עונג שבת: דרוש ריפוי
התלבטתי איך לפתוח את העונג השבוע, ואם בכלל לפתוח אותו. ואז פתחתי את הניוזלטר המצוין ״גילוי נאות״ של אורי שטייניץ והוא נפתח במשהו כל כך מדויק, שפשוט העתקתי אותו לכאן מילה במילה. תודה, אורי:
היי.
המצב די חרא.
התלבטתי הרבה אם לשלוח היום את הגליון הזה. אם זה מתאים להתעסק בנושאים כל-כך לא קשורים לכל השיט שקורה. החלטתי לשלוח. לא ״דווקא עכשיו״ ובלי איזו אג׳נדה חברתית-פוליטית-פציפיסיטית-ניהליסטית.
תחשבו על זה כמו החברה שמוציאה אותך לסרט להתאוורר אחרי פרידה ושברון לב (ואולי לא כמו התזמורת שהמשיכה לנגן בזמן שהטיטאניק טובעת).אם זה לא מתאים לכם, פשוט תשאירו את זה unread לימים יפים יותר.
ב״ה, אינשאללה.
תודה, אורי, על הקליעה בול. אני רק אוסיף מהצד שלי שיש פה את אותה תערובת קבועה של מוזיקה והפתעות אינטרנט – אבל מכיוון שמצב הרוח שלי פחות או יותר כמו שלכם/ן, גם הטון פה השבוע בהתאם. כותרת העונג היא מהשיר הנפלא הזה.
חשבתי לפתוח את העונג עם ״צריך לסגור הכל״ של ג׳ירפות. ככה הרגשתי רוב השבוע הזה. שוב ושוב, מול עוד כותרת, עוד נתון, עוד תמונה או וידאו, חשבתי: אי אפשר להמשיך. צריך לסגור הכל. לסגור את המדינה, לסגור את העולם, או לכל הפחות לסגור את הטלוויזיה והחדשות. בשלב מסוים, מותש וכועס ושבור לב, החלטתי להתחיל בלסגור את הטלפון. סגרתי אותו ללילה וחצי יום. הרגשתי עצוב, מרוסק, מיואש. לא קראתי, לא שמעתי, לא התעדכנתי. נתתי להכל לשקוע, נתתי למחשבות לרוץ לכל הכיוונים.
ושיר אחד התחיל להתנגן לי בראש. שוב ושוב, בלי שביקשתי, הוא נח לי על הלשון, מבקש שאגע בו. זה היה הקלאסיקה המתוקה של קרטיס מייפילד מ־1971, "We got to have peace". תקופה טובה לשירי שלום – מלחמת וייטנאם משתוללת עדיין, רק לפני שנתיים לנון ואונו הוציאו את "Give peace a chance". היו הרבה סיבות לשיר שיר לשלום, והיו הרבה שירים כאלה לשיר. אבל זה, דווקא זה, ישב לי בקצה המוח. אולי כי השיר הזה לא מבקש היי, אם לא אכפת לכם, אולי בבקשה תנו הזדמנות לשלום. הוא לא מבקש לשיר לו שיר. הוא אומר בפשטות את האמת ההכרחית שאיכשהו הפכה בישראל למשפט שנוחרים מולו בבוז: אנחנו חייבים שלום. כתבתי על זה גם באינסטגרם אתמול, ואני עומד מאחורי האמירה הזו גם אם יש אנשים שיגידו שהיא נאיבית.
