היי, רוצה לשמוע משהו טוב? אני יודע שכן, הרי באת לעונג שבת בדיוק בשביל זה. זה התפקיד שלי פה: לחפש, לשים לב, לאסוף, לבחור ולהגיש לך משהו טוב לשמוע. זה עונג גדול מאוד, לקבל מוזיקה נהדרת. כמו אוכל טעים, רק שהוא אף פעם לא נגמר. יש תענוג גדול גם בחיפוש של המוזיקה, בדפדוף הבלתי נגמר בין אלבומים חדשים וישנים, בין שירים אהובים ועלומים. יש חופש בכניעה לשטף האדיר, האינסופי, של מוזיקה, בלהישטף בה ולצאת מהצד השני נקי יותר. יש אושר בחיפוש ולאו דווקא במציאה. כמו אוכל: שמחה גדולה לקבל אוכל טעים; שמחה גדולה להכין אוכל לאחרים. לפני 25 שנה יצא אלבום שכל מה שהוא עשה היה את זה: הוא אסף מוזיקה מהממת, מרתקת, יפהפיה, עלומה, נשכחת, והוא סידר אותה מחדש והגיש אותה מתוך סקרנות ואהבה גדולה לכל מי שהייתה מוכנה לשמוע. בצורה ענייה מאוד, זה מה שאני עושה בעונג שבת מדי שבוע. בצורה הגבוהה ביותר, זה מה שעשה לפני 25 שנה DJ Shadow, האיש שהלך בעקבות גיבורי ההיפ הופ שלו, בילה שנים בחנויות תקליטים וחדרי אחוריים של חנויות תקליטים, שחק את קצות אצבעותיו על ארגזים מאובקים ופטיפונים מסתובבים, אסף ערימה גדולה של אבני חן מוזיקליות ושיבץ מהן אלבום מופת מוזר, מרתק, מהפכני, אלבום שהוא היפ הופ אבל הוא אמביינט, שהוא חלום מתמשך אבל הוא גם שואוקייס מדוקדק של אספנות ושיבוץ. אלבום שעשוי 100% דגימות ו־0% אורחים, בתים ופזמונים. הוא קרא לו Endtroducing….. – כן, כולל 5 הנקודות האלו. במספיק מקומות אחרים כתבו כמה האלבום הזה השפיע ושינה את מה שבא אחריו. אני רק פה כדי לה(ז)כיר לכם/ן אותו, ולבקש שתקשיבו ל-"The number song" ואל תחכו לווקאלס או לסקרצ׳ים, אלא נסו להקשיב לשיר מתוך הבנה שהזמר האמיתי בשיר הזה הוא המתופף. ואז באמת תשמעו משהו טוב. [סטרים]

---

חייבים גם לדבר על זה שאלי אברמוב וערן צור, שנה אחרי האלבום של שאדו, פשוט ניגנו הקלטה של יונה וולך על גבי השיר הזה של שאדו, הוסיפו תופי ג׳אנגל ולא נתנו קרדיט לאף אחד. [טיוב]

---

אני יודע שאני אומר את זה הרבה, אבל – הוט דיים! איזה שבוע של מוזיקה. חמישי בחצות ממש מתחנן שתלחצו עליו כבר פליי. בפנים תוכלו לפגוש את:

שרון ון אטן, אנג׳ל אולסן, ניק קייב, ג׳יימס בלייק, Quantic, Injury Reserve, ג׳רוויס קוקר, Twin Shadow, רד אקסז ממקססים את רמי פורטיס, Chvrches, קונור אוברסט, The War on Drugs,בואנה ויסטה סושיאל קלאב, קורי הנרי, פרנק טרנר, ג׳ייסון איזבל, אדיה ויקטוריה, אלכסיס טיילור, Snail Mail, מק מילר, אליזבת פרייזר, Twin Shadow, מריסה נאדלר, Beatfoot, The Vaccines, ריק וילסון…

אבל חכו שתראו את האייטם הבא. [ספוטיפיי]

---

בשבועות האחרונים יצאה כמות מגונה של אלבומים חדשים אבל – הפתעה! יש מצב שהשבוע מנצח באיכות. כן כן.

