם עם טוני אלן!), פרינס (!!!), ליאון ויינהול, רוז׳ין מרפי, Iron & Wine, דמיאן ג׳ורדו, Solomun, Bowerbirds, איאן בראון, רוסטאם, פרדי גיבס, פול וולר, London Grammer ועוד מלא מלא מלא. [ספוטיפיי!]


אלבומים חדשיםוהפעם, שני חלקים נפרדים לרשימת האלבומים החדשים והמעניינים שיצאו השבוע! אלבומים חדשים לאמנים מפורסמים, ואלבומים חדשים לאמנים מצוינים שאולי לא הכרת קודם!

מה שנקרא: צ׳וז יור און אדבנצ׳ר.

נראה לי ששמעתי עליהם:

האחים רמירז חזרו! עם אלבום הרבה יותר מהורהר ויפה והרבה פחות רקיד מקודמיו, ואין לי בעיה עם זה! ◼︎ הגיע סופסוף האלבום המלא של יוגי, הלא הוא יוגב גלוסמן המחונן והנפלא ◼︎  אחרי סכסוך הבעלות והזכויות המדובר, טיילור סוויפט הקליטה מחדש את כל האלבום שלה Fearlesss, שיצא במקור ב־2008 ◼︎ אלבום חדש וכייפי מאוד לקולקטיב ההיפ הופ המעולה Brockhampton ◼︎ מלך החלקלקות מיגל באי־פי קצר ומצוין – הרביעי ברצף שיצא השנה ובטח ייאסף באלבום שלם ◼︎הצמד האלקטרוני הכביר Modselektor לא נחים לרגע והוציאו השבוע את Extended והוא אכן אלבום חדש ומורחב ◼︎ סופיאן סטיבנס הכריז על אלבום מחומש(!) שהוא הקליט השנה אחרי שאביו הביולוגי מת. החלק הראשון, כולו אינסטרומטלי, יצא השבוע.

יש, שמות חדשים להכיר:

◼︎סאמבה טורה, כמו מוזיקאים אחרים ממאלי שחולקים את שם המשפחה שלו (ויו פארקה טורה, עלי פארקה טורה), מנגן את הגיטרה הטוארגית המפורסמת שהכרנו אצל טינאריוון וחבריהם – כזו שכל כך דומה לבלוז ישן שיש טענות שהבלוז והיא נולדו מאותו שורש אפריקאי, ושהיא למעשה הקדימה את הבלוז. האלבום החדש שלו, Binga, ייקח אתכם/ן למדבר.

◼︎ רומי מור הוציאה אי־פי בכורה, ואם אהבת זמרות היפ־הופ־סול מהשנים האחרונות בארה״ב ובא לך לשמוע ניסיון לעשות משהו כזה בעברית – בעיניי זה ניסיון מוצלח. ״לא עצובה״ נשמע קצת כאילו דיקלה גילתה את רוזליה.

◼︎ אלבום חדש לצמד המרתק של ריהאנון גידנס ופרנצ׳סקו טוריסי, שמנסים למצוא נקודות חיבור בין מוזיקה איטלקית וים־תיכונית עממית למוזיקה אפרו־אמריקאית שורשית.

◼︎ איזה כיף לגלות לראשונה אמנית שיש לחלק מהשירים שלה 200 מיליון האזנות בספוטיפיי. Mon Laferte היא זמרת צ׳יליאנית שמצליחה לאללה בצ׳ילה ומקסיקו עם תערובת של סגנונות ישנים וחדשים, אבל האלבום החדש שלה מבוסס כולו על מוזיקה עממית, תחשבו מריאצ׳י, תחשבו רוזליה, תחשבו גיטרה אקוסטית וחצוצרות.

◼︎ בזכות נמרוד הגעתי לאלבום המצוין של Silver Synthetic, רביעיית בנים מניו אורלינס שעושים פולק־רוק אמצע הדרך סבנטיזי נפלא, מה שמכונה גם Heartland rock (תחשבו טום פטי, נגיד) שמזכיר לי קצת דברים שגם BNQT עשו. כיף לי!

◼︎ נתקלתי בשיר אחד של cehryl – זמרת שניכר שהיא כותבת ומפיקה את כל השירים שלה בעצמה, ויש להם קסם ביתי מתוק – ומיד אהבתי, ורגע מאוחר יותר גיליתי לשמחתי שהוא חלק מאי־פי חדש.

◼︎ Sheep, Dog & Wolf הם לא שלישייה אלא בחור אחד ויחיד בשם דניאל מקברייד, והאלבום החדש שלו מעניין ויפה ונשמע בדיוק כמו שהייתם/ן מצפים/ות שיישמע אלבום פופ של אמן שהוכשר כסקסופוניסט קלאסי. יש פה רגישות ונגישות פופ מוצלחת מאוד אבל השירים מורכבים מצלילים מסורתיים של ג׳ז ומוזיקה קלאסית. תחשבו סאן לאקס בלי הזוויות החדות.

