3 ביולי 2021

עונג שבת: אפס מאמץ

Doja Cat

openline

כבר כמה שנים שאני עף על Doja Cat. אני לא עוקב אחריה בסושיאל, שם הבנתי שיש לה חיים נרחבים ועשירים בפני עצמם, אלא רק אחרי המוזיקה שהיא לא מפסיקה להוציא. אני מת על הקול שלה, מת על הקלות שבה היא מזגזגת במהלך שירים בין להיות זמרת טובה ללהיות ראפרית מעולה, מת על ההפקות התמיד מרימות ולפרקים מצחיקות שהיא דואגת להרים סביבה, ובעיקר מת על האישיות שעוברת דרך המיקרופון: אישה צעירה, בטוחה בעצמה, חרמנית רצח, שבאה לדפוק שוטים. יש לה אלבום חדש, ארוך מדי, שמנסה להשלים את המהלך שלה מראפרית־זמרת בנסיקה לסופרסטאר. היא אפילו גייסה את השמות הכי גדולים בעולם הפופ כרגע, The Weeknd ואריאנה גראנדה (שמחזירה לה טובה על האירוח באלבום שלה משנה שעברה). אני לא חושב שזה יצליח לה, וזה משמח אותי. לא שאני רוצה שהיא תיכשל – אדרבא, שתתפוצץ – אלא שאני חושב שהיא לא תתפוצץ כי בניגוד לוויקנד ולגראנדה, דוג׳ה לא רוצה ואולי לא יכולה להיות מוקפדת. מושקעת? כן. אבל הדמות האמנותית/ציבורית שלה היא בלגן. בעיניי חינני ומשמח, אבל היא אפילו כשגראנדה שרה "fuck me till the daylight" היא איכשהו נשמעת נקייה והגונה יותר מדוג׳ה בכל יום רגיל. דה וויקנד, מצדו, כל כך מקפיד על התדמית והלוק והסאונד שזה מספיק חלול ואסתטי כדי לפנות לקהל הכי גדול. דוג׳ה קמה שיכורה וחרמנית, מה זה חרמנית, כל החצי הראשון של האלבום החדש שלה נשמע כאילו הוא נכתב עם דבר אחד בראש. היא כמובן חלק משרשרת ארוכה ומשמחת של ראפריות ששרות בגלוי ובחיוב על החשקים המיניים שלהן, אבל נדמה שאם אצל לי׳ל קים או אפילו ניקי מינאז׳ זה נעשה בדרך לשבור טאבו או מחסום תרבותי, דוג׳ה מרגישה הכי נוח בעולם לשיר על סקס, כל הזמן, כמו שהיא מרגישה הכי בנוח להיות עירומה. "Naked" הוא השיר האהוב עליי כרגע באלבום החדש של דוג׳ה, Planet her. הוא שיר חרמנות קלאסי ופשוט מאוד של דוג׳ה, שרוצה להגיע כבר לרגע הזה שבו היא ובן זוגה לאותו רגע יוכלו להתפשט כבר. ויותר מזה, היא רוצה שהבחור יפסיק להיות כל כך לחוץ וירגיש גם הוא בנוח. הביט הטיפה אפריקאי, עם דגימה משונה ונהדרת מקטע אלקטרוני, רק הופך את שיר החרמנות המבורך הזה לעוד יותר כיף. [סטרימים]


חמישי בחצות

השבוע, אל דאגה – סופ״ש ריליסים ממש רגוע, כדי שנספיק לשמוע את כל הדברים הטובים שיצאו לפני שבוע ולא הספקנו להגיע אליהם עדיין.

בינתיים, הנה כ-50 שירים חדשים שיצאו השבוע וקיבצתי עבורכם/ן בחמישי בחצות. וביניהם ריליסים של:

קוסטה קפלן, Logic, ג׳ף טווידי, קומון, Pond, קונאן מוקסין, Yellow days, ג׳אנל מוניי, Woods, אלכסיס טיילור, Masok, ג׳ורג׳יה סמית, נגה שלו, ועוד המון דברים נהדרים. [ספוטיפיי, ברור]


אלבומים חדשים

כאמור, שבוע די צ׳יל באלבומים חדשים כי יש לנו כל כך הרבה להשלים (ר׳ העונג הקודם). אז מה בכל זאת יצא השבוע ושווה אוזן?