◼︎ זה בדם שלי, האלבום החדש של טדי נגוסה, הוא האלבום היחיד בערימה שהספקתי לשמוע במלואו. זה לא שלא היה לי זמן, או שהוא כל כך ארוך שהוא תפס לי את כל יום שישי – הוא פשוט אלבום כל כך פנטסטי, הדוק, חי, ממכר, שלא הצלחתי להרפות ממנו. נגוסה תמיד היה ראפר טוב, לפעמים מעולה, אבל נדמה שבתקופה הזו או באלבום הזה הוא מצא את היציבה שלו, את המהירות שלו, את הצליל שלו. מגיעות הרבה מאוד כפיים לאיתמר ציגלר הוותיק והמחונן על ההפקה, אבל אי אפשר לקחת מטדי את הקרדיט על המופע של טדי. האלבום החדש הוא כבר השלישי שלו, אבל כמו שאומרים באנגלית: it feels like an arrival.

◼︎ הריליס המדובר של השבוע הוא ללא ספק Montero, אלבום הבכורה המיוחל של הראפר היחיד שהוא יותר ויראלי מקוביד, Lil Nas X. אני מגיע אליו עם ציפיות בשמיים אז כמעט בטוח שאתאכזב.

◼︎ הזמרת הנפלאה אדיה ויקטוריה שייכת לזרם קטן ומרתק של זמרות ששולטות היטב בשפת מוזיקת העם האמריקאית – קאנטרי, פולק, בלוז – והתחילו להשתמש בשפה הזו כדי לפרק את האתוסים הגבריים, הכוחניים, הגזעניים, המסחריים והפוליטיים שנכרכו עם השנים בז׳אנרים העממיים האלה. האלבום החדש שלה נקרא A southern gothic ותמיד שווה להקשיב לה.

◼︎חוזה גונזלס חוזר עם אלבום חדש, Local valley ראשון מזה 6 שנים, והוא מרחיב בו את הסאוד ואת הגישה שמזוהים איתו ועדיין נשאר מאוד חוזה גונזלס.

◼︎אלבום חדש לסולן Hot Chip, אלכסיס טיילור.

◼︎ By the time I get to Phoenix, אלבום חדש להרכב הראפ האמנותי התמיד מרתק Injury Reserve.

◼︎ בוב דילן הוציא את פרק 16 בסדרת הארכיון האינסופית שלו, והוא מתמקד בשנים 1980-1986, תקופה שנחשבת בקרב מעריציו לשפל, אז מעניין לראות מה הוא הוציא משם.

◼︎ וגם ◼︎ אלבום חדש להרכב המתוק Mild High Club ◼︎ אי פי חדש ל-Tems, הזמרת הניגרית שזוכה לנסיקה לאחרונה ◼︎ אי פי של עזרא פורמן עם שירים מפסקול הסדרה Sex Education ◼︎ אלבום חדש של קורי הנרי ◼︎ גרסה מורחבת לרגל 25 שנה לאלבום הבכורה של Buena Vista Social Club ◼︎ ואלבום חדש של The Vaccines ◼︎ מה פספסתי? [סטרימים]

---

שעתיים שמחות ועשירות במיוחד שלי ברדיו הקצה השבוע, עם שירים מאנגליה, זמביה, קמבודיה, ארה״ב, ניגריה, קטלוניה, פורטו ריקו, דרום קוריאה וגם, איך קוראים לזה, ישראל. [סטרים]

---

כל השפות בעולם בתרשים אחד. מומלץ לצפות במסך גדול! [אנגלית]

---

סינגל שני מתוך אלבום הקאמבק של My Morning Jacket! קוראים לו "Love love love". [טיוב]

---

הניו יורק טיימס בכתבה אינפוגרפית, מאוירת, אנימטיבית וחשובה על המחיר האמיתי והכבד של ביטקוין ושאר מטבעות וירטואליים. [אנגלית]

---

ואם צריכת חשמל מוגזמת מפחידה אתכם/ן ובמקום להפגין נגד חברות ומפעלים מיותרים שמוציאים פי מיליארד יותר חשמל מאתנו אתן/ם בוחרות/ים להפחית צריכה אישית, הפרויקט הזה מנסה לשכנע אותנו לכבות את המצלמה בשיחות וידאו כדי להפחית ב־96% את טביעת הפחמן של השיחה. יכול להיות – אבל כמה גדולה טביעת הפחמן הזו מלכתחילה? [אנגלית]