ייאוש לא דורש מאמץ, והוא גם לא מביא שום דבר טוב. דרוש אומץ. שלום דורש אומץ. כדי לצאת למלחמה, כדי לחדש מלחמה, כדי לא להרפות מהחרב, דרוש בעיקר פחד. אין שום פיתרון למלחמה – קצרה או ארוכה, פשוטה או סבוכה – חוץ משלום. שלום דורש אומץ, ושלום עושים עם אויבים, לא עם חברים. כן, דווקא עכשיו, דווקא ברגע שפל כזה מכוער ומחריד, צריך להגיד בקול רם: שלום. אין דרך אחרת לצאת מהמעגל הזה. אין אין אין. אי אפשר להמשיך להתייחס למילה הזו, שלום, כמילה מגונה. לרעיון הזה כרעיון אבוד מראש. חכמים ממני כבר אמרו: שלום הוא תמיד בלתי אפשרי עד שעושים אותו. זה הפיתרון היחיד, ואנחנו חייבים לחזק את מי שמדבר עליו בקול רם ומקדם אותו בעשייה. אנחנו צריכים להצטרף אליהם ולדחוף אותם ולתת להם הצבעות וכוח ותמיכה וכסף, אם צריך.
קרטיס מייפילד ידע את זה. הוא מתחיל את השיר השמח, הקופצני, המעודד הזה בשורה הפשוטה הזו, "We got to have peace", והוא חוזר בה שוב ושוב על הסיבה, הסיבה הנצחית: הצילו את הילדים, הצילו את הילדים, הצילו את הילדים. שימו את השיר הזה, תנו לו לעבור דרככם. תרקדו אותו אם צריך, תשירו אותו אם צריך, תשמעו אותו פעם אחת או על ריפיט כמו שעשיתי אני. אין לנו דרך אחרת שלא מובילה לייאוש וכאב. [סטרימים]
שידרתי השבוע תכנית של שעתיים ברדיו הקצה. זו תכנית ממש טובה, עם מוזיקה ממש טובה, ושידרתי אותה בלב מבולגן מאוד מכל מה שקורה. בכל זאת – המוזיקה עוזרת. [סטרים]
חמישי בחצות עמוס וגדוש השבוע בשמות מוכרים. חלקם צפויים כאן כי ידענו שהם מגיעים, אבל חלקם הם הפתעה משמחת מאוד. למשל, ממש לא ציפיתי לראות כאן השבוע שיר חדש של Okkervil River ואף על פי שהוא לא מדהים, אני שמח שהם חוזרים.
אז מה יש לנו פה השבוע? חלק מהשירים כאן זוכים להרחבה עוד רגע בהמשך העונג:
שירים חדשים של סאן טיילור, מרגו פרייס, דניאלה ספקטור עם עינב ג׳קסון כהן, Sleater-Kinney, The Streets, קסניה רובינוס, ליאון ברידג׳ס, ליז פייר, Mastodon, סטלה דונלי, רודריגו וגבריאלה, רימיקס של Soulwax לצ׳ט פייקר, אייזיאה ראשאד, Crowded house, אוליביה רודריגו, קווין מורבי, גספאר אוג׳ה,
וגם…
ערימה מרגשת של אלבומים חדשים נחתה בחיקנו השבוע.
◼︎ המלכה האם של המוזיקה הישראלית, חוה אלברשטיין, הוציאה אלבום חדש, ערב אחר. הוא נפתח בחצי דקה שלה שרה בלי שום ליווי מוזיקלי, וזו חצי הדקה הכי יפה של השבוע.
◼︎ Daddy's home, אלבום שביעי לסנט וינסנט! עדיין לא שמעתי ממנו כמעט כלום, אז אני יכול רק לומר שהעטיפה שלו היא הכי פחות טובה מהאלבומים שלה עד כה, אבל זה ממש בסדר – אנחנו פה בשביל המוזיקה. שמעתם/ן? מה דעתכם/ן?
◼︎ דמיאן ג׳ורדו עם אלבום חדש, The monster who hated Pennsylvania. שם מעניין.
◼︎ The Black Keys הבטיחו וקיימו: Delta Kream, אלבום שלם של בלוז מהמיסיסיפי, לבוש בבגדים די מסורתיים, רק עם חייטות עדכנית.
◼︎ המפיקה והיוצרת המעולה Jayda G שיחררה אלבום סט בסדרת DJ-Kicks, ורק מלהעיף מבט ברשימת האמנים זה נראה סופר טעים.