◼︎ The Go! Team באלבום חדש, Get up sequences part one, ואלה תמיד חדשות טובות למי שאוהב/ת את החיים טיפה יותר צבעוניים, טיפה יותר שמחים, טיפה יותר מעניינים. 

◼︎ לורה מבולה הנפלאה באלבום ראשון מזה 6 שנים, והוא נפלא. שימו אוזן על Pink noise – אהבתי במיוחד את שיר הנושא. 

◼︎ אלבום חדש גם לניק אוליברי, שמי שמכיר אותו בוודאי מכיר אותו מ-Queens of the Stone Age. 

◼︎ בובי גילספי מ-Primal Scream וג׳ני בת׳ מ-Savages באלבום משותף חדש, Utopian ashes

וגם ◼︎ אלבום חדש ל-Snapped Ankles ◼︎ לראשונה, הפסקול של סיינפלד יוצא כאלבום ◼︎אלבום ״אבוד״ של מאדליב ו-Declaime מהניינטיז, In the Beginning Vol. 1, ראה אור עכשיו לראשונה ◼︎ מה פספסתי? [סטרימים]


סטטיק ובן אל

אני לא מעדכן פה הרבה על פופ ישראלי חדש, אבל בתור מאזין שאוהב את סטטיק ובן אל, שמחתי לגלות שלפחות לעת עתה נראה שהם סיימו עם הניסיון המגושם שלהם לפתח קריירה באנגלית וחזרו לתת בראש בעברית. מה זה לתת בראש, הם הכריזו על אלבום ראשון, דבר שחשבתי ואפילו קיוויתי שהם לא יעשו, ויחד עם ההכרזה הוציאו השבוע לא פחות מ־4 שירים חדשים מתוכו: ״שבעה ירחים״, ״כוסות ריקות״ עם ליאור נרקיס, ״אפס מאמץ״ המעולה עם נטע ברזילי (על הכתיבה גם יסמין מועלם) ו״רובינזון קרוזו״ עם רן דנקר, כולם כמובן בהפקת ג׳ורדי הגאון. ואם זה לא מספיק, כי מסתבר שזה לא מספיק, הם הוציאו גם קאבר מוצלח ל״סופרסטאר״ של רוני סופרסטאר, שהם מבצעים כחלק ממופע קיץ חדש באותו השם, עם הרכב של פופ ישראלי נוכחי, עם נועה קירל, מרגי, סטפן לגר, אגם בוחבוט וגל אדם. בוא׳נה זה הולך להיות קיץ חם רצח. [טיובז]


הרבע שעה שבה שמעתי ברצף את כל 5 השירים מהאייטם הקודם הייתה אחד הרגעים הכי משמחים וכיפיים בשבוע שבו או שנהרגתי מחום (ר׳ האייטם הבא) או שסבלתי מתופעות הלוואי של החיסון השני לקורונה (הידד!). אם שמחה וכיף חסרים לכם/ן, נסו ללחוץ על כפתור ה-Joy החדש של NPR ותראו מה יצא. [אנגלית]


ומהצד השני של העולם, Big Red Machine, הצמד של אארון דסנר (The National) וג׳סטין ורנון (Bon Iver) מוציאים אלבום חדש, והם הפגיזו עם 3 שירים חדשים ברצף. "Latter days" מארח את אנאיס מיטשל, "The ghost of Cincinnati" לבדם, ו-"Renegade" עם טיילור סוויפט, שכתוצאה נשמע פשוט כמו שיר משני האלבומים האחרונים של סוויפט בהפקת דסנר. [סטרימים]


אני גר בוונקובר, קנדה, מקום נעים בכל המובנים ובראשם מזג האוויר, שנע בעיקר בטווח של קריר וחמים. אף פעם לא חם־חם פה או קפוא־מתחת־לאפס פה, ובשנים רגילות יש אולי יום עד שבוע של שלג, ואולי יומיים שלושה שמגיעים בכלל ל־30 מעלות חום. אבל מצב החירום האקלימי הוא מזמן לא משהו רחוק לדאוג ממנו אלא ההווה, והשבוע האיזור המתון הזה נחבט על ידי גל חום חסר כל תקדים היסטורי באיזור, 4 ימים של טמפרטורות של 35-45 מעלות, באיזור שבאופן היסטורי מעולם לא היה צריך להתקין בו מזגנים. בעיירה 150 ק״מ מפה נשברו, יום אחרי יום, שני שיאי חום של כל הזמנים בקנדה כולה. אם זה לא מספיק, ביום שבו סופסוף נשבר השרב, אותה עיירה נשרפה כולה (אין לי הסבר, מישהו שם בוודאות הסתבך עם אל נורדי). הניו יורק טיימס מסבירים עד כמה חריג היה האירוע האקלימי החריג הזה. [אנגלית]


אם כמוני אתם/ן נהנים/ות מאוד לעבור על סיכומי שנה של אתרים שונים כדי למצוא אוצרות שפספסתם/ן, למה לחכות לסוף השנה? בבנדקאמפ, למשל, מפרסמים מדי חודש את האלבומים האהובים עליהם לחודש שחלף ותמיד, אבל תמיד, יש שם אוצרות נהדרים שפספסנו. [אנגלית, סטרים]


המפיק הידוע דניאל לנואה הפתיע השבוע עם "Torn again" שיר חדש שמתמקד בקולו הקשיש של לנרד כהן מקריא משירתו. זה מאוד יפה ועדין. [סטרימים]


כמה מהטריקים ההנדסיים, הפסיכולוגיים והעיצוביים שהופכים את Disney world לחווייה כזו משוגעת עבור ילדים (ובכלל). [אנגלית]


חובבות/י להקות בנים, קומו עורו! רגע מונומנטלי: Backstreet Boys מתאמנים על כוריאוגרפיה של NSync! [וידאו]


פלייליסט חלומות בתכנית הפרידה של נועה ארגוב מגלגלצ. [ספוטיפיי]


עם בוא הקיץ הגיע הזמן לצאת ולטייל מחוץ לעיר, ואם יש לכם/ן ילדים/ות או סתם חברים/ות, אולי תרצו לשים באוטו את הפודקאסט החדש של בית אבי חי, על הדרך. כל פרק מוקדש ליעד פופולרי אחד – אגם החולה, נחל דוד, הר תבור – ומורכב מסיפורים מעניינים על המקום ועל הטבע, הסברים, אנקדוטות והמלצות. זה אפילו מגיע עם נקודת התחלה לשים באפליקציית הניווט. מושלם! והנה ראיון קצר עם יוצרות הפודקאסט. [עברית, סטרים באתר או בספוטיפיי]


ועוד משהו להורים – אם הילדים/ות הגיעו לגיל המתאים, אולי כבר קניתם/ן לגו, ועוד לגו, והמון לגו, ואולי אפילו סיימתם/ן להרכיב את כל הדברים מהחוברת של הערכה. אפליקציה חדשה לאייפון תסרוק את ערימת לבני הלגו האקראית שלכם/ן, ותציע לכם מדריכים מפורטים איך לבנות מהן דברים חדשים. [אנגלית]


הזכרתי פה לאחרונה שיונתן קוטנר, שהיה העורך של ספוטיפיי ישראל, סיים את תפקידו בספוטיפיי. מאז, המצב הוא שאין עורך לספוטיפיי ישראל. אבל מה ההשפעה של זה, פרקטית? מנהל האמנים גלעד אדמוני מסביר בשיחה רדיופונית. [למרבה האירוניה, גם אותה אין בספוטיפיי. סטרים באתר]


ובעיה מסוג אחר לגמרי בספוטיפיי, ובכל שירותי הסטרימינג: בגלל ״בעיית זכויות״ שחברת Island Records לא פירטה עדיין, כל העטיפות שעיצב ז׳אן פול גודה לאלבומים של גרייס ג׳ונס הוחלפו בעיצוב טיפוגרפי זהה. 


סנט וינסנט מספקת את הקאבר המעניין הראשון ששמענו מאלבום המחווה המופרז למטאליקה, שימו אוזן על הביצוע שלה ל-“Sad but true”. [סטרימים]


לורה מרלינג ומייק לינדסי עם ״We cannot resist״, סינגל חדש של Lump בדרך לאלבום השני! [סטרימים]


[תודה לפרץ] מוזיאון הסמית׳סוניאן עוסק סופסוף בשאלה המכריעה של זמננו: איך הפך המאכל המשונה חמאת בוטנים לפופולרי בכל העולם? [אנגלית]


[תודה לרננה] ובמגזין של JSTOR מסבירים למה פילוסופים, אמנים וסופרים מרותקים כבר מאות שנים לבועות סבון. [אנגלית]


ניימן, כן ניימן שלנו, מציע תכנית לבניית פלטפורמות אינטרנט דמוקרטיות. תחשבו שכל המשתמשים/ות בטוויטר, למשל, היו עורכים הצבעה וקובעים את החוקים של טוויטר. בתור התחלה, כבר היה לנו שם כפתור עריכה. [עברית ואנגלית]


הזיכרון שלי מזעזע אז שכחתי מי, אבל מישהו כתב לי לא מזמן באיזו פלטפורמה כדי להודות לי שהוא הכיר דרכי את קארן דלטון. לכבוד הוא לי! ההפתעה הגדולה בדלטון היא פשוט שלא הכרנו אותה קודם. דלטון, זמרת שהוציאה רק שני אלבומים בתפר של הסיקסטיז והסבנטיז, נשארה חבויה אבל ניחנה בקול מיוחד וכישרון אדיר, או ״הפכה לאוצר חבוי ומסתורי שמאזינים ומבקרים מגלים ומנסים להתעמק בו עד היום עם המוזיקה וההקלטות שהשאירה אחריה. סיפור של החמצה וכאב, אך גם של הרבה כישרון ויופי״, כפי שכתב תומר קופר בספיישל קארן דלטון שלו בהרמוניה דרומית. [עברית, סטרים]


ג׳יימס בלייק מעדכן שהאלבום החדש גמור. לכבוד המאורע הוא הופיע לייב באינסטגרם במשך כשעה והיה יופי. [אינסטגרם]


מנגנות/ים בגיטרה? אז בטח כבר הכרתם/ן את כל אתרי האקורדים והטאבים הקיימים, מצוין. אבל אקורדים זה לא מספיק, כי לשיר יש קצב וכל שיר פורטים אחרת. הנה מתנה: אם תעלו קובץ אודיו של קטע גיטרה (אקוסטית) שתרצו לנגן לאתר בעל השם האיום Lord of the Strings, תקבלו מדריך לדרך הנכונה לפרוט אותו. [אנגלית]


״מיק ג׳וגר״, אחלה שיר חדש של קוסטה קפלן. [טיוב]


"Corso", אחלה קליפ לאחד השירים הכי טובים באלבום החדש של Tyler, the Creator. הזכרתי פה בעבר שאני עף על התמה הוויזואלית של כל הסרטונים והקליפים החדשים של טיילר, וכתבה חדשה בנויזי צוללת לאיכויותיו הקולנועיות וליקום הקולנועי שהוא יצר (וגם מציינת על ההתחלה משהו שלא ידעתי אבל ניחשתי: טיילר מעריץ של ווס אנדרסון). בקולומבוס כותבים מקרוב ובעברית על האלבום החדש. [אנגלית; עברית]


נכנסתם/ן לאחרונה לאתר הרשמי של טיפקס? הלכתי לבדוק משהו וצחקתי לגלות שהגלגול הנוכחי של האתר אימץ בחום את האסתטיקה המייספייסת של הניינטיז. [עברית]


[ויה גילוי נאות] שם כותב אורי: ״בודהה ההיסטורי בכלל לא היה שמן. הבודהה הצוחק השמן שאנחנו מכירים הוא בכלל המצאה סינית לדמות פולקלור אחרת. אבל אתם יודעים מה *לא* המצאה סינית? עוגיות מזל סיניות. בכלל פותחו ביפן לשוק האמריקאי. (בסין קוראים להן עוגיות אמריקאיות!). ה״עובדה״ שאנחנו משתמשים רק ב10% מהמוח שלנו היא שקר. זה נאמר פעם ע״י איזה פסיכולוג אמריקאי כמטאפורה ומשם זה תפס. אצל גברים – אין קשר בין גודל היד לגודל האיבר. List of common misconceptions – והנה גם היום הלכתם לישון שעה יותר מאוחר ממה שתכננתם.״ לא, לא יקברו אתכם/ן מחוץ לגדר בבית קברות יהודי אם יש לכם/ן קעקוע – אם היו עושים את זה, ניצולי שואה לא היו נקברים בבתי קברות גם הם. [אנגלית]


מארק טוויין מחייך

[עוד מגילוי נאות] זה שימח אותי ממש: מראשית עידן הצילום ועד אחרי שהסבים שלי היו כבר אנשים בוגרים, לא היה נהוג עדיין לחייך בתמונות. מישהי הוסיפה בפוטושופ חיוכים לתמונות מפורסמות של אישים היסטוריים. ואישות היסטוריות? מה הנקבה של ״אישים״? מה היחיד של ״אישים״? מה זו המילה המוזרה הזו בעצם? בכל אופן, גם הטקסט מצוין. [אנגלית, פיקסלים]


גספאר אוג׳ה מ-Justice משוחח עם הגרדיאן על האלבום החדש שלו, על הפרידה של דאפט פאנק, וגם על התביעה שהוגשה בשמם נגד ג׳סטין ביבר. [אנגלית]


You look so serious הוא אלבום חדש ומעניין לאללה של אמן גרמני בשם Florian T M Zeisig. מה שהופך אותו למעניין הוא לא רק הסאונד הלא שגרתי שלו אלא הסיפור שלו: 8 הקטעים שבו מורכבים מ־426 לופים אנלוגיים, שזייסיג הכין  מקלטת של האלבום Watermark של Enya מ־1988. מעבר לזה שאני אוהב מוזיקה כזו – היא מזכירה את אלבום המופת של The Caretaker מלפני עשור – זו גם דקונסטרוקציה מעניינת בעיניי של מוצר פופ סופר מיינסטרימי, מקושט, דרמטי, מדויק ובומבסטי, שהופך פה למשהו אינטימי, רדוף, מטושטש. [בנדקאמפ]


די קורטני לאב בחייאת תהיי נינוחה. [אנגלית]


נונו, ההיא מ״בנים״, בראיון לגלריה. [עברית, חומת תשלום]


תודה גדולה במיוחד גם השבוע לאיציק, ספיר, טל, יניב, ארז, מעיין, דניאל, מעין, מאור ותומך שביקש להישאר מסתורי, תומכות ותומכי העל של עונג שבת. השמות שלהם פה כי הם עשו מעל ומעבר, אבל יש עוד כמאה תומכות ותומכים צנועים ואהובים של העונג שמגיעה להם תודה ענקית ונרחבת, נדיבה ומציפה. תודה תודה תודה. [באמת, תודה!]


אליעזר בוט יהודה הוא בוט אלגוריתמי שמציע חלופות עבריות אוטומטיות למילים לועזיות. כן, מה ששמעת. [עברית] 


לכבוד חודש הגאווה, הפודינג ביופי של כתבה/פרויקט על הנוכחות המעצימה אבל העדיין־דלה במצעדים האמריקאיים של שירים חד־מגדריים, כלומר כאלה שבהם גבר שר בצורה רומנטית או מינית על גבר, או אישה על אישה. [אנגלית, גרפים, אנימציה]


המשטרה האמריקאית ממשיכה להשמיע מוזיקה במעצרים מצולמים כדי שהסרטונים ייחסמו אוטומטית על ידי מנוע הגנת זכויות היוצרים ביוטיוב. [אנגלית]


בן שלו כותב על בן אילון, וזה נפלא שיש בארץ עיתון שמקדיש כתבה נרחבת ומרתקת לאמן כלי הקשה שהוא לא בהכרח שם ידוע בכל בית. [עברית, חומת תשלום]


On the edge of nowhere הוא הפרק השני שיצרה אלה רוטשילד כהמשך לעבודת המחול הבימתית Summer Snow של להקת בת שבע. והנה ההפתעה: היצירה הזו קיימת רק אונליין, כמעין קווסט: ״אתם מוזמנים להיכנס לעולם מסתורי המתרחש בחדר עמוס חפצים בו מרחפת נוכחות נעדרת של דמות זרה. לאט לאט יתגלו בפניכם עבודות וידיאו, קבצי סאונד, ורישומים הפותחים צוהר לעולמה המסקרן של הדמות״. מומלץ להשתמש במחשב ולא טלפון, וכדאי גם לכבות חוסמי פרסומות שהפריעו לי בניסיון הראשון. [אנגלית ודברים]


ולזה הגעתי במקרה דרך ג׳ון הופקינס: הסופר מקס פורטר והשחקן קיליאן מרפי יצרו סרט חדש שלא יוקרן כנראה בבתי קולנוע אלא בחללי אמנות גדולים עם מיצג תאורה הולם, ומוזיקה שיצרו במיוחד ג׳ון הופקינס והאחים דסנר מ-The National. לפי הראיון איתם זה נשמע מרתק. והיי, אם תזדרזו תוכלו לצפות בזה אונליין ב־18 ביולי תמורת 5 פאונד ומעלה לבחירתכם/ן. [אנגלית]


האלבום המתקרב של Halsey נשמע, מהסניפט הקצרצר, מעניין לאללה – על ההפקה טרנט רזנור ואטיקוס רוס. [טוויטר]


אם היית שם בזמן אמת, כלומר באינטרנט ובכל מקום ציבורי לפני 10 שנים, אולי גם את/ה זוכר/ת איך "Somebody that I used to know" של Gotye וקימברה היה בכל מקום. בכל מקום. ביוטיוב וברדיו ובממים ובסרטוני פרודיה ובסופרמרקט ובראש המצעדים ובגראמיז. גוטייה? קימברה? מי?! איך זה קרה? איך נולד השיר הזה, ואיך זה נראה מאחורי הקלעים כשהוא התפוצץ ללהיט עולמי בלתי צפוי? בסטריאוגם הושיבו את המעורבים בדבר להיסטוריה המדוברת של הלהיט ההוא. לא ידעתי, למשל, שהשיר מבוסס על סימפול! [אנגלית]


כתבתי כתבה חדשה במגזין הקפה ״המון קפה״: איך הגיע החלב לקפה שלנו? [עברית]


ג׳וני מיטשל

closeline

ביליתי הרבה זמן עם Blue של ג׳וני מיטשל בשבוע האחרון, עם כל חגיגות 50 השנה לאלבום המופת הקטן והעצום הזה. קראתי עליו, שמעתי אותו, זמזמתי אותו, חשבתי עליו, הייתה פה שעה קסומה על השטיח בסלון עם התקליט ודף המילים שלו. ביליתי הרבה זמן עם Blue באופן כללי, מאז שהוא נכנס לחיי לפני, שיט, עוד מעט שני עשורים. אני לא יודע אם זה אלבום משנה חיים, תלוי במאזין/ה, אבל זה אלבום חיים במובן של אלבום שנכנס לך לחיים ונשאר בהם, מלווה אותם לתקופה בלתי מוגבלת. הרבה אלבומים נכנסו לחיי לזמן ממושך, לחודשים, לשנים, אבל מעטים האלבומים שנכנסו לחיי לעשרות שנים ולא נמאס לי מהם. אני תמיד מוכן להניח עליהם את המחט, גם אם שמעתי אותם אתמול, או לפני חודש, או כל שבוע בעשרים השנה האחרונות. 

עכשיו בפרוץ חגיגות היובל זכיתי לראות את Blue דרך עיניהם של מבקרים/ות ומוזיקאים/יות ולחשוב עליו בצורות חדשות, שלא יכולתי קודם (ייתכן ולא חשבתי עליו הרבה אף פעם, פשוט הרגשתי המון). הבנתי, למשל, כמה האלבום הזה משונה ומשוגע בלחנים הפתלתלים והבלתי צפויים שלו, אבל כמה הוא עדיין פופ – בחלק גדול מהשירים יש פזמונים קליטים מאוד, הוקים. הבנתי מחדש שאחת הסיבות שהוא כל כך ממכר ומשכר היא המזיגה המושלמת בין מלנכוליה לחדווה, אובדן ושיחרור, כובד והרפתקאה. והבנתי מחדש את "A case of you", הלהיט הכי גדול מהאלבום הלא־להיטי הזה. דיוויד קרוסבי, לא הבחור הכי מתוק ומפרגן בהיסטוריה של הפולק־רוק, אמר עליו בשבוע שעבר:

There’s a reason 90 different people have covered “A Case of You.” It’s because it’s one of the best songs you’ve ever heard.

והשבוע הבנתי שהוא גם השיר הספרותי ביותר באלבום, כלומר זה שבעיניי הכי קרוב לשירה, poetry. לא שמתי לב עד עכשיו שיש בו מוטיב חוזר וכבד כל כך של נוזלים – בוודאי שהאהוב משול ליין קדוש, מר ומתוק, והאוהבת יכולה ללגום ארגז שלם ממנו ועדיין לעמוד, אבל פתאום קישרתי את השורה המפורסמת שבה היא פוטרת אותו בהתחלה מהדיון, "if you want me I'll be in the bar" עם השתייה הזו שאי אפשר להפסיק, השיכרון וההתמכרות. והשורה הכי יפה בשיר, בעיניי, גם היא נוזלית: "part of you pours out of me" (שג׳ודי קולינס טוענת שנכתבה, כמו כל השיר, על לנרד כהן, רעיון שמתחבר יפה לרפרנס הקנדי בהתחלה).

אבל השורה שהוארה לי פתאום וזהרה אחרי ששנים לא התייחסתי אליה במיוחד היא זו שבה מיטשל מתארת אישה שהיא פוגשת ומנהלת איתה שיחה אודות אותו אהוב אבוד. הדרך שבה היא בוחרת לתאר את האישה היא בחירה ספרותית מבריקה: "I met a woman \ She had a mouth like yours \ She knew your life". איזו דרך משונה, לא צפויה, לתאר דמות. ״היה לה פה כמו שלך״, תיאור פיזי מוזר ומאוד לא מספק – קשה לדמיין בעזרתו את הדמות – אבל מספיק בדיוק כדי להעלות שאלות: האם זו קרובת משפחה שלו? אחותו? מה זה אומר, שהיה להם פה דומה? ואז, ״היא הכירה את חייך״. וואו! מתי שמעת מישהי אומרת משפט כזה? אני מכיר את חייה? אני מכירה את חייו? מי אומר את זה? ג׳וני מיטשל, כשהיא רוצה לכתוב דחוס ומדויק ונקי ופתלתל. 

ואולי זו הסיבה ש-Blue הוא אלבום חיים. כמו ניו יורק או פריז, הוא עיר שאפשר להמשיך לגלות לנצח, ולעולם לא להכיר את כולה. [סטרימים. בונוס להשוואה: גרסה מוקדמת ששוחררה בשבוע שעבר, עם מילים קצת שונות]


עוד מזה? הירשמו ותקבלו כל עונג חדש ישר למייל. עדכונים כמעט יומיומיים אפשר למצוא בטלגרם של העונג ובסטוריז באינסטגרם שלי. נתקלתם בלינק נפלא? הפליאו לי אותו למייל.

שתהיה שבת שבוגי! איזה כיף.

 

13 תגובות על “עונג שבת: אפס מאמץ”

  1. יובל הגיב:

    איזה בוקר של כיף

  2. גיא ביבי הגיב:

    מהפרויקט של מטאליקה, הקאבר של ג'ייסון איזבל בינתיים הכי טוב, לדעתי.
    https://youtu.be/LeeWwY2IpcM

  3. אורי הגיב:

    באמת היה לך כייף ברבע השעה הבזיונית של סטטיק ובן אל?והחדש של קוסטה הוא לא אחלה שיר

  4. ניימן הגיב:

    תודה! אין פרס על זה שקישורים מהאתר שלי נכנסים לעונג כבר 15 שנה? בטח יש פה מצב לאיזה שיא גינס כלשהו, לא?:-)

  5. מאור הגיב:

    אחלה עונג! אה, ומתי לאונרד כהן הפך ללנרד כהן?

  6. מיה הגיב:

    איכשהו תמיד חשבתי שהאשה שג'וני מיטשל פגשה היא אמא שלו. ולכן הכירה את חייו… פתאום קולטת שזה לא משהו שנאמר אלא לגמרי פרשנות שלי. מעניין!

  7. רועי הגיב:

    אדיר כרגיל, תודה רבה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *