אני קורא עכשיו את הספר ה-52 בסדרה המרתקת 1/3 33, סדרת ספרי כיס שבה כל ספר מוקדש לאלבום אחר, ונכתב על ידי כותב אחר. הספר הזה נכתב על ידי קארל וילסון ועוסק באלבום של סלין דיון, וכרגע הגבה שלכם התרוממה. אבל הוא לא באמת עוסק באלבום הזה, ולמעשה – אף על פי שחלקים נרחבים מהספר מוקדשים לניתוח הקריירה, הסגנון, הגישה והאישיות של המפלצת מקוויבק, הוא גם לא באמת עוסק בסלין דיון עצמה.

הוא עוסק בטעם. בגבולות הטעם המוזיקלי; בגורמים התרבותיים והחברתיים וההיסטוריים שמגדירים את הטעם שלנו, בונים את ההיררכיה והמעמדות של טעם גבוה מול טעם נמוך; בתמורות התרבותיות-חברתיות של העשורים האחרונים שפוררו לגמרי את ההיררכיה הזו בחלקים רבים מאוד של העולם, החברה והרשת; בביקורת מוזיקה ובתפקיד של המבקרים; בדרכים בהן אנחנו משתמשים בטעם כדי לבנות לעצמנו זהות ולבדל את עצמנו מאנשים שנראים לנו פחותים משלל סיבות חברתיות שונות.
זה ספר מרתק. אני שוקל אפילו לומר שזה אחד הספרים הכי מעניינים שקראתי על מוזיקה, וזו בהחלט אמירה שנשמעת משונה לאור העובדה שעל כריכת הספר מתנוססת תמונה של סלין דיון, זמרת שרובנו אם לא כולנו רואים בה את שיא הטעם הרע. אבל זה בדיוק העניין.
בניגוד לשאר הפוסטים בסדרת "עונג מדף", אני לא מתכוון לנתח, לבקר או לסקור את הספר הזה יותר מהפסקאות שלעיל. במקום זאת, אני רוצה להביא לכם חמש פסקאות שמופיעות די מוקדם בספר, ועוסקות בנושא מעניין מספיק כדי שאחליט לפתוח אותו פה לתגובותיכם. זה קטע מרתק בעיניי, וכשחשבתי איך לגשת אליו פה בבלוג הבנתי שהדבר שהכי מעניין אותי הוא באמת לשמוע מה אתם חושבים עליו, מה יש לכם להגיד על הדברים שכתובים בו. התרגום הוא שלי ונעשה בחופשיות. תיהנו.
Printed with permission from the Continuum International Publishing Company. Carl Wilson © 2007.
[השינוי] הגיע במהירות מבהילה. דור חדש תפס את עמדות הביקורת וההשפעה, ועבור רבים מהם, היפ-הופ או אלקטרוניקה או מוזיקה לטינית היו חשובים יותר מרוק, בין אם הוא מהמיינסטרים או מחוץ לו. הם מתחו ביקורת נרחבת נגד ההרגל למדוד את כל המוזיקה הפופולרית על פי הנורמות של תרבות הרוק – "רוקיזם", שפעמים רבות הועמד לעומת "פופיזם" או "פופטימיזם". בלוגים ופורומים זירזו את הפצת גל הדעות הזה. האינטרנט הדיח את ההאזנה האינטנסיבית לאלבומים לטובת האזנה של הורד-ולעס, שהגדילה את סיכויי הפופ הגימיקי לבלוט. […]
בנוסף, לא מעט פופ פנטסטי יצא באותה התקופה, וכולם רצו לדבר עליו. בחנות ספרים בטורונטו ב-1999, גיטריסט ניסיוני צעיר ומבריק תפס אותי בהפתעה כששאל אם שמעתי את הלהיט של אלילת הנוער אלייה, "Are you that somebody". לא שמעתי, אבל בקרוב אשמע. שיר ה-R&B הזה, עם הריתמיקה המהופכת שלו, הופק על ידי טימותי מוזלי, המכונה Timbaland, והוא ועמיתיו התחילו להפוך את מצעדי הפופ למגרש משחקים רבגוני. אחרי טימבלנד המבול: מבקרים התחילו להבחין ביצירתיות הקרובה ללבם אפילו בלהיטי פופ לנוער, ועד 2007, אפילו כותבים במוסדות יוקרתיים כמו הניו יורק טיימס והניו יורקר המתנשא והזקן היללו להיטי R&B רגעיים ו"פאנק קניונים" לא פחות משהיללו את ברוס ספרינגסטין או את U2.
זו הייתה תוצאת מחזורים רבים של הערכה מחודשת: אחת הדרכים בה מבקר יכול למשוך תשומת לב הוא בעזרת הטענה שמוזיקה מסוימת שכולם קטלו היא למעשה גאונית, ולאורך השנים התהליך הזה "הציל" ז'אנרים מגוונים, ממטאל דרך דיסקו ולאונג' ועד אקזוטיקה ורוק מתקדם, ואמנים שונים, מאבבא ועד מוטורהד. למרות הלעג מצד ה"רולינג סטון", בימינו The Monkees זוכים לאותה הערכה ביקורתית כמו ג'ימי הנדריקס. אפילו שירי מינסטרל בבלאקפייס מלפני מלחמת האזרחים זוכים להערכה מחדש, בטענה שהמלודיות והפתולוגיה הגזעית שלהם נמצאים בשורשיה המעוותים של השיר המוזיקה האמריקאית הפופולרית.
מגיפת ה"במחשבה שנייה" גרמה ללעג הביקורת להיראות קצת מפוקפק: אם המבקרים טעו כל כך בשנות ה-70 כשזלזלו בדיסקו, האם הם לא טועים עכשיו כשהם מזלזלים בבריטני ספירס? למה הפופ צריך להתיישן כדי לקבל הזדמנות הוגנת? למה הגילטי פלז'ר צריך להיות "גילטי"? ברגע שההיסטוריה של ביקורת הפופ הוכתמה במספיק שגיאות לאורך הדרך, הקונצנזוס העממי או הביקורתי הפסיק להיות מדריך אמין למוזיקה. למה שלא תלך פשוט בעקבות ההנאה הפרטית שלך? כל עוד אתה לא בקטע של המנונים גזעניים, כך אומרים כיום, אין שום סיבה להרגיש אשם או נבוך בגלל מה שאתה אוהב. ואני מסכים, אף על פי שזה מוזר איך פעמים רבות ה"הנאה הפרטית" של מבקרים מובילה עדיין את כולנו באותם השבילים.
ובכן, איזה מחשבות הקטע הזה מעורר אצלכם?
מאת קארל וילסון | 2007 | סדרת 1/3 33 | הוצאת Continuum | קנייה ב-Better world books (11$)