החבר'ה של TABAC, שהם גם חצי מהחבר'ה שהקימו ומריצים את "תדר", פתחו לי הרבה מאוד דלתות מוזיקליות בשנים האחרונות דרך מסיבות, אוספים ותיקלוטים שלהם. הרבה מאוד מחומרי ההיפ-הופ והגרוב שעוברים לי באוזניים מגיעים במישרין או בעקיפין מהחבורה השמחה הזו ומהטעם והידע העצומים שלהם בכל מה שמזיז ישבנים ברחבי העולם.

פעם בכמה זמן הם גם שמים את הכסף איפה שהווינלים שלהם, ומביאים לארץ את האמנים שהם אוהבים. זה קרה בשנים האחרונות (פעמים רבות עם שותפים להפקה) עם דוריאן קונספט, סול ויליאמס, גונג'סופי, קיד קואלה וכמה עשרות תיקלוטים של אמני היפ-הופ ואלקטרוניקה. עכשיו הם מביאים צמד מוזיקאי היפ-הופ אינסטרומנטלי (שניהם ממוצא אסיאתי), שכדי לראות אותם דאגתי לבטל חודשים מראש את כל התכניות האחרות שלי לאותו ערב: DJ Krush הידוע מתהילתו ב-Mo' Wax, ו-Nosaj thing.

הצמד הקטלני הזה יופיע ממש השבוע, בחמישי בערב, במועדון הבלוק המחודש בת"א. רוצים לבוא? המשיכו לקרוא.

Nosaj thing הוא העדכני יותר מהשניים וזה שמסקרן יותר, עם השילוב שלו בין אלקטרוניקה אפלולית למקצבי היפ-הופ, ועם הרימיקסים שלו ל-The XX, שרלוט גינצבורג, פליינג לוטוס, דרייק ואחרים.

הנה סט קצר של קטעי נוסאג' שבחר ומיקסס עבורנו איתי "וולטר" דראי מטבק:

DJ Krush הוא טרנטייבליסט יפני, מחלוצי ההיפ-הופ היפני, שעם הזמן קנה לו מקום של כבוד דווקא בבתי קפה מגניבים בתחילת העשור הקודם, עם קטעי היפ-הופ אינסטרומנטלי איטיים, כמעט צ'יל-אאוטיים. אבל לאורך שני העשורים שבהם הוא פעיל הוא כיסה טווח נרחב, החל מקטעי היפ-הופ ניסיוניים, דרך הפקות לראפרים אחרים, שיתופי פעולה עם אנשים כמו די-ג'יי שאדו, ועד קטעים כמעט אמביינטיים בתחושה שלהם.

הנה סט לייב של קראש מ-2007:

יש לי כאן צמד כרטיסים במתנה לבני המזל ביניכם שיספיקו להגיב בזמן וגם יעלו בגורל (אם כי בינינו, הייתי טורח לקנות עכשיו כי מי יודע כמה יישאר אם לא תזכו).

מה צריך לעשות כדי לזכות בכרטיס?
השאירו תגובה. זה כל מה שנדרש מכם. (אם אתם רוצים להיות יצירתיים, ספרו באיזו מסיבה הכי נהניתם בחיים, ולמה). הקפידו להשאיר את כתובת המייל שלכם בשדה המתאים (אל תדאגו, היא לא חשופה לאיש מלבדי), והזוכים, שייבחרו אקראית, יקבלו במייל הודעה על הזכייה ושמם יחכה ברשימה בכניסה למופע. איזה כיף לקבל מתנות! ותודה גדולה לכרמית!
שימו לב: ההגרלה תהיה פתוחה עד יום חמישי בצהריים!

"גיליתי שיש מוסיקה לכל מצב רוח, ולכל שעה ביום. יש מוסיקה לכל עונה ולכל מערכת יחסים. לכל טיול יש את המוסיקה שלו. המוסיקה שימשה ומשמשת כמעין "מגבר" למציאות שלי. העצוב שלי עצוב יותר עם השיר הנכון. השמח שלי שמח במיוחד כשיש שיר שמאפשר לו לפרוץ החוצה" – טל שמואלי מסכם ב"ביצים"

זה היה השיר שהכיר לי את Grandaddy, זה היה השיר שהכיר לי את The sophtware slump, אלבום מופת של שנת המילניום, אלבום מופת שממשיך כמעט בקו ישר (או מקביל) את OK Computer, אלבום שפותח בשיר של 9 דקות, ממשיך בשברי סיפור קונספט על רובוט אנושי עגמומי (גלגול דומה של מרווין, הפרנואיד אנדרויד?), ומסתיים בכיוון המבט מעלה אל השמיים זרועי הכוכבים, מלאי העתיד והעבר. החודש יוצאת גרסת דלוקס של אלבום המופת הזה, שלא נראה כאילו היא מוסיפה הרבה. למעשה, כל המוסיף גורע במקרה הזה. האלבום המקורי אמנם בן עשר אבל מרתק, מרגש, אורגני-היברידי-טכנולוגי כמו ביום שיצא. יצאתי איתו לכמה נסיעות בימים האחרונים והוא פוגע עדיין עמוק בלב, עמוק בבטן, עמוק בראש. בכל פעם שאני מתחיל לכתוב עליו אני יודע שאם לא יפסיקו אותי, אכתוב 40 עמודים כי יש כל כך הרבה מה לומר על האלבום הזה, אלבום פשוט ונוח לעיכול על פני השטח, אבל מתחת לפני השטח זה אלבום עמוק ורחב ששולח זרועות מחשבתיות ומוזיקליות לעברים רבים. הוא מדבר על אנשים מול טכנולוגיה, על חברה אנושית מול מערכת, על צמחים וטבע אורגניים מול עולם שהולך ונהיה יותר טכנולוגי, חשמלי וממוחשב מדי יום. הוא מדבר, כמובן, עלינו. על המרחק והקרבה בין האדם ובין הטבע, על הטכנולוגיה שאולי מרחיקה ואולי גם מקרבת אותנו לעצמנו. "Hewlett's daughter" תמיד היה קצת לא במקום באלבום, ומלבד כמה רפרנסים פוסט-אפוקליפטיים הוא לא נוגע באף אחד מהנושאים הגדולים שמופיעים בכל השירים. אבל הוא פתח לי את השער, והוא עדיין שיר גדול (עם קליפ נהדר – התופים מכוסי הדשא הקסימו אותי לחלוטין אז וגם היום). [מפ3]



