טוב. מה שקרה הוא שהלפטופ שלי כבר די דפוק והוא מתקשה לתפקד יותר מחצי שעה רצוף בלי לקפוא. 15 האייטמים שלפניכם הם כל מה שהצלחתי לכתוב עד שבחצות וחצי נשארתי כמעט בלי שיער על ראשי מרוב מריטות.

לפעמים צריך לדעת לעצור. כשהשעה אחרי חצות ואני יודע שכדי לסיים את העונג כראוי אצטרך לשבת על המחשב עד הבוקר – זה הזמן לעצור, לפרסם אותו בחלקיותו המבאסת, ולקוות שעד השבוע הבא אצליח לתקן את המחשב.

אז סורי, ובלי תמונות או שיר פתיחה\סיום, זה מה יש הפעם. סורי.
היי, לפחות קיבלנו גשם.

1. אחרי 31 שנים, סגנון כתיבה וגישה שהשפיעו הרבה מעבר לרוק האלטרנטיבי בלבד, וערימה הולכת וגבהה של שירים יפהפיים ונפלאים, REM הודיעו השבוע שהם מתפרקים. הם עשו את זה בלי רעש וצלצולים, בלי סיבובי פרידה, בהודעה לקונית ושוות נפש באתר הבית שלהם. בעמוד הפייסבוק של העונג נפרדנו מהם עם שירים שאנחנו אוהבים במיוחד. אף פעם לא הייתי מעריץ ענק של REM אבל היו להם שירים ואלבומים ספציפיים שנקשרו בנפשי, ותמיד הערצתי את הגישה התקשורתית והאמנותית שהתעקשו עליה. גם ההחלטה להיפרד וגם הדרך שבה הודיעו על הפרידה הן המשך של אותה הגישה: מינימום בולשיט, מקסימום נאמנות לעצמך. תודה על השירים, ועל הדוגמה. [אנגלית]
2. ספרתי את הדקות עד שזה יקרה, והן הצטברו לכמה מיליוני דקות, אבל הנה זה קורה – בלוג ישראלי הופך למגזין. אולי לא "הופך", אבל בהחלט מוציא מגזין. בלוג הבישול האדיר של מאיה מרום, בצק אלים, מוציא מגזין מודפס של מתכונים באותו השם, ואפשר לקנות את המגזין אך ורק ישירות מהבלוג. תרבות עצמאית פאר אקסלנס, שמזמינה מחיאות כפיים והידדים רבים. זה קצת יקר למגזין (50 ש"ח) אבל כשלא מתפשרים על התוצר ומתעקשים לעשות הכל בצורה עצמאית, יש לזה מחיר. סמכו על מאיה שהעניין גם מעוצב לעילא וגם טעים פחד. תתחדשו! [עברית]



3. ב-Quietus שלפו ראיון קלאסי מ-1989 עם REM. [אנגלית]
4. חסר תרבות נזכר ב-4 רגעים עם REM. אישי מאוד ויפה מאוד. [עברית]
5. הלייבל Absolutely Kosher, שהוציא אלבומים של אמנים כמו Sunset rubdown, Xiu xiu, The Wrens וגם אחת ההתאהבויות האחרונות שלי Chet, מודיע שיפסיק להוציא אלבומים חדשים בעתיד הנראה לעין (ציטוט כמעט זהה למה שכתבתי בעצמי ממש לפני שבוע על היס רקורדס). כשחברות התקליטים הגדולות התחילו להילחץ והתקפל, צהלנו. היינו בטוחים שהאינדי יצליח להחזיק את עצמו, המכירות שלו עלו, ונראה שהוא מחזיק. אבל גם האינדי סובל מאותן הבעיות, וכל מהפכת הדיגיטל הנפלאה לא תצליח להציל לייבלים עצמאיים כמו זה. חבל. לתקופות מעבר תמיד יש קרבנות. [אנגלית]
6. השבוע התקיים מופע מחווה ליוסי אלפנט בבארבי, והנה מסתבר לי, דרך הטוויטר של עינב ג'קסון כהן, שאנשי נענע דיסק העלו את כל חומריו לבנדקאמפ להאזנה ורכישה דיגיטלית בכל פורמט הגיוני שרק אפשר לבקש. דבש. [בנדקאמפ]
7. קותימן חוזר עם וידאו Thru-you חדש, "This is real democracy", ולא מפחד הפעם ללכלך את הידיים. עדיין ענק. [טיוב]
8. בשנים האחרונות כתבתי כאן כמה וכמה פעמים על ג'ייסון מולינה, אחד הזמרים וכותבי השירים האהובים עליי בעשור האחרון, שבכל האזנה לחומרים שהוא הוציא תחת הכינויים Magnolia electric company או Songs: Ohia אני מופתע מחדש מהקלות שבה הוא חודר את העור שלי וקורע לי את הלב, מכווץ לי את הבטן או מרחיב לי את הנפש. מולינה הוא בעיניי כותב ויוצר בשיעור הקומה ובעומקים של ביל קלהאן (סמוג), אבל פחות מוּכר ופחות מוֹכר. בשנתיים האחרונות היוצר הפורה הזה קצת נעלם מהרדאר, ואני יודע גם על מקרה שבו ניסו להביא אותו להופעה בארץ והמו"מ התפורר בשל איזה בעיות בריאות מעורפלות. השבוע התפזר מעט הערפל והתברר שהתמונה אינה נעימה. "בשנתיים האחרונות ג'ייסון נכנס ויצא ממכוני גמילה ובתי חולים באנגליה, שיקגו, אינדיאנפוליס וניו אורלינס", כותבים בלייבל שלו Secretly Canadian, ומשפחת מולינה מבקשת את עזרתם הכספית של כל מי שדואג לשלומו ורווחתו של היוצר האדיר הזה, כדי להצליח לשלם את חשבונות הרופאים (אין לו ביטוח רפואי). "כיום הוא עובד בחווה במערב וירג'יניה, מגדל עיזים ותרנגולות בשנה הקרובה, ומצפה לחזור ליצור מוזיקה נהדרת". אני תרמתי, ומתכוון גם לכתוב לו מכתב (על נייר) לכתובת הדואר שהתפרסמה, כדי לחזק את רוחו. בתמורה למרחבים העצומים, לתבונה וליופי שקיבלתי מהמוזיקה שלו, מכתב וכמה דולרים (כמחיר הדיסקים שלו שהורדתי ועדיין לא קניתי, שהם מעטים) זה ממש שום דבר. אם המוזיקה של מולינה קרובה גם ללבכם, שקלו לתרום לו. [אנגלית]
9. The whole love, האלבום החדש והנו-פשוט-נהדר של וילקו מוצע להאזנה חופשית באתר של NPR. קראו את שפתיי: יש סיכוי גבוה מאוד שהוא יעשה לכם את השבוע הקרוב. [סטרים]
10. The twilight sad, שאלבומם מ-2007 הותיר אותי עתוק-נשימה, חוזרים עם אלבום שלישי וסינגל ראשון מתוכו, "Kill it in the morning", מוצא אותם במקום שאני מתחבר אליו הרבה פחות. במקום שיטפון הדיסטורשן השוגייזי המשכר של האלבום הראשון והאלימות העצורה והמתפרצת חליפות, הם לוקחים בסינגל החדש כיוון ניין-אינץ'-ניילזי לא מבריק במיוחד. כלומר, NIN כבר יש לנו והם עושים את זה טוב יותר. בקרוב יגיע האלבום ואז נגלה אם זה יושב בתוך אמירה מוזיקלית גדולה יותר, או שזה סתם פספוס. [סטרים]
11. ניל יאנג שמע את שוועתי כנראה, והוא עמל על כתיבת אוטוביוגרפיה, שבטוח תהיה מרתקת. עם חיים כמו שלו וכישרון כתיבה כמו שלו, איך זה יכול להיכשל? [אנגלית]
12. In Dreams, האלבום החד של Dum Dum girls, ניתן להאזנה חופשית בסאונדקלאוד, וסמכו על סאב פופ שזה יישמע כמו אלבום של סאב פופ. רוצה לומר: אם רוק בנות מהניינטיז עושה לכם את זה, האלבום הזה הוא בשבילכם. [סטרים]
13. צ'וקה רווה מתארחת בבלוג "לטאת האמבט" למיקסטייפ שירים עם מחיאות כפיים, שכידוע אין יעיל מהם לשיפור מצב הרוח הכללי והפרטי. [עברית, מפ3]
14. יואב קוטנר, אלא מי, חושף את קליפ האנימציה הישראלי הראשון בצבע, ונחשו לאיזה שיר? "מכופף הבננות" של אריק איינשטיין, מ-1977. [וידאו]
15. עוד מוזרם בסאונדקלאוד השבוע: האלבום החדש והסלף-טייטלד של Veronica falls. אני מודה שעדיין לא העמקתי חקר בלהקה הזו, שזוכה לשבחים מצד לא מעט אנשים שאת טעמם המוזיקלי אני מעריך. מזל שאפשר פשוט לשים פליי ולבדוק מה דעתי. [סטרים]

עזרו לי לא לפספס אלבומים אדירים שלא זכו השנה למספיק תשומת לב – אם יש לכם פייבוריט גדול מ-2011 שאני חייב לשמוע ולא הוזכר כאן בעונג – ספרו\נמקו\לנקקו בתגובות. שבת שבוגי!

בעצם, איך זה לא קרה קודם? פסטיבל הנשפנים, שלושה ימים של הופעות עם העילית שבעילית של חצוצרני, סקסופוניסטי, חלילני וטרומבוניסטי הארץ, ייערך ממש בסוף השבוע הזה, 22-24 בספטמבר, בסוזן דלל בתל אביב. בשבילי, חובב כלי נשיפה ותיק, מדובר בחגיגה של ממש. יהיו שם אלי דג'יברי ואבישי כהן, התפוחים שיארחו את אבאטה בריהון, דניאל זמיר, אבי ליבוביץ' עם האורקסטרה ועם שם-טוב לוי ועוד, וגם ג'אם סשן נשפני שיתקיים בשעה שלפני כל מופע ברחבה של סוזן דלל.

בשנה הבאה, כך רומזים המארגנים שמקווים להפוך את האירוע הזה לחגיגה שנתית (וכך ראוי!), תהיה שם נציגות חזקה יותר מאגפי הגרוב והFאנק – נכון לעכשיו מדובר בפסטיבל שרובו ג'אזי, אך ג'אז מזרמים שונים למדי.

יש לי כאן כמה כרטיסים משמחים להופעות הפסטיבל שתוכלו לקבל במתנה אם רק תגיבו, וכדי להכניס אתכם למצב הרוח המתאים, ביקשנו ממשתתפי הפסטיבל לבחור את שירי הבראס החביבים עליהם. חלקם הספיקו גם לנמק, וחלקם נתנו למוזיקה לדבר. אני מציע קודם להגיב, ואז (לכשיתרפרש העמוד) להקשיב. תיהנו:

הבחירות של אבישי כהן:
Stevie Wonder – Sir Duke
[audio:https://haoneg.com/bite/us/Stevie_Wonder_-_Sir_Duke.mp3]
Michael Jackson – Off the Wall
[audio:https://haoneg.com/bite/us/OFF_THE_WALL_-_MICHAEL_JACKSON.mp3]

הבחירות של דניאל זמיר:
Michael Brecker – Not Ethiopia
מייקל ברקר ז״ל הוא מבחינתי סוג של אלוף העולם לסקסופון במשקל בינוני עד כבד. הכח האדיר שהוא מפיק מהטנור שלו בתוספת המוזיקליות מעוררת ההשראה שלו מהווים ביחד תופעה חד פעמית בתולדות הנשפנים. יהי זכרו ברוך.
[audio:https://haoneg.com/bite/us/Michael_Brecker_Not_Ethiopia.mp3]
Joshua Redman – Jazz Crimes
ג׳ושוע רדמן הוא אחד מהחשובים והמובילים במוסיקאי הג׳אז של הדור ה״חדש״, זה שהתחיל לפרוח בשנות ה 90 של המאה הקודמת. הוא גיבש שפה יחודית לו המבוססת כמובן על ההיסטוריה הענפה של הג׳אז והוא אחד מאבני היסוד של ה״ניו בופ״, הפריחה המחודשת של הג׳אז המסורתי האמריקאי. בעיני הוא סמל לאומץ לב אמנותי ולמחויבות אמנותית בלתי נדלית.
[audio:https://haoneg.com/bite/us/joshua_redman_jazz_crimes.mp3]

הבחירות של התפוחים:
The JB's – Pass the Pees
[audio:https://haoneg.com/bite/us/The_JB's_-_Pass_the_Peas.mp3]
Daktaris – Musicawa Silt
[audio:https://haoneg.com/bite/us/The_Daktaris_-_Musicawa_Silt(mp3).mp3]
Hypnotic Brass Ensemble – War
[audio:https://haoneg.com/bite/us/Hypnotic_Brass_Ensmable_-_War.mp3]

הבחירות של האורקסטרה של אבי ליבוביץ':
Tower of Power – Maybe it'll rub off
סקציית הנשיפה הכי טייט שיש…. tight!
[audio:https://haoneg.com/bite/us/Tower_of_Power_-_Maybe_It%2527ll_Rub_Off.mp3]
Duke Ellington Live in Paris 1959 – Jam with Sam
דיוק אלינגטון – אחד המלחינים והמעבדים החשובים בג'אז. הפעם, בבלוז פשוט, בו הוא מציג את כל הנשפנים בתזמורת שלו.
[audio:https://haoneg.com/bite/us/Jam_With_Sam.mp3]

הבחירות של יונתן אבישי:
Louis Armstrong & Duke Ellington – I Got It Bad (And That Ain't Good)
[audio:https://haoneg.com/bite/us/I_Got_It_Bad_And_That_Ain't_Good.mp3]
Lester Young – Love me or leave me
[audio:https://haoneg.com/bite/us/Lester_Young_-_Love_me_or_leave_me.mp3]

הבחירות של אלי דג'יברי:
אולי ההשפעה הכי גדולה עלי בפיוז'ן שבין עולם הרוק והג'אז היא סטינג, אשר שיתף פעולה עם נגן הסקסופון, ברנפורד מארסליס.
שני קטעים, שממחישים את השילוב היפיפה הזה ואשר השפיעו עלי רבות, הם:
1. Mad About You
[audio:https://haoneg.com/bite/us/Sting_-_Mad_About_You.mp3]
2. Englishman in New York
[audio:https://haoneg.com/bite/us/Sting_-_Englishman_In_New_York.mp3]

מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיס?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם אתם רוצים להיות יצירתיים, ספרו על שיר שאתם אוהבים, עם כלי נשיפה בולטים או סולו כלי נשיפה אדיר). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה ושמם יחכה ברשימה בכניסה למופע. איזה כיף לקבל מתנות! ותודה גדולה למור!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום חמישי בצהריים!

"לא סתם, אלא באופן סמלי, בחרתי לפתוח ב2003 את שידורי ערוץ המוסיקה 24 עם קליפ חדש שצילמתי לשיר ישן שלו 'רד מעל מסך הטלוויזיה שלי', ולא במקרה הוא, וגם אני, לא על המסך הזה היום" – יואב קוטנר חוזר לרמי פורטיס לרגל אלבומו החדש, וכמובן מפנק בסוף הפוסט עם כתבת טלוויזיה בת 20 שנה

אנשים שצריכים לבדוק מייל: עופר, יואב ותמרה זכו כל אחד בעותק מ"קיץ של עור נמר", האלבום החדש של יאפים עם ג'יפים. תתחדשו!

1. אני אוהב את הדיסקייה שלי, אני מתגאה בה, ואני מתגאה במיוחד בחלקים מסוימים שלה. זו גאווה של מכורי מוזיקה, שהיא שונה מגאווה רגילה של יום יום. מכורים אחרים (לגאדג'טים, לקומיקס, לווטאבר) מבינים למה אני מתכוון. אצלי הגאווה הספציפית הזו מכוונת לדיסקוגרפיות מלאות של אמנים שאני אוהב במיוחד, אמנים שקשה לי לדמיין את החיים בלעדיהם. אני משוויץ בכך שאני מחזיק את כל הדיסקוגרפיה (הקצרה אך מושלמת) של פורטיסהד בוויניל, ובדיסקים את הדיסקוגרפיות המלאות של ליסה ג'רמנו ופי-ג'יי הארווי. בכל פעם שיוצא אלבום חדש להארווי אני מוצא את עצמי בחודשים שאחריו חוזר לאלבומים ישנים שלה, וחי מחדש את כל הרצף. השבוע העברתי נסיעת אוטובוס בינעירונית עם Dry, אלבום הבכורה העצום שלה מ-1992, אלבום חשוף ודוקר, שהאישיות החדה והחזקה של הארווי תופסת בו את המרכז. בשני אלבומיה הראשונים והרזים, הגוף תופס מקום מרכזי, וכמעט כל שיר שלה מתעסק בצורה ישירה או עקיפה בגוף שלה או בשימוש בו (העטיפה האחורית של האלבום מציגה אותה שוכבת במים, שדיה חשופים לגמרי, מוטיבים שיחזרו בעטיפה של האלבום הבא). הם מלאים במיניות ומשחקי כוח ודימוי עצמי. זה עזר להזניק את הארווי לשערי מגזינים, וזה עזר להביא אותה לחיות בתוך הבטן של המוני מאזינים. השבוע ראיתי את הסרט התיעודי של פרל ג'ם (אייטם בהמשך) וכשחזרתי לאלבום והגעתי אל השיר השני, "O Stella", קלטתי פתאום כמה העיבוד של הבס-תופים מזכיר עיבודים מהאלבום הראשון של פרל ג'ם, שיצא רק כמה חודשים קודם לכן. שמתי גם לב איך המרכז של השיר, לפחות באוזניים שלי, עובר בהדרגה מהקול והגיטרה של הארווי אל התופים של רוב אליס, שלגמרי מובילים את השיר מבחינתי. [מפ3]



2. הפתעה! כל הקיץ אני מנסה לגרום לזה לקרות, והנה בשבועות האחרונים ממש של "תדר" זה אשכרה קורה: ביום שלישי, 20.9 בשעה 19:00 אארח את עמיר לב. הוא יביא מוזיקה שהוא אוהב ואני אביא שקית נייר חומה למקרה הגיוני של היפרוונטילציה מצדי. שימו תזכורת או משהו. [תדר זה פה]

בכל שנה החל מנובמבר בערך אני מקדיש פה פינה לסיכומי השנה הלועזיים ושלוחותיהם. הפעם, לשם שינוי, במקום פינת "עיקר החדשות", הנה גם כמה דברים טובים מאוד שקשורים לסיכומי השנה העברית במוזיקה הישראלית (לא היה לי כוח להכין גרפיקה מיוחדת רק לזה):

3. וואלה, או ליתר דיוק עינב שיף בוואלה, בוחרים את אלבומי השנה הישראליים, וכתמיד אצל וואלה תרבות הבחירה היא מהטווח הפחות מיינסטרימי של הסקאלה (וטוב שכך!). תמצאו שם, לאו דווקא לפי הסדר, את יהוא ירון, שלום גד, אומללה, נעם רותם, ברי סחרוף ועוד ועוד. שימו לב שהמצעד עובד הפוך: האלבום שרשום כ-1 הוא למעשה האלבום העשירי המצעד, והאלבום מספר 10 הוא-הוא המקום הראשון. למה? מי יודע. [עברית]

קרא/י את המשך הפוסט

זה לא "כיף" לשמוע את יאפים עם ג'יפים [פייסבוק], הלהקה שכפי הנראה אנקוב בשמה בשמונה מתוך עשר פעמים שישאלו אותי מי היא הלהקה הכי טובה שפועלת בימינו בארץ.

ציור: אופיר דור

זה לא "פאן". לשמוע את יאפים עם ג'יפים, זה לגרד את הפצע. לא לשפוך עליו וודקה כמו שעושה גבריאל בלחסן, אבל בהחלט לגרד אותו ללא הפסקה של ממש. אין נחת. אין רווחה. אין את הרגע הזה שבו אתה נשען לאחור על איזה קטע מפוחית מז'ורי שתמיד עושה נעים. או לכל הפחות, אין אותו כבר די הרבה זמן, את רגע השלווה הזה. לא במוזיקה של יאפים, ולא בכותרות העיתונים, ולא במציאות שברחוב הישראלי – אותו רחוב שהיאפים הירושלמים נטועים בו וכותבים עליו ומתוכו כל הזמן, גם כשהשורות שלהם קריפטיות וגם כשכלי הנגינה או המקצבים מגיעים יותר ממזרח אסיה מאשר מהמזרח התיכון.

לפני כמה חודשים התחלתי לערוך לעצמי רשימה של 10 האלבומים הישראליים הכי טובים שיצאו בשנות האלפיים, שיום אחד תהפוך לפוסט כאן בעונג. לא אגלה לכם כמובן את כל 10 האלבומים שברשימה, אבל זה נראה לי ברור מאליו ש"בשנת החרב בחוץ והרעב מבית", האלבום הראשון של יאפים עם ג'יפים, נמצא שם. כבר שם יש את החידה של יאפים: איך ייתכן שהרכב כל כך יצירתי, כל כך מפוקס ונחוש בדרך המוזיקלית והנושאית והמילולית שלו, כל כך מרשים ביכולת לקדוח לתוך המוח שלי שורות שלא יצאו בחיים על לחנים נגישים, כל כך עיקש בפופ האוונגרדי שלו – איך זה ייתכן שהרכב כזה לא מעמיד צאצאים? איך ייתכן שבכל העשור הזה לא קמה עוד להקה שמושפעת מיאפים עם ג'יפים (אלבום הסולו של ישי קיצ'לס לא נחשב, הוא הרי אחיו של דניאל קיצ'לס מיאפים)? למה הם נשארים אי בודד?
אולי זה פשוט האופי שלהם. למרות שאפשר לשרטט קווים עקמומיים של השפעה מהרכבים גם-כן-ירושלמיים כמו נושאי המגבעת או דברים שקרו במקביל אליהם בפאקט רקורדס, יאפים עם ג'יפים אף פעם לא הייתה ממש להקת "רוק ישראלי" בשום מובן של המונח הזה מלבד המובן היבש ביותר: זה רוק (בערך) והוא נוצר בישראל.

עכשיו, שנתיים אחרי האלבום המייסר והמרתק "נבל דוד אדום", חוזרים יאפים עם ג'יפים באלבום חדש שאחרי האזנות חוזרות ונשנות לו אני יכול לומר די בביטחון שהוא פשוט אלבום מעולה. הוא הרבה יותר נגיש מ"נבל דוד אדום", ומזכיר בעושר העיבודים ובכליהם את האלבום הראשון המופתי. כמו כל דבר שלהם, גם האלבום הזה דורש זמן כדי לעכל את עומקיו ואת יופיו וכן, כאמור, זה לא בהכרח "כיף". אבל גם Third של פורטיסהד וגם The mess we made של מאט אליוט וגם SWANS זה לא "כיף". אבל זו אמנות עמוקה, מרחיקת לכת, מורכבת ומרתקת שמדברת בקולות שאנחנו לא רגילים לשמוע, על נושאים שאנחנו לא רגילים לצרוך ודרך מטאפורות שאנחנו לא רגילים להיתקל בהן. ושווה להתאמץ בשביל זה.

אני גאה ומתרגש מאוד לתת לכם כאן האזנה אונליין לכל האלבום, למיטב ידיעתי בפעם הראשונה אונליין. אם אהבתם את מה ששמעתם, הדבר הכי טוב שתוכלו לעשות הוא פשוט לספר לעוד אנשים ולתת להם לינק להאזנה. חייבים לגרום לעוד אנשים להכיר את המוזיקה הזו. הנה, עשיתי לכם חיים קלים: שיתוף בפייסבוק | שיתוף בטוויטר
אם תגללו מתחת לנגן שלנו, תוכלו גם לזכות בעותק חינם מהאלבום. האלבום עצמו ניתן כבר עכשיו להזמנה מהאתר של אנובה (רק 36 ש"ח!), ותוך כמה ימים יהיה גם בחנויות. האזנה נעימה:

האלבום ניתן להאזנה לתקופה מוגבלת, שנגמרה. תודה לאנובה!

1. שק לי בשקר
2. דיאלוג ראשון
3. פושטי היד
4. חשמל
5. דיונה
6. בין הדבשות
7. קיץ של עור נמר
8. שבט הלוחמים
9. תעלות השמיעה
10. שק לי בשקר 2
11. ללא שם

מה צריך לעשות כדי לזכות בדיסק?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם תרצו להיות יצירתיים, ספרו גם בשביל מה שווה להתאמץ, למרות שזה קשה?). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה. איזה כיף לקבל מתנות! תודה ליונתן!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום שישי בערב!

1. האמת היא שתכננתי לכתוב על האלבום הזה כאלבום השבוע, והבנתי שזה ייקח לי יותר מדי זמן. יש לי יותר מדי מה לומר על Odelay, האלבום החמישי (!) של בק מ-1996, שחגג לפני חודשיים 15 שנה ועדיין נשמע כאילו נהגה, הוקלט ונוגן בשנה הבאה. הדיסק הזה נדד איכשהו מהדיסקייה בבית למערכת באוטו שלי והוא לא יצא משם שבועיים. אני אפילו לא מחליף אותו במשהו אחר, כשהוא נגמר הוא מתחיל שוב מההתחלה ואני רק זועק לעוד. השיר הפותח, "Devil's haircut", קלאסיקת אלטרנטיב ללא שום עוררין, מדגימה את מה שעדיין מרגש אותי בצד הזה של בק, הרבה אחרי שהכרתי צדדים אחרים בו. יש בו עשרה מוזיקאים, ובשיר הזה יש עשרים שירים, עשרים רעיונות שמוזיקאים אחרים היו מפתחים לעשרים שירים בעשרים סגנונות. אבל בק לוקח את כולם ויוצר מהם בסך הכל שיר אחד בתוך אלבום שלם (יחד עם הגאונות הניכרת של The dust brothers, שההשפעה שלהם על היצירה והעריכה וההפקה של האלבום בדרך כלל לא מקבלת את הכבוד המגיע לה). זה שיר פופ שהוא כולו ניסיוני, וזה שיר אקספירמנטלי לגמרי שהוא פופ טהור, מזוקק. יש פה סימפולים ולופים, יש פה היפ-הופ ורוקנ'רול וקאנטרי ואלקטרוניקה אנלוגית ונויז ואיזי-ליסנינג וFאנק וקולאז' וסימפולים וטקסט שהוא קרוב יותר לשירת ביט או לדאדא מכל דבר אחר. ואני מזכיר לכם שזה בסך הכל שיר אחד בתוך אלבום שמלא במאות רעיונות, ציטוטים, מפגשים לא סבירים של סגנונות ודרכי הבעה. יש שיקראו לזה פופ-ארט, אבל אני חושב שהגדולה של בק היא שהוא אקפרימנטליסט שיוצר פופ. Odelay נשאר מאסטרפיס במובן הזה, ו-"Devil's haircut" עדיין גורם לי להתרגש ולרקוד להגביר ולהתחיל את כל האלבום הזה מההתחלה. [מפ3]



2. השנה העברית עומדת להתחלף, וקול הקמפוס ממשיכים בעבודת הקודש של קידום המוזיקה העצמאית בישראל ומזמינים אתכם לבחור את אלבומי האינדי הישראלי הטובים של השנה. יש 50 אלבומים ברשימה, כמעט כולם ראויים ומעניינים. ממשו את זכותכם הדמוקרטית לבחור! [עברית]
3. ביום ראשון הקרוב, 19:00-21:00, אארח בשמחה גדולה באולפן של תדר את יהוא ירון, שיגיע עם בחירות אישיות מהתקליטייה האישית שלו, ובעיקר, כך הוא מבטיח, עם שירי מחאה. שימו תזכורת. [זהו]



4. רק הרכב אמורפי ונטול כל מסגרת כמו We are ghosts, קולקטיב משתנה-תדיר שהקים מורפלקסיס וגם אני לוקח בו חלק מדי פעם (אף על פי שאינני מוזיקאי) יכול פשוט ללכת להקליט אלבום שלם במערה בלי אף כלי שמתחבר לחשמל, ואז להוציא אותו. בלי חברת תקליטים ובלי שעות אולפן ולמעשה בלי לכתוב שירים – כל המוזיקה מאולתרת על המקום, עם המקום (וההדהוד שלו, במקרה הזה של מערה), בלי תכנונים ובלי תוספות מאוחרות. The cave sounds of, האלבום החמישי של ההרכב, שלצערי לא הצלחתי להגיע ולהשתתף בו, יוצא היום לשמחתי הגדולה וכרגיל הוא ניתן באיזה מחיר שרק תרצו, כולל 0 ש"ח. איתו גם מושק האתר הרשמי של ההרכב. [בנדקאמפ, אנגלית]
5. הקליפ החדש של Battles עם גארי ניומן לגמרי עשה לי את השבוע. מה צריך יותר משיר טוב, סאונד אדיר, ואיש שנופל במדרגות נעות בלי הפסקה? מעולה. [טיוב]


לורה מארלינג, מודל 2011

6. [תודה לזהר] עדיין לא הספקתי להעמיק-שמע, אבל לפי ההאזנה האגבית הראשונה, יש סיכוי לא רע שאלבום השבוע הבא שלי יהיה A creature I don't know, האלבום החדש של לורה מארלינג, שניתן להאזנה במלואו הודות לגרדיאן הבריטי.
7. איפשהו בטווח שבין ריי למונטיין לדמיאן רייס יושב בנחת נוח גונדרסן האמריקאי, שהאי-פי החדש שלו Family הוא קצר, יפה ומבטיח טובות. [בנדקאמפ]
8. רוק וקעקועים הם שילוב ותיק, אבל לא בטוח שנרצה שזה יימשך כך אחרי שנצפה ב-10 קעקועי הרוק הגרועים בעולם. כפי שנאמר: אוי. [אנגלית]
9. לפני כמה חודשים ביקרתי חבר וכמו בכל ביקור ראשון שלי בדירה של מישהו, ניגשתי למדפי הספרים. נתקלתי שם בספר עבה ומסקרן עם עטיפה מסחררת, וכששאלתי עליו החבר הפליג והפליג בשבחיו של הספר עד שהבנתי שאני פשוט חייב לקרוא אותו. אבל הספר היה באנגלית ועסק במדע ומוזיקה ופילוסופיה ודברים שקצת קשה לי לעכל ולהבין בעומק כשאינם בעברית, אז ויתרתי בצער. והנה מה שמחתי השבוע לגלות שאנשי "האייל הקורא" תרגמו והביאו לדפוס עברי את "גֶדל, אֶשר, באך" של דאגלס ר' הופשטטר, ספר שנחשב למבריק ומרתק לא רק בעיניי אותו חבר שלי, ובין היתר זכה בפוליצר, הפך למרכזם של אינספור דיונים (אונליין ואופליין) ולפני כמה שנים הפך אפילו לקורס ב-MIT. הספר העברי אמור להגיע לכל החנויות בימים הקרובים, וב"בוקמי" המקוונת אפשר כבר למצוא אותו בהנחה ניכרת. [עברית]
10. עידן רינג כותב בקפה גיברלטר על סצינת ה-Beirutando הברזילאית שמושפעת מביירות של זאק קונדון ולוקחת את הסטייל לכיוונים ברזילאים, וספציפית על הקליפ הנפלא שהפך ללהיט בברזיל, ובצדק רב. [עברית, טיובים]
11. וביירות שמעו שהזכירו אותם ושיחררו קליפ חדש ועגמומי לאחד השירים הכי יפים באלבום החדש והמצוין, "Santa fe". [וידאו]


ובכן, חזירוני, לא בטוח שהסרטון הזה ייגמר טוב עבורך אחרי הכל

12. [תודה לירון] סרטון אנימציה עשוי היטב ובהחלט מומלץ לצפיה, פסקול נפלא עם ביצוע של וילי נלסון הענק ל-"The scientist" של קולדפלי – ובסופו של סרטון מסתבר שאף על פי היופי הוויזואלי, החשיבה היצירתית והפסקול הנפלא, זו עוד פרסומת צינית (שלא בכוונה?) לרשת בוריטו גריל מקסיקנית שמתגאה בשימוש באחוז גבוה של מרכיבים אורגניים. לא מהפכה תודעתית כפי שהסרטון מנסה לכוון אליה או חלילה קידום צמחונות (אני לא צמחוני, אבל בהחלט תומך בצמחונות כדרך חיים ומנסה לאכול בצורה מודעת) אלא רק ייפוי מלאכותי. בעצם, אולי זה מה שעושה כל פרסומת. כך או כך, הסרטון יפהפה. [טיוב]
13. אלקטרה מארחים את רוגל אלפר לביצוע של "פסיכופט צעיר" מאלבום הקאלט שלו מהניינטיז. [סטרים, מפ3]
14. מי זה ארמונד פיין? קיבלתי את זה במייל ממישהו, ומהסאונד והמבטא די ברור שמדובר בחבורה ישראלית, מה גם שהפרט היחיד שכתוב בעמוד הבנדקאמפ ("מפיק מוזיקלי: יובל שפריר") מחזק את הסברה הזו. אבל אני לא מצליח לזהות בוודאות את קולות הזמרים. האלבום, In the name of the mother, מחכה לכם בבנדקאמפ. ניחושים או ידע מבוסס לגבי זהות המשתתפים ישמחו אותי בתגובות. [בנדקאמפ]
15. [תודה לאיתי] שממליץ על "Fall, finally", סרט צרפתי בן שעה שניתן לצפייה מלאה ביוטיוב, ואחד מיוצריו הוא "אמן סטופמושן מבריק" כדברי איתי. הספקתי לראות את ההתחלה והיא מצאה חן בעיניי מאוד, וגם הפסקול מעניין. [טיוב]
16. לפני כמה שנים יצא הספר "אל תפני מבטך לאחור" בעריכת שלומי צ'רקה, ספר שהפגיש בין טקסטים-שלא-הולחנו של מוזיקאים ישראלים לבין קומיקסאים ומאיירים ישראליים שלקחו את הטקסטים והפכו אותם לשירים ישראליים בקומיקס. כבר אז סיפר לי צ'רקה שיש עוד המון שירים בדרך וספר המשך מתוכנן, והנה חלפו שלוש שנים וההמשך קרוב מאי פעם. "לחלום בעמידה" יהיה ספר המשך, אם כי באייטם בוואלה שמביא איור לשיר של שלומי שבן לא מצוין מתי או יוצא, או באיזו הוצאה. [עברית]
17. הידד! Third world love, הרכב הג'אז הישראלי המעולה שהביא לנו את השיר-שהיה-צריך-להיות-להיט-ענק "אבנים", חוזר ארצה עם אלבום חדש, "Songs And Portraits". ומדוע כל כך הידד? כי וואלה נותנים לנו לשמוע את כל האלבום בחינם. [סטרים]
18. [תודה לעטר] "Exit the mine", שיר חדש של Baths, שמבהיר לי שבלי העוקץ של מפולת המקצבים האלימים שאפיינו את אלבום הבכורה שלו, יוצא לו משהו די פושר ודרדלה כזה. אני לא מאמין שכתבתי עכשיו דרדלה. זו מילה אמיתית? [מפ3]
19. יום אחד מחקרים סוציולוגיים יגלו לנו למה אנחנו נהנים לראות שחקנים מפורסמים מתבזים בתפקיד הראשון שלהם באיזה בי-מובי מזעזע מהאייטיז. עד אז, נותר לנו רק לצפות ב-25 שחקני קולנוע מתבזים בתפקידים הראשונים שלהם בבי-מוביז מהאייטיז והניינטיז, עם כמה יוצאי דופן להגדרה הזו ("דוני דארקו" בהחלט אינו בי-מובי, ונטלי פורטמן התפרסמה ב"לאון" לפני הסרט המצוטט שם). [טיוב]


"הלו, ביורק מותק? שמלת הברבור עדיין אצלך? לא נשארו אפילו כמה נוצות? סבבה, אסתפק בהן"

20. פעם בכמה זמן יש צדק בעולם, ובפרס המרקורי הבריטי, שמוענק פעם בשנה לאלבום הטוב ביותר של השנה החולפת בבריטניה ואירלנד, זה קורה לא מעט. מלבד מעידות מביכות כמו הזכייה של M People על פני בלר, פאלפ והפרודיג'י ב-1994, הפרס באמת מוענק לאלבומים נפלאים וראויים. השבוע עשתה פי-ג'יי הארווי היסטוריה כשזכתה בצדק רב בפרס על אלבומה האחרון והמעולה, Let England shake. לא רק שהיא הייתה אמנית הסולו הראשונה שזכתה בפרס כשקטפה אותו ב-2001, השנה היא האמן הראשון שזוכה בפעם השנייה במרקורי. אוהבים אותי פי-ג'יי. לורה ברטון הבלתי נלאית מסבירה למה פי-ג'יי הארווי היא אוצר תרבותי. [אנגלית]
21. ובאינדיפנדנט, אלייזה בריי מספרת איך זה להיות בחבר השופטים של המרקורי, מה היו השיקולים שלה ואיך (ומפתיע לא פחות: מתי) מחליטים מי זוכה.. [אנגלית]
22. אולרייט! Strange mercy, האלבום החדש של St. Vincent, עלה להאזנה חופשית ב-NPR, תודה לאל עליהם. אני מת על אנני קלארק, על הסטייל שלה והקול שלה והשירים שלה – אבל אחרי מעט מדי האזנות אני מתחיל לחשוש שהיא נופלת לשטאנץ. עם זאת, מוקדם לומר. עוד אלבום שמסקרן לראות איפה הוא יעמוד בסיכומי השנה שלכם. [סטרים]
23. זה עדיין לא הקליפ הכה-מצופה, אבל הנה "הרקדן הכי טוב בעולם", השיר המוקלט הרשמי הראשון מהאלבום של הפשרות, הרכב ישראלי שאני אוהב ומתאר את עצמו (בחיוך, יש להניח) כהרכב "ארט-פופ". [סטרים]
24. [תודה לאורי] חם מדי? בקמרקו את מצב רוח לגשם והקליקו בכל פעם שחסר לכם הרחש המרגיש של גשם זלעפות. אורי מציין ובצדק שזה משתלב נהדר עם מוזיקה מהמחשב ברקע. [קליק]
25. יהודה אטלס, סופר ומאייר מרשים בפני עצמו בכל הנוגע לספרות ילדים, כתב פוסט מרתק ומעמיק על הענק האמריקאי ששינה לעד את ספרות הילדים, ואולי גם את הדמיון הקולקטיבי ואת הדרך שבה אנחנו מתייחסים לילדים או חווים את הילדוּת: מוריס סנדק, המחבר-מאייר של "ארץ יצורי הפרא" וספרים רבים נוספים. "אותי," אמר סנדק, "מעניינת הילדוּת כמצב של הוויה; איך הילדים עוברים מיום ליום, איך הם מצליחים להביס את השעמום, את הפחד, את הכאב ואת החרדה, ולמצוא את השמחה. נראה לי כפלא, שהילדים בכלל מצליחים לגדול". הסקירה של אטלס מקיפה, ומלאה לא רק בפרטים ביוגרפיים והצצות לאחורי הקלעים של יצירת האמנות, אלא גם בפרשנויות וראייה מעמיקה של היצירה של סנדק, המניעים שלה, הנושאים המובילים שלה והמקורות שלה. תענוג של טור, ללקק את האצבעות. [עברית]
26. אייל מרדיו פרימיום להמונים דואג לפנק אותנו בסטרים נסתר לאלבום החדש של Wilco! דורש כמה קליקים אבל לגמרי שווה את זה – איזה אלבום כייפי! [עברית; סאונדקלאוד]
27. [תודה לאבי] שכותב: "עזוב אותך מיוטיובים של חתולים, זה הדבר האמיתי", ומקשר לעמוד הבנדקאמפ של LCD Catsystem. כן, זה בדיוק מה שאתם חושבים. [בנדקאמפ]
28. "Ole", שיר חדש לפרל ג'ם, לקראת הדוקומנטרי המסקרן Twenty שביים עליהם קמרון קרואו במלאת 20 שנה ל-Ten. הורידו באתר הסרט ולא תחסירו פעימה כי זה שיר בסדר וזה הכל. [אנגלית]
29. קליפ מסקרן 1 שלא הצלחתי לראות כי משהו נדפק במחשב שלי: Explosions in the sky העצומים משחררים את הקליפ השני בתולדותיהם ל-"Be comfortable creature", עשר דקות שהפריימים הראשונים שלהן נראות נפלא אבל אני אצטרך שתספרו לי מה קורה בהמשך. [וידאו]
30. קליפ מסקרן 2 שלא הצלחתי לראות כי משהו נדפק במחשב שלי: "Klippa" של סיגור רוס, שאני מניח שפירושו פשוט משהו כמו "קליפ" באיסלנדית (אם אורי דרור בקהל אשמח לתרגום) ואמור להקדים את הסרט החדש שלהם Inni (כנ"ל). אומרים שיש מעט מאוד מוזיקה אבל אני בטוח שזה יפה, כמו כל דבר שאי פעם יצא תחת ידם של חבורת החיזרים הזו. [וימאו שכזה]


למה דווקא אני חייב לעמוד מאחורה? זה בגלל הפוני שלי, נכון?

31. אומפג שיר חדש של לוס קמפסינוס! הלהקה הוולשית שמגדירה רוח-סוף-נעורים מהי עדיין לא איכזבה אותי, והיא ממשיכה לשמור על הסטטוס הזה. יפה מאוד, וולשים, יפה מאוד. "By your hand" הוא פחות או יותר כל מה שאתם יכולים לבקש משיר חדש של לוס קמפסינוס אם שמעתם אותם בעבר, מינוס קצת מהרעש והבלגן שמעט חסרים לי כאן אבל בוודאי יהיו נוכחים באלבום המלא. חסר לכם שלא, וולשים, חסר לכם שלא. [סטרים, מפ3]
32. מגזין האונליין החדש והמעוצב Tablet, שמגדיר את עצמו כ"מגזין יומי לחדשות, רעיונות ותרבות יהודיים" (למה צריך את הבידול הזה? לא ברור, אבל ניחא), מקדיש כתבה לאי-פי הפסיכדלי האדיר והדי-אגדי מדינת ישראל נגד קראוז שמואל, שיוצא עכשיו בלייבל אמריקאי תחת השם A criminal record. [אנגלית]
33. יוחאי וולף כותב על מעבר של מוזיקאי אחד בסיקסטיז, שנסק והפך למוביל של סגנון מוזיקלי שלם, למוזיקה חשמלית, על הקהל שקרא לו Sellout, ועל הגאונות שבמהלך. אנחנו מדברים על מיילס דיוויס, כן? [עברית]
34. אורי זר-אביב יצא ביום שבת לאיזור התחנה המרכזית כדי לבקר בכנסיות של עובדים זרים ולמצוא את הגוספל. הוא מצא, והפוסט הקצר הזה צריך להפוך לכתבת מוסף סופשבוע נרחבת. [עברית]
35. Hospitality, שאינני מכיר, חתמו בלייבל שחביב עליי מאוד, Merge records. אלבום הבכורה שלהם יצא בתחילת 2012 אבל בינתיים אפשר לשמוע שיר אחד מתוכו, וחייבים להודות שיש לו סיכוי טוב מאוד להקפיץ את אביב 2012. [סטרים]
36. האלבום האחרון של Bon Iver ממשיך לגדול עליי ולהפעים אותי בכל פעם שאני חוזר אליו, דבר שלצערי אני לא מספיק לעשות בתכיפות שהייתי רוצה. הקטע האחרון באלבום, "Beth/rest", הוא קטע קשה. כלומר, רך כנוצה על הר של כריות קטיפה עשויות אוויר. כלומר פסטיבל צ'יז איום ונורא כולל סקסופון עם ריוורב וכל החרא הזה. זה דיסוננס קוגניטיבי לשמוע אותו, כי בבסיסו הוא שיר יפה, כפי שמדגים ג'סטין ורנון בביצוע סולו פסנתר מעניין ופשוט. [סטרים, מפ3]
37. מעריץ ותיק ורציני של פינק פלויד מפציר בלהקה ובחברת התקליטים שלה: תפסיקו למכור לנו שוב ושוב באינספור אריזות מיוחדות את אותם השירים, זה כבר מגעיל. [אנגלית]



38. "איך הם הצליחו לקחת מוזיקה שערסים אוהבים ולהפוך אותה ליצירת אמנות?" שאלתי את אחי הקטן כשנסענו באוטו ולרגע נדיר בשבועות האחרונים החלפתי את Odelay ב-Silent shout של The knife – עוד אלבום מופת (זה עשוי להישמע כאילו כל דבר שאני שומע באוטו נשמע לי כמו אלבום מופת, ולא כך הדבר כמובן. הסיבה הפשוטה היא שאני משתדל לקחת לאוטו בעיקר אלבומי מופת). כמה שעות אחר כך תיסע איתנו באוטו עדי, שמטורפת על האלבום הזה, ותגיד גם היא משפט בסגנון "זה הדבר הכי קרוב להיות מוזיקה של ערסים, אבל הם ישנאו את זה". זה אלבום מטלטל, מפחיד, מרקיד, כזה שמטלטל אותך בין אקסטזה ואימה. זה אלבום שפועל עליי חזק מאוד פיזית. אני לא יכול לשמוע אותו ולהישאר דומם. אני אכה עם הידיים על ההגה, אני אעיף דברים באוויר, או לכל הפחות ארקוד, גם אם אני יושב מול המחשב או באוטובוס או נוהג. זה אלבום של האוס, מינימל טכנו והרבה מאוד סינתפופ עמוק ומרטיט. זה אלבום שמורכב מהרבה מאוד סאונדים כמעט קלישאתיים של הז'אנר שמקבלים משמעות חדשה באווירה ובדינמיקה של דה נייף, ומהרבה מאוד הברקות יצירתיות של סאונד והפקה. לפעמים שיר שלם, כמו "Forest families", מונע רק על ידי הכישרון של דה נייף ליצירת אווירה והעברת רגש אינטנסיבי כל כך בכלים כה מעטים. לאנשים אחרים זה היה יכול לצאת משעמם או שבלוני או רדוד. אצל דה נייף זה מרגש, מחרמן, מאיים. [מפ3]

שתהיה שבת שבוגי, התגובות שלכם!