המסך עלה לאט, כמו שאני אוהב. השיר הראשון לא הושיט לי יד, ולא רמז בניע ראש קל לכיוון כיסא פנוי. הוא פשוט ידע שאני מקשיב.

מיד שמעתי שהיא מחויבת, ומחויבות זה חשוב, אבל היססתי בגבי אל הקיר. כשהבחנתי באליטרציה יותר-ממקרית, נזדקרו אוזני ומרכז הכובד זע מספיק כדי להתנתק מהקיר ולהזדקף. בבית השלישי נאלצתי להתחייב גם אני – נתתי לאלבום ולה קרדיט סבלנות כמעט בלתי מוגבל ברגע ששמעתי אותה אומרת "dirigibles", ומתכוונת לזה. זה מה שעושה לי את זה, התברר, ולא חשתי צורך להתנצל. באמת, זה המעט שיכולתי לעשות אפילו אחרי חצי שיר – החלטתי שהיא לא תוכל לשעמם אותי – והיתר לא אכזבו. עם כל מטאפורה מפוכחת וכל תפנית כמו מתבקשת של צלילי הנבל, הופנטתי בהנהון שבע רצון.

קניתי את האוזניות שלי לכבודה. וזה היה מזמן, כנראה. זה היה בבית – הרמקולים צברו אבק כי שמעו הכל בכל הבית, והמגבר עמד שם בעצם בשביל "להניע" אוזניות מההום סנטר בארבעים שקל. וזה היה בצבא. אנשים לידי היו מתקשרים כל פעם להתלונן על טרק תשע. השנה הייתה 2004, ולי לא נותרה ברירה – זה היה להנמיך או להשקיע באוזניות. מחקו את המיותר.

הצבתי לעצמי קריטריונים לשיר פותח ראוי לציון (שאזכור את שמו, שלא יבטיח מה שהאלבום לא יכול לקיים וכו' וכיו"ב) ועד היום הוא מהיחידים שעונה על כולם, וזה טוב ויפה – אך ההרגשה שמציפה אותי כל פעם ש-"Bridges and Balloons" מגיע בפלייליסט (גם בתפקידו כראשון ברצף שירים מענג להפליא) היא שלא איפשרה לי לשקול בלב שלם בחירה בשיר פתיחה אחר להתרפק עליו בפומבי: רגיעה, הערצה ותקווה, חיבור למשהו חלומי ובו בזמן כה אמיתי, זכרונות של דברים שקרו ושלא, תהייה לגורל אנשים שהסכימו ויסכימו איתי… שנאמר, כשטוב זה מטיב; גם כשרע – במיוחד כשרע.

Joanna Newsom – Bridges and balloons
מתוך The milk-eyed mender, משנת 2004

[מאת Joe]

ספירת העונג: כל הקטעים