---

וגם בכלכליסט יודעים ליצור כתבות גרפיות, אם כי חסרות כל דיוק אינפוגרפי (כאילו, איך זה עובד מספרית בדיוק) – השבוע, כתבה קצרה ומעניינת על איך עובדת הלשון ועל רגישות טעם. [עברית]

---

ג׳רוויס קוקר הקליט קאבר ללהיט הצרפתי "Aline", כחלק מאלבום קאברים שלם שלו ללהיטים צרפתיים, שיצא כחלק מהסרט החדש של ווס אנדרסון, The French Dispatch (אנדרסון גם חתום כמפיק לאלבום). עד כה אני אוהב פה הכל! אם זה לא מספיק, גם תומר ישעיהו הקליט לאחרונה קאבר לשיר הזה, ובעברית! [טיוב]

---

ואם כבר הזכרתי את הסרט החדש של ווס אנדרסון, שסובב סביב מערכת מגזין שבועי. אנדרסון ביסס את הסיפורים והמגזין על הניו יורקר, אז זה אך הגיוני שהניו יורקר התיישב איתו לשיחה בדיוק על זה. [אנגלית]

---

פרויקט אודיו מושקע שמוקדש כולו להיסטוריה של דראג, מבית תחנת הרדיו הבריטית בעלת השם המושלם Gaydio. בסאונדקלאוד יש 20 קטעי רדיו קצרצרים (חלקם דקה וטיפה) על רגעים ונושאים שונים בהיסטוריה של הדראג, ממופע משנות הארבעים ועד רופול, ובאתר של גיידיו יש שפע של סיפורים נוספים, ובראשם תכניות תיעודיות באורך מלא, כמו ההיסטוריה של מוזיקה בדראג והלקסיקון של הדראג. [סטרים, אנגלית]

---

בידיעות אחרונות הזמינו נשות ואנשי ציבור, כתבות וכתבי העיתון (שקיבלו פה את רוב המקום), וזמרות וזמרים, לבחור את השורות הכי יפות במוזיקה הישראלית העברית. יש פה בחירות ונימוקים יפים ומרגשים, ויש כאלה שגרמו לי לנחור ולגלגל עיניים, ובעיקר יש פה משוררות ומשוררים. לו אני הייתי עורך את הפרויקט הזה, הייתי אוסר על שירה מולחנת, קצת לא חוכמה בעיניי. [עברית]

---

ולהבדיל – באקט של רוויזיוניזם וברוח התקופה המשכתבת, מגזין הרולינג סטון ניסח מחדש את מה שהוא כפי הנראה הפרויקט הוויראלי והמשפיע ביותר שלו באלף הנוכחי: הוא בחר מחדש את 500 השירים הגדולים בכל הזמנים. הרשימה המקורית התפרסמה לפני 17 שנה, והייתה במידה רבה אנדרטה: מונומנט גדול שמנציח את העבר ומטיל צל ואימה על כל מי שעובר לידו. הרשימה הורכבה ברובה משירים משנות השישים והשבעים, עם הטייה חזקה מאוד לגיטרות ולגברים לבנים. לא מפתיע כשמדובר ברולינג סטון, המגזין שבמחצית השנייה של המאה הקודמת רומם בהתמדה את הרוקנ׳רול מז׳אנר מוזיקלי אחד מני רבים לקאנון החדש של המוזיקה המערבית. אבל מיושן ככל שיהיה, הרולינג סטון תמיד היה עוד שני דברים: מאוד אמריקאי ומאוד ליברל־דמוקרטי. לכן אין גם הפתעה בכך שהשינויים ברשימה, לצד תוספות חשובות מ־17 השנים האחרונות שלגבי החשיבות של חלקן אפשר בהחלט להתווכח, הם בעיקר מתן יותר מקום לאמנים שחורים, לנשים ולז׳אנרים שקודם נדחקו לשוליים, כמו היפ הופ. ב־50 הגדולים תוכלו למצוא, כך נדמה מגלילה מהירה, בעיקר אמנים שחורים: איפה שקודם היו בעיקר אלטון ג׳ון, בוב דילן, הביטלס והרולינג סטון שוכנים עכשיו לצדם לוריין היל, M.I.A, קנדריק לאמאר, אאוטקאסט (פעמיים), אוטיס רדינג, ביגי, צ׳אק ברי, ד״ דרה, קנייה ווסט, ביונסה, מיסי אליוט, סם קוק, פאבליק אנמי (במקום השני!) וארית׳ה פרנקלין, שתפסה את המקום הראשון על חשבון האל המייסד של אתוס הרולינג סטון, בוב דילן. [אנגלית. ברור שיש פלייליסט ספוטיפיי]

---

עוד מוסד שפעם התעסק בעיקר בהנצחת אמריקאים לבנים מתים הוא הסמית׳סוניאן, שהוא לא מוזיאון אלא מוסד ממשלתי שכולל 19 מוזיאונים (!), לצד מכוני מחקר ואפילו פארק זואולוגי. הוא גם מפלצת אינטרנט, עם כמות אדירה של סרטונים, מאמרים, ובערך כל סוג תוכן אינטרנטי אפשרי על כל דבר שהוא בהיסטוריה ובתרבות האמריקאית. החודש הוא העלה את  Meaning in music, סדרת סרטונים קצרים שמוקדשת לאלמנטים שונים בהיסטוריה של ההיפ הופ: סמפלינג, אופנה, אקטיביזם, סקס, ותמצאו פה בין היתר אבות מייסדים כמו ג׳יימס בראון וכוכבות בנות זמננו כמו מייגן דה סטליון. כל הפרקים ביחד נכון לעכשיו יעלו לכם רק שעה ורבע. [טיוב]

---

יש דברים, כמו NFT או AI, שנוכחותם בכותרת של פוסט או כתבה מספיקים כדי לגרום לי להתרחק, או להתקרב בחשדנות רבה. מ־NFT כבר החלטתי שאני הולך להתעלם פה בעונג כליל (ר׳ פה). אבל בינה מלאכותית יכול להיות באזוורד ריקה מתוכן או תירוץ לאייטם שלא היה צריך להתקיים, והוא יכול להיות גם משהו מלבב ומצחיק, כמו זה שלפנינו: פיל גיפורד החליט להשתמש בכמה מנועי AI של טקסט כדי לתת להם את השורה הראשונה בכל אחד מ־15 ספרים מפורסמים, ולתת להם לכתוב את הפסקאות הבאות. וזה מצחיק, ומוזר, וטיפה מלחיץ, ומאוד מעניין. על הדרך הוא גם ביקש ממנוע AI גרפי ליצור כריכה לכל אחד מהספרים, אבל התוצאה היא סתם דוגמה לאייטם AI שהייתי מתעלם ממנו לגמרי. [אנגלית]

---

עוד שטות נפלאה: צייר/י לי דג, אבל בצורה אלגוריתמית אוטומטית. [קשקשים. מידע]

---

בזכות שמרית, רשימת השירים הכי יפים ששמעתי בתשפ״א קיימת עכשיו גם ביוטיוב מיוזיק! תודה, שמרית! [יוטיוב]

---

Red Axes, שהפכו מצמד פנים־תל אביבי לפנים הבינלאומיות של ההאוס הישראלי, יושבים לשיחה נרחבת עם בן שלו. [עברית, חומת תשלום]

---

בכלכליסט מבריקים, ויושבים לדבר עם ג׳ארד דיימונד, האיש שכתב את ״רובים, חיידקים ופלדה״, על הדרך שבה מגיפת הקורונה עשויה לשנות את העולם לטווח ארוך. [עברית]

---

מה פשר הרנסנס שחווה Enya? אחרי הספר של צ׳ילי גונזלס שמשיב לה את כבודה האבוד כפלז׳ר ללא גילטי, עכשיו הניו יורק טיימס מנסה לעשות אותו הדבר. [אנגלית; מכסת מאמרים בחינם]

---

כותרות חוזרות ונשנות מכתירות את דרייק כמלך הסטרימינג העולמי כמעט מדי שנה בשנה, ואם לא הוא אז אד שירן, תלוי בשנה. אבל מי האמנים המושמעים ביותר בסטרימינג? לאו דווקא מי שנדמה לכם, תלוי איך מודדים. יוטיובר מוזיקלי אחד עוצר כדי להשוות את מספרי הספוטיפיי של ענקי סטרימינג עכשוויים כמו ביונסה, טיילור סוויפט ודרייק לאמנים מפורסמים וותיקים יותר כמו הביטלס או קווין. התוצאה היא לא תמיד מה שחשבנו שהיא תהיה. [טיוב]

---

הנה משהו שלא הכרתי קודם: מגזין פודקאסט. כלומר, פודקאסט שיוצא באותה הצורה שבה יוצא ירחון: גליון שלם פעם בחודש, ב־11 בחודש ליתר דיוק, בצורת פרקי פודקאסט. הוא נקרא The 11th. החודש, המגזין מוקדש כולו לפודקאסט דו־פרקי מושקע ומורחב של אהוב לבי חניף אבדורקיב על The Score, האלבום המרעיש והמשפיע של The Fugees. טרם שמעתי, אבל אצל חניף כמו אצל חניף, אני מנחש שיהיה מדובר במסע יפהפה, מרגש ודוקר בלב, שמתחיל ונגמר במוזיקה אבל עובר בחיים האמיתיים. [סטרימינג, 90 דקות]

---

כתבה מרתקת ב-Wired על עורכת ויקיפדיה ששמה לעצמה למשימה לשכתב ערכי ויקיפדיה שקשורים בנאציזם כך שישקפו, אתם יודעים, את העובדות בלבד. דוגמה קלאסית לאיך לוקחים נושא שעשוי להיות יבש ומשעמם (הערות שוליים באינציקלופדיה?) ומוציאים ממנו את הסיפורים המרתקים ואת הזרמים ההיסטוריים, החברתיים והפוליטיים החזקים יותר שזורמים מתחת לפרטים הקטנים. קריאה מצוינת. [אנגלית]

---

אחת התביעות נגד מרילין מנסון, באשמת אונס תקיפה מינית, נדחתה על ידי בית המשפט בגלל התיישנות של 10 שנים. מסיבה דומה, נמשכה השבוע גם התביעה נגד T.I. וטייני, על סימום ותקיפה מינית. מה יהיה עם ההתיישנות הזאת? [אנגלית]

---

אם יש לכם/ן ילדות/ים בבית ספר, עכשיו תוכלו ליצור להן/ם דף קשר יפה בחינם, ובשיתוף שאר ההורים בכיתה או בגן. מאוד חמוד, שומר על פרטיות מלאה, וחינמי לגמרי אלא אם כן תרצו שידפיסו לכם/ן. [עברית!]

---

[תודה לערן] נמחקתי מצחוק מהסרטון הקצר הזה, שמתאר את ההאזנה הראשונה לסיגור רוס בדיוק מושלם. [טיקטוק]

---

גם מזה צחקתי מאוד: מה היה קורה אם כל הכדורים בספורט היו כדורי באולינג? [וימאו]

---

הסיפור הסודי, המרתק, המסוכן והמוזר של ייבוא מנגו לא חוקי. [מנגו! אנגלית]

---

בן שלו מרהיב עוז ומכתיר אלבום ישראלי כמעט אלמוני כאלבום השנה שלו, אלבום ללא דופי. הוא מדבר על צליין, האלבום הראשון בעברית של מוטי רודן. [עברית, חומת תשלום]

---

יחד עם הסאונד של האלבומים החדשים של לורד ושל אוליביה רודריגו, הנוסטלגיה לשנות ה־2000 רשמית פה. [אנגלית]

---

פרס העיצוב הרע ביותר הולך השבוע לאתר FairUseify, שמאפשר לנו להעלות קובץ מפ3 של שיר מוגן בזכויות יוצרים ולקבל שיר ״דומה״ שנוצר על ידי רשת נוירונית שלמדה את השיר המקורי. לכאורה, השיר החדש לא מוגן בזכויות יוצרים. אישית, העליתי את "My love" של ג׳סטין טימברלייק וקיבלתי אותו בחזרה, אז אני לא בטוח שהמנוע הזה עובד בכלל. אבל טוענים אונליין שכן, אז נסו ועדכנו. [אנגלית, מפ3]

---

בשבוע שעבר ציינו 20 שנה לאסון מגדלי התאומים. פטי סמית׳ העלתה באותו יום הקלטה בת 10 דקות שלה, קוראת את דפי היומן שלה מאותו שבוע. זה מרסק ויפהפה. [אנגלית, סטרים]