◼︎ועוד ◼︎ אלבום חדש להרכב הג׳ז הבריטי המעניין Sons of Kemet ◼︎ מסתבר שיש אלבום חדש של Morcheeba ◼︎ אלבום חדש גם לראפר הדי מצוין בדרך כלל J. Cole ◼︎ מה פספסתי? [סטרימים]
זה לא ממש התאים לשיר פתיחה או סיום השבוע, אבל השיר החדש של גספאר אוג׳ה מהצמד הצרפתי האהוב עליי Justice – אני צריך שנייה לדבר עליו. ג׳סטיס שואבים מהרבה מקורות אבל יש מקור אחד שהם שאבו ממנו מהרגע הראשון ולא הפסיקו, וזה רוק האדירים המגלומני והבומבסטי של הסבנטיז. תחשבו בטווח שמתחיל בהד באנגינג של לד זפלין ובלאק סאבאת׳ ונגמר בפרוגרסיב רוק האנגלי של קווין ו־יס. זה היה בקדמת הבמה באלבום השני שלהם, אבל זה נכח שם מהרגע הראשון באלבום הרצחני הראשון שבמובן מסוים גזר רעיונות וריפים מאותם זרמי רוק ושיחזר אותם בעזרת באס דיגיטלי מדוסטרש, סימפולים ומכונות תופים.
גספאר המתוק שלנו מוציא עכשיו אלבום סולו שנשמע, לפי שני הסינגלים היחידים שיצאו, כמו המשך טבעי לגמרי של אותה אסתטיקה. הסינגל הראשון, "Force majeure", נשמע כאילו הוא 100% ג׳סטיס ביחד, אבל השיר החדש, שנקרא פשוט "Hey!" על שם הקריאה שחוזרת בו, לוקח את ההשפעות האלה ומושך אותן חזק לכיוון שקודם הם נמנעו ממנו רוב הזמן. אני מדבר על המקום שאליו כל הבומבסטיות , המגלומניה והנצנצים של רוק הסבנטיז מגיעים בסוף כדי להתבזות: האירוויזיון.
כן כן. מה שאני שומע בשיר המ־ע־ו־ל־ה הזה הוא לא רק סדרות קאובויז אמריקאיות מהסבנטיז, אלא את גינגיס חאן, ופחות או יותר כל הרכב אירופאי שהחליט שהם יביאו את הסיבוב על האירוויזיון עם קרניים על הראש או תפאורה של אבירים. הכינורות! התופים הדוהרים! ״היי״! אני יכול לשמוע את הפאייטים. [סטרימים]
הצלם ברד וולס מצלם תמונות של ספורט מלמעלה. נשמע פשוט ומשעמם, אולי, אבל התוצאה מהפנטת. [אינסטגרם]
לא ידעת שאת/ה רוצה את זה, אבל עכשיו יש לך את זה: שעה שלמה של "The real slim shady" של אמינם בסגנון ימי הביניים. על. לא. דבר. [טיוב]
ליאון ברידג׳ס חוזר עם הכרזה על אלבום חדש של מתק שפתיים. אל חשש, ההכרזה מלווה גם בשיר חדש, "Motorbike". באמת, כל מה שהוא צריך זה רק לשיר מילים לא לגמרי מטומטמות והכל מהמם. אני לא דורש ממנו מילים נפלאות (שהוא כבר סיפק בעבר) אלא רק את המינימום. אני פה בשביל הקול שלו. במקרה הזה, יש לנו שיר נפלא ומינימליסטי שהכלי הכי מרכזי בו לצד הקול של ליאון הוא התופים. וגאד דיים, זה עובד אש. "When it feels good you don't have to try" הוא שר, וזה התיאור הכי טוב פה. רוצים גם בונוס? הופה, את הקליפ החדש ביים אנדרסון פאק:
מגזין קונסקוונס בכתבה על התחייה המפתיעה של פופ־פאנק דווקא דרך היפ הופ וטיק טוק (שני מונחים עם אותן תנועות בדיוק, כמו דינג דונג). [אנגלית]
הנה משהו נפלא שיהרוס לכם את היום עם דיסוננס קוגניטיבי מוזיקלי שלא תצליחו ליישב! תודה לגיא ביבי, בחיים לא אסלח לך. [טיוב]
