קלאב מיקס, רימיקס, קאבר, אדיט, רי־אדיט, בוטלג, פליפ… בניגוד למה שטוענת סדרת הרשת, לא הכל הוא רימיקס (אלא אם כן מנסחים מחדש את ההגדרה של רימיקס כ״שינוי מצב קיים״, ואז כן, הכל הוא בהחלט שינוי, שהוא כידוע הקבוע היחיד). אבל רימיקס הוא בהחלט רימיקס, למרות השימוש הרווח מדי במילה הזו. בשנים האחרונות, למשל, יצאו כל מיני גרסאות ״רימיקס״ שהיו אותו השיר בדיוק אבל עם עוד בית אורח (ר׳ כאן, כאן, כאן לדוגמה). במובן הכי טכני של המילה, זהו רימיקס: טכנאי כלשהו היה צריך לפתוח מחדש את ערוצי השיר השונים, לפחות בחלק שבו יש בית חדש, ולהוסיף עוד ערוץ במיקס (עם עוד כמה התאמות). אבל זה לא רימיקס במובן שאנחנו חושבות/ים על רימיקס: ערבוב מחודש של חלקי השיר, בין אם זה שינוי הסדר שלו (אדיט, רי־אדיט), שינוי הסאונד או השכבות השונות של הביט/מוזיקה שלו (רימיקס, פליפ, או בוטלג אם זה נעשה בצורה לא רשמית).

ואז ישנו הזן המשונה, הנדיר והמרתק ביותר, שאני לא יודע איך לקרוא לו. יובל מאירי, המתכנה Mayor, קורא לו פליפ, או נכון יותר פילפ, שזה פליפ שעשו לו פליפ. מפולפ, האי־פי שהוא הוציא השבוע, הוא מפתיע – אני לא זוכר שנתקלתי במשהו כמותו במוזיקה הישראלית (אבל סביר להניח שאני פשוט לא זוכר). Mayor לקח פה שישה שירים של ראפרים – פלד, טדי נגוסה ויסמין מועלם, כהן ומושון ומיכאל סוויסה – ומחק להם את המוזיקה לגמרי. הוא השאיר רק את הראפ והשירה כמו שהם, בלי לגעת. מתחתיהם הוא הניח מצע חדש לגמרי: נשמע שהוא הקליט מוזיקה חדשה, חציה חיה, חציה מסומפלת. הגרסה שלו ל״זה בדם שלי – מאיור פילפ״ של טדי נגוסה ויסמין מועלם היא לא רק יפהפיה, חכמה ועשירה, היא גם מעוררת מלא מחשבות. כמה מהתנופה של שיר ראפ אנרגטי נובעת מקצב הראפ, וכמה מהביט? כמה מהתנופה הזו נשארת גם כשהופכים את המוזיקה לעצלה? עד כמה התבגרה סצינת ההיפ הופ הישראלית שהיא יכולה לשתף פעולה רשמית עם פרויקט כזה? אם הייתי שומע קודם את גרסת הפליפ, ורק אז את המקור, איזו מהן הייתה נשמעת לי יותר ״טבעית״ לשיר, ואיזו זרה? למי ״שייך״ השיר הזה? מתי שיר מתקבע וכמה הוא עוד יכול להשתנות ולהישאר אותו השיר? [סטרימים]

---

בדיוק בזמן לסופשבוע, הנה הפלייליסט החדש והמעודכן של חמישי בחצות, וכרגיל יש פה צרור ענקי של דברים חדשים ומעניינים. הרבה אלקטרוני אבל גם המון מכל השאר. 80 שירים נכון לרגע שליחת הודעה זו, וביניהם שירים ואלבומים חדשים של…

ג׳יימס בלייק, Soulwax, King Princess, נאו, דניאלה תורג׳מן, Disclosure, דיימון אלברן, Run the Jewels, דורית ליליין, Garden city movement, Alt-J, Cold War Kids, וילי נלסון, Cloud of I, דני עבר הדני, טיילור סוויפט, Big Thief, נגה ארז, וגם – כן כן קראתם נכון – Guns and Roses!