---

ואם אנחנו כבר בכותבות מבריקות, יצירתיות, משכילות וחסרות פחד: מגי נלסון מוציאה אסופת רשומות חדשה והניו יורק טיימס מקדיש לה כתבת פרופיל. אלה דברים שאותי משמחים. [אנגלית, מכסת מאמרים בחינם]

---

הכרתם/ן את הדגל הלאומי עם החור באמצע? רשומה משמחת בבלוג הדגלן. [עברית]

---

שבועיים חלפו מאז יצא Donda, האלבום החדש של קנייה ווסט, ובשבועיים האלה הגנתי עליו שוב ושוב בקרב חבריי, תוך שאני מסכים לגמרי עם הבעיות שהם מצאו באלבום (ולא רק הם). אחת ההגנות שלי הייתה על אורך האלבום: הוא אורך שעה ו־40 דקות, זמן די בלתי נסבל לאלבום מאוד לא אחיד. ההגנה שלי הייתה: ווסט יודע שהוא חי בהווה. רוב האנשים, רוב המאזינות/ים שלו, לא שומעים/ות אלבומים אלא פלייליסטים. לא טוב לכם האורך? תערכו. אז יחד עם חברי ספנסר ערכתי מחדש את האלבום לשעה אחת, 15 שירים. כראוי לאלבום של קנייה ווסט, הגרסה שלנו עשויה עוד להשתנות. גם ווסט לא התעצל, והוציא קליפ ל-״24״ מתוך האלבום (שיר שלא קיים בגרסה הערוכה שלנו). [ספוטיפיי, טיוב]

---

דוקו מוזיקלי בן 10 דקות על Mdou Moctar, ההשפעות המוזיקליות שלו, הסיטואציה אליה נקלעה הלהקה בזמן הפנדמיה, והמצב הפוליטי בניז׳ר. הסרט נוצר על ידי הבסיסט, המפיק והבחור הלבן המערבי היחיד בהרכב, מייקי קולטאן. [טיוב]

---

מייק פאטון, שיהיה בריא ושמח, ביטל את סיבוב ההופעות הקרוב של Faith No More ושל Mr. Bungle, בשל שיקולים של בריאות נפשית. שרק ירגיש טוב. הודעת הביטול והתמיכה של חבריו ללהקה מרגשת מאוד. [אנגלית]

---

נשיקות ותודה לתומכות ותומכי עונג שבת בפטריאון (רוצה גם? בוא/י!), וחיבוק מיוחד לתומכי העל של העונג, איציק, מיכאל, ספיר, טל, יניב, מעיין, מעין, מאור ותומך שביקש להישאר מסתורי! בלעדיכם כל העיר הזאת ריקה. [תודה!]