מגזין Wired על הטעות המדעית הקטנה מלפני 60 השנה, שבאשמתה המדע בזבז בשנה האחרונה זמן יקר מאוד בוויכוח האם הווירוס מתפשט בטיפות או באוויר (המסקנה, למי שהפסיק/ה לעקוב, היא: באוויר). [אנגלית]
אני דיפרנקו הנפלאה צילמה טייני דסק (הום) קונצרט, ובאמת שלא צריך הרבה יותר מזה כרגע. [טיוב]
באדיבות הגרדיאן, אפשר לצפות עכשיו בחינם בסרט התיעודי הקצר שזכה השנה באוסקר, Colette. קולט מרין־קתרין, צרפתייה בת 90, נלחמה בנאצים כחלק מהמחתרת הצרפתית. ב־74 השנים האחרונות, היא סירבה לדרוך בגרמניה – עד שסטודנטית צעירה להיסטוריה נכנסה לתמונה, והזמינה אותה לנסוע למחנה ההשמדה שבו נרצח אחיה (של קולט). [טיוב]
לסנט וינסנט יש אלבום חדש! הוא שם למעלה, באייטם האלבומים החדשים. לא הספקתי עדיין לשמוע אותו, אבל כבר הספקתי לשמוע עליו מכמה חברים, ולשמחתי הם מרוצים. עם צאתו, יצא גם קליפ חדש מתוכו, "Down", לאלה מאתנו שסופגים/ות שירים טוב יותר כשהם באים בווידאו. [טיוב]
אם אתם/ן מתגעגעים/ות לאתרים האישיים של הווב 1.0 – תחשבו GeoCities או Angelfire – השירות החינמי החדש Mmm יאפשר לכם/ן לבנות אתר אישי חינמי שמשתמש באותה אסתטיקה של ווב 1.0 אבל בצורה מודעת לעצמה ועל סטרואידים. או כמו שהם קוראים לזה בעצמם, ״We prefer campy, kitschy, messy, imperfect״. אם תלחצו על אייקון העריכה בפינה הימנית התחתונה של עמוד הבית, תוכלו לערוך את עמוד הבית של השירות כדי להתנסות בכיף. [אנגלית]
אם אנחנו כבר יושבים/ות מול המחשב וחוזרים/ות לשנות התשעים – מחשב המחשב הישראלי פיפוש כרגע זכה לריבוּט בזכות סטודיו ישראלי עדכני. הורידו ושחקו בפיפוש החדש, בכיכוב חזי פיפוש, סיטקום אינטראקטיבי בעברית שתוכלו לשחק בו תמורת בערך 120 שקל, דרך פלטפורמת Steam. [עברית!]
קצת 20 שאלות לשבת: מה משותף ללהקות הבאות: Spinal Tap, Sex Bob-omb, Josie and the pussycats, The Wonders, Stillwater, Style Boyz…? נכון מאוד! כולן להקות פיקטיביות מתוך סרטים, ויש עוד הרבה כמוהן. לחלקן יש עד היום מעריצים אמיתיים. אבל איך יוצרים להקה בדיונית? מה הופך אחת לכזו שמשאירה מורשת? כתבה עתירת מרואיינים מפורסמים בדיוק על זה. [אנגלית]
ספיקינג אוף אמנים ולהקות בדיוניות, השבוע יצא לשירותי הסטרימינג השיר המצוין "Everyone is horrid except me (and possibly you)" של קווילובי וליסה סימפסון, מתוך הפרק של הסימפסונז שבו דמות דמוית־מוריסי מופיעה בחייה הדמיוניים של ליסה. את השיר מבצע בנדיקט קמברבאץ׳, וכתב ברט מקנזי המעולה מ-Flight of the Conchords. [סטרימים]
עם סוף הקורונה בישראל ורגע לפני החזרה לאולמות הקולנוע, פורטפוליו מושיב את ערן ריקליס, אורי אביב, יאיר רוה, יעל שוב וליאור אלפנט כדי לשאול שאלה חשובה: מה זה היום קולנוע? [עברית]
אדגר רייט, בסך הכל אחד הבמאים הכי יצירתיים ומעיפים של האלפיימז (הוא נתן לנו, בין היתר, את Scott Pilgrim, Hot Fuzz, Shaun of the dead), ביים סרט תיעודי על Sparks, להקה שאת התיאור הכי טוב שלה שמעתי בטריילר החדש לסרט: ״הלהקה האהובה על הלהקה האהובה עליך״. [טיוב]
אליסון פונת׳ייר, שפתחה את העונג לפני כמה שבועות עם "Cowboy", מוציאה קליפ וסינגל שני, "Harshest critic". הוא יותר פולק־קאנטרי מקודמו, והטקסט שלו, על ביקורת עצמית מחמירה, הוא מתוק־מריר. [טיוב]
גילוי נאות: את פרויקט סינתיסייזר מנהלים חברים שלי. הרעיון שלהם פשוט: היום, מוזיקאים/ות עצמאיים/ות מנהלים/ות עסק, רשמי או לא רשמי, של המוזיקה שלהם/ן. הם/ן לא יכולים/ות להיות ״רק מוזיקאים/ות״. אלא אם כן, כמובן, יש להם/ן מספיק תקציב לשלם ליח״צ, ניהול, בוקינג, סושיאל, ייעוץ עסקי, ניהול חשבונות, ועוד אלף דברים שפעם מוזיקאי/ת היה/הייתה אולי יכול/ה לתת לאחרים/ות לעשות בשבילו/ה, אבל לא עוד.
סינתיסייזר הוא מעין קורס מואץ לכל מה שצריך לדעת כדי לנהל את עצמך כמוזיקאי/ת ישראלי/ת, ולכל משתתף/ת בו מוצמד/ת גם מוזיקאי מצליח ובעל ניסיון כמנטור. יצא לי לדבר עם כמה מהבוגרות שלהם וגם עם כמה ממנהלי התכנית, ובעיניי זו תכנית חשובה שגם מצליחה במטרות שלה ומגדלת פה דור של מוזיקאים/ות שבונים קריירה לטווח הארוך. אני מספר את כל זה כי אם בא לכם שזה ימשיך לקרות, הם מגייסים עכשיו כסף במימון המונים. אני ממש לא נוהג לפרסם כאן קמפיינים כאלה, אבל מכיוון שלא מדובר כאן במוזיקאי/ת ספציפי/ת אלא בעמותה ששמה לעצמה למטרה לתת לכל המוזיקאים/ות האלה כלים וידע, בעיניי זה ראוי וחשוב. תנו כמה שתרצו. [עברית]
PETA נוזפים קשות בלהקה The Offspring על השימוש שלהם בשימפנזה בקליפ החדש שלהם, שמתרחש במועדון חשפנות. [אנגלית]
הנה סיפור מעניין: בעיר כורים גרמנית, חלק מבעלי הבתים החליטו למכור את הבית… אבל רק מחצית מהבית. בחצי השני הם המשיכו לגור, או השכירו אותו להשקעה, או ווטאבר. אה, לא מעניין? אוקיי, אבל תראו איך הבתים האלה נראים אחרי שרק מחצית, ובדיוק מחצית, בדיוק באמצע, שופצה ונצבעה על ידי הבעלים החדשים. [פיקסלים]
כתב קצת משועמם החליט לנסות על עצמו את ההרגלים היומיים המגוחכים של חמישה מלחינים דגולים – גריג, בטהובן, סאטי, סטרווינסקי ודבוז׳אק. [אנגלית]
חוה אלברשטיין, שאם דילגתם/ן על אייטם האלבומים החדשים אז פספסתם/ן את העובדה המשמחת שיש לה אלבום חדש, מתיישבת לשוחח עם בן שלו מאחורי חומת התשלום של ״הארץ״:
״היה לי דימוי על עצמי כמו אוטובוס מאסף, שעוצר בהמון תחנות והרבה אנשים יורדים אבל גם הרבה אנשים עולים. לפעמים האוטובוס כמעט ריק, אבל פתאום יש אנשים חדשים שמצטרפים. אתה עושה המון דברים, שחלק אוהבים וחלק לא אוהבים. אבל מה שחשוב זה שאני נוסעת. ואל תשאל אותי על תחנה סופית!"
