עונג שבת: ביי ביי, בּוּמר
אני לא יודע הרבה על חואן ווטרס (לא בתמונה), ולא כי לא חיפשתי. אני יודע עליו פרטים, מידע, כן. הוא מאורוגוואי במקור, והוא חי בניו יורק, וניגן עם זה ועם ההם, בסדר. אבל אני לא יודע עליו הרבה כי הוא כל הזמן מחליף את עורו. בשנה ומשהו האחרונות נתקלתי בו בכל מיני הקשרים, ונדמה היה לי שהוא המקבילה המוזיקלית לחבר המוזר הזה של חברים שאף אחד לא ממש יודע במה הוא עובד ואף אחד לא באמת מזמין אותו לאף אירוע אבל הוא תמיד איכשהו מגיע ותמיד כשהוא מגיע משהו מעניין קורה. לא תמיד אותו הדבר קורה, אבל תמיד משהו מעניין.
בשבוע שעבר יצא אלבום בכורה ל-Myd (כן בתמונה), חבוב חמוד וחיובי מהג׳מעה של Ed Banger, הלייבל הצרפתי שהביא לנו את שוברי הבמות Justice מחד ואת נסיך הדיסקו Breakbot מאידך, ועוד כל מיני כבירים. מיד נשמע כמו מישהו שגדל על הקטלוג של אד באנגר, כל הקטלוג, והאלבום שלו נוגע בכל הקצוות של היקום המוזיקלי הזה. השיר האהוב עליי כרגע באלבום הוא "Whether the weather", והוא בדיוק האירוע הזה שאליו מגיע חואן ווטרס ופתאום קורה בו משהו מוזר ולא צפוי ומעניין שאף אחד לא ממש מבין אבל כולם מדברים עליו ימים אחר כך. השיר מתחיל בביט פתאומי, בלי הקדמות, ולא נשמע שהוא מתכוון לעשות משהו אחר בהתחלה. אבל אז מתוך הערפל מגיעה הגיטרה של ווטרס. היא לא שטופה, היא מגיעה בוצית, אף אחד לא ממש יודע איפה הבחור הזה היה קודם אבל הנה הוא ממשיך וממשיך להיכנס לחדר. אחרי שהגיטרה מתבהרת – אירוע שבעצמו לוקח יותר מדקה שלמה – הביט מפנה לה מקום והנה, שתי דקות לתוך שיר שהתחיל בביט אלקטרוני בלתי נלאה, אנחנו פתאום במה שנשמע כמו פולק פסיכדלי סבנטיזי מאורוגוואי. מה קורה פה? אני לא יודע, הבחור הזה בוודאות סוחר סמים אבל אני לא יכול להתנתק ממה שהוא מספר פה על הספה לכל החדר.
ואז מיד מתעורר מההיפנוזה שהשרה עליו ההובו המוזר הזה, ונזכר שזה השיר שלו. הוא נכנס לאט עם סינתי וגרסה עדינה של ביט הפתיחה, ואז הופך את היוצרות. במקום לפנות מקום לווטרס ולגיטרה שלו, הוא בולע את שניהם והופך אותם לחלק מהביט האלקטרוני הדהרני שנמשך עוד שתי דקות ומשהו בלי נשימה. ואני לא יודע להסביר את זה, אבל משהו בפניות האלו בשיר, בהתגנבות של חואן ווטרס ובגניבה שלו את השיר, ואז בסינתזה בין שני חלקי השיר הראשונים – זה משאיר אותי משתאה וחסר נשימה בכל פעם. מי הזמין את הדוּד הזה אמרנו? [סטרימים]
מה חדש? שאלה מורכבת, אבל לפחות בכל הנוגע לשירים חדשים אני יכול לענות. התשובה הקלה היא להקליק על חמישי בחצות, הפלייליסט שבו אני מעדכן מדי שבוע את כל השירים החדשים שיצאו השבוע ונראים מעניינים – עם דגש על ״נראים״, כי אני מעדכן בדרך כלל דקה אחרי שהם יוצאים ולפני שהספקתי להאזין להם.
והשבוע יש כאן, אם לבחור רק כמה שמות ולסדר אותם אלפבתית, שירים חדשים מאת:
אנג׳ל אולסן, The Black Keys, Boys Noize, קומון, Echo יחד עם D Fine Us, Empress Of, פרנק טרנר, Nine Inch Nails יחד עם Health, אייזיאה ראשאד, קווין מורבי, Liars, Little Simz, Lump (הפרויקט של לורה מארלינג ומייק לינדסיי), Modest Mouse, נועה בביוף, פייף דוג ז״ל, Polo & Pan, Rival Consoles, רונה קינן, רוסטאם, סופיה קנדי, סופיאן סטיבנס, טוני אלן, Weezer, ועוד המון! [ספוטיפיי]
אלבומים חדשים? יש חופן נחמד מאוד השבוע, אבל תודה לאל אין מבול כמו בשבוע שעבר. אני עדיין משלים אלבומים שיצאו בשבוע שעבר אז לאט לאט, בבקשה, תודה.
◼︎ מירו, לשעבר(?) משב״ק ס׳, באלבום סולו חדש, חלומות באוויר (בנדקאמפ). פייר, אני מאזין לו ברגע זה ולמרות השיר הפותח הפסדר אני נהנה לאללה פה.