1. היום יצא להאזנה והורדה האוסף אוהלים אדירים – 31 מוזיקאים ישראליים למען המחאה החברתית והתרבות בישראל. באוסף, שהפיקו וערכו לירון משולם ואנוכי, תוכלו למצוא את פורטיסחרוף, פונץ', איה כורם, קוואמי, נערות ריינס, בום פם, יהוא ירון, יעל דקלבאום, שני\אחרון\אוקטובר, סגול 59 ועוד רבים ואהובים – כולם עם שירי מחאה חברתיים, פוליטיים, אישיים. מפני שבנדקאמפ מקצים רק 200 הורדות חינם, אנחנו מפצירים בכם להאזין אונליין, ולהוריד רק אם אתם מוכרחים הורידו ישירות ובחינם כאן!. צאו לרחובות! [בנדקאמפ]



2. איך היה באינטרפול? בתחילת המופע פגשתי חבר שבדיוק סיים סבב פסטיבלים באירופה. זה מסוכן להיפגש עם אנשים כאלה בתחילת הופעת חו"ל, כי בדרך כלל הם יגרמו לך להוריק מקנאה עם סיפורים על ההופעות המטורפות שראו. אבל הוא לא עשה את זה. הוא היה אדיב וטוב לב כהרגלו. אבל באמצע ההופעה של אינטרפול, כשנאלץ ללכת כדי להספיק לתפוס אוטובוס מחוץ לעיר, הוא אמר לי: "אני לא מבין למה אני ממשיך לבוא להופעות חו"ל בישראל". כששאלתי למה המרמור, הוא ציין שרק לפני שבוע הוא היה במופע עם 70 אלף אנגלים שיכורים, ולא קיבל כל כך הרבה מרפקים, דחיפות, דריכות על הרגל ועשן לפרצוף כמו בשעה של הופעה בביתן 1. הייתי רק בהופעה אחת באירופה, כך שאין לי מספיק ניסיון כדי להעיד אם הוא צודק, אבל אני יודע בוודאות שהקהל באינטרפול באמת איכלס אחוז גבוה מהרגיל של מחרבני הופעות. האנשים האלה שמעשנים למרות הלוגו המסתובב הענק של "העישון אסור" על המסכים וחושבים שהם כה חכמים ומגניבים, ממשיכים לעשן גם כשאתה מסמן להם שיכבו כי הם נושפים עליך עשן, ומדליקים עוד סיגריה. לא היה צפוף באינטרפול, הרבה פחות אנשים מבמארק רונסון, אבל כשניסיתי לזוז בתוך הקהל כדי להגיע לחברים (ואני לא מדבר על איזו הידחפות אלימה לשורה הראשונה, סתם תזוזה בקהל) זכיתי במרפקים מכוונים בהחלט, ודחיפות מאוד לא ידידותיות. הקהל הזה, שהיו רבים ממנו באותו ערב בביתן 1, כמעט חירבן את המצברוח. כמעט. כי כשאינטרפול עלו היה כיף גדול מאוד. את הביקורת הנרחבת שלי תוכלו לקרוא ב-Ynet. הביקורת של עינב שיף אישית ומרגשת, בן שלו יצא מבסוט ועמוס ברוקנ'רול, לניר גורלי היו חסרים רגעי שיא ונמרוד צוק לא נהנה כל כך. [עברית]
3. איך היה בבלונד רדהד? אני לא יודע, לא הייתי. ברעש הגדול שבין אינטרפול לג'יינז אדיקשן, לא היה בראש שלי בכלל זמן ומקום למופע הזה, שגם נפל בדיוק על ערב 9:9 ערד שהפקתי ברביעי האחרון. גם הסיקור היה חלש ומצומצם. בוואלה רק סיכמו שהיה טוב, אבל בלי שם כותב ובלי תיאורים קשה לדעת אם הם באמת היו באולם או רק ניחשו לפי התמונות. ב-Ynet אפילו תמונות לא היו. מהביקורת של שרין לוי עולה שהייתה הופעה וקרו בה מלא דברים, אבל אם הם היו טובים או רעים אי אפשר לדעת. [עברית]


המראקאס, פרי פארל, ופרצוף אורגזמת-הגיטרה של נבארו [תצלום מכאן, ברישיון הזה]

4. איך היה בג'יינז אדיקשן? הסאונד, כפי שעולה מכל הביקורות, היה מחריד. שמעתי כבר את כל התירוצים: החדר מהדהד, האקוסטיקה כך וכך, המגרש עקום והשופט אנטישמי. זה לא מעניין אותי, מפיקים יקרים. אם ידוע לכם שבביתן 1 אי אפשר להוציא סאונד טוב, אל תערכו שם מופעים. אם דרושה מערכת רמקולים נוספת כדי לאזן את הסאונד או ווטאבר, הביאו אותה. אחרת, אם אתם יודעים מראש שאתם צועדים לקראת ערב של סאונד רע – אל תביאו את ההופעה. זו סתם חובבנות במקרה הטוב. במקרה הרע זה ניצול לרעה – אתם יודעים שהקהל ישלם כסף, אתם יודעים שאנשים רוצים לראות את הלהקה האהובה עליכם, והם הרי לא יצאו באמצע בגלל סאונד, הם כבר פה. זה רע מאוד, זה חובבני, והעובדה שזה קורה פעם אחר פעם בהאנגר ובביתן 1 רק מחריפה את הבעיה, כי מפיקי הופעות לא יכולים להגיד "לא ידענו". ידעתם, תטפלו. אה, איך הייתה ההופעה? אור ברנע, נער ניינטיז מובהק, טוען שהיה מצוין. עינב שיף נהנה לאללה בוואלה. נמרוד צוק השאיר ביקורת מרוחקת ומצחיקה בנענע, לפיה הייתה הופעה גדולה, אבל לא כולם נהנו, ודרור נחום במאקו טוען שזו אחת ההופעות הטובות שנראו בארץ. [עברית]
5. סטרים לאלבום חדש של Thundercat בלייבל בריינפידר, הבית של Flying Lotus, שאת השפעותיו וכיוונו שומעים חזק מאוד באלבום הזה. אם אהבתם את Cosmogramma, יש לכם מה לחפש פה. אלבום יפה ומפתיע, ומאוד גרובי, במובן חדש ומסוים. [סטרים]
6. לרגל חגיגות 20 השנים ל-Nevermind (אח, מתי יבינו כולם ש-In utero הוא יצירת המופת האמיתית פה?) של נירוונה, ג'ון סטיוארט יראיין את דייב גרוהל וקריסט נובוסליק, חברי נירוונה הנותרים, ב-24 בספטמבר. אני כבר מחכה שההקלטה תצוף ברשת למחרת. [אנגלית]
7. The recommender ממליץ על ההרכב האוסטרלי המוצלח Gung Ho, ומקשר לכמה שירים שנהניתי מהם, במיוחד "Weekend mothers". [אנגלית, סטרים]
8. סינגל חדש וכפול לגבריאל בלחסן, "גם כשעיניי פקוחות" \ "גשר בגובה רב". בהצלחה עם לשמור על שלווה. [סטרים]
9. [תודה לעטר] אהובת הבלוג לורה וירס תוציא בנובמבר אלבום חדש, Tumble Bee – אלבום שירי פולק לילדים, עם אורחים נפלאים כמו קולין מלוי (הדצמבריסטס), ג'ים ג'יימס (מיי מורנינג ג'קט) ובאסיה בולאט הנפלאה. סביר להניח שכמו כל דבר שהבחורה הזו הוציאה תחת מיתריה, גם הוא יהיה יפהפה ונוגע ללב. העטיפה המאוירת יפהפיה, ועכשיו נותר רק לחכות למוזיקה. [אנגלית]


