[מאת: עדן]

"תגיד אחי," ככה הוא אומר לי, כשאנחנו עומדים שפופים ליד הפסים, מחכים, "אתה מתגעגע לפעמים?". השמיים היו מכוסים בעננים, נשבה רוח קרה והתחיל לרדת גשם. חתיכת אדיוט, מה הקטע שלו?
"עוד שנייה אני מעיף לך סטירה, מה אתה קשור עכשיו?!"
"אתה לא קצת מתחרט?"
"לא יודע, לא נראה לי… אבל נראה לי שאני שומע את הרכבת אז סתום ת'פה רגע."

ובאמת היא הגיעה, רכבת משא, איזה חמישים קרונות. חיכינו שהקטר יעבור אותנו, ואז התבייתנו שנינו על אותו קרון שנראה קצת יותר מזמין, ורצנו בכל הכוח. זרקנו את התיקים פנימה וקפצנו בעצמנו. היה את הרגע המוכר בין זה שקפצנו פנימה עד שהצלחנו לעמוד כמו שצריך, שראינו את כל העולם חולף בחוץ הפוך.

הדבר הראשון ששמתי לב אליו, לפני המוזיקה והאנשים, זה שהיה חם יותר ממה שחשבתי שיהיה בתוך הקרון הפתוח – הסיבה לזה הייתה אח דולקת שהייתה קבועה בצד הקרון. ליד האח, על הרצפה, ישבו עוד שלושה אנשים עם תיקים גדולים. היה שם זוג אחד – דווקא צעירים, אולי יותר מאיתנו – שישב מחובק. יכולתי לראות את הבחורה מחייכת לתוך השרוול שלו. חוץ מזה היה עוד איזה ברנש, די מבוגר, עם זקן גדול כזה וכלב שישן ליד האש. ואז, ככה כמו שאני עומד שם, אני קולט את השירה, את הצליל שעד לפני שנייה הייתי בטוח שהוא חלק מהנסיעה של הרכבת, קול שלקח לי רגע להבחין בו אבל פחות משניה לזהות.

ובאמת שם הוא עמד, במין מקטורן זול ומצ'וקמק כזה ומגבעת, ביחד עם עוד חמישה חבר'ה עם כלי נשיפה, וככה שר בעיניים עצומות, כאילו לעצמו, בקול שנשמע כאילו הוא בוקע מתוך מנוע הקיטור של הרכבת, אבל בחיי שהיה הדבר הכי מרגיע ומרגש ששמעתי.

לא הצלחתי לזהות את השיר אבל זה היה במין דיבור כזה ושמעתי את השם צ'רלי הרבה. בסוף השיר הם עשו הפסקה של כמה שניות, ואז הוא ספר בשקט, "וואן, אנד טו אנד טרי…", ואז כל הכלים התחילו לנגן ביחד, והוא התחיל לשיר, ממש לצעוק את המילים. את השיר הזה כבר זיהיתי, ועל פי סימן הראש התחיל להסתובב לי והלב נפל לנעליים.

הגוש התחיל בגרון, ועד שהשיר הגיע לשורה האחרונה כבר לא יכולתי לעצור את הדמעות.

"Well I said anywhere, anywhere, anywhere I lay my head, boys.
Well I gonna call my home".

אחרי זה הוא הוריד את המגבעת והושיט לנו. כל אחד שם לו כמה גרושים, וכשזה נגמר הוא אמר תודה ופשוט קפץ מהרכבת ביחד עם הנגנים שלו. הנסיעה המשיכה בשקט מוחלט, כל אחד מאיתנו עם המחשבות שלו.

אני לא חושב שהיה בכובע הזה יותר מדולר בסך הכל, וכל הסיפור נמשך אולי עשר דקות, אבל בחיים לא הרגשתי כל כך בבית מאשר בעשר הדקות האלה.