◼︎ רמי וולף (Remi Wolf) עדיין לא הוציאה אלבום בכורה אבל היא כבר רותחת עם רצף הסינגלים הפנטסטיים שלה, ועכשיו היא הוציאה אוסף רימיקסים אדיר לשיריה. אם יש דבר אחד שהיא עושה טוב כמו ליצור שירים זה לבחור רימיקסרים. יש פה את Hot Chop, Beck, Polo & Pan, נייל רוג׳רס, Panda Bear, Tune-Yards, גבריאל גרזון מונטנו, Free Nationals ועוד מלא! טירוף.
◼︎ סופיאן סטיבנס התיש אותנו עם הריליס בחלקים במשך שבועות של האפוס החדש שלו, אלבום מחומש של מוזיקה בעיקר אמביינטית שמעט מאוד אנשים ישמעו וזה בסדר, לא כל המוזיקה היא לכולם, גם לא ממוזיקאי אינדי פופולריים מאוד. בקיצור, קבלו את Convocations על 49 קטעיו!
◼︎ הריליס שהכי מרגש אותי השבוע הוא There is no end, האלבום החדש של טוני אלן ז״ל. זה לא האלבום הראשון שיוצא לאחר מותו (הקדים אותו האלבום המשותף המצוין שלו עם יו מסקלה) אבל זה אלבום שהוא בו זמנית חגיגה ומחווה אדירה של המוזיקה של אלן, עם ערימה של ווקאליסטים אורחים, ביניהם דני בראון, ג׳רמיה ג׳יי, סאמפה דה גרייט וסקפטה. זה אלבום שמראה את אורך זנב ההשפעה העצום של המוזיקה של אלן על עולם ההיפ הופ, ואומר לו תודה בצורה של מוזיקה שהוא עצמו משתתף בה.
וגם: Weezer באלבום חדש, בבקשה תגידו לי אם הוא מעניין כי הם הצליחו להמאיס את עצמם עליי והם עבדו על זה ממש קשה ◼︎ אנג׳ל אולסן מוציאה גרסה מורחבת דמורחבת של האלבום האחרון שלה, שכוללת גרסאות מחודשות של השירים, רימיקסים שלהם, ואפילו קאבר נהדר ל־"More than this" של רוקסי מיוזיק ◼︎ סופיה קנדי היא מוזיקאית שתמיד מסקרן לשמוע מה היא תעשה הפעם. הספקתי לשמוע רק שיר אחד מהאלבום החדש שהיא הוציאה השבוע והוא היה נהדר, אז אני מתכוון לצלול פנימה ◼︎ הלייבל המצוין Deewee של האחים Soulwax חוגג 50 ריליסים באוסף שכולל גם אדיטים וקטעים חדשים.
[תודה לאורן] רונה קינן החליטה לעשות שרון ון־אטן/פול מקרטני ולתת את שירי האלבום המעולה שלה, זמן התפוז, למוזיקאים מוכשרים אחרים. עכשיו מתחילות לטפטף החוצה התוצאות ומדובר בעונג צרוף.
רימיקס דיסקואי מגניב ולא ממש צפוי מבחינתי ל״בואי למרפסת״ מהידיים של תמיר מוסקט ותום ארמוני? אש! אם היה לי ״ריקוד בבידוד״ השבוע היינו רוקדים בו את זה. אבל יש עוד! גרסה של פלורה ל״בהפגנה״. ויש עוד: גרסה! של! יהודית! רביץ!!! ל״בני פרח״. איזה אושר. [סטרימים]
פרק חדש של שיר אחד והפעם, ניר גורלי צולל ל״זוט עני״ של אלה לי. [סטרים ב״כאן״. למה אין שם לינקים לכל הפלטפורמות? הנה זה בספוטיפיי, אפל, גוגל. רואים? עשיתי את זה בעצמי, זה בטוח קל לעשות אוטומטית]
פרסמתי את זה כבר? לא זוכר, שווה לפרסם שוב: המאייר והקומיקסאי הישראלי תומר חנוכה מלמד ב-School of Visual Arts בניו יורק. לא מזמן הוא נתן לכיתה שלו מטלה לאייר שער למגזין הניו יורקר, לרגע שאחרי המגיפה. לשמחתנו, הוא פרסם את כל ההגשות בשרשור טוויטר נפלא (ברשות כל הכיתה). כצפוי, לא הכל ברמה מקצועית כי כולם שם כדי ללמוד, אבל יש פה המון שערים מרגשים, מעציבים, מעוררי תקווה, שנונים ויפהפיים. [טוויטר, פיקסלים]
נועה בביוף ממציאה את עצמה מחדש בעברית, עם סאונד חדש, הרכב חדש, שפה ישנה ושיר חדש ונהדר, ״סימני פיסוק״. [טיוב, אחלה קליפ!]
חידת לאן נעלמה הגיטרה של פרינס??? נפתרה היום, אחרי 17 שנה. הנה אני מפרט את החידה בטוויטר, והנה הפיתרון, שנחשף בווידאו שעלה רק השבוע. [טוויטר, פאק איזה סולו]
בשנתיים וחצי האחרונות אני גר בוונקובר, קנדה, עיר יפה ונקייה, מנומסת ואמידה, שלצד הנופים המשגעים, התחבורה הציבורית המצוינת, הסושי הכי טוב בעולם מחוץ ליפן והרווחה הכללית של תושביה, מתמודדת עם מכה קשה ובלתי נגמרת: אלפי אנשים מתו בעיר שלי בשנים האחרונות ממנת יתר, כמעט תמיד בגלל סמי רחוב מעורבבים בחומרים רעילים, כמעט תמיד בגלל התמכרות למשככי כאבים שכמו בארצות הברית, זלגה מהמרפאה לרחוב (קצרה היריעה מלהרחיב על משבר האופיאטים, אבל הכי על רגל אחת, בגלל שהם חומרים ממכרים מחד אבל יש מחסומים גדולים של זכאות, בירוקרטיה ומחיר, המוני אנשים רגילים לגמרי שמתמכרים אליהם מוצאים את עצמם מכורים לסמים וגרים ברחוב). רק ב־2020 היו 1,716 מקרים של מוות כתוצאה ממנת יתר כזו בוונקובר – הרבה יותר ממקרי המוות מקורונה, למשל. חברתי טארה, שאיבדה לפני כמה שנים את הבן שלה למנת יתר כזו בדיוק, כתבה טור שהוא אגרוף בבטן, על התגובה הממשלתית למשבר הקורונה מול התגובה שלה למשבר המקביל. זו קריאה חזקה וזה כתוב כל כך טוב. בהחלט הלכתי לקרוא את זה כי כתבה את זה חברה, אבל אני משתף את זה כי זה פשוט הדבר הכי חשוב שקראתי לאחרונה – אפילו שזה לא בדיוק יושב בטבעיות עם הנושאים הרגילים בעונג. [אנגלית]
אני עף על השיר המשונה הזה, "Dissociation", של Timber Timbre. אני מת על ההרכב המשונה הזה כי אי אפשר לדעת מה יגיע ממנו אבל אפשר לדעת שזה יהיה טיפה רדוף ומאוד יפה. השיר הזה הוא שובב, ומורכב מלא מעט שורות שתזהו משירים אחרים. ובכל זאת, הוא מקורי לגמרי. [סטרימים]
אם כמוני גם לך כל הזמן בא לשמוע המילטון אבל גם שמעת את המילטון אלף פעם ונמאס לך לשמוע המילטון – השבוע יצאו שני שירים מגרסת הקולנוע החדשה של In the heights, המחזמראפ הקודם של לין מנואל מירנדה, שמקבל עכשיו עיבוד קולנועי. הנה "96,000" והנה שיר הפתיחה, "In the heights". זה מאוד המילטון אבל עם יותר חיוך ויותר גרוב לטיני! [סטרימים]
אל תהרגו אותי, אוקיי? אבל כל הכדורים בתמונה הזו הם באותו הצבע. סליחה, נו! זה לא אני עשיתי, זה המוח שלכם/ן. [פיקסלים, אנגלית]
פספסתי לחלוטין את העובדה שאסף אמדורסקי חגג בזמנו 20 שנה למנועים שקטים עם סדרת וידאו קצרה שבה הוא מספר איך נוצר כל שיר ושיר באלבום! אני מרגיש כאילו קיבלתי מתנה ליומולדת. [טיוב]
אני יודע שבישראל כבר פותחים את הבלוק ועושים מסיבות, ובכל זאת, לא אשקר – כדיג׳יי, כרוקד ובעיקר כחובב מוזיקה, לא יכולתי שלא לדמוע מול הווידאו של פאטבוי סלים מנגן את "Free" במסיבה הראשונה באנגליה מזה שנה שלמה. זה מהמם. [וידאו]
כותרת בשינוי אדרת הוא כלי אוטומטי מגניב מאוד שפיתחו שקוף והעין השביעית, שמתעד כותרות באתרי חדשות ואת השינויים שהן עוברות אחרי פרסומן. לפעמים זה סתם תיקון של שגיאת הקלדה או עדכון עובדתי, ולפעמים זה ממש העלמה של מידע והוספה של דעה, או להיפך. דרך מצוינת ופשוטה לחשוף מדיניות של עיתון, במידה והיא עקבית ולא מקרית. [עברית]
מה אני אגיד לכן/ם, הוד מושונוב הוא מוזיקאי מוכשר מאוד. עם זאת, הקריירה החדשה שלו כסוכן OnlyFans, שמסוקרת בכלכליסט, והדרך שבה הוא מתבטא לגביה… בואו נגיד שלא מתחשק לי כל כך לשמוע יותר על הוד מושונוב. שהוא, מתברר, פמיניסט:
"זה עסק פמיניסטי", מתעקש מושונוב. "כל העסק הוא של הבנות והן מחליטות מה הן עושות איתו. מתחילת האנושות הזכר שלט בעולם, עד שהגיעה OnlyFans ושינתה את התמונה. עכשיו כל ילדה שמוכרת בייגלה מהקריות יכולה לקנות בכוחות עצמה דירה במגדלי יו. איך שאני רואה את זה — בתוך כחצי שנה כל בחורה שמגיעה לגיל 18 תפתח לעצמה עמוד באתר. פעם אמרו לה 'איזו זונה', והיום היא תפתח אונליפאנס, תעשה כסף יותר מכל השכונה יחד, ותעשה להם זין".
איכס? איכסססססס. [עברית]
שמחתי להכיר, באיחור לא אופנתי כי הם כבר בפרק 50, את הפודקאסט מיוזיק ביזנס, שלמרות ששלוש מתוך שלוש המילים המודגשות כאן הן באנגלית, הוא פודקאסט עברי למהדרין. בכל פרק מארחים בו המנחים אלון ברק וחגי גולדובסקי מוזיקאים/יות או מחזיקי/ות תפקידים אחרים/ות בתעשיית המוזיקה הישראלית, לשיחה על הצד העסקי והתעשייתי של ״תעשיית המוזיקה״. משמות כל־ישראליים כמו עברי לידר או מוקי ועד שמות שרוב האנשים לא מכירים אבל את העשייה שלהם הם שומעים, כמו המעבד והמפיק אורי וינוקור או איש המאסטרינג יורם וזאן. מהמעט (מאוד מעט) שהספקתי לשמוע, כמו כמעט כל פודקאסט רב־מנחי יש קצת פטפטת וברברת, אבל כשיש פוקוס באולפן והמרואיין/ת טוב/ה, יש ניצוצות. יש ביוטיוב ויש בכל פלטפורמת פודקאסטים אחרת. [עברית!]
The Black Keys חוזרים למקורות של המקורות עם אלבום חדש של קאברים לשירי בלוז ממיסיסיפי. המלעיזים יטענו שכל הקריירה של הבלאק קיז היא קאברים לשירי בלוז, אבל אני לא מהמלעיזים, אני אוהב את הבלאק קיז ואת הדרך שהם מעבירים דרכם את כל מורשת הבלוז העצומה שהם גדלו עליה ויוצרים, ובכן, את הבלאק קיז. ואסור לשכוח: כל דור חדש צריך את שגרירי הבלוז שלו, שיכירו לו מחדש את הבלוז. בכל אופן. קליפ חדש ובלוזי ל־"Going down south", במקור של R.L. Burnside הגדול. [טיוב]
הנה משהו מדהים: מפה של מגדלורים בעולם – לא כולם, רק אלה שיש עליהם מידע זמין – שמהבהבים בדפדפן לפי ההבהוב הספציפי שלהם. זה מפתיע אבל גם לגמרי הגיוני לגלות שכל מגדלור מהבהב בצבע ורצף משלו, כדי שספינות יוכלו להבין איזה נמל זה. [פיקסלים]
[תודה לשירה] זה כבר בן כמה שנים אבל פספסתי ותמיד כיף לגלות וידאו שמפרק ומסביר איך שיר עובד, ועושה זאת בצורה טובה לשם שינוי (אני מסתכל עליכם, Vox, עם סדרת סרטוני ההסבר המבולגנים והמבלבלים שלכם). ב־2017, כשהשיר הכי גדול בעולם, להפתעת כולנו כולל אד שירן, היה "Shape of you", הניו יורק טיימז הזמינו אותו ואת שני השותפים שלו להסביר איך נוצר הלהיט המאוד לא סביר הזה. [וידאו]
מאחורי חומת התשלום של הארץ מתחבא תרגום לראיון שהתפרסם במקור מאחורי חומת התשלום של הניו יורק טיימז, עם זקנת השבט מריאן פיית׳פול. פיית׳פול חוגגת אלבום חדש של ספוקן וורד על גבי מוזיקה של וורן אליס, ויש לה מה להגיד על זה – ועל עוד כמה דברים. [עברית; אנגלית]
איך העונג בינתיים? חכה/י, יש עוד חצי מהעונג לפנינו. רק רציתי לשאול איך הוא בינתיים, ולהגיד שאם את/ה קורא/ת את העונג מדי שבוע, אז:
- ממש ממש תודה ואיזה כיף שאת/ה פה
- את/ה מוזמן/ת לדאוג בעצמך שהעונג ימשיך להיות פה כל שבוע, עם צרור חדש וריחני של לינקים ואייטמים ורעיונות ומוזיקה מדי שבת בבוקר, בלי הפסקות מיותרות ובלי פרסומות. איך וכמה – לשיקולך. אני רק פה כדי לומר תודה שאת/ה מוכן/ה לתמוך בתרבות העצמאית שאת/ה צורך/ת. 3>
לא יודע מי צריך/ה את זה, אבל הנה מפה אינטראקטיבית של Reddit. [אנגלית]
תמיד חשבתי שהלהקה שלא מקבלת מספיק אהבה וחיבוק בכל הבריטפופ/בריטרוק של הניינטיז היא Suede. זה נכון שבישראל היא אולי הלהקה שקיבלה את החיבוק הכי גדול דווקא, אבל ככלל, הם פחות נספרים כשמדברים על בלר, אואסיז ואפילו פאלפ – ובעיניי? חבל. זו להקה נפלאה ואף אחד לא ישכנע אותי ששלושת האלבומים הראשונים שלהם הם לא אלבומי ענק. בכל אופן, לוק טרנר מודה להם בטור בגרדיאן על הגאווה בביסקסואליות שהוא חש בזכותם. בתור הטרוסקסואל, ברור שהייתי מודע לתדמית ולדימויים שהם בוחרים, אבל לא חשבתי אף פעם על ההשפעה של זה על מאזינים/ות בזמן אמת, וזה מרגש מאוד. [אנגלית]
"נכון הדבר שמורכבות אינה גוררת בהכרח 'איכות', אך בעוד שאיכות היא קריטריון חמקמק וסובייקטיבי, המורכבות מעידה על מגוון ועושר של מרכיבים מוזיקליים. לפיכך, רמות המורכבות הגבוהות בסגנון המזרחית מראות כי האמירות בדבר הנחיתות המוזיקלית של הסגנון אינן טענות אובייקטיביות המעוגנות במציאות – אלא ביטוי לדעות קדומות, ולעתים גם גזעניות, שמקורן ביחסי הכוח בחברה הישראלית".
כך כותב אדם יודפת בעבודת הדוקטורט שלו, בה ניתח 1,001 שירים ישראליים מ־50 השנים האחרונות – מחציתם נחשבים ״מוזיקה מזרחית״ ומחציתם נחשבים ״פופ ורוק״ – בניסיון לבדוק אם נכונה הטענה שמוזיקה מזרחית היא פשוטה יותר, ומתוחכמת פחות, ממוזיקה ישראלית ממסורות אחרות. את העבודה אפשר להוריד ולקרוא במלואה פה, או, אם יש לך גישה לאתר ״הארץ״, לקרוא את עיקרי הדברים בראיון מרתק איתו. התוצאה, שברורה לכל מי שאוזנו/ה פקוחה למוזיקה ״מזרחית״ ול״רוק ישראלי״, היא שהמוזיקה המזרחית מורכבת יותר מפופ ורוק ישראליים.
המסקנה הכללית של מחקרו של יודפת בכל הנוגע למורכבות (המחקר כולל ממצאים מרתקים נוספים, שאינם נידונים בכתבה הזאת) היא שמאז שנות השמונים המוזיקה המזרחית עוברת במורכבותה הסגנונית את הפופ-רוק הישראלי, ושהפער במורכבות בין שני הסגנונות הולך וגדל עם הזמן.
זה מצוטט בתחילת האייטם, אבל חשוב לי להזכיר שוב, פה, שמורכבות, בטח לפי המאפיינים המוזיקליים שיודפת בוחן דרכם, אינה שווה ״איכות״. מרוכבות היא קריטריון מדיד, כמעט מדעי עד כמה שאפשר להפוך מוזיקה למדע. איכות היא מדד פרוץ לגמרי, סובייקטיבי לגמרי, שנגוע בהרבה יותר מדי משמעויות והקשרים פוליטיים, סוציואקונומיים, בקיצור – דברים שמצד אחד הם לא ״חלק מהשיר״, ומצד שני הם כמובן חלק בלתי נפרד מהדרך שבה כל אחת ואחד מאתנו חווה מוזיקה ומפתח טעם והעדפות. ״זמר נוגה״ נמצא בתחתית הטבלה המשוקללת של כל מדדי המורכבות שבדק יודפת. האם זו טענה שהשיר לא יפה, מעניין, שובה לב, אפילו ״איכותי״? לא. כל זה תלוי אך ורק בך כמאזין/ה (ובהצטברות של מאזינים/ות כחברה). [עברית]
אין פה לינק, אבל חשוב לי מאוד לספר לכם שגיליתי השבוע שהשם המקורי, האמיתי והמלא של DJ Khaled הוא Khaled Mohamed Khaled. קוראים לו קאלד קאלד. [זה הכל, אפשר להמשיך]
אם 2020 הייתה שנה קשה בשבילכם/ן, ובכן, לא משנה מה תעשו, לוסינדה ויליאמס תדאג לחיות חיים קשים ומחוספסים יותר. ב־2020 היא עברה שבץ, ובילתה את השנה בשיקום. עכשיו היא מתראיינת לרולינג סטון ואומרת שהיא מוכנה לחזור לשיר. שתהיה בריאה, מאמי שלנו. [אנגלית]
והשבוע בפינתנו מוזיקאים/ות כועסים/ות על ספוטיפיי, הפתעה: לא מודל התשלומים מפריעים להם/ן הפעם, אלא העובדה שלא מזמן, ספוטיפיי רשמה פטנט שבין השאר יכול לאפשר לה להאזין לדיבור ולשאר הרעשים סביב המאזינים/ות שלה, לכאורה כדי לשפר את חוויית העריכה וההמלצות שלה. השבוע, 180 מוזיקאים/ות – ביניהם/ן טום מורלו מ-RATM, להקת DIIV, קימיה דוסון, Kindness, לורה ג׳יין גרייס, of Montreal, טאליב קוולי, יוני וולף וערימה ענקית של ארגונים ואיגודים – שלחו לספוטיפיי מכתב ובו דרשו שהחברה לא תשתמש לעולם וגם לא תמכור את הטכנולוגיה לאף חברה אחרת בטענה שהטכנולוגיה בפטנט מפרה זכויות (ואולי גם חוקי) פרטיות. עוד מידע פה, בעצומה עם הכותרת הנהדרת ״Tell Spotify to drop its creepy plan to spy on our conversations and emotionally manipulate us for profit״. [אנגלית]
רוסטאם מעלה הילוך לקראת האלבום המתקרב Changephobia עם קליפ חדש ומרובה אורחים/ות לשיר "From the back of a cab". בין היתר תוכלו לזהות פה את Charli XCX, רמי וולף, Haim ושאר חברות וחברים. [טיוב]
אוהבינג את הקליפ החדש שביימה Little Simz לשיר החדש שלה, "Woman". [טיוב]
לא יודע, נעים לי מאוד לגלול ולהקליק, לגלול ולהקליק. [פיקסלים]
רן לוקאר מלמד אותנו בקפטן אינטרנט איך להשתמש ב-OSINT, ״מודיעין ממקורות גלויים״, ולחשוף מידע בקלות יחסית בעזרת מקורות פתוחים ונגישים אונליין. [עברית, מאחורי חומת תשלום]