◼︎ השבוע יצא אלבום הופעה של זמרת שאני אוהב כבר יותר מעשור אבל אף פעם לא ממש פרצה את תקרת האינדי היא אלילה דיאן. לרוב, אלבומי הופעה לא מעניינים אותי במיוחד. אבל זה לא אלבום הופעה רגיל. יש פה צ׳לנית וכנרת, יש פה אינטימיות וצלילות יפהפיה, וזה נשמע כמו אלבום אקוסטי מהמם ולא כמו הופעה, שלא לדבר על השיר האחרון שבכלל הפיל אותי לגמרי.


אינדינגב 2021היינו רעבים, אה?! אחרי הביטול ההגיוני והצפוי ועדיין שובר הלב של אינדינגב 2020, לא הספקתי אפילו לספר לכם פה שנפתחה המכירה המוקדמת לאינדינגב 2021 וכבר אזלו כל הכרטיסים. אני חוזר שנית: אזלו הכרטיסים לאינדינגב 2021, לפני שבכלל הוכרז מי יופיע. זה סימנו של פסטיבל גדול באמת! היצירה של מקום וזמן כל כך מיוחדים ומושכים שלקהל יש אמון מוחלט שהליינאפ יהיה נהדר ושיהיה כיף. הפסטיבל ייערך השנה מה־30 בספטמבר ועד ה־2 באוקטובר. בקרוב תיפתח מכירה מוגבלת של כרטיסים ליום יחיד, אז קפצו להירשם כדי לקבל הודעה כשזה קורה ואולי תצליחו להגיע לפסטיבל. [וואאאאאא]


הקורא הנחמד גיא (לא אני, נו) כתב השבוע בתגובות לטלגרם של העונג, ״בניסיון לגמילה מרשתות חברתיות חשבתי על כפתור I feel lucky בעונג, שלחיצה עליו תגריל משהו נחמד לקרוא מהארכיון״. והארכיון מכיל כבר איזה 15 שנה. שנים שאני חושב על זה אבל לא עושה כלום, אז תודה לגיא (האחר, נו) על הדחיפה. מהיום יש בתפריט הראשי של האתר כפתור ״אקראי״. אם את/ה קורא/ת בטלפון, אז… אולי כדאי שאחזיר את התפריט לטלפון באמת. [עונג]


כיף נורא: אלה בדיוק 60 שניות על המקורות של מוזיקת סקא. לא הספיק? הנה עוד 60 שניות על ההבדל בין סקא ורגאיי. [וידאו]


מי פה היה בהופעה האחרונה של מרסדס בנד בבארבי? כי יש מצב שהפרצוף שלכם בניו יורק טיימס. [אנגלית]


ההרכב הישראלי הפנטסטי 3421 לא הוציא שומדבר כבר 3 שנים, אבל הם לא יכלו להתעלם מהעובדה שיום שבת האחרון היה 3.4.21. לרגל החג הספציפי מאוד הזה, הם שיחררו לבנדקאמפ 4 שירים מתוך אלבום חדש, שיצא במלואו בסוף יוני ויכלול בין היתר קאברים לרדיוהד וללדין(!) והופעות אורח של רועי כפרי ואסתר רדא. קטע הפתיחה מזכיר בקטע טוב את הפסנתר של "Pyramid song"! [בנדקאמפ]


מכירים/ות את זה שאתם שומעים על הדיון סביב משהו הרבה לפני שאתם מגיעים לדבר עצמו? זה לא תמיד הייפ, כי הייפ זה חיובי. שמעתי תגובות, ותגובות לתגובות, לראיון ב״הארץ״ עם גון בן ארי שבוע ומשהו לפני שהגעתי בכלל לקרוא אותו. ואחרי שקראתי אני בעיקר תוהה: מה הרעש, you guys? יחסית לבנאדם שפתח סדנאות רוחניות, ניכר שמדובר בגורו הכי פחות מזיק, הכי פחות ציני ואפילו הכי פחות מגלומני שאני זוכר, עם שני דברים שבדרך כלל אין לאנשים שממצבים את עצמם כגורו: מודעות עצמית וביטול עצמי. גם אם אתם לא מאמינים לכל זה, אפשר לחשוב, צ׳יל דה פאק אאוט. בכל אופן, מה שמבאס אותי באמת בראיון הזה הוא לא הרוחניות ולא הקבלה ולא הייחוס המשפחתי או המיתולוגיה העצמית – זה שלא מדברים פה כמעט בכלל על האלבום המעולה של בן ארי עם מקהלת זולת. אל תתנו לכל הדיבור סביב הרוחניות למנוע מכם לשמוע את האלבום המבריק הזה, בבקשה. [עברית, מאחורי חומת תשלום; סטרימים]


נגה ארז

ואם כבר סערות בכוסות תה זעירות של אינדי,

מסתבר שאנחנו צריכים/ות לדבר רגע על נגה ארז.

למעשה, מספיק אנשים ונשים מדברים ומדברות על נגה ארז, אז לא חשבתי שיש סיבה להוסיף גם את קולי לדיון. למעשה, לא חשבתי שיהיה דיון, ובמובן מסוים אין דיון, יש קונצנזוס: הביקורות עפות עליה. לא רק בארץ, אף על פי שכל ביקורת שקראתי בעברית על האלבום החדש, Kids, הייתה לא פחות ממהללת – אבל אולי זו לא חוכמה, כי עולם הרפרנסים של הפופ הישראלי מצומצם והרבה מהמשתתפים בו מקבלים מראש הנחת אמן מקומי. אבל גם בעולם, האלבום החדש של ארז זוכה לחיבוק שאני לא זוכר שראיתי לאף אמן, אמנית או להקת פופ מישראל. The Quietus, לא מגזין שולי או רכרוכי, קרא לו אלבום הפופ של השנה. היא מופיעה בעוד שבוע בתכנית של ג׳ימי קימל. בילי אייליש וגם אחיה פיניאס, בהזדמנויות שונות, הרימו לה בטירוף בסושיאל שלהם. NPR בחרו בו כהיילייט. NME עפו על המופע המשודר שלה.

אבל יש דיון, דיון סוער אפילו, בקהילת האינדי הישראלית. בקרו בכל אחד מהלינקים בפסקה הקודמת לביקורת ישראלית וקראו את התגובות ותראו מיד. בקבוצות פייסבוק המצב היה חריף יותר. ההאשמות חוזרות שוב ושוב: אוברייטד, לא אותנטי, חקייני, משעמם, ריקני – או אם לצטט את אחת התגובות שראיתי בפייסבוק: הרגשתי ששמעתי פרסומת באורך אלבום שלם לנגה ארז. הדיון היה כל כך רועש שהוא גלש עד אליי. אני נשבע שאני לא ממציא את זה, אבל כמה קוראים וקוראות, כאילו, מספר שגדול יותר מאחד, שלחו לי השבוע שאלה במייל או באינסטגרם: ״תגיד, מה אתה חושב על נגה ארז?״

אז מסתבר שאנחנו צריכים/ות לדבר על נגה ארז? לא יודע. בכל מקרה, הנה מה שאני חושב:

אני חושב שהיא ממש, ממש, ממש אחלה. אני חושב שבכל מה שקשור לרמת ההפקה, גם הצלילית וגם החזותית, ארז ושותפה ובן זוגה רוסו הציבו פה רף חדש ועדכני מאוד שעכשיו כל הפופ הישראלי יצטרך להתאמץ כדי לעמוד בו. לא כל האלבום סוחף אותי, אבל אני חושב שכמה שירים מהאלבום הזה – "Views", "End of the road", "Bark loud", "Fire kites" – הם תענוג אדיר ואם אני שם אותם בסלון בווליום הנכון אני בהכרח רוקד ונורא, נורא כיף לי, דבר שבדרך כלל לא קורה לי עם פופ ישראלי שהוא לא בבירור ראפ או בבירור פופ מזרחי. ומכיוון שהאלבום הזה מכוון בבירור לקהל שלא מדבר עברית, אני גם עף על הרגעים שבהם היא זורקת מילים בעברית לתוך השירים.

האם כל השירים שלה גאוניים בעיניי? לא. האם זה אלבום מופת בעיניי? לא. האם כל השירים באלבום מתעלים בעיניי על סך ההשפעות הברורות שלהם? לא, וזה ממש בסדר – זו רק דעתי כמאזין יחיד ספציפי עם טעם מאוד ספציפי, אין לה משמעות בשיחה והיא בוודאי לא צריכה להשפיע על מה שאת/ה חושב/ת על המוזיקה של נגה ארז, בין אם אהבת או לא אהבת.

אני חושב שאלה בקהילת מאזיני האינדי הישראלית שזועקים זיוף, שעמום, חיקוי וכו׳ – פשוט, תקשיבו, חמודים, זה לא אלבום בשבילכם. זה אלבום פופ, הוא נוצץ, הוא מלא באטיטיוד, הוא מלא במשחק – גם במובן של playful וגם במובן של acting – בדיוק כמו שפופ טוב צריך להיות. רוצים וידוי כן ונוגה על רקע גיטרת לו־פיי, סבבה, יש מזה, אבל לא פה. זה לגמרי סבבה לא להתרשם ואפילו להשתעמם מהשירים של ארז, הכל קול. לא כל אמן מדבר לכל מאזין וזה הגיוני. למה זה כזה סיפור?

למעשה, אני חושד שזה סיפור כי אני חושד ש־100% מהאנשים שמתרגזים ומגיבים הם אנשים שהרגישו קודם, בטעות, שנגה ארז היא ״שלהם״ ופתאום היא לא. אבל ארז לא השתנתה. היא תמיד עשתה פופ אלקטרוני, תמיד כתבה באנגלית, תמיד ערבבה ראפ ושירה, תמיד שאבה השראה מדאבסטפ ומזרמי פופ וראפ שלהטו בשנים האחרונות (האלבום החדש לא כזה שונה מהאלבום הקודם מ־2017, הוא רק שיכלול והידוק שלו) ותמיד הציבה לעצמה רף גבוה. אבל היא תמיד עשתה את זה בדרכה במדינה שאתוס הפופ־באנגלית שלה בעייתי ולקח לה זמן להצליח. בזמן הזה שהיא עדיין לא המריאה היא, ביי דיפולט, נחשבה ״אינדי״ והופיעה באירועים של קהילת האינדי. ועכשיו היא לא. עכשיו היא מצליחה בחו״ל אז כל מי שלא התלהב מההופעה שלה באינדינגב לפני שנתיים אבל לא עשה מזה עניין פתאום מקפיד לצעוק שהוא לא מתלהב. אבל היא אותה נגה ארז, שעושה את אותה מוזיקה, והמוזיקה הזו הייתה ועודנה הרחבה של ההגדרה הצרה של פופ, שמזמן לא רלוונטית.

אז מה אני חושב על נגה ארז? שהיא ממש אחלה, ושאם לא אהבת את האלבום שלה, זה כל מה שזה. אלבום שלא דיבר אליך. אני בוחר לשמוח ולהתרשם ולחגוג את ההצלחה שלה ואת הרמה שאליה אמנית יוצרת ישראלית מגיעה, אבל אם זה לא בא לך בטוב, וואלק אפשר פשוט… לשים אלבום אחר. [סבבה? אפשר להמשיך?]



חבר שלי Duckwrth המעולה הקליט טייני דסק שכולו שירים חדשים, כחלק משיתוף הפעולה של NPR עם פסטיבל SXSW שמתקיים השנה אונליין. חלקלק כל כך, תיזהרו לא להחליק. [יוטיוב]


ו-clipping צילמו גם הם טייני דסק ולקחו את זה פשוטו כמשמעו: הם יצרו שולחנות זעירים, מיקרופונים זעירים וכלי נגינה זעירים במיוחד להופעה הזו. כה קטון! [טיוב]


גם Steady Holiday, הפרויקט של דרה בבינסקי, צילמו טייני דסק והוא הכי ביתי שראיתי עד כה: היא ליטרלי יושבת בסלון ליד האח עם הכלב שלה ושרה, וחברי ההרכב שלה מצטרפים מהמרפסת. יש גם הופעת אורח של המדפסת שלה! זה הכל מתוק מאוד, וגם ארבעת השירים שהיא מנגנת מהאלבום האחרון שלה, נהדרים. [טיוב]


מעצב/ת? את/ה תעוף/י על זה: סריקה באיכות גבוהה של מדריך צבעים מ־1692, לא, זו לא טעות הקלדה, זה מלפני 329 שנה. [פיקסלים]


[תודה ללירון] אנחנו אוהבים/ות לחשוב שאנחנו בינלאומיים/יות, מחוברים/ות לאינטרנט ולכן כל הגבולות המדיניים והשפתיים לא משנים – אפשר לשמוע הכל מכל מקום בכל שפה! אבל בפועל, זה לא מה שאנחנו עושים/ות, בטח לא כחברה. פרויקט חדש וחמוד מאוד של הפודינג מראה לכם איך נראית הבועה המוזיקלית הגיאוגרפית שלכם/ן, וגם עד כמה היא שונה מבועות פופ דומות במרחק קטן מאוד. צאו לגלות את הלהיטים הכי גדולים כרגע בקפריסין, ביירות, ליסבון, או בערים שונות ברוסיה (אותו להיט, הרוסים משוגעים). [אנגלית, יוטיוב]

פנים. יום. זיכרון. הוא פרויקט סרטי האנימציה השנתי ליום הזיכרון של בית אבי חי לשימור סיפורים וזיכרונות של משפחות שכולות וישראלים שמתו כחיילים. גם השנה הוא הוסיף סרטונים חדשים שכדאי ומומלץ לראות באתר שלהם. [עברית, וידאו]


שיט, לא שמרתי קרדיט למי ששלח לי את זה – אז קודם כל סליחה, ואחר כך תודה על העדכון שבפסטיבל הסרטים היהודי של מיאמי הולכים להקרין אונליין את הסרט התיעודי על צ׳רלי מגירה, וניתן להניח שאם תירשמו שם מראש (בחינם) תוכלו לצפות בו. לרגל העניין, עלתה גם כתבה על מגירה ועל יוצר הסרט במיאמי ניו טיימס. [אנגלית]


[תודה לנמרוד] שבזכותו הכרתי ובאותו הרגע גם התאהבתי במולי לואיס, שהיא שרקנית. לא החיה, התפקיד המוזיקלי – היא שורקת. אנדרו בירד מנגן ושר ושורק. לואיס רק שורקת! ועושה את זה פנטסטי. אלבום הבכורה בדרך, והקליפ הקאמפי של "Oceanic feeling" מארח גם את ג׳ון סי. ריילי כמלך הסקס(ופון). [טיוב]


אם אתם רוצים להקשיב לאנשים שמבינים בפופ מדברים על פופ, לאמריקאים יש את הפודקאסטים Popcast ו־Switched on pop ועכשיו גם לנו יש שתי תכניות חדשות בעברית על פופ! האחת היא פופטוק, של לבנת בן חמו ודורון מדלי בגלגלצ (ספוטיפיי), שבכל תכנית משוחחים במשך שעה וקצת על נושא אחר באחורי הקלעים של הפופ – זכויות יוצרים, יחסי ציבור, ריאליטי מוזיקה, דברים כאלה. התכנית השנייה היא פופ־אפ, של אלעד בר־נוי בכאן (ספוטיפיי), שהיא יותר מגזין אקטואליה שבועי שמתמקד בתרבות הפופ בלבד – בעיקר מוזיקה (ליל נאס אקס, ג׳סטין וזהבה בן כיכבו בפרקים האחרונים) אבל גם נושאים אינטרנטיים, ויראליים ואחרים. [סאונדים!]


וואאא עפה לי חתיכה מהמוח: האפקטים החזותיים בפרסומת היפנית הזו נעשו בלי CGI. [טיוב]


עמיר לב יושב לשיחה עם רועי חסן. תמיד תענוג לשמוע את עמיר לב, בין אם הוא שר, מדבר או משתעל בין שירים. [סטרים]


זה לא חדש אבל לא הייתי פה בסוף 2019 כדי לחגוג את זה: פיצ׳פורק הזמינו 22 מוזיקאים מעניינים לבחור כל אחד את אלבום העשור שלהם, ומשום מה זה נורא משמח אותי. [אנגלית]


בשבוע שעבר שלחתי מהדורה של הניוזלטר ״הפתעות מגיאחה״ שדיברה על המיתוס הזה שלפיו אמן צריך לסבול כדי ליצור אמנות טובה. ההקצנה של המיתוס הזה היא מיתוס מועדון 27, מועדון דמיוני שכולל מוזיקאים מוכשרים ומצליחים שכולם מתו במקרה באותו הגיל. השמות המוסכמים על כולם הם ג׳ימי הנדריקס, ג׳ניס ג׳ופלין, קורט קוביין, איימי ויינהאוס וג׳ים מוריסון. המהדרין מוסיפים גם את רוברט ג׳ונסון, בריאן ג׳ונס, ואפילו את בסקיה. זה לא באמת משנה מי ״החברים במועדון״. האתוס ברור: הגדולים באמת מתים מוקדם (במקום, נגיד, מי שמת מוקדם, לא זכינו לקבל ממנו את כל האלבומים הבינוניים של אמצע הקריירה, את הדעות הבעייתיות של גיל המעבר, את היציאה מהאופנה). למרבה השמחה, בשנים האחרונות נשמעים לא מעט קולות רמים שמנסים להשתמש במועדון 27 לא כדי להנציח את המיתוס המסוכן של האמן המיוסר והמוות הצעיר אלא כדי למוטט אותו ולהזכיר לכולנו שבעיות סמים, מחלות נפש, מערכות יחסים מתעללות, אובדנות ודיכאון הם כולם דברים שרבים מאתנו חיים איתם אבל לא חייבים לחיות איתם לבד ובטח לא חייבים למות מהם.

אחד הארגונים האלה הוא Over the bridge, ששם לעצמו למטרה לעודד מודעות ולתת תמיכה לעושר של התמכרות והתמודדויות נפשיות בסצינת המוזיקה. לאחרונה, הארגון שיתף פעולה עם חברת AI כדי ליצור פרויקט מרתק: ההקלטות האבודות של מועדון 27. לא אבודות כמו ״מצאנו בארכיון״ אלא אבודות באמת – השירים שהמוזיקאים שמתו מוקדם מדי מעולם לא זכו לכתוב, להלחין ולהקליט. אנחנו עושים מיתולוגיה שלמה מההקלטות שכן יש לנו מג׳ניס או קורט, אבל קל יותר להבין את כובד האובדן המיותר כשחושבים על כל השירים שלא נכתבו, וטוב יותר – כששומעים אותם. צוות הפרויקט הזין את כל השירים שכתבו המוזיקאים למפלצת AI שלמדה אותם וכתבה שיר חדש של ג׳ימי הנדריקס, שיר חדש של ג׳ים מוריסון, שיר חדש של איימי ויינהאוס ושיר חדש של קורט קוביין. ואז שכר הצוות מוזיקאים מהרכבי מחווה לאמנים האלה והקליט את השירים. בלי לדעת על הפרויקט, השירים עצמם נשמעים כמו חיקויים מוצלחים. כשיודעים איך ולמה נולד הפרויקט – וואלק, זה מצמרר. [אנגלית, סטרים, ספוטיפיי]


