[מאת: עדן]

"תגיד אחי," ככה הוא אומר לי, כשאנחנו עומדים שפופים ליד הפסים, מחכים, "אתה מתגעגע לפעמים?". השמיים היו מכוסים בעננים, נשבה רוח קרה והתחיל לרדת גשם. חתיכת אדיוט, מה הקטע שלו?
"עוד שנייה אני מעיף לך סטירה, מה אתה קשור עכשיו?!"
"אתה לא קצת מתחרט?"
"לא יודע, לא נראה לי… אבל נראה לי שאני שומע את הרכבת אז סתום ת'פה רגע."

ובאמת היא הגיעה, רכבת משא, איזה חמישים קרונות. חיכינו שהקטר יעבור אותנו, ואז התבייתנו שנינו על אותו קרון שנראה קצת יותר מזמין, ורצנו בכל הכוח. זרקנו את התיקים פנימה וקפצנו בעצמנו. היה את הרגע המוכר בין זה שקפצנו פנימה עד שהצלחנו לעמוד כמו שצריך, שראינו את כל העולם חולף בחוץ הפוך.

הדבר הראשון ששמתי לב אליו, לפני המוזיקה והאנשים, זה שהיה חם יותר ממה שחשבתי שיהיה בתוך הקרון הפתוח – הסיבה לזה הייתה אח דולקת שהייתה קבועה בצד הקרון. ליד האח, על הרצפה, ישבו עוד שלושה אנשים עם תיקים גדולים. היה שם זוג אחד – דווקא צעירים, אולי יותר מאיתנו – שישב מחובק. יכולתי לראות את הבחורה מחייכת לתוך השרוול שלו. חוץ מזה היה עוד איזה ברנש, די מבוגר, עם זקן גדול כזה וכלב שישן ליד האש. ואז, ככה כמו שאני עומד שם, אני קולט את השירה, את הצליל שעד לפני שנייה הייתי בטוח שהוא חלק מהנסיעה של הרכבת, קול שלקח לי רגע להבחין בו אבל פחות משניה לזהות.

ובאמת שם הוא עמד, במין מקטורן זול ומצ'וקמק כזה ומגבעת, ביחד עם עוד חמישה חבר'ה עם כלי נשיפה, וככה שר בעיניים עצומות, כאילו לעצמו, בקול שנשמע כאילו הוא בוקע מתוך מנוע הקיטור של הרכבת, אבל בחיי שהיה הדבר הכי מרגיע ומרגש ששמעתי.

לא הצלחתי לזהות את השיר אבל זה היה במין דיבור כזה ושמעתי את השם צ'רלי הרבה. בסוף השיר הם עשו הפסקה של כמה שניות, ואז הוא ספר בשקט, "וואן, אנד טו אנד טרי…", ואז כל הכלים התחילו לנגן ביחד, והוא התחיל לשיר, ממש לצעוק את המילים. את השיר הזה כבר זיהיתי, ועל פי סימן הראש התחיל להסתובב לי והלב נפל לנעליים.

הגוש התחיל בגרון, ועד שהשיר הגיע לשורה האחרונה כבר לא יכולתי לעצור את הדמעות.

"Well I said anywhere, anywhere, anywhere I lay my head, boys.
Well I gonna call my home".

אחרי זה הוא הוריד את המגבעת והושיט לנו. כל אחד שם לו כמה גרושים, וכשזה נגמר הוא אמר תודה ופשוט קפץ מהרכבת ביחד עם הנגנים שלו. הנסיעה המשיכה בשקט מוחלט, כל אחד מאיתנו עם המחשבות שלו.

אני לא חושב שהיה בכובע הזה יותר מדולר בסך הכל, וכל הסיפור נמשך אולי עשר דקות, אבל בחיים לא הרגשתי כל כך בבית מאשר בעשר הדקות האלה.

לכל הקטעים שפורסמו ב"ספירת העונג: הופעת החלומות"

מהי הופעת החלומות שלכם? קפצו להזמנה לספירת העונג ושלחו את הפנטזיה שלכם. ספירת העונג תרוץ כאן מדי יום חול עד אמצע ינואר, ושלושה מהכותבים יזכו באוזניות פיליפס שכאן בתמונה מימין. יש גם תקנון, כמו אצל הגדולים. רוצים עוד? באתגר האוזנית של פילפיס במאקו יש גם כרטיס זוגי להופעה באירופה. עקבו אחרי הטוויטר של פיליפס ישראל כדי לא להחמיץ עוד הפתעות, ואחרי הטוויטר שלי כדי לא להחמיץ את השטויות שאני כותב שם.