וכמובן, עוד עשרות. מה פספסתי? [ספוטיפיי]

---

אלבומים חדשים? בשמחה ובשפע. יש רק אלבום ״גדול״ אחד השבוע, אבל אני מעדיף שבועות כאלה – אפשר ללכת לחקור ולטעום הרבה אמנים מעניינים עם פחות ציפיות סביב ״אלבום מדובר״ שלהם, במקום לרוץ לבדוק את הדבר האחד שכולם/ן מדברים/ות עליו. אז מה יש לנו פה השבוע?

◼︎ תוך כדי תנועה, האלבום החדש של רביד פלוטניק – הראפר המצליח ביותר בארץ? אין לי מושג איך למדוד את זה – הגיע בלי סינגלים מקדימים, בבת אחת, כאילו היה אלבום של קנדריק (שזוכה לשיר שלם אודותיו באלבום). ישי סוויסה המעולה הפיק את כל האלבום, ומתארחים בו קאשי, סול ג׳יי וסימה נון. ככה עדיף, מינימום אורחים. אם אפשר שפלוטניק ימשיך לרפרפ ויפסיק לשיר גם אז אישית אהיה אפילו יותר שמח.

◼︎ סופיאן סטיבנס וחברו אנג׳לו דה אוגוסטין הוציאו יופי של סינגלים בשבועות האחרונים, והשבוע הם מתכנסים לאלבום מלא, A beginner's mind, שיש לו עטיפה מכוערת (בעיניי) אבל צלילים יפהפיים.

◼︎ אחת מנסיכות הסול סלאש היפ הופ החביבות עליי בשנים האחרונות היא Nao, אם כי אני מודה שלצד אהבתי לשירים רבים שלה, יש לי גם סבלנות מוגבלת להאזנה ממושכת לקול שלה. אז אולי לא אחרוש את האלבום החדש שלה, And then life was beautiful, אבל בטוח אתן כמה האזנות ואמצא את הפנינים האהובות עליי.

◼︎ התאהבתי במפיק Boys Noize כשהוא נתן בפאקינג ראש עם מוזיקה אלקטרונית אגרסיבית אבל לא נטולת תחכום ודיוק, ומאז הוא הרחיב את הסאונד שלו לכל מיני כיוונים מעניינים, כולל אחד משירי הדיסקו האוס הכי טובים של השנה שעברה. האלבום החדש שלו, -/+, רגוע יחסית אליו אבל זה לא אומר שאי אפשר לרקוד אותו. מתארחות בו, בין היתר, קלסי לו, וריקו נאסטי.

וגם ◼︎ אלבום בכורה למיקי גאיטון, זמרת הפופ קאנטרי השחורה המפורסמת היחידה בארה״ב כרגע (קריאת רשות) ◼︎ ג׳ון בטיסט המצוין הוציא עוד כמה שירים שהקליט כשיצר את השירים ל-Soul של פיקסאר ◼︎ אלבום חדש לזמרת פופ מצליחה שאני ממש אוהב, אלסיה קארה ◼︎ אלבום חדש גם לנטלי אימברו(ג)ליה ◼︎ היוצרת הישראלית יולי שפרירי הוציאה אי־פי בכורה תחת השם Cloud of I ◼︎ אלבום רביעי להרכב המעניין Public Service Broadcasting ◼︎ אלבום שישי לקנדי המצוין אנדי שאוף ◼︎  הישראלית דניאלה תורג׳מן הקליטה לייב סשן עם Benja ואני חושב ששגיאת הכתיב בשם האלבום איננה בכוונה◼︎ מה פספסתי? [סטרימים]

---

גרי אקשטיין מת השבוע, בגיל 73.

הוא כתב, הוא שר, הוא היה הגיטריסט, הוא הפיק. הוא עשה את כל הדברים האלה נהדר והוא הפליא לשזור רוקנרול עם ישראליות כאילו זה היה השילוב הטבעי ביותר שיכול להיות. בגלל הטבעיות הזאת, ומאחר שאקשטיין היה כל כך רבגוני ביכולותיו, אפשר לראות בו את אחד הרוקרים הישראלים השלמים ביותר.