איך המחשב האישי שבר את גוף האדם, או: הכאב הגופני החדש שהביא לחיינו המחשב האישי. [אנגלית]
אוסף חדש ללייבל החדש של הראפר המרתק בעל השם המשעמם, דני בראון. [בנדקאמפ]
Epileptic, Hostile, Reclusive, Upstairs, Useless, Addiction, Dawn… כל אלה ועוד נמצאות ברשימת 422 המילים ששייקספיר המציא! [אנגלית]
Ferrofluid היא מילה שאומרת, בגדול, ״ברזל נוזלי״, או ״נוזל ברזלי״, אני לא בטוח. מה שבטוח הוא שמדובר בחומר אמיתי, נוזל מגנטי, שהומצא בשנות השישים על ידי נאסא. בסוף הם לא השתמשו בו, אבל מאז מצאו לו בעולם כל מיני שימושים מגניבים. אולי המגניב ביותר הגיע עכשיו, כשהאמן דקד יונג (זה שם? אני לא בטוח) בנה בעזרתו רמקול, או יותר נכון מארז לרמקול, שבו הנוזל המשונה הזה מרקד לפי המוזיקה. אם לא בא לכם/ן לקרוא או לשמוע על התהליך, אפשר לדלג לדקה האחרונה של הווידאו הזה. [אנגלית, טיוב]
זוכרים את Will it blend? אני תוהה אם זה עדיין קורה. בכל מקרה, את זה אני אוהב הרבה יותר: עצמים רגילים – מצלמה, נעל ספורט, טייפ רקורדר – פרוסים לפרוסות. [פיקסלים]
בשנות השמונים, אחת התנועות הגדולות והמשמעותיות ביותר בפופ הייתה סינת־פופ, ואם אתם/ן מעקמים/ות את האף בחוסר אמון, שימו לב לרצף השמות הזה שהוא רק השחקנים הבולטים ביותר בסצינה הזו: Eurythmics, Depeche Mode, The Human League, A-ha, שפנדאו בלט, Soft Cell, Tears for Fears, Pet Shop Boys, Erasure, גארי ניומן, Alphaville – כל אחד מאלה הוציא או הוציאה כמה וכמה להיטי ענק שהקיפו את כל העולם. את כל העולם! איך נוצר הסגנון הזה, ולמה הוא התפוצץ? הנה סרטון שינסה להסביר. [טיוב]
וסרטון ממקור אחר עם וייב אחר, שמנסה לענות על שאלה דומה: מאיפה הגיע המטאל? [טיוב]
כתבה במגזין Huck על חשבון האינסטגרם שמוקדש להיסטוריה קווירית ערבית. [אנגלית, ערבית]
20 שנה לאלבום שנשכח בקלות אבל היה רגע מכונן בעיניי בפלישה של מוזיקת דאנס אלקטרונית לתוך היפ הופ, Miss E… so addictive של Missy Elliott – אלבום היפ הופ שהגיע ב־2001, כשתרבות הקלאבינג התפוצצה בכל העולם. מזמן היו אלמנטים אלקטרוניים בהיפ הופ – נכון יותר לומר שהייתה הזנה הדדית בין היפ הופ למוזיקה אלקטרונית – אבל ממה שאני זוכר, האלבום הזה היה אלבום היפ הופ מרכזי ראשון שממש התמקד במועדונים – ברפרנסים שלו לאקסטזי, בסאונד שעכשיו כבר הפך למובן מאליו. הוא כולל גם את השירים הכי טובים שלה בעיניי, "Get ur freak on", "One minute man", "Lick shots", "4 my people"… רגע השיא שלה עם טימבלנד. דיים! אני הולך לשים אותו עכשיו. [אנגלית]
טקסט מצוין שהוא לכאורה על הרנסנס הביקורתי שחווה הז׳אנר שהפך לשק חבטות ביקורתי, סקא, אבל הוא בעצם טור דעה משמעותי ומרתק על הפוליטיקה בהיסטוריה של הפאנק ועל החשיבות של החייאת ז׳אנרים וביקורת מחודשת של ז׳אנרים אפילו בתקופה שבה לכאורה אין יותר ז׳אנרים. בקיצור, קריאה מחכימה. [אנגלית]
נכון בכל סרטי וספרי ההרפתקאות יוצאים לחפש אוצר של מטבעות עתיקים? אז לפני כמה שנים מצאו בסין בדיוק את זה. פייר? לא נראה כמו שקיוויתי. [אנגלית]
Yaeji כפרה עליה הוציאה סינגל חדש שעדיין לא נמצא בשירותי הסטרימינג, וחבל כי הוא מעולה. "PAC-TIVE" יוצא כחלק מהקמפיין של, כן כן, המשחק פאק־מן (שיצא בגרסה חדשה לנינטנדו סוויץ׳, ואת הישנה אפשר לשחק פה), והוא כולל לא מעט צלילים מהמשחק המקורי. [טיוב]
בילי אייליש ממש בעניין של לשיר את השיר החדש והמצוין שלה, "Your power", בטבע. אחרי הקליפ, מגיע עכשיו הביצוע החי בטבע לתכנית של קולבר (פעם הייתי כותב בתכנית, אבל בימינו זה ביצוע שמצולם במקום אחר לגמרי). היא גם משוחחת עם סטיבן. [טיובז]
דליקטס לעיניים: מועדון הטיפוגרפיה (יש כזה) הכריז על הזוכים בשתי תחרויות טיפוגרפיה – עיצוב גופן, ותקשורת חזותית – לשנת 2021, וביניהם פרויקט של מיכל סהר מהגילדה. ממליץ במיוחד להקליק על כל פרויקט ופרויקט בפרס התקשורת החזותית. מעדן. [אנגלית]
לוד הייתה הרבה בכותרות השבוע, וספציפית ערבים בלוד. הראפר תאמר נאפר, אחד מסמליה המוזיקליים היחידים של העיר. שגיא בן נון התיישב איתו השבוע לשיחה על העיר, על מה שקורה בה ועל הסיבות. [עברית]
זוזו גינזבורג הוציאה אלבום בכורה, וכותבת בטיים אאוט על הדרך מחדר המוזיקה בקיבוץ ועד אלבום רוק מנסר ונותן בראש דווקא ב־2021, לא בדיוק שנת הרוקנ׳רול. אם לא בא לכם/ן לקרוא, זה בסדר – אבל את האלבום אתם/ן חייבים/ות לשמוע. אני לא זוכר מתי קיבלתי ככה בראש מאלבום ישראלי שלא מגיע מסצינת הפאנק. זה אלבום גיטרות של כוח ושיניים חשופות, אלבום רזה שמלא בדיסטורשן ופידבק בכל המקומות הנכונים. [סטרימים]
אם מה שהכי דרוש לכם/ן עכשיו זו התפוצצות עליזה של צבעים, אף אחד/ת לא עושה את זה טוב יותר מ-The Go! Team כשהם בשיאם. והם די בשיאם עם שניים מהסינגלים החדשים לקראת האלבום החדש שלהם. "Cookie scene", שיצא עוד ב־2020, היה די מושלם, והשיר החדש "Pow" משמח לא פחות. [סטרימים]
זה פוטושופ, אבל אני יכול לראות את זה קורה באמת ברגע בהיסטוריה הלא רחוקה: דיוויד בואי מחופש לטילדה סווינטון וטילדה סווינטון מחופשת לדיוויד בואי. [פיקסלים. זה המקור]
שמתי לב לאחרונה שהשירים האהובים עליי בכמה מהאלבומים החדשים ששמעתי בשבועות האחרונים באים בקבוצות. בספוטיפיי אפשר לשים לבבה ליד שיר שאוהבים, ופתאום שמתי לב שהלבבות באות תמיד ברצף. אני תוהה אם זה קשור לעריכה של האמן את האלבום, או פשוט לרגע שבו אני שומע את השירים האלה מתוך האלבום. אין לי מושג. אני רק יודע שבכמה אלבומים בשבועות האחרונים, שניים עד ארבעה שירים ברצף יקבלו לבבה, ולאו דווקא בפתח האלבום היכן שמקובל לשים קטעים חזקים ומושכים במיוחד. זה קרה לי עם האלבום החדש של סופיה קנדי, יוצרת אמריקאית מעניינת שחיה בגרמניה. מי שלא נתקל/ה באלבומי הסולו שלה אולי נתקל/ה בקול שלה באלבום האחרון של DJ Koze. קנדי היא כותבת שירים, זמרת ומפיקה שעובדת בעיקר עם כלים אלקטרוניים. האלבום הקודם שלה יצא בלייבל של קוזי שמתמקד בהאוס והפקות דאנס אלקטרוניות לסוגיהן, אבל היה אלבום של שירים, עם מילים ולחנים ופזמון מדי פעם. זה היה בית הגיוני למי שמשתמשת בכלים של אותם דיג׳ייז ומפיקים כדי ליצור שירים להאזנה ביתית שדוקרים בלב. האלבום החדש שלה, Monsters, יצא כבר בלייבל מוכר ומסורתי יותר, City Slang, שהוא הבית של אמנים כמו קלקסיקו וקאריבו, חוזה גונזלס וסאן לאקס (ולאחרונה גם נגה ארז). זה אלבום יפהפה, ובסוף צד א׳ שלו יש רצף מושלם של שלושה שירים שקיבלו שלוש לבבות. במרכז השלישייה יושב היהלום שבכתר, "Seventeen", שיר שאני כל כך לא יודע להסביר את השפעת הכישוף שלו עליי שבזבזתי כרגע כמה שורות בלדבר על לייבלים כדי להתחמק מזה. יש לו גם קליפ שמורכב מסרטונים שהיא צילמה בנעוריה. אני לא יודע מה פועל בו כל כך חזק. אני לא בהכרח מעוניין לנתח אותו ולדעת. אני רק יודע שהוא טס לתוך פלייליסט ״עשרים שירים מושלמים לעכשיו״ וכבר עכשיו ברשימת שירי השנה שלי. [סטרימים]
עוד מזה? הירשמו ותקבלו כל עונג חדש ישר למייל. עדכונים כמעט יומיומיים אפשר למצוא בטלגרם של העונג ובסטוריז באינסטגרם שלי. נתקלתם בלינק נפלא? הפליאו לי אותו למייל.
שתהיה שבת שבוגי! איזה כיף.
רייג׳ והפסנתר. מופלא ומבלבל.
וחסרה התייחסות לאלבום של Xinobi שבמהלך הסגר האחרון במה לעצמו אולפן במטבח, חזר לדמואים שלו מלפני 4 שנים, ערך, ליטש ומפליא באוצר.
https://open.spotify.com/album/1iZO6b5CspEeHmSBV0gPac?si=qzs4n3wSSR6bcoAzvS8ldg&dl_branch=1
הו! תהיתי באמת מה זה. ראיתי שזה יצא עם אותם השירים, לא ידעתי על כל הסיפור. תודה, רועי! שינובי קוסם גדול מאוד
וידוי: אני לא סובל את אוקרוויל ריבר. ואלוהים עדי שניסיתי. הנה אמרתי את זה.
מקובל עליי ממש!
יש סרט ישראלי על ספארקס! או יותר נכון על המעריצים של ספארקס. קוראים לו "לעולם בעקבות הספארקס'ויצר אותו פיני שץ האגדי מהסינמטק לפני כמה שנים…
מ ד ה י ם