---

לפני 20 שנה קניתי דיסק בשל עטיפתו. שפטתי ספר לפי כריכתו, אפשר לומר. כמו פחות או יותר כל מי שאוהב/ת ספרות או רעיונות, אני מאמין גדול שהתוכן חשוב מהאריזה. אבל אני מאמין שאריזה גרועה יכולה להרוג יצירה גדולה, לקבור אותה או לחצוץ בינה לבין הקהל שהיא יכולה להדהד בו. לפני 20 שנה היה לי קצת כסף והרבה זמן וביקור שבועי בחנות דיסקים. בחלק מחנויות הדיסקים יכולת לפשוט את העטיפה מהדיסק ולהאזין לדיסק בחנות כדי להחליט אם להשכיב עליו 70 שקל או לא. בחנות ההיא המוכר כבר היה חבר שלי, ועדיין היו דיסקים שהוא לא היסס לקרוע את ניילונם והיו כאלה שהגיעו ככה, חתומים כמו קבר מצרי, אטומים כמו שק, לך תדע אם יש שם חתול ואיזה. העטיפה הזו לא נראתה כמו אף דיסק שראיתי קודם. למעשה, היא לא נראתה כמו שום דבר שראיתי קודם. קודם כל, היא הייתה בעובי של ספר, בערך כפול מעובי של דיסק רגיל. שנית, היא הייתה כולה בצבע קרם אחיד. שלישית, בחזיתה הפלסטיקית הייתה מוטבעת דמותה של נערה, ילדה או אישה, אני לא יודע, עצומת־עיניים ובקוקיות, ההיפך מפרוטומה יוונית. בגב העטיפה, באותיות מובלטות בפלסטיק הקשיח, היה כתוב: Spiritualized® Let it come down. כן, כולל הסימן הרשום. מדבקה לבנה עם שמות השירים וברקוד, וזהו. אפשר להקשיב? לא. זה היה שדר מהחלל החיצון. לא הכרתי את האמן, או להקה, או חייזר, שנקראו ספיריצ׳ואלייזד. לא ידעתי אם זה רגאיי, רוק, מוזיקה אלקטרונית (חשדתי) או שעה ורבע של רעש סטטי. קניתי. בצד אחד של העטיפה היה חריץ, נקיק. מתוכו נשלף, במאמץ, כיס נייר שהכיל טקסט זעיר (קרדיטים, הרבה מהם), ובתוכו דיסק זהוב לחלוטין משני צדדיו בלי אף מילה. איזה צד להכניס לקומפקט? חידה. המוזיקה, להפתעתי, הייתה חידתית הרבה פחות: חומת סאונד של רוק, ואחריה איזה פזמון פעמוני שהיה לי קצת מוכר, כנראה שמעתי אותו בלילה באיזה MTV2 או משהו, ואז גוספל סול, או משהו כזה, לא באמת ידעתי איך לקרוא לדברים האלה ב־2001, וזה לא היה משנה אז כמו שזה לא מאוד משנה היום איך לקרוא לדברים. מה שמשנה הוא בעיקר איך הצלילים האלה פוגעים בך ומה הם מחזקים בך, או מפרקים בך. בזמנו, לא הרבה. הבנתי מה אני שומע, אבל לא ממש נתתי לזה לרדת, כמו שיורד גשם, עליי. פעם בכמה זמן, לא הרבה זמן, חזרתי לאלבום הזה. אבל תמיד חזרתי והמשכתי לחזור. הגשם התחיל לטפטף, אבל אף פעם לא הפך למבול. הוא לא הציף אותי, אף על פי שבאלבום הזה, שבו ג׳ייסון פירס מבצע התמרה מדהימה של כאב ליופי נשגב, יש שפע שנועד להציף. במקום זה, הוא חלחל אליי לאט במשך שנים. בלי שממש חשבתי עליו או אפילו שמתי לב, הוא לא חיזק אותי ולא פירק אותי, אלא בשקט ובהתמדה מצא בי חרך, שעד שהוא הגיע ניסיתי להתעלם ממנו, מתח אותו בעדינות והתמקם בתוכו. עכשיו, כשאני לא שומע את האלבום הזה יותר מדי זמן, המקום הזה מתחיל לכאוב. אני צריך לנגן אותו, בווליום הראוי להצפה זמנית, ולתת לו לשטוף אותי. המים גואים לאורך כל האלבום, אבל הסכר נפרץ תמיד בשיר אמצע האלבום, "The straight and the narrow". שיר פשוט במילותיו ובנעימתו, שהגיטרה המתנדנדת הלוך ושוב שלו פועלת על חומות ההגנה כמו עירסול מרדים עד שהן נעלמות ואני נשאר מולו עירום, חשוף. יש כל כך הרבה לומר על האלבום הזה, על הסיפור מאחוריו, על ההפקה הקפדנית עצומת המימדים שלו, על הקליפים, על התקופה, על ההשפעות, על החטא והגאולה, על יומרה ויומרנות. אבל אשאיר את זה לאנשים אחרים, שיודעים יותר ממני, שמבינים בזה יותר ממני. מה שאני יודע הוא איך האלבום הזה מהדהד בי, איך הקתדרלה שהוא בונה בי בכל האזנה מחדש קורסת בכל פעם מחדש, ואיך הרעש השמיימי שלו עוזר לי למצוא כיס קטן של שקט, ואיך החידה שהוא זרק לי על מדף בחנות תקליטים לפני עשרים שנה עדיין לא נפתרה, אבל אני לומד כל כך הרבה מהמאבק שלי איתה. [סטרימים]

---

עוד מזה? הירשמו ותקבלו כל עונג חדש ישר למייל. עדכונים כמעט יומיומיים אפשר למצוא בטלגרם של העונג ובסטוריז באינסטגרם שלי. נתקלתם בלינק נפלא? הפליאו לי אותו למייל.

שתהיה שבת שבוגי! איזה כיף.