"תעשי לי את הרפי גינת, בבקשה"

10. אני אוהב קליפים עם סיפור, ואני עוד יותר אוהב קליפים עם סיפור לא פתור, חידתי. יותר מכל אני אוהב קליפים כאלה שמצולמים נפלא. "Cruel" החדש של St. Vincent עונה לי לחלוטין על כל הבקשות, והוא קליפ נפלא. [טיוב]
11. החודש מציינים 20 שנה למותו של יוסי אלפנט, גיטריסט, יוצר, זמר ומפיק. יואב קוטנר מרעיף סדרת פוסטים מושקעת על האיש ופועלו, עם יוטיובים מארכיון הקוטנר, תכנית מיוחדת ששודרה לזכרו של אלפנט ב-1991 עם אהוד בנאי והחברים של נטאשה, ועוד. בכל פעם מחדש אני מופתע ונדהם מעומק ורוחב הארכיון והידע של קוטנר. [עברית, טיובים לרוב]
12. "השורה 'אני לא יודע אם אני אדם או כספומט/ כי שכר הדירה, אחי, נהיה סוּפּר-יקר' לא לקוחה מתוך שיר מחאה ישראלי שצץ בעקבות תנועת האוהלים, אלא מתוך שיר הנושא של האלבום החדש של הלהקה החשובה ביותר בעולם הערבי כיום, "משרווע ליילה" (Mashrou' Leila – 'פרוייקט הלילה') מביירוּת", כותב אופיר טובול בקפה גיברלטר. אנשים אחים אנחנו. [עברית]
13. אולרייט! עבור מי שלא מכיר, Blakroc הוא פרויקט צד של הבלאק קיז בו הם מארחים ראפרים ומנגנים היפ-הופ נהדר בריפים של בלוז. האלבום הראשון מבטיח הרבה ולא תמיד מקיים, אבל קטעים כמו "On the vista" עם מוס דף מצדיקים הנחת יד וירטואלית על האלבום. עכשיו האחים משחררים טיזר וידאו לבלאקרוק 2, ומבטיחים בו את טאליב קוולי, ג'יי אלקטרוניקה, קורנ$י (זה מצחיק בעברית), ועוד. [טיוב]
14. אני לא יודע מי מכם ירצה לעשות את זה, אבל משום מה אני חש חובה להביא לכם את הלינק לסטרים לאלבום החדש של RHCP, למרות שאני די משוכנע שהוא יהיה גרוע למדי. אבל צ'אנס אחד מגיע אפילו ללהקה שעברה את שיאה מזמן. מי יודע, אולי נופתע. לקורא ג'ון פרושיאנטה: נשמח לחומר חדש ממך בכל עת. [סטרים]


התמונה הזו נפלאה בעיניי מכל כך הרבה סיבות. בק וסטיבן מלקמוס

15. לרגל יציאת אלבומו החדש והמצוין בהפקת גאון הדור בק הנסן, בניו יורק טיימס מגדילים ומושיבים את סטיבן מלקמוס ובק לראיון זוגי. אשרינו! וגם: כמה מוזר זה שלבת של מלקמוס קוראים Sunday ולבת של בק קוראים Tuesday? [אנגלית]
16. וסטיבן מלקמוס מתראיין לבד לקווייטוס. [אנגלית]
17. ועוד קצת בק: אחרי שהפיק אלבום שלם לשרלוט גינצבורג, הצמד ממשיך ל-EP חדש, גם הוא בהפקת בק. שני שירים מתוכו אפשר כבר לשמוע אונליין. [סטרים]
18. פירורי מידע הוא בלוג ופודקאסט ישראלי חדש, "שעוסק בכל אותם פירטי מידע מוזרים ולעיתים מיותרים שאנו נתקלים בהם בחיי היום יום. אותם פריטים אשר עושים את החיים הרבה יותר מעניינים וצבעוניים". לסקרנים וסקרנים ברוחם. [עברית]
19. "California", שיר חדש של Serengeti, הופק על ידי יוני וולף מ-Why? יופי של קטע גם בלי קשר. [טיוב]
20. יולי ממליץ ב"נדודי שינה" על 6 אלבומים מהחודשים האחרונים שכדאי לכם מאוד לשמוע. [עברית]
21. חלק ניכר מהמוזיקה הכי מעניינת בעשור האחרון נוצרת במאלי, מדינת סהרה יבשה ומדברית שנשענת על מסורת מוזיקלית ארוכה ועשירה. בין השאר מגיע משם ההרכב Tinariwen, שאת האלבום החדש שלו אפשר לשמוע ב-NPR, כפרה על ראשם הרדיופוני. לא שטינאריוון צריכים אורחים כדי להצדיק קליק, אבל דעו לכם שמשתתפים פה גם נלס קליין (הגיטריסט של וילקו), טונדה אדבימפה מ-TV on the radio והרכב הבראס המדהים Dirty dozen brass band. [סטרים]
22. "בין הדבשות", שיר חדש נוסף ליאפים עם ג'יפים בדרך לאלבום המלא השלישי שלהם. יש גם רימיקס של רותם אור ועוד אחד של Dexon Faya Blues. [סטרים, סטרים]
23. טום וייטס הוציא שיר חדש, "Bad as me", וכצפוי גם האלבום החדש שבדרך ייקרא כשם השיר. בדרכו הווייטסית המתגרה והמשתטה, הוא ערך גם "מסיבת האזנה". חמוד, אבל ממש לא משתווה ל"מסיבת העיתונאים" שלו. [סאונדקלאוד; טיוב]
24. [תודה לנדב] מכירים את הישראלי שהגיע למיליון צפיות ביוטיוב תוך שבוע? הרבה יותר מהר מהבנות של Hey או מקותימן. קוראים לו ערן אמיר (או עמיר?), שיצר קליפ קצר ומחוכם של 2 דקות, המורכב מ-500 איש תוך 100 שניות, משהו כמו 5 אנשים בשנייה. כל אדם מחזיק תמונה, והתמונות המתחלפות יוצרות קליפ-בתוך-קליפ למנגינה שברקע. פשוט ומחוכם בו זמנית. [טיוב]
25. שומר רוק מתוודה על הרגע המוכר הזה, שבו אתה מבין שלהקה שאהבת הפכה למפלצת מנופחת וריקה. קייס אין פוינט: קולדפליי. אני עדיין מחזיק מהאלבום הראשון שלהם יצירת פאר קטנה, שעדיין מרגשת למרות רפלקס ההקאה הקל שכריס מרטין הצליח, לאורך שנים ואלבומים, להטמיע בנו למשמע הקול שלו. [עברית]


"ילדה, גם אבא שלך עובד בתקשורת? לא? אז את כן צריכה לסיים תיכון, אחרת אין לך סיכוי"

26. יאיר לפיד קומיקס הוא לא סתם עוד קומיקס-רשת בעברית, רחוק מכך. הוא אמנם משתמש בפורמט הקומיקס ומתפרסם ברשת, אבל הוא עושה זאת כדי להוציא את האוויר פעם אחר פעם מהבלון הנפוח הקרוי יאיר לפיד על המניירות, הבורות, הסתירות העצמיות, הפופוליזם, השטחיות והעמדת הפנים שבאיש הזה. אחרי שנה שלמה של קומיקסים מבריקים, מבוססים היטב ומצחיקים עד בחילה, נראה כי הגיע הסוף על יאיר לפיד קומיקס. כראוי, היוצר שמאחורי הקומיקס לא הסתפק בסטריפ פרידה פשוט, אלא בנה קווסט טקסטואלי אולדסקול מושקע עם סיפור, מפה וכל המתלווה לכך – וגם, עבור מי שיצליח לסיים את הקווסט, מסר מצחיק ועגום על יאיר לפיד ומהות הנזק שהוא עושה לחברה הישראלית. מפעים. היה שלום, יאיר לפיד קומיקס – היית ונשארת גאון, מי שלא תהיה. [עברית]
27. [תודה לרעי] הקליפ הקצר Ode to vinyl כשמו כן הוא, שיר אודה לוויניל שאוסף קטעים מ-16 סרטי קולנוע שונים. כותב רעי: "אפשר לנסות לזהות מאיזה סרטים לקוחות הסצינות ואפשר גם סתם להישען אחורה ולהתרגש עד דמעות. עכשיו תנסה לעשות את זה עם MP3". [וימאו]
28. [תודה לדודי] תהיתם פעם מאיפה מגיעים כל סרטוני החתולים האלה, שממלאים את האינטרנט? לא ממצלמות ביתיות, אל תהיו מטופשים. הם מגיעים כולם מאולפני קיטיווד! [טיוב]
29. איך לגרום להופעה אלקטרונית להיות מעניינת כמו הופעת רוק? שלושה מוזיקאים אלקטרוניים עונים ל-Wired: פול ואן דייק, וחברים באורביטל וב-The Whip. [אנגלית]
30. ג'ף בארו ואדריאן אטלי מפורטיסהד בוחרים 13 אלבומים שהם אוהבים במיוחד. יש שם בחירות צפויות (וו טאנג, פאבליק אנמי, קאן) ומפתיעות (נירוונה, פלסטיק פיפל אוף דה יוניברס, ניל יאנג). הצצה מרתקת למוחות מוזיקליים מבריקים. [אנגלית]
31. הנה מה שאני יודע על FOE: הם מלונדון, הם מתעקשים לכתוב את שמם באותיות גדולות, לסולנית קוראים האנה קלארק והם אוהבים פאות צבעוניות. מעט השירים שהוציאו עד כה (שני אי-פיז, אסופת רמיקסים וסינגל חדש ומצוין) מערבבים יפה בין לכלוך גראנג'י מהניינטיז, סולנית חזקה סטייל פי-ג'יי הארווי או קורטני לאב בפרונט, ושילוב מעניין של סאונד מסונתז לחיזוק הביטים. הסינגל החדש "Deep Water Heartbreaker" אהוב עליי במיוחד. [סטרים]
32. "ה"דוינג" שאתם שומעים עכשיו הוא מיליון זיקפות היפסטרים מזדקרות בו זמנית", תמצת היטב אמרי מ"חסר תרבות" את הידיעה על שיר חדש של Bon Iver וג'יימס בלייק, "Fall creek boys choir". אני אוהב את זה, ובעיקר מחזיק אצבעות לאלבום או לכל הפחות EP משותף. זה יכול להיות נפלא. [עברית, טיוב]


אני לא מצליח לחשוב על דבר טוב יותר לעשות עם שלט שכתוב עליו Roof

33. [תודה לדפנה] הלינק הממכר של השבוע: תוספות מצחיקות במיוחד לשלטים תמימים – החל משלטים קטנים במשרד וכלה בשלטי חוצות. ככל שגוללים זה נהיה יותר מצחיק. יש אנשים נפלאים שם בחוץ, והם מקשקשים על מודעות. [אנגלית]
34. [תודה לתומג'י] שמעדכנת: "ג'יל סקוט סיימה את הסכסוך הארוך שלה עם הלייבל הקודם שבו הייתה חתומה, Hidden Beach, והגיעה לפשרה. התוצאה: שני אלבומים חדשים באותו החודש, אחרי ארבע שנים בהן לא הקליטה. Light of the Sun, שיצא בלייבל החדש שלה וורנר, אלבום מאד קצבי בהשוואה לקודמים שלה, נוטה יותר להיפהופ מאשר לניאו סול שאפיין את שלשת Words and Sounds.
    From the Vault, Vol1, הלייבל הקודם שלה אסף שירים שהקליטה והחליטה שלא לפרסם בזמנו. לדעתי הוא מצוין, הם מציעים את כל האלבום להאזנה. מה שמקסים במיוחד בעיני הוא שבחלק מההקלטות אפשר לשמוע אותה מדברת עם המפיק שלה, תוך כדי השיר (למשל בשיר Running Away). יש לה היום שני אתרי אינטרנט, אחד לכל לייבל… קצת אבסורד כל העסק, אבל אנחנו מרוויחים שני אלבומים". איזה כיף! [סטרים]
35. אחת התגובות הנפוצות שאני מקבל לביקורות מוזיקה ב-Ynet מקוראים שלא מסכימים איתי היא תגובה בסגנון "כמה אלבומים *אתה* כתבת שאתה מרשה לעצמך לבקר ככה?!?!?!". עד כמה שאני מגחך מול התגובות האלו, שבעיניי מונעות מרגש בלבד ללא הרבה מחשבה, חייבים לעצור ולתהות על השאלה הלגיטימית: האם צריך לדעת לעשות מוזיקה כדי לבקר אותה? אני טוען שלחלוטין לא. כמובן, לא יזיק להבין את התיאוריה של המוזיקה או להיות בעל ניסיון בנגינה, כתיבה ויצירת מוזיקה. זה מרחיב את הבנתו של המבקר. אבל זה לא מה שנותן לו מנדט לבקר, והיעדר ניסיון ביצירת מוזיקה לא מונע ממנו את המנדט הזה – בדיוק כמו שמבקר מסעדות לא צריך להיות שף, ופרשן פוליטי לא צריך להיות שר בממשלה. כל עוד הדעה מנומקת ומגובה בהבנה של מושא הביקורת, מבחינתי הביקורת לגיטימית (למעשה, גם בלי כל אלה היא לגיטימית). בבלוג הג'אז הבוסטוני תוהים האם מבקר ג'אז חייב להיות גם נגן ג'אז? וב-NPR מרחיב את תשובתו אחד המבקרים. [אנגלית]
36. אני שמח מאוד על הדיון הער שהתעורר פה בעקבות הפוסט שלי על אסון פסטיבל ערד, ומפציר בכם להצטרף אליו אם יש לכם סיפור לספר, או דעה לחלוק. זה נושא שלא עסקו בו מספיק, הפצע עדיין פתוח, והעיסוק בו הוא חשוב. [עברית]
37. יותם שווימר כותב ב-Ynet על 4 חנויות ספרים משומשים מחוץ לתל אביב. היאח הידד לחנויות יד שנייה! [עברית]
38. עברו כבר 4 חודשים מיציאת האלבום, אבל אף פעם לא מאוחר להתלהב ממשהו טוב. בן שלו כותב בתלהבות על "שירי ארץ ישראל" של שלום גד \ העבד. [עברית]
39. נפלא: המכתב הרהוט והמנומק שכתב ל-MTV ניק קייב ב-1996, כשסירב להיות מועמד לפרס MTV. באותו הקשר, בון איבר שואל: האם לפרס MTV יש עדיין משמעות? [אנגלית]
40. [תודה לעידו] רעיון מוצלח במיוחד לאלבום חתונה, לא מהסוג שמצלמים בטיילת על הים. [פיקסלים]
41. "Howl" הוא סרט אנימציה קצר ויפה, פרויקט הגמר של שתי תלמידות בבצלאל. [וימאו]
42. סטרים מלא לאלבום הבכורה של Wild Flag, הרכב הבנות שכולל את יוצאות סלייטר-קיני הענקית. רוק און, גירלז. [סטרים]
43. אמרי מחסר תרבות מפניק עם סטרים מלא גם ל-Portamento, החדש של The Drums שנשמע קצת יותר מעניין מהראשון שלהם. אין לי עוד מה להגיד על זה, בעצם. [סטרים]
44. [תודה לדודי] אנשים עם שליטה אבסולוטית בכלי מסוים תמיד ידהימו אותי, בין אם הכלי הזה הוא גיטרה, מקלדת או אופניים. דני מקסקיל מפגין כמה פעלולים די מרהיבים באיזור תעשייתי נטוש, אבל מה שמרהיב באמת בקליפ הזה הוא הצילום הנפלא, הצבעים, והמוזיקה המצוינת של בן האוורד. העם. דורש. גרסה גם ב-HD. [טיוב]
45. בנדקאמפ הנפלאים לא מאפשרים עדיין ליצור עמוד ללייבל (הם מבטיחים שזה בעבודה, ובינתיים יש כמה דרכים לא רעות ליצור משהו קרוב מאוד לזה). בינתיים, לייבלים שמקפידים לתייג כראוי את כל הריליסים שלהם, יכולים ליצור עמוד שמרכז את הכל במקום אחר. מונוקרייב, חברת הבוקינג והניהול הישראלית, אספה בעמוד נוח אחד את כל האלבומים שיצאו לאמניה ולא מדובר באלבומים של מה בכך: יהוא ירון, הקולקטיב על נגזרותיו, שני\אחרון\אוקטובר, כל החתיכים אצלי, ושממל. נפלא! רק לחצו פליי באלבום לבחירתכם, הכיף כבר בפנים. [בנדקאמפ]



46. [תודה לנמרוד] כולם אומרים שסטרימינג יציל את תעשיית המוזיקה, "ענן" וכל זה. להקה עצמאית אחת בשם Uniform motion הוציאה אלבום חדש והחליטה לשתף אותנו בכסף שהם יקבלו על כל השמעה והורדה של שירי האלבום בשירותי המוזיקה השונים כמו Spotify, Deezer, iTunes, eMusic, וגם מכירות של ויניל ודיסקים (הם מוכרים מוצרים פיזיים רק דרך בנדקאמפ ובהופעות, כי אין להם לייבל ולכן אין להם מפיץ). הצצה ברשימה שמגלה כמה כסף בדיוק מקבלת להקה מסטרימינג היא עניין קצת מדכא לאמנים קטנים. [אנגלית]


עוד תמונה של מלקמוס? יש גבול, גיאחה

47. אני שומע די הרבה לאחרונה את Mirror traffic, האלבום החדש והיפה במיוחד של סטיבן מלקמוס והג'יקס, שאם אתם עדיין לא יודעים מי הפיק אותו כנראה שבאמת לא קראתם היום את העונג בכלל. אחרי שני-שליש אלבום, בשיר מספר 10 מתוך 15, מגיע פתאום שיר יוצא דופן. הוא מעט ארוך יותר ומעט איטי יותר משאר השירים באלבום, וכמעט ראוי להיקרא "הבלדה" (אם כי יש לו מתחרים חזקים לתואר הזה). משהו מופלא קורה בשיר הזה, "Share the red", משהו שאני לא לגמרי יודע להסביר. אני קורא לזה איכות מצטברת. אף חלק שלו לא גורם לראשי להסתחרר בפני עצמו, אף על פי שכולם יפים בלחנם ובהגשתם ובסאונד שלהם. משהו בהצטברות של חלקי הלחן השונים, איך שהם עובדים ביחד, יוצרים ציפיה בלתי מודעת בין אוזני המאזין, כבש אותי, וגרם לי לחזור לשיר הזה כמה פעמים ברצף – סימן מוקדם ידוע של התמכרות. תמיד תהיתי איך מחליט מוזיקאי להרכיב את השיר. האם מכאן להמשיך לפזמון? לבית נוסף? לקטע מעבר מסוים? סולו גיטרה, אולי סי-פארט, אולי עוד ברידג' ואז פזמון, או ברידג'-הטעייה ומשם לחתוך פתאום לקטע בלתי צפוי? מבחינתי כל הדברים האלה הם קסם. החלטות שקשה להסביר וקשה להבין. הרגע באיזור 3:00, למשל, הוא רגע של קסם רב, שלא היה משפיע עליי ככה אלמלא כל מה שבא לפניו ואחריו. מעניין איך ייראה השיר הזה אם יציירו ייצוג גרפי שלו לאורך ציר הזמן, משתנה מחלק לחלק. ייראה איך שייראה, אני יודע שבאוזניים שלי הוא נשמע כמו קסם. [מפ3]

שבת שבוגי, ו – האם אני באמת צריך לומר לכם את זה? – צאו לרחובות!!!