תודה שאת/ה קורא/ת את העונג! אפשר לתמוך בעונג בכל סכום שתבחר/י כדי להבטיח שהוא ימשיך להגיע מדי שבוע כמו שעון. לא חובה, כמובן – אבל זה מאוד מאוד עוזר. [תודה❤️]


תודה במיוחד לתומכות ותומכי העל של העונג איציק, טל, יניב יעקובוביץ׳, מעיין חיים, דניאל, מעין ארביב ומאור. אנשים זהב אחד אחד, הייתי סומך עליהם עם החלטות משנות חיים.


אין לי מושג למה, אבל תמיד הפקתי הנאה גדולה מלראות אנשים בסרטים מדברים תוך כדי שהם אוכלים. מספר אחת בזה הוא בראד פיט, שבמשך כמה שנים לא היה לו סרט שהוא לא לעס בו משהו. אם אתם לא כמוני, אז אל תצפו בסופרקאט הזה של כל הרגעים שבהם בראד פיט אוכל ב״אושן 11״. [טיוב]


לרגל יום השואה, נועם ברדין מפנה זרקור מוזיקלי במגזין של הקצה אל עמים שנרדפים ממש בימים אלה, ואל המוזיקה שלהם. [עברית]


האלבום החדש של ריילי ווקר פשוט מצוין בעיניי, והוא הראשון שלו שאני ממש עף עליו. חשבתי שהשינוי הוא רק אצלי, אבל אז קראתי את הראיון הזה איתו והסתבר שהוא עבר חתיכת שינוי לאחרונה. [אנגלית]


הפודקאסט בעל השם המצוין Apology מארח את הזמר בעל הקול המצוין ביל קלהאן. [סטרים לבחירתך]


אוהבינג לאללה את "Changephobia", שיר הנושא החדש מתוך האלבום הקרוב של רוסטאם. לא רק הטקסט שמדבר על הפחד של כולנו משינויים אלא, מעל הכל, הסקסופון המדהים הזה! שמענו אותו כבר בסינגל הפנטסטי שלו "Unfold you", ואני תוהה איזה סוג סקסופון זה ולמה הוא נשמע כל כך מעניין. [טיוב]


הומגד, אנחנו חיים בעתיד! אחרת איך תסבירו את העובדה ש-Nyan Cat חגג השבוע עשור?! לרגל חגיגות העשור, כתבה על ושיחה עם יוצר החתול, כריס טורס. אני מת על היסטוריות אינטרנטיות! [אנגלית]


נתקלתי בטיעון הזה פה ושם, והנה מאמר יחסית רציני על זה: לאור השחיקה בהכנסות של מוזיקאים, שהם הסיבה שקיימת תעשיית המוזיקה – האם זה לא יהיה רעיון טוב להלאים את שירותי הסטרימינג? כאילו, לי ברור שלא, אבל יש גרעינים של רעיונות טובים מאוד בהצעה הרדיקלית הזו. [אנגלית]


האינטרנט הוא מקום נפלא, והוא גם מקום דוחה ומסוכן – היי, בדיוק כמו העולם! רק שבאינטרנט, אם כתבת משהו שאנשים איומים לא אוהבים, קל להם מאוד להתאגד, למצוא את הכתובת והטלפון שלך, ולאיים על חייך או פשוט להפוך אותם לגיהינום. אף אחד/ת לא מתכנן/ת לעבור הטרדה מסיבית אונליין, אבל אם נראה לך שאת/ה בסיכון עתידי לעבור כזה דבר, אפשר להתכונן. השיחה הזו בין שתי עיתונאיות אמריקאיות שעברו את זה ויש להן עצות וניסיון, היא קריאה טובה, גם אם מפחידה. בנוסף, הניו יורק טיימס פרסם לפני שנה כתבה וגם רשימה שיכולה לעזור לכל אחד/ת לגלות איפה משותפים באופן פומבי הפרטים הפומביים שלו, ולהתחיל להסיר ולהסתיר אותם. [אנגלית. מכירים/ות מידע שימושי על זה בעברית?]


