איך כותבים סוף לסדרת פוסטים שעוסקים כולם רק בהתחלות? הפוך.
כלומר, לא ממש כותבים. לא ממש סוף, בכל מקרה.
כי בעוד כל הפוסטים עסקו בשירי התחלה, הדרך לכל אחד מהם התחילה בסוף, בהליכה זהירה אחורה, יד רודפת יד לאורך חוט אחד מסוים של זיכרון, עד הנקודה המסוימת שבה אלבום אחד מני רבים נקשר בחיים שלנו, בקצה שלו, בשיר הפתיחה. אומרים שאי אפשר לאחוז מקל בשני קצותיו אבל הנה – כל פוסט ב"ספירת העונג: מההתחלה" היה כזה. הוא היה סוף והתחלה באותו הזמן, כל כותב חזר לתחילת הזיכרון והאלבום וכתב עליו הרבה אחרי שסוף האלבום הגיע, הרבה אחרי שההתחלה הפכה מנקודה אקראית בזמן להתחלה של סיפור אהבה מוזיקלי. וכמו שכותבים רבים יודעים, פעמים רבות כשאתה כותב על אלבום או שיר, מנקז ומנסח את התחושות והמחשבות שנולדות וניתזות ממנו, אחרי שהקטע מתפרסם נותרת תחושה עמומה של אובדן זעיר, כאילו לא תוכל באמת להקשיב שוב לשיר הזה או לאלבום הזה באותה התשוקה, עכשיו כשהסערה הפנימית שהוא עורר בך סדורה כל כך יפה על הנייר או הצג. ואם זה לא סוף של יצירה מוזיקלית, אני לא יודע מה כן.
אני עצמי לא כתבתי על אף שיר פתיחה. אני עדיין מצטער על זה ואולי יום אחד זה עדיין יבוא, אבל כמו שרבים ממשתתפי הפרויקט יודעים, כשאוהבים כל כך הרבה מוזיקה זה כמעט בלתי אפשרי לבחור. הבחירה הטבעית והמיידית שלי הייתה "Everything in its right place", מתוך Kid A של רדיוהד. יש מעט מאוד אלבומים שאני יכול להגיד עליהם, עם כל משקלו של הביטוי הזה, שהם "שינו את חיי". Kid A לא שינה את חיי. אין שום אספקט ממשי או רוחני בחיי שקיים או נעלם מאז רק בגלל האלבום ההוא.
אבל הוא כן שינה לעד את הדרך שבה אני שומע ותופס מוזיקה, ואני מניח שהתוצאה המשנית של זה היא כמעט כל מה שאני עושה היום: עונג שבת, ביקורת אלבומים בוויינט, ההתעסקות הכמעט מטרידה בכל כך הרבה מוזיקה בבת אחת, עיסוק שפעמים רבות (כמו השבוע) כמעט מכריע ומשתק אותי. והכל התחיל, בעקיפין מאוד, באלבום אחד.
ואני זוכר בבירור את אותו יום. חיכיתי וחיכיתי שהדיסק יצא. לא היה שום נאפסטר אפילו, ומוכר הדיסקים החביב עליי בקריית שמונה (עיר המחוז שלי באותה התקופה) התקשר אליי בבוקר: "הגיע!". במשך שבועות נדנדתי לו, מסכן חביב, ולאור כמות הדיסקים שהייתי קונה שם מדי שבוע זכיתי במעמד של לקוח מועדף, כזה שמקבל טלפונים במיוחד כשמגיע האלבום החדש של רדיוהד. נסעתי. קניתי. הסתובבתי בקניון הסמוך, עישנתי סיגריה ופתחתי את הניילון (אני זוכר במדויק איפה ישבתי), מגלה במהרה את החוברת הנוספת שהתחבאה תחת מגש הפלסטיק, קורא אותה מקצה עד קצה בלי להבין. המערכת חיכתה בחדר בקיבוץ, פיה פעור, רעבה. הכנסתי את הדיסק וברגע הראשון לא הבנתי מה, לעזאזל, קורה פה. הוכיתי הלם ואלם. במשך שבועיים הדיסק הזה הסתובב בלי סוף במערכת שלי, כשאני מאזין לו ומתהלך מקיר אל קיר במצב דמוי חלום, לא לגמרי מבין מה אני שומע, לא ממש יודע מה אני חושב על זה, רק יודע שהגוף שלי מתחיל להגיב אחרת כשאני שומע את זה.
אחרי שבועיים, פתאום, האסימון נפל בקול מצלצל והעיניים נפקחו מהחלום. האלבום זחל לי בינתיים מתחת לעור והפך לחלק ממני ועכשיו לא הייתה דרך חזרה. ההבנה שזה אלבום מדהים באמת (ושהוא שונה מכל מה שהכרתי ושבשביל לדבר איתו הייתי צריך ללמוד שפה חדשה במשך שבועיים) – כאן בדרך כלל אומרים "נפלה עליי כמו מאה טון", אבל ההבנה הזו העיפה אותי לשמיים. אם עד אז רדיוהד הייתה הלהקה הכי טובה במצעד של Q באנגליה, מאותו רגע רדיוהד הייתה הלהקה הכי טובה שקיימת בעולם, תואר שמעטים מצליחים לערער עליו בצורה רצינית, בעיניי, עד היום (למרות שזה תלוי מאוד באיזה יום בשבוע שואלים אותי).
אבל אז, כלומר עכשיו, לאחרונה, כשחשבתי על זה, קפץ לי לראש שיר אחר, ועוד אחד, ואחר נוסף, ומה עם ההוא? איך אפשר שלא לכתוב על ההוא! מה עם "Speed trials" (אליוט סמית') ומה עם כבודו האבוד של "שתי מדורות" (אביתר בנאי), ואולי הגיע באמת הזמן שאתוודה על אהבתי העזה אל "תבלינים" (דיקלה)? ובסוף, מרוב התעסקות בעריכת קטעים של אנשים אחרים על שירים אחרים (רובם ניתנים עדיין להורדה כאן), רדיוהד נפלו בין המקשים. אבל אולי זה נועד לקרות. אולי עכשיו, באמת, השיר מגשים את נבואתו והכל בא על מקומו הנכון.
במילים פשוטות הרבה יותר, ספירת העונג: מההתחלה נגמרת, והיא הייתה בעיניי הצלחה כבירה. עשרות שירים נהדרים קיבלו משמעות נוספת בשל החשיבות שהם תופסים בחייהם של אחרים, וכולנו העשרנו והתעשרנו במשך תשעה שבועות, 44 קטעים (על 41 שירים, כי היו 3 כפולים) מ-44 כותבים, והתנצלותי הכנה עם כל אלה שהקטעים שלהם לא נכנסו בסוף (שיקולים של עריכה, זמינות השיר ואחרים). מלבד בועז כהן, שהבטיח לכתוב על "Out on the weekend" של ניל יאנג ולא כתב ואני לא סולח לו עדיין (סתם, בועז, בפעם הבאה).
ומה עם ספירת העונג הבאה? – מישהו כבר שאל באחת התגובות האחרונות לעונג.
היא תגיע בזמנה. חשוב לי לשמור על רווח גדול מאוד ביניהן, כדי שיישארו כאירוע מיוחד בעונג ולא כעניין שבשגרה. בספירת העונג הראשונה שאלתי אתכם איזה אמן הייתם רוצים לראות בארץ במיוחד, וחלק מהמשאלות התגשמו בינתיים (או יתגשמו בקרוב?). בשנייה נשאלתם מהו שיר הפתיחה החביב עליכם, והתוצאה לפניכם. מה יהיה בספירת העונג השלישית? בשביל זה, ידידיי, מחכה לכם כאן חלון התגובות מתחת לפוסט. שפכו את רעיונותיכם כמים.
בינתיים, ועד העונג הבא (שיהיה, אני מבטיח, הרבה פחות מהורהר מהקטע הזה), הנה שיר הפתיחה שלי, אחרי הכל ולמרות הכל (שהוא, בעצם, גם שיר סיום).
Radiohead – Everything in its right place
מתוך Kid A, משנת 2000
והנה רשימת הקטעים המלאה של ספירת העונג
(אם רוצים לקשר אליה, אנא השתמשו בלינק הזה)
שבוע 1
Elliott Smith – Sweet Adeline [דנה]
David Bowie – Five Years [חבר של ביבר]
Billie Holiday – I’m a fool to want you [אשס]
היהודים – מחפש תשובה [ינון]
The twilight singers – The twilight kid [אורן ראב]
שבוע 2
Patti Smith – Gloria [אורן]
Fionn Regan – Be good or be gone [מיכל]
ברי סחרוף – כמה יוסי [אילן יוסים]
Joanna Newsom – Bridges and Balloones [Joe]
Spoon – The beast and the dragon adored [נמרוד]
שבוע 3
The Smiths – The queen is dead (פעם ראשונה) [קסטה]
The Smiths – The queen is dead (פעם שנייה) [לירון]
Coldplay – Don't Panic [אלמוג]
Omri Levy & Shany Kedar – No pun intended [דוד שפיר]
Pixies – Debaser [נועה ליברייטור]
שבוע 4
Depeche Mode – I feel you [פרנק זעתר]
Flue – Esmafarja [y99]
Sigur Ros – Svefn-G-Englar [תמיר פיינגולד]
אביתר בנאי – יש לי סיכוי (פעם ראשונה) [מרקוביץ']
אביתר בנאי – יש לי סיכוי (פעם שנייה) [שגיא ב]
Counting Crows – Round Here [אסף]
שבוע 5
John Frusciante – Going inside [אופקיטו]
Robin Guthrie & Harold Budd – Neil’s Theme [עדי סברן]
The Cure – Plainsong [עמי ברנד]
בלובנד – ערים וזיכרון 2 [דולי]
Public Enemy – Lost at birth [נדב]
שבוע 6
Portishead – Mysterons [עמרי חג'ג']
Butthole Surfers – Sweat loaf [Nakamir]
Stone Roses – I wanna be adored [קסיוס]
dEUS – Suds & soda [פלונטר]
Art bears – On suicide [רועי ירקוני]
שבוע 7
Animal Collective – Leaf house [Cry No Litra]
Funkadelic – Maggot brain [אורי שחורי]
Beck – The golden age [נוי רוטברט]
Counting Crows – Round here [טייק 2, תם שי]
שבוע 8
Midlake – Roscoe [מרגוליס]
Lou Reed – Berlin [אורן וילקינס]
Cloud Cult – Chain reaction [קנדי]
The Decemberists – Leslie Anne Levine [איילון צפון]
הכבש הששה עשר – איך שיר נולד? [radtima]
שבוע 9 ואחרון
Led Zeppelin – Whola lotta love [יובל]
Sixteen Horsepower – Clogger [גארפילד]
The smiths – Reel around the fountain [דרור קוחלסקי]
Hole – Turpentine [שני]
בעונג הנוכחי תמצאו לא מעט איזכורים ליום כדור הארץ. ככה זה, ירוק זה יפה, ונקי גם. חוצמזה, לחיות זה די נעים. רצוי במקום עם חמצן ולא בכוכב אחר. בינתיים, כפי שכולנו יודעים, תנועות ירוקות מנסות לשכנע אותנו לחיות קצת אחרת, חברות מסחריות מנסות לשכנע אותנו לחיות כמו תמיד ורצוי בתוך SUV גדול ומזהם בזמן שאנחנו זורקים מהחלון את העטיפה של הארטיק, ויש גם כאלה שבאמצע. יש יאמרו שהעולם כמנהגו נוהג והאדם כמנהגו הורג, יש יאמרו שאנחנו על ספו של סדר עולמי חדש וטוב יותר. תלוי את מי תשאלו. כאופטימיסט חסר תקנה כמעט, אני מעדיף את האופציה השנייה. Bright Eyes, שאייטם משמח אודותיו תמצאו בהמשך, כתב לפני כמה שנים שיר נשמה ישן לסדר העולמי החדש, ויצא לו אחד השירים הכי יפים באלבום הכי טוב שלו, "(Old soul song (For the new world order". "ולפעמים אני כל כך בודד שאני לא מצליח לדבר", הוא שר, "ואז אני רואה פרחים על גבעה, כמו קיר של טלוויזיות חדשות, והם פראיים". זה נותן לי תקווה קלה שבקלות שיש לנו עוד סיכוי, בין כל התיעוש והטכנולוגיה האלה, למצוא גם כמה פרחים. אם אתם לא רוצים לעמוד מנגד בשקט ומעדיפים לעשות משהו בעניין, תציצו בתיקון השבועי. [מפ3]
[תודה לנמי] ובאמצע שאנחנו משתדלים לא לאכול חמץ, יום כדור הארץ צוין השבוע ברחבי העולם והרשת, וגם בעונג תמצאו כמה קישורים ירוקים במיוחד. את חגיגות כדוה"א, כל עוד נותר לנו מה לחגוג, אי אפשר שלא לפתוח בשיר כדור הארץ האדיר של דיסקברי צ'אנל, אחד המקומות שבהם חוגגים את פלאיו של כדור הארץ מדי יום. אני אוהב את העולם! אתם לא? [טיוב]