כך כתב עליו השבוע בן שלו ב״הארץ״. [עברית, חומת תשלום]

---

אתמול, יום שישי, לפני 30 שנה, יצאו כמה אלבומים שאנחנו צריכים לדבר עליהם רגע. יצאו יותר משלושה אלבומים ב־24 בספטמבר 1991, כמובן, אבל השלושה האלה עדיין איתנו, עדיין מדוברים, עדיין מואזנים, עדיין נחשבים לקלאסיקות ובצדק:

---

האלבום שקיבל את מירב תשומת הלב בחגיגות השלושים הוא Nevermind של Nirvana. זה האלבום שבו אני, כמו רוב האנשים בעולם, הכירו את נירוונה. אני די בטוח שיש עדיין הרבה אנשים שחושבים שזה האלבום הראשון שלהם (הוא השני – הראשון מעולה). וזה בוודאות האלבום של נירוונה ששמעתי הכי הרבה פעמים בחיים שלי, פשוט כי לא משנה כמה פעמים אשמע את In Utero, שהוא האלבום האהוב עליי שלהם ובעיניי הטוב ביותר, לא אצליח להשתוות לכמות המפחידה של פעמים ששמעתי את Nevermind הזה בין 1991 ל־1995, נגיד. אני לא יודע איזה מספר זה אפילו, מה בא אחרי ביליורד?

האינטרנט כולו חוגג ורועש את חגיגות השלושים (הכתבה החביבה עליי היא על הערב לפני יציאתו, וגם הכתבה על איך מתופפים שחורים השפיעו על דייב גרוהל של נברמיינד), אבל אני רוצה לדקור רגע את הבלון. כן, זה אלבום מעולה. כן, במידה רבה הוא האלבום שפתח את השערים. איזה שערים? השערים שפרל ג׳ם וסאונדגארדן ומאדהאני ולהקות אחרות מאותה סצינה ותקופה סדקו בהדרגה בשנים שלפניו. השערים שהפכו את תרבות הרוק האלטרנטיבי משוליים לאמאמאמאמאמאמא של המיינסטרים, לא רק האמריקאי הלבן אלא העולמי. השערים שבזכותם פתיחתם במשך חלק גדול משנות התשעים קרה משהו חריג ומשונה שבזכותו פאנק, תרבות DIY, ריקודי פוגו, פסטיבלי רוק ענקיים, בגדים קרועים וסדרות כמו ״פלורנטין״ היו מרכז תרבות ההמונים. השערים שבזכות פתיחתם אלפי להקות גיטרות מצוינות, בינוניות ואיומות קיבלו חוזים והוציאו תקליטים בכל העולם.

Nevermind ממש לא היה הסיבה היחידה – לפניו ואחריו היה האלבום השחור של מטאליקה, אלבום הבכורה של גרין דיי, חצי קריירה של REM או Sonic Youth, ועוד הרבה גורמים חוץ־מוזיקליים שירו במשך חודשים ושנים חיצים, קליעים ופגזים על חומת הפופ – אבל הוא בהחלט היה הפצצה שהפילה את החומה. לכל הרוחות, הוא הדיח מהמקום הראשון במצעד האלבומים את Dangerous של מייקל ג׳קסון. כזה גדול וכזה חד היה השינוי.

אז מה הבעיה שלי איתו ועם כך שהחגיגות שלו מאפילות על שני האלבומים שנגיע אליהם עוד רגע? ראשית, הוא אפילו לא האלבום הכי טוב של נירוונה. אני חושב שגם נירוונה (שבעולם הזה ובאחרים) יסכימו איתי (אני יודע שאמיר שוורץ מסכים). הוא בהחלט הכי קליט שלהם, והסאונד שלו הכי פחות קוצני ומחוספס כך שהוא מתאים מאוד לרדיו – שני דברים שעזרו לו להפוך ללהיט ענק. שנית, וזו הבעיה המתמשכת שלי עם האגדה והמרכזיות של נירוונה – כשמקשיבים לרוק ולז׳אנרים אחרים שהגיעו אחרי אותו מפץ גדול, מאז 1991 ועד היום, קשה מאוד למצוא להקות (חוץ מ-Weezer המוקדמים), אלבומים או אפילו שירים שאפשר להצביע עליהם ולהגיד – בלי Nevermind לא היה לנו את זה (הסייג היחיד הוא דינמיקת שקט־רועש־שקט, וגם את זה קוביין שמח להודות בכל הזדמנות שהוא גנב מהפיקסיז, וגם הם לא המציאו את זה).

קחו את ישראל כדוגמה. תקשיבו לאיפה הילד, למופע הארנבות, ליהודים, לכל מי שהחזיק גיטרה בשנות התשעים ועשה, לא יודע, ״גראנג׳״. אתם תשמעו שם סאונדגארדן, פרל ג׳ם, פיקסיז, מטאליקה, גרין דיי, סמשינג פאמפקינז, אופספרינג, די בקלות. נירוונה? כן, אבל באופן עמום הרבה יותר. אלבום האנפלאגד של נירוונה הוא מה שהשפיע השפעה ענקית, מתמשכת, עד היום, על המוזיקה (הישראלית במיוחד). Nevermind? בעיניי לא. ועד כמה שהאלבום ההוא היה ענק, פתח דלתות, עזר מאוד לשנות את איך שנראתה תרבות הפופ האמריקאית משערי המגזינים ועד האווירה ממש ברחוב – קשה לי לחגוג בלב שלם ובשמחה מלאה את המורשת שלו 30 שנה מאוחר יותר, כשאני לא בטוח שיש לו ממש מורשת מוזיקלית ישירה. [סוף חפירה]

---

Blood Sugar Sex Magik היה הנוורמיינד של Red Hot Chili Peppers, כלומר האלבום שהפך אותם מגיבורים של Alternative nation ללהקה שמושמעת בכל תחנות הרדיו בעולם. הוא עדיין נשמע מדהים. אם תהיתם/ן מה הייתה ההשפעה שלו, מספיק לחשוב על כל גל הנו מטאל של סוף הניינטיז. תאהבו או לא, בלי ההצלחה האדירה של BSSM, לא היה לנו את כל אלה. בלוס אנג׳לס טיימז – אלא איפה – חוזרים בזמן כדי לספר את ההיסטוריה המדוברת של האלבום. בספין, אמנים כמו Dr. Dog, Bartees Strange ואחרים מספרים איך האלבום השפיע עליהם. גאבי רפאל, שב־1991 הייתה ילדה בת 9 שהגיעה מאיראן ללוס אנג׳לס כפליטה, מספרת איך האלבום הזה עזר לה למצוא את עולמה החדש. [אנגלית]

---

לפעמים כשקוראים על שנת 1991 במוזיקה נדמה שהכל כולל הכל היה רוק גיטרות. אלבום נוסף שיצא ב־24 בספטמבר 1991, בקצה השני של היבשת מהפפרז, מזכיר שעוד כמה דברים רתחו בתחילת שנות התשעים. למשל, איך קוראים לדבר הזה שכל העולם אוהב? היפ הופ.

The Low End Theory, האלבום השני של A Tribe Called Quest. אחד מאלבומי ההיפ הופ הגדולים של הניינטיז ושל בכלל, הוא היה גם אחד האלבומים המשפיעים של העשור.

האלבום הפך לאחת מאבני הפינה של כל ההיפ הופ האלטרנטיבי שצמח ופרח והתרחב לאורך הניינטיז ושל היפ הופ בכלל. דגימות הג׳ז הנרחבות והביטים שהיו מורכבים ומעניינים יותר מהבום־באפ הקלאסי עדיין משפיעים עד היום על הפקות היפ הופ, מוזיקה אלקטרונית, פופ, ואפילו ג׳ז. גם מחוץ לראפ, אני לא חושב שהיינו מקבלים את Odelay של בק, למשל, או את The Avalanches, קנדריק לאמאר, או דיג׳יי שאדו, בלי האלבום הזה (בין היתר). זה גם היה אחד האלבומים הכי משמעותיים בשנות ההתפוצצות ההן של היפ הופ שהציגו אנטיתזה למאצ׳ואיזם האלים והרעיל ששלט ובמובנים רבים עדיין שולט בהיפ הופ האמריקאי. [אנגלית]

---

כותב המוזיקה האהוב עליי, חניף אבדורקיב (שנתן השבוע 10.0 בפיצ׳פורק לאלבום ישן של המיטרז), כתב לא מזמן ספר שלם על Tribe Called Quest, והשבוע גיליתי במקרה שהוא זמין במלואו להאזנה כאלבום בספוטיפיי. [ספוטיפיי]

---

ואם כל זה לא מספיק, יום לפני כל הטירוף הזה יצא גם Screamadelica של Primal Scream. אבל אני מודה – עם כל אהבתי לשירים מתוכו, לסאונד שלו, לחדשנות שלו בתחומו לתרבות שממנה צמח הסאונד המשפיע של האלבום, אף פעם לא לגמרי נשביתי בקסמו כאלבום. אחרים, כמובן, חושבים אחרת ממני. [אנגלית]

---

אוקיי, מילה אחרונה על ה־24 בספטמבר 1991, אני מבטיח: ב-The Ringer הלכו לבדוק אם אכן מדובר ביום יציאת האלבומים הכי גדול בהיסטוריה, ולצורך העניין הם הוציאו טבלאות אקסל ומחשבונים ודירגו את 20 ימי יציאת האלבומים הכי גדולים בהיסטוריה של הפופ האמריקאי. זו כתבה ממש כייפית! [אנגלית. אני אישית מצביע למקום 2 שלהם: 29 בספטמבר 1998 – וואו!]

---

וכן, אני יודע שאנחנו חוגגים/ות בשמחה את 1991, אבל באמת שאני לא חושב שהחגיגות דורשות שיר חדש של Guns and Roses! אבל, כידוע, אף אחד לא שואל אותי. ואולי טוב שכך, כי חוץ מאקסל שקצת איבד את המוג׳ו, "Hard skool" נשמע די טוב אם לא נמאס לכם מרוקנרול של פעם (לי רוב הזמן נמאס, אבל אני לא יכול להתכחש לכך שזו הייתה הלהקה האהובה עליי כשהייתי בן 11. [טיוב]

---

בסדר, אפשר להתחיל עם החדשות החשובות והגדולות באמת של השבוע: אמינם פותח בדטרויט מסעדה וקוראים לה, נכון מאוד, Mom's Speghetti. [אנגלית, טיוב]

---

קליפ אנימציה חדש ויפה ל-"Featherweight" הנהדר מהאלבום האחרון של Fleet Foxes, כפרה עליהם. [טיוב]

---

ועוד קליפ אנימציה, הפעם בבימוי ווס אנדרסון, לגרסה של ג׳רוויס קוקר ל-"Aline" שהזכרנו פה בשבוע שעבר. [טיוב]

---

[תודה ליניב] כחושבים על דיסני חושבים על סרטים מצוירים, אבל חברת דיסני היא כבר מזמן אימפריה, קונגלומרט, אני לא יודע איך קוראים לזה. אינפוגרפיקה ענקית (ולא מאוד קריאה, אני מודה) מנסה לסכום את כל החברות בבעלות דיסני כולל כל החלקים שלהן. וואלק, הרבה יותר מרק מארוול ופיקסר. לא ידעתי, למשל, שגם נשיונל ג׳יאוגרפיק, הולו, פוקס, ABC, Vice, ערוץ ההיסטוריה, גו פרו, ועוד המון – כולן דיסני. [אנגלית]

---

שלום, מגיעה לך תודה. על זה שאת/ה קורא/ת, פה בעונג. זה לא מובן מאליו, זה אפילו די נס. את/ה יודע/ת כמה אתרים יש באינטרנט? פי כמה יותר מאשר אנשים חיים בעולם. ובכל זאת, בחרת לבלות כמה שעות פה, דווקא פה, ואני ממש ממש שמח על זה. תודה על הזמן שלך, על האוזניים הפקוחות, על הסקרנות. [❤️]

---

שיר שמופיע בחמישי בחצות אבל ראוי לאייטם משלו: ב־2015 הוציאה ג׳אנל מוניי, יחד עם ערימה של מוזיקאיות ומוזיקאים סביבה, את שיר המחאה המצמרר והמרהיב "Hell you talmbout", עם המשפט החוזר, "Say his/her name", אחרי כל אחד מקרבנות האלימות המשטרתית שהוזכרו בשיר. עכשיו מוניי חוזרת לשיר הזה. "Say her name" היא גרסה שנמשכת לא פחות מ־17 דקות (!) ומתמקדת אך ורק בנשים שחורות שהיו קרבנות לאלימות משטרתית באמריקה. בנוסף למוניי שפותחת את השיר, תשמעו כאן בין היתר את אלישיה קיז, ביונסה, בריטני האוורד, טיירה וואק, זואי קרביץ ואחרות. ככה עושים מחאה מוזיקלית משמעותית. [טיוב]