רוקפור זוכים לפרק ב״שיר אחד״ עם השיר הכי יפה שלהם, ״חור בלבנה״. [סטרים]


מה עושים עם הגבעולים שחתכנו מהכרוב? מהחלק של האננס שבאנו לזרוק? מה עם קליפות תפוחי האדמה? והליבה של התפוח? הקליפה של הבננה! לא חראם לזרוק, כשהכוכב בכזה מצב? ובכן, לא אחרים מאשר איקאה יצרו ספר בישול לשאריות ואפשר להוריד אותו בחינם לגמרי! יש פה מתכונים משוגעים כמו לזניה מחלב שהחמיץ ולחם יבש, והמון פתרונות לעיסה שנשארת אחרי שמכינים שייק, למשל. [אנגלית, PDF]


כמה חודשים אחרי שהוציאו את In Rainbows היו אמורים רדיוהד להופיע בחנות תקליטים בלונדון ומסיבות כלשהי (״בטיחות״, הם כתבו) המופע עבר למקום בהמשך הרחוב, מקום ממש ממש פיצפון, הרבה יותר מדי קטן ללהקה בסדר הגודל של רדיוהד בינואר 2008. אם ראיתם את Editors בהופעה שהייתה אמורה להיות בגני התערוכה ועברה לבארבי, אתם יודעים על מה אני מדבר. בכל אופן! רדיוהד ניגנו באותה הופעה את כל In rainbows ברצף, ועוד 5 שירים לקינוח, והשבוע הם העלו את המופע המצולם כולו ליוטיוב שלהם. [טיוב]


לפעמים משעמם, אז למה לא לפטשפ את הדוב פדינגטון לתוך סרטים שונים? [יופי!]


איזה כיף זה כשחברים שלך הופכים להיות חברים. הפעם גיליתי ששני אנשים שאני אוהב (אבל לא מכירים אותי), הזמרת ג׳וליין בייקר והמשורר/מבקר תרבות חניף אבדורקיב, הפכו להיות חברים, ולאור החברות הזו, בייקר מתארחת בפודקאסט של אבדורקיב כדי לדבר על האלבום החדש שלה, על התמרת רגשות למוזיקה (מילה טובה, התמרה), על גאולה, ובקיצור – על דברים שמשורר ומשוררת שחולים על מוזיקה יכולים לדבר עליהם. [אנגלית, ספוטיפיי]


אוהבינג את ״משל הגוזל״, לחן וביצוע יפים של נועה שמר למילים של המשורר המצוין אלי אליהו. [טיוב]


אוהבינג את "Hot hot" של ברי ראנוויי, שמסמפל את הביט מ-"Touch it" של באסטה והקליפ שלו גם כולל מחווה למיסי (אם התגעגעת למיסי, היא התארחה לבית בסינגל הקודם של ראנוויי). [סטרימים, טיוב]


וידאו טיפה ארוך מדי אבל לגמרי מרתק על סינכרון ספונטני, מהתופעה של מטרונומים שמסתנכרנים מעצמם ועד גשרים שמתנדנדים כי המוני בני אדם הולכים בהם בדיוק ימין־שמאל כמו צבא בלי שאף אחד תכנן את זה. הנה ניסוי ווב פשוט ואפקטיבי בטירוף שמדגים סנכרון של גחליליות (וגם מסביר – הטקסט לא ארוך ולגמרי חובה). [טיוב, אנגלית]


bowerbirds

closelineוואי, תקשיבו, אני ממש לא ציפיתי ש-Bowerbirds יחזרו לחיי בכזו עוצמה. לפני, ג׳יזס, 14 שנה, ההרכב של פיל מור הוציא את אלבום הבכורה שלו Hymns for a dark horse. באותה שנה התקיים אינדינגב הראשון ואחד היזמים שלו, מתן נויפלד, ואני, הפכנו להיות חברים. מתן הכין לי מיקסטייפ (זה מה שחברים עושים) והיו בו כמה שירים שהעיפו לי את המוח והכירו לי אמנים שלא הכרתי קודם. אחד מהם היה מהאלבום ההוא, ואני התאהבתי קשות. זה היה אחד האלבומים האהובים עליי ב־2007. הם הוציאו עוד אלבום ב־2009 ואז אלבום אחרון ב־2012 ודי התפוגגו מחיי. בדיעבד, פיל מור פשוט הפסיק לפעול תחת השם הזה, או בכלל, ונעלם מהמפה. אבל אז הגיעה 2020 והכריחה המון אנשים לעשות משהו יצירתי כדי לא להשתגע ומור התחיל להעלות לאינטרנט שיר ועוד שיר ופתאום – הללויה! – המומנטום חזר, והוא מקליט שירים, ויש אלבום חדש בדרך, לראשונה מזה 9 שנים! הסינגלים החדשים מהממים, והכי חדש שיצא השבוע, "All this rain", פשוט המיס אותי לגמרי.

אני אסביר למה. זה לא רק כי הוא כתוב יפה ויש לו לחן נאה שנשאר כמו טעם לוואי מתוק־מריר בפה – אם כי אלה בהחלט הסיבות ההכרחיות, שבלעדיהן לא יהיה לנו פה שיר מוצלח. אבל זה גם כי יש חשיבות כל כך גדולה לבחירות מוזיקליות. שמעתי אותו בפלייליסט על שאפל והוא הגיע אחרי שיר חדש שההפקה שלו הייתה מעניינת אבל גם מאוד צפויה, היא השתמשה בהמון בחירות שלי נשמעות כמו ברירת מחדל, כמו בחירות של מוזיקאים ששומעים מעט מוזיקה או תקועים על אותו סגנון או תקופה מוזיקלית ששמענו מהם די והותר. למשל, הפסנתר. אם כתבת שיר איטי במקצב הנפוץ של ארבעה רבעים ואת/ה רוצים שהוא יהיה שיר פסנתר עדין, ברירת המחדל תהיה לנגן את הפסנתר בדפוס מאוד בסיסי: כל תיבה נפתחת באקורד מלא ואז חלק מהאקורד חוזר בכל רבע (כשסופרים וואן, טו, ת׳רי, פור – כל ספירה היא רבע). לדוגמה, כמו בשיר הזה, למשל. או כמו בשיר הזה. אין שום דבר רע בדפוס הזה, הוא מאוד יפה – אני פשוט שומע אותו בלי סוף כבר ארבעים שנה. הוא קצת יצא מהאופנה, ובצדק, אז בימינו אני שומע אותו בעיקר אצל אמנים מתחילים, וזה תמיד נשמע כאילו הם עדיין לא שם, כאילו הם הולכים על הבסיסי ועל הדיפולט לא מתוך ידע ובחירה אלא כי זה מה שהם מכירים. פה, פיל מור מראה שלא צריך להביא פה איזה חידוש אוונגרדי כדי לתפוס את האוזן (שלי). הוא עשה שינוי נורא קטן בדפוס הזה וכבר השיר כולו מרגיש לי שונה, כאילו במקום לסדר את השיר אותו בצעדים יציבים וכבדים כמו פיל, הפסנתר מסתחרר סביב השיר כמו יונק דבש. זהו, יש פה רק את הקול של מור (מוכפל כמה פעמים) ואת הפסנתר, שמוקלט ככה שאפשר לשמוע את הדריכה על הדוושות, וזה מספיק כדי להפוך שיר נאה לשיר יפהפה. זה מספיק כדי לא לפספס שיר יפה, וכל כך הרבה שירים עם מילים נהדרות ולחן יפה מתפספסים כי באולפן, האמנים/ות והנגנים/ות והמפיקים/ות הולכים על המוכר והמובן מאליו. [סטרים]


עוד מזה? הירשמו ותקבלו כל עונג חדש ישר למייל. עדכונים כמעט יומיומיים אפשר למצוא בטלגרם של העונג ובסטוריז באינסטגרם שלי. נתקלתם בלינק נפלא? הפליאו לי אותו למייל.

שתהיה שבת שבוגי! איזה כיף.

11 תגובות על “עונג שבת: הרפתקה באקראי”

  1. Yaniv הגיב:

    איזה מגניב האתר עם מוסיקת פופ לפי גאוגרפיה. למדתי שהשיר הכי פופולרי באיזורי הוא שיר הודי, כנראה בזכות ארץ המקור של רוב התושבים. https://www.youtube.com/watch?v=sCbbMZ-q4-I
    כמה מיילים מכאן, doja cat החדש הוא הפופולרי ביותר

  2. עמרי הגיב:

    יכול להיות שהסקסופון של רוסטאם הוא סקסופון בריטון שזה באמת הסקסופון הכי יפה ומיוחד שיש.

  3. עידו הגיב:

    מדהים. איזה כיף שיש עונג שבת, תודה 🙂

  4. אמיר שלם הגיב:

    גם ג'ז וגם סקא בעונג אחד?
    אתה טוב אלי

  5. Yoel the kid הגיב:

    תודה רבה על המילים על נגה ארז. בול מה שהיה צריך להגיד.
    אני אישית ממש לא מתחבר למוסיקה שלה אבל מאוד מתחבר אליה ובן זוגה ולא פעם אחת יצא לי להפיץ את הבשורה בהופעות שלה (AKA דוכן מרצ׳) ואני תמיד עושה את זה בכיף. זה מאוד משמח לראות יוצרים ישראלים שמצליחים בחו"ל מהמוסיקה שלהם ולא בגלל סימפול שמישהו עשה לשיר שלהם (אתה בטוח יודע על מי אני מדבר)

  6. Kiryatech הגיב:

    תענוג תודה רבה

  7. איתמר הגיב:

    הוי הרגת עם הבאוארבירדס.. כמה זיכרונות מלפני 10 שנים – גם אז בזכות העונג כמובן. אחחחחח תודה גיא שאתה אתה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *