[מאת: עידו]

שנה כבר עברה מאז שעזבתי את ישראל. אני עוד זוכר את היום הזה שבו הודעתי לחברים ולמשפחה שדי, הספיק לי. השגרה הזאת הורגת אותי, ואני עוד צעיר ורוצה לטעום. הנורא מכל היה לדעת שאני צריך גם להפרד ממך, את שעברת איתי תקופה כה משמעותית, אבל כשהתחלת לדבר על חתונה וילדים , הרגשתי איך העולם קורס תחתי.

אז נטשתי, וטסתי למקום הכי רחוק שהכיס שלי יכל להרשות. וכך מצאתי את עצמי כאן במדבריות אריזונה. אומנם המוזיקה כאן לא יותר טובה, והאנשים לא יותר אדיבים אבל אם כבר לחיות כמו כלב, אז לפחות כאן.

ובכן, סדר היום הוא כזה – קם בצהריים הלום האנג אובר מליל אמש, מכין ארוחת צהריים. יוצא העירה לווינסלו בחיפוש עבודה. נכשל.
ומגיע למקום שבו הרגשתי בבית מהיום הראשון . "מת'יוס פלייס". מ'תיו היה המלאך שלי בחודשים הטרופים הללו, עת תפסתי לי מקום בבר הוא היה מגיע עם פנים קשות-יום של פועל ומוזג לי כאחות רחמניה את התרופה לבעיותי באותה תקופה. כך התנהלו להם החיים בווינסלו אריזונה שנת 72.

אך את מה שקרה בתשיעי לדצמבר באותה שנה לא אשכח לעולם. הכל התחיל כעוד לילה שיגרתי נטול חלומות , ישבתי בבר עם כל דיירי הרחוב
ושתיתי כדי לשכוח. ואז היא נכנסה, שיער בלונדיני קורן כקרן שמש, חזה זקור כפירות הדר ושפתיים אדומות כמדממות. תפסת לך כסא ליד איזה אדם לא ברור, ככל הנראה עוד אחד מהאנשים ששותים קיבתם למוות ולא נראים עוד. לא יכלתי להסיר מבטי ממך וכך גם הוא.

הוא פזל, ואת לגמת מכוס המרטיני בנונשלנטיות מופגנת. והוא פזל שוב, והשפיל מבטו. פתח לפתע את פיו כמשתוקק לומר משהו וסגר מייד לאחר מכן בבושת פנים. היה אפשר לראות איך הוא נע וזע בחוסר נוחות בכסאו. ושותה כוס וויסקי, אחרי כוס וויסקי בתחרותיות לא מובנת.

המשכתי לצפות באיש הלא ברור הזה, משהו בו נראה לי שונה, אחר, לא שייך. ואז לפתע היא קמה, שילמה בכספה, השאירה תשר לא גדול במיוחד ויצאה את הדלת. לאחר מכן התרחש משהו שלא אשכח כל חיי. מת'יו הודיע על הסגירה הקרבה, הבחור נטול השם הזמין כוס בירה אחרונה ושאל את מת'יו משהו שלא הצלחתי לשמוע. אך הצלחתי להבין מאוחר יותר.

ולפתע הוא קם, והתיישב ליד הפסנתר שמדי פעם היו מנגנים בו נעימות ג'אזיות של עליבות. ואז הוא החל מנגן, איזו מנגינה מלאת קסם, כל עלובי החיים החלו מפנים עיניים אדומות אל האדם שליד הפסנתר. ואז הוא פער את פיו ובקול רווי שיכר ואפוף עשן סיגרים החל לקונן
"הלוואי ולא אתאהב בך
התאהבות רק גורמת לי צער".

היה משהו מלא קסם בשירה הצרודה הזאת ובתפאורה המסבאתית החשוכה. שום רחש לא נשמע בפאב ואז הוא המשיך "החדר מלא יש אנשים בכל מקום, ואני תוהה אם להציע לך כסא".

השעה הייתה כבר 5 לפנות בוקר – שעת סגירה. בדר"כ בלילות כתיקונם מת'יו היה מחל לגרש את שוטי העיר שבקושי החזיקו את גופם על רגליהם, אך לא הפעם. כולם ישבו דומם בכסאותיהם והמשיכו להאזין לנביא המציאות. הוא המשיך, ושר על רוזי, ועל מרת'ה ועל כל אותם הנשים שהיו בחייו. ואני חשבתי עליך, ועל כל מה שהשארתי מעבר לים.

ארבעה שירים הוא שר שם, ארבעה שירים שרק אנחנו חבורה של שוטים שיכורים ועלובים יכולנו להבין ולהרגיש. בשיר האחרון "ירח אשכולית" לא יכולתי להחזיק יותר את עצמי, ונשברתי. שמעתי את המנגינה הזאת והתייפחתי. משהו גרם לי להבין שלא כך אני רוצה לסיים. אני עוד יכול להיות מישהו בחיים האלו, יש בי עוד מה לתת.

הוא קם, ובפנים נפולות ועצובות של קשיש שננטש. הביט בנו ויצא.

[עוד חלומות על טום ווייטס – גם אתמול ושלשום. מחר, משהו אחר לחלוטין, מבטיח]

לכל הקטעים שפורסמו ב"ספירת העונג: הופעת החלומות"

מהי הופעת החלומות שלכם? קפצו להזמנה לספירת העונג ושלחו את הפנטזיה שלכם. ספירת העונג תרוץ כאן מדי יום חול עד אמצע ינואר, ושלושה מהכותבים יזכו באוזניות פיליפס שכאן בתמונה מימין. יש גם תקנון, כמו אצל הגדולים. רוצים עוד? באתגר האוזנית של פילפיס במאקו יש גם כרטיס זוגי להופעה באירופה. עקבו אחרי הטוויטר של פיליפס ישראל כדי לא להחמיץ עוד הפתעות, ואחרי הטוויטר שלי כדי לא להחמיץ את השטויות שאני כותב שם.