איך אפשר לקרב את הפריפריה למרכז?
בשנה האחרונה אני זוכה להתעסק לא מעט בשני תחומים שגם מעיפים לי את הנוירונים במוח במהירות מופרזת, וגם קרובים ללבי: האחד הוא הרכבת ערבי הרצאות קצרצרות לסקרנים (ב-11:11 יחד עם אסף שגיא, וכאן ב-9:9 לבד), והשני, במסגרת סדרת 9:9, הוא ניסיון לקירוב הפריפריה למרכז. אלו מילים גדולות, וחשוב לפרוט אותן למילים קטנות כדי שלא יישמעו כמו סתם סיסמה.
נולדתי וגרתי רוב חיי בפריפריה של הפריפריה, בקיבוץ בגבול הצפון, איפה שהקטיושות והכל. גרתי שם ומעולם לא חלמתי על תל אביב. הרגשתי שמה שיש לי הוא מספיק: האנשים שסביבי והתרבות וסגנון החיים, שכל מי שנסע אי פעם מתל אביב לגליל ליותר משעתיים יודע שהוא סגנון וקצב שונים לגמרי. אלה הסגנון והקצב שבהם אני מרגיש טבעי. בבית.
לפני שלוש שנים עברתי למרכז הארץ, בעקבות האהבה, ומן הסתם חיי השתנו לא מעט מאז בעקבות המעבר – הרבה מאוד לטוב, הרבה מאוד לרע. בין השאר למדתי לעמוד יותר מקרוב על ההבדלים בתפיסות העולם. לא תפיסת העולם של הפריפריה מול זו של המרכז, אלא תפיסת העולם של הפריפריה לפני כמה שנים, כשאני עוד הייתי מתבגר, ועכשיו.
מה שקרה הוא שהמרחק המנטלי התקצר, אבל המרחק הפיזי נותר אותו הדבר. האינטרנט מעלים-המרחקים והתקשורת שהפכה יותר ויותר מרכזוצנטרית מאי-פעם, העצימו את תחושת ה"אני מפסיד משהו" שרוב ילדי הפריפריה מרגישים בעוצמה כזו או אחרת. אני וחבריי הרגשנו אותה בעוצמה נמוכה מאוד. כן, קראנו ידיעות וראינו ערוץ 2, שני כלי תקשורת שמבוססים כמעט בלעדית על תל אביב והמתרחש בה, אבל החלום אף פעם לא היה לעבור לתל אביב (כמובן שעם השנים הדברים הנ"ל השתנו יחד עם עוד כמה דברים, ורוב חבריי מהצפון גרים עכשיו במרכז ובירושלים).
ביום רביעי הזה יעלה בתל אביב הערב השלישי בסדרת 9:9 ויעסוק בצפת. עד עכשיו הספקתי לערוך ערבים כאלה על עכו ועל ערד, ובמהלך העבודה עליהם נסעתי בארץ ודיברתי עם הרבה מאוד אנשים שגרים מחוץ למרכז, הרחק הרחק מהמרכז. בכל פעם שדיברתי עם אנשים מתחת לגיל שלושים, או עם אנשים שעובדים עם צעירים ונוער, תמונה חדה מאוד התבררה: כולם רוצים תל אביב. כולם כולם רוצים, ורק את תל אביב. אף בן 17 לא חולם לעבור לבאר שבע או, חלילה, לפתח תרבות או חיים בעיר שבה הוא גר.
אין שום דבר רע בלעזוב את העיר שבה אתה גר ולבדוק איך זה לחיות בעיר הגדולה, במרכז הארץ. אבל התחושה לפיה אם אתה לא בתל אביב אתה פשוט לא במקום הנכון, היא תחושה נוראית בעיניי, והיא מובילה כמעט תמיד לפתרון הלא נכון: ללכת לתל אביב, במקום לחשוב מה חסר בעיר שלי ואיך אני גורם לחיים בה לא להרגיש כמו תחושת פספוס מתמשכת.
הסיבות לכך הן כמובן מורכבות הרבה יותר מהתפתחות התקשורת, וקשורות לא מעט לתמורות בחברה הישראלית, למדיניות ממשלתית (איומה) רבת שנים, ולעוד דברים שקצרה כאן היריעה מלחקור או אפילו לפרט. אבל המחשבה שלי כבר כמה שנים היא די ברורה: מה אני האדם הקטן שעבר מהפריפריה למרכז יכול, בכלים שעומדים לרשותי, לעשות? איך אפשר להתחיל לשנות את המאזן?
אני יודע על בשרי, מניסיוני ומהיכרותי שמחוץ לתל אביב, גם במרחק שעתיים ושלוש מתל אביב, אנשים מנהלים חיים מלאים ומספקים של חברה ותרבות ועבודה ומשפחה ויצירה, פעמים רבות בצורה הרבה יותר אנושית, נעימה ושפויה מאשר במרכז. למרכז יש גם הרבה מאוד מה ללמוד מהחיים בפריפריה, ולא להיפך. זו לא צריכה להיות שיחה תרבותית חד-סטרית. (בכל זאת התחושה של כל מי שגדל בימינו מחוץ לתל אביב היא שהוא מפסיד משהו, והתחושה של רוב מי שגר וחי היום במרכז הארץ היא שכל אלטרנטיבה תהיה יציאה בהפסד).
סדרת ערבי ההרצאות הקצרצרות 9:9, שאני מפיק בחסות הבנק הבינלאומי שהחליט לשמחתי לעסוק ביחסי פריפריה-מרכז, לא תביא מהפכה ביחסי פריפריה-מרכז בארץ. אבל אולי, בהתמדה בהבאת אנשים, סיפורים ופרויקטים מעניינים מערי הפריפריה לשומעים בלב תל אביב (האירועים נערכים בבית הבנק הבינלאומי בשדרות רוטשילד, הלב של הלב) – אולי נצליח ליצור סדק קטן או להרחיב אותו אפילו בכמה מילימטרים. סדק בתפיסות שבעיניי הן שגויות ואפילו מזיקות, וכל מי שהיה בחלקים אחרים של רוטשילד בקיץ הזה והקשיב יודע למה אני מתכוון.
הערב הקרוב יתקיים ברביעי הזה, 26.10 ב-20:00 בערב, ערב אחד לפני האנומליה המשמחת ביחסי פריפריה-מרכז ששמה אינדינגב, ובמהלכה 4000 איש, רובם מהמרכז, יסעו לשלושה ימים במצפה גבולות ויחגגו שם תרבות כמו שאף פעם לא חגגו באיזור 03. אם בא לכם לפתוח קצת את הראש, לגלות שהעיר צפת היא לא סתם ישוב מיובש על ראש של הר עם דתיים וכליזמר וגבינה צפתית – בואו, הכניסה חופשית לגמרי. תביאו חברים.
כן, גבירותיי ורבותיי, כן! הנה הוא כאן שוב! בואו לצפות ביצור המוזר ביותר שעלה על במתנו, אך הישמרו: הוא יורק וחורק, הוא זועק ודופק, הוא רושף ושוצף – היכנסו על אחריותכם! לראשונה אחרי 7 שנות רעב הוא שב, עמוס ב-13 שירי נצנוצים ואובדן, משיקגו ועד ערב השנה החדשה. ליידיז אאאאאאאאנד ג'נטלמנז, בסוף כל שיר אמריקאי הוא יושב עם מקטרת, חרש הברזל שתום העין, זה רק הפסנתר שלו שיכור, זה לא הוא – מיסטר טום וייטס! [אלבום חדש ופאקינג נהדר לטום וייטס, מהרגע הראשון שלו, שמתחיל עם השיר "