---

תזכורת חשובה: זה הגיוני שאת/ה מותש/ת. הקורונה עדיין לא נגמרה, וכבר כמעט שנתיים שאנחנו צריכים/ות להתמודד עם הנוכחות שלה, ההשלכות שלה, ההימנעות ממנה, הוויכוחים עליה, ההסתגלות לשינויים. לא פלא שכולנו מותשים/ות. [אנגלית, מגבלת מאמרים בחינם]

---

ובאותו נושא: איך להצליח לעשות דברים אפילו כשאין לך שום כוח לעשות דברים. [אנגלית, מגבלת מאמרים בחינם]

---

ברור ש-Lil Nas X, ששם את ההומואיות בחזית הבמה שלו ומפלרטט באירוניה עם קאנטרי, עשה קאבר מצוין ל-"Jolene" של דולי פארטון. [טיוב]

---

וחבר שלנו ג׳יימס בלייק הקליט קאבר ל-"Hope she'll be happier" של ביל ווית׳רס. [ספוטיפיי בלבד]

---

[תודה לתם] פספסתי את התכנית המיוחדת של כאן על האלבום הכחול של ג׳וני מיטשל. [עברית!]

---

הנה משחק ממש כייפי ומאתגר בדפדפן, שמבהיר עד כמה טובה (ומפחידה) טכנולוגיית זיהוי פנים כיום. הפעילו סאונד ומצלמה. יש לך 3 הזדמנויות לעשות פרצופים מוגזמים מספיק כדי שמנגנון זיהוי הפנים, שכרגע ראה אותך לראשונה, יחשוב שאת/ה מישהו/י אחר (כלומר, תיראה/י 50% או פחות ״כמו עצמך״). נשמע קל? בואו נראה אותך. אני הצלחתי לרדת ל־56% בשיא שלי. [אנגלית, דפדפן]

---

רשימה חלקית בהחלט של איברי גוף נשיים שקרויים על שם גברים. [אנגלית]

---

עוד מוזיקה שחגגה יומולדת השבוע: ממתק הפופ המושלם "Call me maybe" של קרלי ריי ג׳פסן יצא השבוע לפני 10 שנים, וקרלי שיתפה כמה מחשבות. [אנגלית]

---

יש להיטים מדבקים, אבל האם יש סגנונות מוזיקליים מדבקים? ובכן, מחקר חדש שלא לגמרי הבנתי טוען שהפופולריות של שירים מסוימים, במיוחד אלקטרוניים, מתרחשת במודל זהה למודל הדבקה קלאסי של מחלות אפידמיות. [אנגלית]

---

עפתי השבוע על סט פגז במיוחד של Four Tet מלפני חודש – אל תיבהלו אם יש שם מלא מוזיקה שאתם/ן לא מכירים/ות, אני מבטיח שיפציעו שם כמה שירים שתזהו. [סאונדקלאוד]

---

זה דורש הרשמה חינמית (אפשר להירשם בקליק דרך חשבון גוגל), אבל זה משוגע. הירשמו, בחרו שימוש אישי ומה שלא יהיה, ואז בחרו בריבוע של האנטומיה המלאה. האתר המדהים הזה מאפשר לצפות במודל תלת ממדי של גוף האדם מכל זווית אפשרית, ובעזרת כפתור השכבות (למטה מימין), לקלף בהדרגה את מערכות הגוף השונות, ובכל רגע ובכל שלב להקליק על כל דבר ולקבל הסבר עליו. זה מדהייייייים. [אנגלית]

---

ובמקום אחר, רופאים מבקשים יותר אמוג׳י של איברים פנימיים. למה אני כזה סאקר של כתבות על אמוג׳י?! [אנגלית]

---

לא, לא נדמה לך – בשנים האחרונות באמת יש עלייה בתביעות על העתקה בשירים פופולריים. דה וויקנד בדיוק נתבע השבוע (על העתקה לכאורה משיר שלא קיים בסטרימינג, אז בכל הכתבות עליו אי אפשר להשוות ולשפוט בעצמנו), ובנוסף להמוני התביעות השוליות, אני עדיין זוכר בבירור את הכותרות על תביעות הענק נגד "Uptown funk" ו-"Blurred lines". הכתבה הזו יורדת לעומק הסיבות למגמה הזו, ולא מדובר רק בשאלות של כסף וחוק, אלא של זיכרון, שיכחה, מקוריות והשפעה. [אנגלית]

---

אחד האתרים המוזיקליים האהובים עליי, ואחד שאני נכנס אליו לפחות פעם ביום, הוא Genius, לשעבר Rap Genius, אתר שהוא חצי שירונט (כלומר מכיל ליריקס לשירים) וחצי וויקיפדיה (כלומר כל אחת/ד יכול/ה להוסיף בו הערות וביאורים לכל שורה בכל שיר). בנימן לאב מתארים איך האתר הפך מההבטחה הגדולה של האינטרנט לכישלון אדיר שעכשיו נמכר בחלקים. האתר עצמו, אגב, עדיין פעיל לגמרי. [אנגלית]

---

קליפ חדש ל-"If you say the word", פליט מתקופת קיד איי ואמניזיאק, ש-Radiohead הוציאה לאחרונה (כחלק מאוסף חדש של שירים מאותם סשנים, שיצא בקרוב). [טיוב]

---

כשהייתי ילד למדתי משחק שאף אחד לא סיפר לי איך קוראים לו, ואני בטוח שגם אתם/ן שיחקתם/ן בו מתישהו: כותבים/ות שורה של סיפור בראש העמוד עם מילה אחת בתחילת השורה הבאה. מקפלים ומסתירים את השורה הראשונה ומעבירים למישהו/י אחר/ת, שצריך/ה להמשיך את השורה החדשה, וכן הלאה. בסוף מתגלה סיפור פרנקנשטיין והשמחה גדולה. בנעוריי למדתי שתנועת הדאדא, שהמציאה את המשחק בתחילת המאה העשרים, קראה לו Exquisite Corpse (מסיבה כלשהי שכבר שכחתי). האינטרנט היא פלטפורמה מושלמת למשחקים כאלה, וכאן יש משחק קומיקס כזה שנמשך ונמשך, כשבכל פרק קומיקסאי/ת חדש/ה ממשיך/ה מהסטריפ הקודם: הגווייה האינסופית. [אנגלית]

---

העולם ממשיך לחגוג 25 שנה ל-The Score של Fugees, שלרגל המאורע גם התאחדו להופעה השבוע והכריזו על סיבוב הופעות עולמי קצר. ירון ברוידא חוגג 25 שנה ל-"Ready or not". וב-Okayplayer מספרים איך האלבום הזה התיך את האיטי להיפ הופ ואת היפ הופ להאיטי. [עברית, אנגלית]

---

מייקל פולן מספר בווידאו קצר איך הסם החוקי הפופולרי ביותר בעולם, קפאין, השפיע על הקפיטליזם ועל העולם. [טיוב]

---

תודה גדולה במיוחד לא.נשים שלא רק קוראים/ות כאן מדי שבוע, אלא החליטו לומר תודה בחזרה, בדמות תמיכה בעונג שבת. אם מתחשק גם לך לומר תודה, אפשר תמיד בכל צורה, במייל, בלב, בפייסבוק, וגם בפטריאון. העיקר שאת/ה מאזין/ה. תודה אקסטרה דשנה ומדובשנת לתומכות ותומכי העל של עונג שבת, איציק, ספיר, טל, יניב, מעיין, מעין, מאור ותומך שביקש להישאר מסתורי. גלידה לכולם/ן! [תודה]

---

אין שיר סיום השבוע. ככה יצא! לפעמים יש סוף פתוח – זה לא נגמר, זה רק הסוף. אבל בואו נעשה את זה כיף: מה שיר השבוע שלך? התגובות מחכות לך. [ממש פה]

עוד מזה? הירשמו ותקבלו כל עונג חדש ישר למייל. עדכונים כמעט יומיומיים אפשר למצוא בטלגרם של העונג ובסטוריז באינסטגרם שלי. נתקלתם בלינק נפלא? הפליאו לי אותו למייל.

שתהיה שבת שבוגי! איזה כיף.