ספירת העונג: Tanglewood Number
[מאת: נמרוד]
"דיוויד, אתה פשוט נראה מגוחך".
גם באווירה הידידותית ששררה בחדר עד אותו רגע נשמע המשפט האחרון, שהתייחס לקטע מההופעה האחרונה של ה-Silver Jews, כחצוף – כמעט תוקפני. אבל אפילו דיוויד ברמן בעצמו נאלץ להודות בנכונותו. גם אני זוכר את התחושה המוזרה שעלתה בי כשצפיתי בדיויד ברמן – הנבוך, המהוסס – שר כמה מהשירים האהובים עלי בכל הזמנים בהופעה של הלהקה בישראל. ברמן אולי הצליח להתגבר על פחד הבמה ארוך השנים שלו, אבל מעולם לא נראה כמי שנועד לעמוד עליה – ושיריו תמיד נשמעו כאילו לא נועדו להיות מבוצעים מול קהל.
אבל הפעם לא חצצה במה בין דיויד ברמן לקהל. הפעם ישב ברמן מול מספר מצומצם של חברים ומעריצים, שהתכנסו בביתו בטנגלווד, טנסי. זה היה מסוג האירועים שיכולת להגיע אליהם כזר מוחלט, ולהשתלב עד מהרה בשיחה ערה עם אחד הנוכחים, בידיעה ששניכם חולקים מחשבות, משפטים, וחוויות שרבים מחבריך הטובים ביותר אינם חולקים עמך. באווירה הידידותית הזו ניאות ברמן לשבור, לשעה קלה, את הכרזתו על פרישה מקריירה מוזיקלית, ולשיר מספר שירים עם גיטרה.
זאת לא הייתה האווירה המוכרת של הופעות רוקנר'ול – את עשן הסיגריות החליף אוויר כפרי וצלול, ואת הבירה והבוטנים החליפה לימונדה ביתית, קפה אמריקאי דלוח ועוגות מעשה ידם החובבני של כמה מבאי המקום. אבל האמן המדובר מעולם לא היה גיבור רוקנר'ול של ממש. וללא הציפיות של ההופעה חיה, ללא להקת הליווי וללא הצימוד התמידי של שמו לזה של סטיבן מלקמוס יכל ברמן לשוב ולהיות מה שתמיד היה – משורר גיטרה. וככזה מעטים יכולים להתחרות בו.
הוא שר על התפרקותן של מערכות יחסים, על קריירות פשע עם סוף עגום, על הרצון להיעלם ועל הגאולה במפגש עם אשתו. הוא התנצל כשהתבלבל לפרקים במילות שיריו שלו, נראה נבוך כשקולו נשבר בכל הדרכים הלא נכונות, והשפיל את עיניו כשמחיאות כפיים מהוססות הפרידו בין שיר לשיר. ואנחנו, שהתקבצנו סביבו, ראינו את אי השלמות הזו וקיבלנו אותה באהבה. ואולי הייתה זו אי השלמות הזו שהפכה את אחר הצהריים הזה למושלם.
לכל הקטעים שפורסמו ב"ספירת העונג: הופעת החלומות"
מהי הופעת החלומות שלכם? קפצו להזמנה לספירת העונג ושלחו את הפנטזיה שלכם. ספירת העונג תרוץ כאן מדי יום חול עד אמצע ינואר, ושלושה מהכותבים יזכו באוזניות פיליפס שכאן בתמונה מימין. יש גם תקנון, כמו אצל הגדולים. רוצים עוד? באתגר האוזנית של פילפיס במאקו יש גם כרטיס זוגי להופעה באירופה. עקבו אחרי הטוויטר של פיליפס ישראל כדי לא להחמיץ עוד הפתעות, ואחרי הטוויטר שלי כדי לא להחמיץ את השטויות שאני כותב שם.
כמה טוב שנגמרו הסיכומים, אף על פי שכמה פירורים אחרונים ואיכותיים במיוחד השתרבבו גם לעונג הקטן הזה. אחרי שאבק הדהרות שוכך, ואנחנו שבעים מעשרות או מאות הטעימות המוזיקליות שהציעו לנו הסיכומים השונים (והשנה יותר מתמיד, עם סיכום העשור), אנחנו נשארים מחובקים עם האלבומים שבאמת באמת ריגשו אותנו. אלה האלבומים (והשירים) אליהם נחזור גם כשההייפ ייעלם, כשהאופנה תחלוף, כשההתלהבות הראשונית תשכך. זה ההבדל בין התאהבות לאהבה. היא נמשכת. כל השבוע הזה פיזמתי שני שירים: "הבת של הדיקן" של יאפים עם ג'יפים, ו-"
אפרופו הדיון שפתח נדב לזר על הופעות בפריפריה מול ת"א, העברתי השבוע יומיים וחצי בקיבוץ עין השופט, שנמצא בצ'ופצ'יק של עמק יזרעאל בואכה ואדי ערה. אחד האיזורים היפים בארץ: יערות, שדות, שקט. אושר. לשמחתי הגדולה עוד יותר, העברתי את רוב היומיים האלה עם אחד האנשים שאני הכי אוהב – מתן, ממארגני אינדינגב. שנינו אנשים כפריים בבסיסנו, שיעדיפו בכל יום לשתות תה צמחים במרפסת קיבוצים שפונה לשדה מאשר להיות בעיר. היומיים וחצי האלה מספיקים לחמישים סיפורים על חוויות מעניינות, נהדרות, מצחיקות, מתסכלות ומעוררות השראה, אבל משהו אחד נשאר לי בלב במיוחד בהקשר המוזיקלי. בעין השופט יש פאב קיבוצי קטן, הברנדייס. אין בו אפילו קופה למזומן, אבל הוא מלא נשמה: פאב מרווח ומרוצף עץ, במה קטנה ומרפסת עץ מעולה עם ספסלים. הופיעה שם להקת בלוז טובה שלא הכרתי, 
שלושה ימים של טיולים והופעות וארוחות ונסיעות וחיבוקים ושינה קצרה התישו אותי מכדי לבחור ולכתוב שיר סיום ראוי. אבל תשישות מאושרת היא סוג נדיר ומתוק במיוחד של תשישות. סיום ראוי לחווייה גדולה, גלישה בחיוך אל השינה המוכרת והמחבקת. כמו הרגע בו המסך מוחשך והקרדיטים עולים בסופו המתוק של סרט. ואיזה פסקול מתאים לכך יותר מ-"