אנחנו* גאים במיוחד להציג את אוהלים אדירים – אוסף מוזיקאים למען המחאה החברתית!
31 מוזיקאים ישראליים, ביניהם פורטיסחרוף, פונץ', איה כורם, קוואמי, נערות ריינס, בום פם, יהוא ירון, יעל דקלבאום, שני\אחרון\אוקטובר, סגול 59 ועוד ועוד. אוסף ענק של מוזיקאים ענקים למען מטרה ענקית.

הפיצו וקראו לכל מי שאתם מכירים לצאת אל הרחובות במוצאי שבת – למען האזרחים, האמנים, המאזינים וכל מי שרוצה לחיות פה בלי להרגיש שדופקים אותו.

אתר בנדקאמפ מאפשר לנו להציע רק 200 הורדות בחינם – אבל אנחנו רוצים שהאוסף הזה יופץ בחינם לכולם. ברוח השיתופיות של המחאה אנו מפצירים בכם לשמוע אונליין ולא להוריד, אלא להפיץ הלאה לעוד אנשים ולהציע גם להם לשמוע אונליין. ברגע שייגמרו ההורדות, נאלץ להשאיר האזנה בלבד. הורידו ישירות ובחינם בלינק הזה!

*אנחנו = לירון משולם (Flora) ואנוכי. עיצוב ואיור נפלאים: דקל חברוני

רוח מהפכות מנשבת על פני ישראל, וכמו תמיד גם הפעם המוזיקאים נמצאים שם מהיום הראשון: מנגנים, תומכים, מעודדים, מופיעים בהתנדבות לחיזוק המוחים והצודקים. אבל גם הם בנזקקים, גם הם במוחים, וגם הם מרימים את הראש ואומרים: צריך לשנות את סדרי העדיפויות.

מדינה שמזניחה את התרבות שלה מזניחה את העם שלה. למרות תרומתה העצומה לחברה ולשינוי החברתי, למרות היותה עמוד תווך בחווייה הישראלית, האמנות ובמיוחד האמנים נמצאים תמיד בסוף סולם העדיפויות – הם האחרונים לקבל תשלום (אם בכלל), האחרונים לקבל תמיכה (אם בכלל), ובכל זאת מצפים מהם תמיד להיות שם, תמיד לצעוק את צעקת העם, תמיד לחזק ולעודד ולשיר את השירים שילהיבו, ירגיעו, יניעו לפעולה, יהפכו לפסקול של תקופה.

זהו אינו עוד אוסף מחאה, יש באוסף הזה שירי מחאה פוליטיים, חברתיים, אישיים וגם קטעים אינסטרומנטלים שהמוזיקאים נתנו ללא כל תמורה, מתוך הזדהות ותמיכה בקידום התרבות בישראל על כל גווניה ובמאבק החברתי הכולל שמשנה את סדרי החברה בארץ. כולנו קוראים למדינת ישראל: הכירי בתרבות שלך כאוצר לאומי! הכירי באזרחים שלך כאוצר לאומי!

אבל לא לשכוח שכמו בכל שינוי חברתי, השינוי מתחיל אצלנו. צאו להופעות, קנו דיסקים ותתמכו במוזיקה שאתם צורכים, צאו לרחובות.

זוהי רק ההתחלה – זהו האוסף של כולנו! אנו קוראים למוזיקאים נוספים להעלות את השירים שלהם. אתם מוזמנים לפנות למייל lirooon@gmail.com לקבלת שם משתמש וסיסמא.

אני עדיין לא יודע מה קרה באסון פסטיבל ערד ב-1995.

אני יודע מה קרה באתר הפסטיבל עצמו, הגדרות שקרסו, האנשים שנמחצו למוות, הפאניקה. אבל אני עדיין לא יודע מה האסון הזה עשה לעיר שהפסטיבל היה הפריחה התדמיתית הגדולה שלה, והאסון הפך לנקודת השבר שלה.

בחודשיים האחרונים אני עובד על ערב הרצאות שעוסק בערד. ביקרתי שם, פגשתי אנשים נהדרים, דיברתי בטלפון עם עשרות ערדניקים, קראתי אלפי מילים, ולבסוף ערכתי וצמצמתי ל-9 אנשים, שיעלו ביום רביעי הזה על הבמה בתל אביב [הכניסה חופשית] וידברו על ערד מכל מיני זוויות. אף אחד מעשרות תושבי, ילידי ויוצאי ערד שדיברתי איתם לא הסכים לדבר על פסטיבל ערד.

אני חייב רגע לסטות מהנושא, לתת קצת מידע ואז לחזור לעניין אסון פסטיבל ערד.

9:9 ערד בתל אביב הוא אירוע שאני מפיק ועורך והכניסה אליו חופשית לגמרי. הוא יקרה ברביעי הזה ב-20:00 בערב בשדרות רוטשילד 42 בתל אביב, באולם המצוין של בית הבנק הבינלאומי, שגם נותן את חסותו לאירוע דרך פרויקט "תרבות וקהילה" שלו (במסגרתו גם הוקרן הסרט על אינדינגב לפני כמה שבועות, ואירועים נוספים רבים צפויים להגיע). אשמח מאוד מאוד אם תבואו, ולא כי אני מקבל כסף על כרטיסים (הכניסה, כאמור, 100% חינם) אלא כבחור שגדל בגליל כל חייו וגר כעת בגוש דן ומסתובב המון בתל אביב, אני מרגיש צורך עז להזכיר כל הזמן לתושבי תל אביב שיש עוד ערים בארץ ושיש בהן חיים, יצירה, אנשים מרתקים, ארגונים ויוזמות מעניינים, אתגרים, בעיות ופתרונות, ודרך חשיבה שונה. להתעלם ממה שקורה סביבך זה להפסיד אנשים, רעיונות, מקומות. להכיר ולהתעניין במה שמרוחק ממך זו הדרך להיות עשיר יותר – מחשבתית.

באירוע שיתקיים השבוע נדבר על האדריכלות יוצאת הדופן וחד הפעמית של ערד, נדבר על המדבר שסביבה והקשר שלו עם העיר, על הבעיות החברתיות ששינו אותה מאז שקמה כעיר מתוכננת למעין אליטה, ועד שהפכה לעיר עם 40% עולים חדשים ובעיות חברתיות ותדמיתיות קשות, חלקן בעקבות אותו אסון שאף אחד לא מוכן לדבר עליו. הסופר גבי ניצן (באדולינה, פרא) יספר על כתיבה מול המדבר. הבמאי דורון צברי (מחוברות, המדריך למהפכה) שגדל בערד יספר על הגאווה העירונית ושבירתה. נשמע על תכניות להחזרת צעירים לעיר מולדתם, על אמנות ואמנות רחוב בעיר ועוד.

אבל לא נדבר על אסון פסטיבל ערד.

דיברתי עם בכירים בעירייה, עם זמרים שהופיעו בפסטיבל וראו את השערים קורסים לנגד עיניהם, עם ילידי ערד שזוכרים את הערב ההוא והחודשים שאחריו כצלקת עמוקה של תדמית עצמית ועירונית שמתפוררת לנגד עיניהם. שמעתי מכולם על מתקפה תקשורתית צמאה לדם שתלתה בעיר ובתושביה את האשמה. על תחושת אשם עמוקה. על בלבול. על תסכול. על בושה.
דיברתי עם תושבים ותיקים שגרים בערד מיום היווסדה בתחילת שנות השישים, שעברו את כל התהפוכות של העיר, את ההתפתחות והנסיקה והקשיים. הם מבינים את עומק השבר שהותיר אסון פסטיבל ערד בעיר, הם זוכרים הכל היטב, אבל מסרבים לדבר עליו. לא בפומבי. לא מול קהל. אולי רק איתי, בכמה מילים, שלא לציטוט.

אני מתעסק במוזיקה. ובחודשים האחרונים אני מתעסק בזהות וזיכרון והיסטוריה של ערים, בעבודה על סדרת 9:9 (העיר הקודמת בסדרת ההרצאות הייתה עכו, ואחרי הערב על ערד ברביעי הזה, אתחיל לחפור בעומקיה של צפת בדרך לערב נוסף). אבל אני לא סוציולוג, אני לא חוקר ערים, אני לא היסטוריון. אני מכיר היטב את הסיפור של אסון פסטיבל ערד. אחי הגדול היה שם, והעיתונים נשטפו בהסברים וניתוחים בשבועות שאחריו. אני מכיר ויודע לנתח את ההשפעה שהייתה לאסון הזה על הרוק הישראלי בשנת השבר שלו (ב-1995 קיבלנו תוך 4 חודשים את אסון ערד, רצח רבין וכינונה של גלגלצ כתחנת מוזיקה לגילאי 15-35). אני יודע מי נענש בבית המשפט. אני יודע מה קרה בשנים שלאחר מכן לפסטיבל עצמו. אבל לא לעיר ערד. לא לעיר שבמשך שנים, פעם בשנה, פתחה את דלתותיה ולבה לאלפי בני נוער מכל הארץ, סבלה בהבנה את הרעש, הלכלוך (כולל סיפורים על אנשים שמחרבנים בחצרות פרטיות), הבלגן. תושבי ערד התנדבו, אירחו, עזרו, כיוונו, התגאו. ובבת אחת, כל זה התנפץ להם בפרצוף.

ב-9:9 ערד בתל אביב לא נדבר על אסון פסטיבל ערד. אף אחד לא הסכים לגעת בו. אתם מוזמנים להגיע ולשמוע על כל שאר הדברים שהופכים בעיניי את ערד לעיר מרתקת וייחודית בארץ, שהם לא מעטים ובהחלט לא פחותי חשיבות מאותו אסון.

את הדיון על אסון פסטיבל ערד אשמח לנהל כאן. האם הייתם במופע של משינה? האם באתם לפסטיבל ערד לפני או אחרי האסון? בני כמה הייתם? האם אתם זוכרים את הזעזוע בשידורי הטלוויזיה, בעיתונים? האם אתם מגיעים מערד, וזוכרים את התחושה שהשאיר המקרה האיום והנורא הזה? האם משהו השתנה מאז במופעים המוניים בארץ?

ראשית, התנצלות: זה קורה מדי פעם, שפשוט לא נשאר לי זמן לכתוב את העונג שבת. את עבודת איסוף האייטמים אני עושה לאורך כל השבוע, אבל העריכה והכתיבה מצטופפות תמיד בשישי. השישי הזה, מערבוב של סיבות, פשוט לא השאיר לי זמן (לשמחתי זה לא קורה הרבה, והפעם האחרונה שנשמט לו עונג היה לפני חודשיים וחצי).
במקום זאת, בואו נדבר על מה שהיה אתמול בגני התערוכה.

אז איך הייתה ההופעה של מארק רונסון?!

מבחינה מסחרית היא הייתה הצלחה גדולה ומשמחת. ביתן 1 בגני התערוכה היה קרוב למלא, מה שאומר כ-5,000 איש. חלקם הגיעו בזכות ההצלחה הגדולה של רונסון גם ברדיו הישראלי, חלקם בזכות השבחים העצומים והמוצדקים להם זכו הופעותיו הקודמות בארץ ב-2008, על זנבו של Version הנהדר, הופעות שהיו אקסטזה ואופוריה מהרגע הראשון עד האחרון. אז, זה היה שילוב של הופעה בת זונה, להקה שיודעת לתת שואו ובאה להתפרק בהופעה האחרונה בסיבוב, קהל רעב ומועדון שקטן על האנרגיות (הזאפה) ופשוט התפוצץ לשמיים.

גם הפעם מארק רונסון והביזנס אינטרנשיונל הגיעו לתת פה את ההופעה האחרונה של הסיבוב, גם הפעם הקהל היה רעב, וההבדל העיקרי לפני פתיחת ההופעה היה המקום, גדול פי עשר מהזאפה. מחד, פוטנציאל לקרחנה עם אנרגיות של אלפי אנשים. מאידך, יכול להיות שדווקא העובדה שהזאפה היה קטן על רונסון (כמו שהבארבי היה קטן על האדיטורס) עבדה לטובת ההופעה הקודמת ואולי ביתן 1 גדול מדי.

ההתחלה לא בישרה טובות. הופעת החימום של טייגר לאב עלתה רק לקראת 23:00 בלילה. הם נתנו שואו טוב ומלא בסטייל, אבל קצת נטול שירים מעניינים (פעם ראשונה שאני רואה אותם בהופעה, וכנראה מוקדם לשפוט). שני התותחים שפיזרו רצועות נייר מוזהב הרימו את האנרגיות לשמיים בשיר האחרון, ולו המופע המרכזי היה מתחיל מיד לאחר מכן, משהו מהאנרגיה היה נשמר. אבל צריך להחליף במה וזה לוקח זמן וזה טבעי. רונסון וחבריו עלו באיזור 23:30.
זה אומר שמי שהגיע בזמן הנקוב של ההופעה (21:30) חיכה להם כשעתיים, והמקדימים (כולל אנשים שהגיעו בשמונה כדי לתפוס מקום מקדימה) חיכו שלוש ומשהו שעות על הרגליים. אין לי מושג אם זה היה מתוכנן, או שאחד מאלפי הדברים שיכולים להשתבש בהפקת מופע כזה השתבש וגרם לעיכוב, אבל זה לא היה מגניב בשום צורה. זה היה מעצבן, מאוד מאוד מעצבן. אין שום סיבה להתחיל מופע כזה כל כך מאוחר, בטח לא כשיש גם מופע חימום. לשמחתי לא נאלצתי להזדקק לשירותי התחבורה הציבורית אתמול, אבל אני בטוח שאלה שכן נאלצו קיללו נמרצות כשהמופע נגמר אחרי אחת.

כך או כך העצבים נטו להיעלם כשרונסון וחבריו עלו לבמה, עם סט תפאורת מתכת מגניב לחלוטין שלקוח מאותו עולם של "Bang bang bang" עם הריף הממכר. אבל אני מודה שבתום שעה וחצי של הופעה נשארתי כשחצי תאוותי בידי. ידידי לירון, שחיכה מאוד להופעה, כתב בטוויטר שההופעה הזו הייתה 90% מההופעה בזאפה, ואני טענתי ש-60% יהיה קרוב יותר. הצלחתי למפות לעצמי בראש שלוש סיבות:

ראשית, הסאונד היה חלש בצורה משונה, לפחות במקום המעולה בו עמדתי (די קדימה, באמצע, לכאורה מקום מושלם), ובמהלך כל ההופעה לא הייתה לי בעיה לשוחח בקול רגיל עם האנשים סביבי. אני לא מעודד ווליום מופרז, ולרוב מברך כשאני לא צריך לסתום אוזניים כדי לשמור על חוש השמיעה למען העשורים הבאים – אבל במופע כזה שמטרתו להקפיץ ולהזיז חייבים להרגיש באסים, חייבים להיות מוקפים בסאונד, לשמוע היטב את הכל וזה פשוט לא קרה. התופים שקעו אי-שם מאחור, והכל הרגיש קצת מרוחק. פעמים רבות שמעתי את המוניטורים מהבמה חזק וברור יותר מאשר את הרמקולים האימתניים שנתלו מהתקרה. אני לא מבין כלום בהגברת מופעים אז אין לי מושג איפה הייתה פה התקלה – אבל בהופעה של טייגר לאב, למשל, שמעו בנזונה ובווליום מתאים.

שנית, לא ברור לי איך די-ג'יי כמו רונסון, שאמור לדעת איך לבנות ערב שהולך ומתגבר, בנה סט משונה שכזה, ששובר שוב ושוב את האנרגיה שהצטברה בחדר. אחרי 4-5 שירים בלבד, כשהמופע החל לתפוס תאוצה, ירדה כל הלהקה ורונסון חתך לדי-ג'יי סט קצר, ולא מבריק. זה היה נחמד, אבל זו הייתה שבירת כיוון חדה ואחרי הסט המופע נאלץ להתחיל מאפס. ההתרוממות הרצינית, התעופה, הגיעה רק בהדרן, שהיה מרגש והכיל מחווה יפה לאיימי ויינהאוס והתפרקות שמחה של הלהקה בביצוע השירים האחרונים בסיבוב הארוך שלהם.

שלישית, וזה כבר לחלוטין עניין של טעם מוזיקלי אישי, אני הרגשתי שהלהקה החדשה מפספסת הרבה מאוד. האלבום החדש של רונסון הרבה פחות טוב מהשניים שלפניו בעיניי, והרבה פחות מיוחד מהם. זה לא רק כי אני לא מת על האייטיז, שהאלבום החדש הוא מחווה רצינית מאוד לאותן שנים. המופע החדש משלב שירים משלושת האלבומים של רונסון, אבל פתאום שירים כמו "Just" נשמעו תלושים וחלשים בהרכב רוק די סטנדרטי של גיטרה-בס-תופים-סינתי. לא הייתה חטיבת כלי נשיפה, למשל, וזה אומר שהשיר של רדיוהד (להקת רוק) שעובד ע"י רונסון ללהקת פ'אנק, נוגן שוב ע"י להקת רוק ולא להקת רוק גדולה במיוחד. זה היה כאילו הם סתם מנגנים גרסה פחות מעניינת של השיר של רדיוהד. כנ"ל עם "Oh my god", למרות הביצוע הקולי המצוין של רוז אלינור דוגל הנפלאה. העיבודים המחודשים פשוט איבדו חלק גדול מהקסם, גם של השירים החדשים.

אז כן, היו הרבה רגעים כיפיים מאוד בהופעה (הוי בוי ג'ורג', איזה אלוף), רקדתי לא מעט, קפצתי גבוה בחלק מהשירים, ולחבורה שכינס רונסון על הבמה יש מספיק כריזמה וכישרון כדי שהערב לא יהיה משעמם או מבאס. שלא יובן אחרת – היה כיף גדול. אבל לא היה כיף עצום, לא היה טירוף, לא הייתה חגיגה בלתי נשכחת, לא כאבו לי השרירים בבוקר. ציפיתי להרבה, הרבה יותר. בזכות ההופעות המטריפות בזאפה, בזכות יכולות העיבוד האדירות של רונסון, בזכות יכולתו להעיף את ערב סיום סיבוב ההופעות שלו לשמיים. אולי ציפיתי ליותר מדי?

הייתם? איך היה לכם?
ומה אתם חושבים, האם הסיבות שמניתי לגיטימיות? האם מדובר רק בחווייה האישית שלי, ובעצם הייתה הופעה מדהימה? האם אני צודק בעניין השעה המאוחרת או סתם קוטר? האם במקומות אחרים באולם שמעו חזק ונהדר?

וזה מה שכתבו על ההופעה אנשים אחרים:
אילת יגיל \ Ynet \ רונסון לא שיחזור את הטירוף אבל השאיר טעם של עוד
נמרוד צוק \ נענע10 \ תחושה מסוימת של אכזבה נרשמה
עינב שיף \ וואלה \ התחיל צולע, המשיך מצוין
שי ברזילי \ מאקו \ טוב אבל פחות
עידן חגואל \ עכבר העיר אונליין \ קרקס פופ בלתי נשכח
אייל \ רדיו פרימיום להמונים \ היה ערב מדהים אתמול, פאק!
שלי אלעזר \ מונומליציה \ הצד הפחות נחמד של הופעות בגני התערוכה
אני \ מתחכם בטוויטר מיד בסוף ההופעה
וגם \ בלי קשר \ איים בזרם של השבוע, מיקרו-עונג בכל זאת