הכותב הכה אהוב עליי, חניף אבדורקיב, כותב בהרחבה ברולינג סטון על האלבום החדש של פייף דוג, ז״ל, מ-A tribe called quest (להקה שאבדורקיב כתב עליה ספר שלם). [אנגלית]
זה גרם לכרום שלי להתשעל ממאמץ משום מה, אבל נהניתי מאוד מהביקורת שלי במוזיאון החוויות המעצבנות, פרויקט ווב של Zendesk שמדמה, עם הרבה חיוך, מוזיאון עתידי משנת 3,000 שבו מביטים על כל מיני דברים משונים שבני אדם נהגו לעשות לפני מילניום, כלומר, עכשיו. [אנגלית]
ואן מוריסון ממשיך לרוץ בכל הכוח שנשאר לו במעלה הר הבומרים בניסיון להיות הבומר הכי בומרי שאי פעם התלונן על משהו. אם פספסתם/ן, במהלך השנה האחרונה הוא הספיק להתבטא נגד ה״פסודו־מדע״ שבגללו סגרו הופעות, ולגלות היעדר רגישות כללית עם שירים חדשים שמשווים את הסגר בבריטניה לעבדות (מפתיע שהשוואה כזו הגיעה מאדם לבן!), שקוראים למדיניות הסגר ״פשיסטית״ וממש לא מזמן, ב־2005, הוציא שיר שבו הוא, בדמותו של ישו, מאשים את היהודים סביבו שתמורת עוד כמה שקלים הסגירו אותו, כי אנחנו היהודים, אנחנו אוהבים כסף. מוריסון הכחיש, כמובן, שזה על יהודים – דבר שהוא צפוי לעשות בימים הקרובים לגבי השיר החדש שלו, "They own the media", טענה שהושמעה במהלך ההיסטוריה המערבית רק כלפי ליברלים או יהודים, ואנחנו כבר יודעים שיהודים הוא לא נורא אוהב.
אני לא מקשר לאף אחד מהשירים האלה כי שילך להזדיין ואן מוריסון. אני כן מתכוון להציע העשרה בדמות לינקים לכתבות שפורסמו השבוע עם צאת אלבומו החדש, שמלא בתיאוריות קונספירציה והאשמות שהן חס וחלילה לא אנטישמיות, הן פשוט נשמעות בדיוק כמו האשמות אנטישמיות: הרולינג סטון, שבדרך כלל משתחווים בפני מוריסון, קראו לאלבום ״אוסף של שיטפוסטינג, סאב־טוויטים ו-rants מ-Reddit על רקע חיקויים של ג׳ון לי הוקר״ (הם גם קוראים לו טרול ומתארים את השנה האחרונה בתור ״שנה מוזרה, ואולי קשה״ עבורו, ובכך פחות או יותר פוטרים אותו מאשמה). Exclaim העלו ביקורת עם הכותרת הנהדרת ״ואן מוריסון מתבכיין על חופש הביטוי כי אף אחד לא אוהב את השירים שלו נגד הסגר״. סטריאוגאם אפילו לא טרחו לתת לאייטם כותרת מילולית. אבל מה לעשות, כל הביקורות האלה הופיעו ב… מדיה. ואתם/ן יודעים/ות מי שולט במדיה. [אנגלית]
עוד בחדשות בומרים שבאמת אפשר להוציא לפרישה מוקדמת, או מאוחרת במקרה הזה כי האיש בן 80: ירון לונדון. אנחנו פה בעיקר בשביל המוזיקה, אז אני לא הולך להגיב על כל האמירות המיזוגניות והגזעניות שלו, ישנות כחדשות, מהודאתו בשידור בביצוע עבירת מין ועד החרא האחרון שהוא אמר על המחדל במירון. אני הולך לקפוץ ישר למוזיקה, כי לאורך הקריירה הארוכה מדי שלו הוא כתב כמה וכמה שירים, חלקם גם טובים, את חלקם אני ממש ממש אוהב. אבל השיר החדש שהוא כתב לדורי בן זאב הוא לא אחד מאלה, לדעתי, אלא שיר שב־2021 גורם לי לקרינג׳ רציני. [טוויטר]
מהצד השני של ספקטרום הגברים הלבנים המבוגרים, הנה אנשים שאנחנו צריכים עוד כמוהם: מארק בראיין הוא מהנדס רובוטיקה בן 61. הוא נשוי, הטרוסקסואל, סבא לשישה נכדים, ובימינו חי בגרמניה, שם הוא עובד במקצוע שלו ואפילו מאמן קבוצת כדורגל מקומית, וגם לובש מדי יום חצאית ונעלי סטילטו, פשוט כי זה יפה בעיניו:
״אני בסך הכל בחור סטרייט נשוי באושר שאוהב מכוניות פורשה, נשים יפות, ולשלב חצאית ועקבים בתלבושת היומית שלו. בגדים ונעליים לא צריכים שיהיה להם מגדר״
מארק בראיין, תודה לך. [אנגלית]
שניים מהדברים ש־Pearl Jam ידועים בהם, הם 1. כל הופעה שלהם שונה מהשנייה, כולל סטליסט שמשתנה מאלף עד תו, ו־2. הם ממש אוהבים את ניל יאנג, שבתורו מחזיק בארכיון הגדול ביותר בעולם של ניל יאנג. השבוע, שני הדברים האלה התחברו, כשפרל ג׳ם פתחו את Deep, אתר ארכיון הופעות חדש, שמכיל נכון לעכשיו 186 הופעות של ההרכב המשוגע הזה. זה דורש יוזר, אבל זה בחינם לגמרי. [אנגלית, וידאו, אודיו]
אני לא כותב פה בדרך כלל על חדשות של חברות טכנולוגיה – לפחות לא כאלו שלא נוגעות למוזיקה – אבל אני אוהב כבר די הרבה שנים את Vimeo וזה היה מפתיע ומעניין לקרוא על הכיוון החדש שאליו היו״ר הצעירה לוקחת את החברה. שלא לדבר על הפונט של הכותרות – יאמי! [אנגלית]
פחות או יותר מאז שביקרתי לראשונה בתפוח הגדול, וכנראה עוד קודם לכן, תהיתי למה קוראים לניו יורק ״התפוח הגדול״. היא לא ומעולם לא הייתה בצורת תפוח, זה בטוח. הכינוי הזה, שהוא כפי הנראה הכינוי העירוני המפורסם והנפוץ ביותר בעולם, לא היה שם לאורך רוב חיי העיר – הוא הופיע לראשונה רק ב־1921, לפני מאה שנה בדיוק (מאה שנה ו־5 ימים, אם תרצו לדייק). אבל מאיפה הגיע הכינוי הזה? ולמה דווקא הוא? האישה הכי חכמה באינטרנט, מריה פופובה, יצאה לחקור וחזרה עם מסקנה חדשה. [אנגלית]
רועי ויינברג כותב בקולומבוס על חלב, האלבום החדש של שלום גד ומוסיף עוד חשמל לשלט הניאון שמרחף מעל גד כבר שנים: אחד מכותבי השירים הכי גדולים בעברית. [עברית]
חדשות שאני מתעלם מהן השבוע: ה״תיק על קורט קוביין״ ששיחרר ה-FBI (יש שם מכתבים שאומרים שזה לא עניינם איך הוא מת), האלבום החדש של דיג׳יי קאלד, כותרות מישראל.
רגע לפני השיר הכי יפה של השבוע, תודה לדבר הכי יפה של השבוע שלי, הקולות הכי גבוהים וצלולים במקהלה הקטנה של קוראי/ות העונג שהחליטו שהם/ן רוצים/ות לדאוג בעצמם שעונג שבת יגיע כל שבוע ובחרו לתמוך בו בכמה שקלים דרך הפטריאון. תודה גדולה במיוחד לתומכות ותומכי העל של העונג, איציק, טל, יניב יעקובוביץ׳, מעיין חיים, דניאל, מעין ארביב ומאור. רוצה להיות תומך/ת על? לחיצה קטנה על הלינק הנ״ל. [תודה!]
אנחנו אוהבים/ות שירים, לכן אנחנו פה. ויותר מזה, אנחנו אוהבים/ות שירים עם סיפור. סיפור שנמצא מחוץ לשיר, הכוונה, או כזה ששולח מתוך השיר חיצים או זרועות או קנוקנות החוצה – אל אדם אמיתי או אירוע אמיתי או ספר או שיר אחר, משהו שמגדיל את השיר עצמו. אנחנו אוהבים/ות שירים שיש לפניהם, מאחוריהם או מצדדיהם סיפור. לכן אנחנו מאזינים/ות ל״שיר אחד״ או Song Exploder, למשל. לפעמים, מספיק פרט אחד, אפילו לא סיפור מלא, כדי שהדמיון שלנו יוצת, כדי שנשלים, בכוונה או לא, סיפור שנמצא מחוץ לשיר.
הנה אחד: ״אין אהבה אחרונה״ הוא שיר חדש ויפהפה, כל כך, כל כך יפהפה, של קמה ורדי. הוא יצא השבוע כסינגל מתוך אלבום המחווה המתקרב ״יעלה ויבוא״, אלבום שכולו משירי יורם טהרלב. בניגוד לשאר השירים שיצאו עד כה מהפרויקט, השיר הזה לא התפרסם קודם בביצוע אחר – אין לו ביצוע מפורסם אחר (יש לו ביצוע לא־מפורסם משנה שעברה, של הזמר דריו בוג׳יו). ורדי מצאה טקסט לא מולחן שטהרלב פירסם באתר שלו תחת המדור ״שירים לשימוש חוזר״, וכתבה לו את הלחן היפהפה הזה בעצמה. זה לחן שנשמע כאילו הוא חיכה למילים, או המילים חיכו לו. יחד עם הקול הנקי והמתקתק של ורדי, עם כלי המיתר ועם הציפורים שבוקעות מחרכי השיר, השיר הזה נשמע כאילו המילים שלו היו זרע יבש שחיכה במשך שנים ובבת אחת, כשהונח במצע המושלם שעטף אותו, הוא נבט ופרח לפרח יפהפה . עד כאן, אין סיפור. הנה הסיפור: ורדי לא הלחינה את השיר לרגל הפרויקט החדש. היא הלחינה אותו כמתנת יום הולדת 80 לסבא שלה. סבא שלה הוא יורם טהרלב.