לכל הקטעים שפורסמו ב"ספירת העונג: הופעת החלומות"

מהי הופעת החלומות שלכם? קפצו להזמנה לספירת העונג ושלחו את הפנטזיה שלכם. ספירת העונג תרוץ כאן מדי יום חול עד אמצע ינואר, ושלושה מהכותבים יזכו באוזניות פיליפס שכאן בתמונה מימין. יש גם תקנון, כמו אצל הגדולים. רוצים עוד? באתגר האוזנית של פילפיס במאקו יש גם כרטיס זוגי להופעה באירופה. עקבו אחרי הטוויטר של פיליפס ישראל כדי לא להחמיץ עוד הפתעות, ואחרי הטוויטר שלי כדי לא להחמיץ את השטויות שאני כותב שם.

[ידידתי הצלמת נועה מגר הייתה בהופעה של אביב גדג' באוזןבר בשבת בערב, אירוע שהסתבר בדיעבד כטקס ההכתרה הסופי של אביב גדג', ונותרה הלומה. היא שלחה לי את הטקסט הזה, ולמרות שבדרך כלל אני לא מפרסם כאן ביקורות של אחרים, הפעם פשוט לא הייתה לי ברירה. כל התצלומים: נועה מגר]

כמו שניחשתי כבר כמה ימים קודם לכן, התור מחוץ לאוזןבר מעולם לא היה ארוך יותר.
אני ממהרת להיכנס בדרך צדדית ולרוץ לתפוס את מקומי לצד יקירות מקומיות, פן לא אראה כלום מפאת היותי מוגבלת-סנטימטרית. מיותר לציין כי התרגשתי, אך לא יכולתי לצפות את מה שהולך לבעוט לי בלב. קרא/י את המשך הפוסט

[מאת: סתיו פולק]

לעל אחד מאיתנו יש את ההרגל המגונה שלו, העניין הלא ברור הזה שמרגיע אותו אינדיוודואלית. שעוזר לו לשמור על השפיות.
ובכן, ההרגל המגונה שלי היה מעוגן בחוק, באישור רופא, ובהשגחת קצין הביטחון של הנתב"ג. אחת לחודש הייתי מגיעה לנמל התעופה,
רק אני, בלי מזוודות, בלי בקשות מהקרובים לשוקולד וסיגריות מהדיוטי…

את התרפיה שלי אני מעדיפה לעבור לבד. קצין הביטחון שכבר מכיר אותי מלווה אותי במבטים חשודים ובשיחה קצרה עד לגג אחד הבניינים, ואז סוגר אחריו את הדלת – משאיר אותי לבדי לצפות בהמראות מהשדה תחתיי. אחרי שעה הדלת הייתה נפתחת, והקצין היה מבקש ממני בנימוס לפנות את הגג, כי זמני עבר.

אך לפני שבוע נקטעה לה שגרת ה"תרפיה" שלי, כשצללית של אדם אחר צצה לי פתאום על הגג. כשהתקרבתי אל הזר בצעדים מהוססים הבחנתי שהוא מחזיק ספר בידו הימנית, סיגרייה שהפיצה ריח מוכר ולא חוקי בידו השמאלית, וגיטרה זרוקה על הרצפה לידו.

אזרתי אומץ ופניתי אליו- "סלח לי אדוני, מה… מה אתה עושה כאן על הגג?". הוא הסתובב אליי, פרצוף מחוייך, ראש מלא תלתלים, והקול הכל כך מוכר הזה שענה לי בחצי גיחוך – "קורא איים בזרם, מאת ארנסט המינגווי. תרגם את זה יפה אהרון אמיר…"
לא היה מקום לטעויות. זה הוא. ברגע הזה לא האמנתי למראה עיניי ולמשמע אוזניי – הדבר היחיד שבו האמנתי אמונה שלמה היה שאיבדתי סופית את השפיות.
"כן, סביר להניח שאת משוגעת. קצת פראית, קצת לא ברורה… את הרי עולה לכאן לצפות בהמראות על תקן כדור הרגעה, אז נורמלית את בטח לא."
אמר וקם לעברי, ידו מושטת, "מאיר אריאל, ואת?"
"אני … אני יודעת. בטח. מאיר". שפשפתי עיניי, מתרגשת מגודל המעמד.
"בואי, שבי איתי", הוא אמר בזמן שהרים את הגיטרה, "התגעגעתי לקהל בשר ודם. שם למעלה בעיקר מג'מג'מים. קיבוץ גלויות שמימי!" הוא החל מכוון את הגיטרה, "אז יש לך בקשות מיוחדות, ילדונת?"
מההתרגשות וההלם נאלמתי קלות. מאיר הסתכל עליי, צחק והתחיל לפרוט. הצלילים הנהדרים של "שדות גולדברג" מילאו את החלל.
"ילדתי שלי, אל תכלי לבדך…"
הוא ניגן רק לי, לי ולמטוסים. ישבתי מרותקת. שיר רדף שיר, הפסקול של חיי – "ארול", "שיר כאב", מים מתוקים", "זרעי קיץ" ואפילו ביצוע אירוני במיוחד ל"טוק טוק טוק על דלתי מרום".

עד שבבת אחת נקטע הרצף, כשדלת הגג נפתחה בחוזקה.
השעה שלי נגמרה. מאיר הציץ בקצין הביטחון ומילמל "ואז חבר בא ואומר: זמנך עבר". הקצין הבחין במאיר והתחיל לרוץ לעברו, כשמאיר תפס את גיטרתו, את הספר – וקפץ מעל הגג.
וכך, כשהוא מתרומם לו לשמיים, שר בפה צוחק אל הקצין – "לא תתפוס אותי, לא תתפוס אותי, לא תתפוס אותי…"

ועכשיו אני כאן.
וטוב לי. תודה מאיר
מודה אני, לפנייך ולך.
עכשיו כבר יותר קל הלחץ על העין השטופה…

לכל הקטעים שפורסמו ב"ספירת העונג: הופעת החלומות"

מהי הופעת החלומות שלכם? קפצו להזמנה לספירת העונג ושלחו את הפנטזיה שלכם. ספירת העונג תרוץ כאן מדי יום חול עד אמצע ינואר, ושלושה מהכותבים יזכו באוזניות פיליפס שכאן בתמונה מימין. יש גם תקנון, כמו אצל הגדולים. רוצים עוד? באתגר האוזנית של פילפיס במאקו יש גם כרטיס זוגי להופעה באירופה. עקבו אחרי הטוויטר של פיליפס ישראל כדי לא להחמיץ עוד הפתעות, ואחרי הטוויטר שלי כדי לא להחמיץ את השטויות שאני כותב שם.

ככה אני נראה כשאני עושה את עצמי מרוכז [תצלום: עומר סנש, שלא באמת אחראי לתקלה בשעה השנייה למרות שהאשמתי אותו]

אתמול בערב נאלצתי להפסיד את ההופעה המטמטמת של אביב גדג' באוזןבר (לעזאזל!), ונסעתי לאולפן של 102FM בנמל תל אביב כדי להגיש עם מיכל ישראלי את תכנית סיכום השנה שלנו – השעה הראשונה הורכבה מהבחירות שלכם לאלבומי השנה 2009, והשעה השנייה מהבחירות האישיות של מיכל ושלי.

כצפוי, היה בלגן והיה כיף, מיכל הביאה את הרוח המקצועית ואני את רוח השטות, ונראה לי שיצא בסדר בסך הכל. אני ממליץ בחום על התכנית של מיכל, "מחוץ לקופסה", שבמסגרתה התארחתי. אין תכנית אינדי טובה ממנה ב-102, וכנראה גם לא תהיה עם כל השינויים בלוח השידורים שם (כמה אירוני, אפרופו השינויים בלוח השידורים, ראינו אתמול את טייכר וזרחוביץ', מבואסים עד עפר, לוקחים הביתה כל מיני פלקטים ופוסטרים של עצמם מהתחנה, עכשיו כשתכניתם הנהדרת בוטלה).

אז בלי לפטפט יותר מדי, הנה שתי השעות להאזנה. מתחת לנגנים – הפלייליסט.

שעה ראשונה: בחירות קוראי עונג שבת [+סוף השעה שלפנינו] [להורדה]
[audio:https://haoneg.com/temps/outside-the-box-1st-hour.mp3]

שעה שנייה: האלבומים האישיים של מיכל וגיא [להורדה]
[audio:https://haoneg.com/temps/outside-the-box-2nd-hour.mp3]

רשימת שירים:

שעה ראשונה
1. Danger mouse & Sparklehorse – Revenge
2. Andrew Bird – Fitz and the Dizzyspells
3. Soulsavers – unbalanced pieces
4. The Antlers – Bear
5. Dirty projectors + david byrne – Knotty pine
6. Arctic monkeys – My propeller
7. Animal Collective – My Girls
8. John Frusciante – Central
9. Yeah yeah yeahs – Hysteric
10. Grizzly bear – Southern point

שעה שנייה
1. Grizzly bear – Two weeks [בחירה משותפת]
2. Jamie.T – British intelligence [מיכל]
3. XX – Islands [גיא]
4. David Bazan – Curse your branches [גיא]
5. The Dead Weather – Treat Me Like Your Mother [מיכל]
6. Mos Def – Quiet Dog Bite Hard [מיכל]
7. Why? – January, twenty something [גיא]
8. Hanne Hukkelberg – Bandy riddles [מיכל]
9. Jason Lytle – Yours truly, the commuter [גיא]
10. Dirty Projectors – Cannibal resource [בחירה משותפת!]
11. Magnolia electric co. – O! Grace [גיא]
12. Thom Yorke – Hearing Damage [מיכל]

תודה גדולה למיכל על ההזמנה וקבלת האורחים החמה, ולעומר סנש על העזרה!

"הפעם לא בחרנו. בשנות ה-90, עשור של גראנג’, של בריטפופ, של דאנס, טראנס, אמריקנה, יכולנו לבחור. המגוון היה שם, המגוון היה מייצג, וכל אחד מעשרת השירים שתפסו את המקומות הראשונים היה שיר שבאמת אפיין את העשור הזה. בעשור הנוכחי התפשרנו, הסתדרנו, הסתפקנו. השירים שתפסו את המקומות הראשונים היו עשרה מהשירים שהשארנו כשהתחילו לנגן ברדיו. עשרה השירים שלא באמת הפריעו לנו בעשור האחרון. אבל מאחור, במקום בלתי נראה, עשרות ומאות להקות ואמנים מילאו את העשור הזה במוזיקה נפלאה, מוזיקה שלא מייצגת שום עשור ואולי אפילו שום ז’אנר. הנה התקווה שלי, אם כן, לעשור מהפכני מוזיקלי נוסף" – אורן ראב על מצעד העשור של 88FM בפרט, וסיכומי עשור באופן כללי

אז לא יהיה השבוע עונג שבת כהלכתו. פעם בשנה, או בעשור, או סתם מדי פעם, גם לי מותר, ומי שניסה להשיג אותי בארבעת הימים האחרונים ולא הצליח יודע כמה שעות ערות טרופות הושקעו בסיכומי השנה שלי ושלכם כאן בעונג. אז בסוף השבוע הזה, לשם שינוי, אני נח.

אבל לא לגמרי. כי בכל זאת, סוף השבוע הראשון בעשור חדש הוא משהו מיוחד. עדיין לא התיישבה בלב ובגוף התחושה הרחוצה והרעננה של התחלה חדשה, ורובנו עדיין מתאוששים מחגיגות הסילבסטר או סתם מקדחת ושגעת הסיכומים. בין עשרות הסיכומים יש כמה מעניינים – חלקם מפני שהם טובים במיוחד וחלקם מפני שהם מביכים במיוחד – ורגע לפני שאנחנו עושים צעד אמיתי ראשון למוזיקה של שנות העשרה, הסוג-של-עונג-שבת-הזה יוקדש לסיכומים האלה.
קרא/י את המשך הפוסט