איזה סיפור. אבל מה הוא משנה, בעצם? גיליתי את המידע הזה כי הלכתי לחפש מידע על השיר. הלכתי לחפש עליו מידע כי שמעתי אותו שלוש פעמים ברצף. שמעתי אותו שלוש פעמים ברצף כי בפעם הראשונה לא האמנתי שיצא שיר כל כך יפה ואני לא יודע עליו כלום, ובפעם השנייה ממש לא האמנתי. במילים אחרות, השיר הזה היה עוצר נשימה מרוב יופי עוד לפני שידעתי עליו משהו חוץ מזה שהוא של קמה ורדי ושהוא מתוך פרויקט מחווה ליורם טהרלב. השיר הזה לא היה צריך את הסיפור כדי להיות שיר מושלם.
אבל איזה כיף זה סיפור? [סטרימים]
עוד מזה? הירשמו ותקבלו כל עונג חדש ישר למייל. עדכונים כמעט יומיומיים אפשר למצוא בטלגרם של העונג ובסטוריז באינסטגרם שלי. נתקלתם בלינק נפלא? הפליאו לי אותו למייל.
שתהיה שבת שבוגי! איזה כיף.
המון תודה על העונג!
ו Whether the weather מזכיר משהו את The Rip של פורטיסהד לא?
מענייייייין הפריטה קצת מזכירה באמת!
על המחקר של יודפת, יכול להיות שהכל נכון לגבי המוזיקה והנגינה, הוא מתייחס לארבעה מאפיינים במחקר, קצב, הרמוניה, גוונים (שהם כלי הנגינה השונים בשיר) וצורה (יחידות השיר השונות – בית, פזמון, פרה-קורוס, גשר, אינטרו וכו').
מה שאני לא מבינה זה איך אפשר להוציא מהמחקר הזה את המאפיין הכה חשוב והוא הטקסט? זה לא רק לחן ונגינה, או תבניות מתמטיות של מוזיקה, מה שעושה את השיר או הסגנון, זה גם הטקסט ושם, אפילו אלף מחקרים לא ישכנעו אותי שהז'אנר שנקרא מזרחי, יותר טוב, ולא שיש לי בעיה איתו. כל מי שמקשיב/מתרגש ממוזיקה ולא משנה איזו הוא טוב בעיני.
הדי, מסכים איתך שטקסט הוא חלק חשוב בשיר, אבל חשוב לזכור שיודפת הוא מוזיקולוג ולא חוקר שירה, וגם שהוא לא יצא לבדוק מה יותר טוב, רק מה יותר מורכב. הוא מודה מראש שהמחקר שלו מוגבל ובוחן רק חלקים ספצייים מהשיר וגם מסביר למה. את דעתי זה מניח. אני מעדיף לקבל ניתוחים בנפרד של היבטים שונים של השירים ולהחליט בעצמי לגבי שאלות של טיב או איכות (או להתעלם מהן)
דעות מעצבנות ומרגיזות ומגעילות שאבד עליהן הכלח הן לא עניין ששמור רק לגיל. אז למה לקרוא לכל מי שמעל 60 בומר בלעג של מילניאלס? ואן מוריסון לא כזה רק בגלל שהוא זקן, אלא כי הוא חרא בנאדם.
מסכים שאת הדעות האלה אפשר לשמוע מעוד גילאים. בומר היא פשוט סיסמה נוחה מאוד. ומה לעשות? הדעות האלה והנוסטלגיה של פעם הייתה רומנטיקה וכו׳ *כן* נפוצות יותר בקרב בייבי בומרים
הקטע שהוד מושונוב בטוח שהוא פמיניסט על, הוא התהדר בתמונת פרופיל עם כיתוב של "את לא לבד, מאמינה לך"
בפוסט התייחסות (השנוי במחלוקות..) של עטר מיינר על הפרשה שהייתה הוד הגיב תגובות דוחות על המתלוננת שנדף מהן ריח ממש מסריח על יחסיו לנשים
לכן לצערי היציאה שלו שציטטת פה לא מפתיעה אותי בכלל 🙁
:(((
היי
למה נראה לי ששיר חדש של Kings Of Convenience יכול לעניין אותך?
אז יש ושמו Rocky Trail
זהו, כאילו לא עברו השנים מאז ששמעתי אותם לאחרונה
נכון! באמת יצא ופספסתי. תודה אייל!
הי גיחא, רק בשביל הפוסט על המפה של המגדלורים אני מתאהבת מחדש בעונג השבת הזו, ובהרבה אחרות.
וכמה עצוב לי על ואן מוריסון. כמה אהבתי אותו ואיזה חרטא הוא…
❤️❤️❤️
לא יודע אם היא הוזכרה פה אי פעם….אבל אם לא, אז תרומה צנועה מניו זילנד:
Aldous Harding
https://www.youtube.com/watch?v=Og7KQV3aEhk
מטורללת קמעה – אבל זה חלק מהעניין, וביוטיוב, ככל שהשנתון של ההופעות שלה מתקדם יותר – כך היא יותר אקסצנטרית…במקור היא הופיעה עם החבר'ה האלה תקופה קצרה:
The Eastern
https://www.youtube.com/watch?v=gPLy4esyhDs
וזה המקום להודות לך על הבלוג 🙂
ד"ש מנו"ז
א.
הוזכרה וזכתה לאהבה רבה, אבל תמיד כדאי להזכיר ולהכיר אותה מחדש. היא נפלאה! ד״ש לניוזילנד היפה