2 בספטמבר 2011
עונג שבת: פשוט, טיפש, הטייס
"גיליתי שיש מוסיקה לכל מצב רוח, ולכל שעה ביום. יש מוסיקה לכל עונה ולכל מערכת יחסים. לכל טיול יש את המוסיקה שלו. המוסיקה שימשה ומשמשת כמעין "מגבר" למציאות שלי. העצוב שלי עצוב יותר עם השיר הנכון. השמח שלי שמח במיוחד כשיש שיר שמאפשר לו לפרוץ החוצה" – טל שמואלי מסכם ב"ביצים"
- היום יצא להאזנה והורדה האוסף אוהלים אדירים – 31 מוזיקאים ישראליים למען המחאה החברתית והתרבות בישראל. באוסף, שהפיקו וערכו לירון משולם ואנוכי, תוכלו למצוא את פורטיסחרוף, פונץ', איה כורם, קוואמי, נערות ריינס, בום פם, יהוא ירון, יעל דקלבאום, שני\אחרון\אוקטובר, סגול 59 ועוד רבים ואהובים – כולם עם שירי מחאה חברתיים, פוליטיים, אישיים.
מפני שבנדקאמפ מקצים רק 200 הורדות חינם, אנחנו מפצירים בכם להאזין אונליין, ולהוריד רק אם אתם מוכרחיםהורידו ישירות ובחינם כאן!. צאו לרחובות! [בנדקאמפ] - איך היה באינטרפול? בתחילת המופע פגשתי חבר שבדיוק סיים סבב פסטיבלים באירופה. זה מסוכן להיפגש עם אנשים כאלה בתחילת הופעת חו"ל, כי בדרך כלל הם יגרמו לך להוריק מקנאה עם סיפורים על ההופעות המטורפות שראו. אבל הוא לא עשה את זה. הוא היה אדיב וטוב לב כהרגלו. אבל באמצע ההופעה של אינטרפול, כשנאלץ ללכת כדי להספיק לתפוס אוטובוס מחוץ לעיר, הוא אמר לי: "אני לא מבין למה אני ממשיך לבוא להופעות חו"ל בישראל". כששאלתי למה המרמור, הוא ציין שרק לפני שבוע הוא היה במופע עם 70 אלף אנגלים שיכורים, ולא קיבל כל כך הרבה מרפקים, דחיפות, דריכות על הרגל ועשן לפרצוף כמו בשעה של הופעה בביתן 1. הייתי רק בהופעה אחת באירופה, כך שאין לי מספיק ניסיון כדי להעיד אם הוא צודק, אבל אני יודע בוודאות שהקהל באינטרפול באמת איכלס אחוז גבוה מהרגיל של מחרבני הופעות. האנשים האלה שמעשנים למרות הלוגו המסתובב הענק של "העישון אסור" על המסכים וחושבים שהם כה חכמים ומגניבים, ממשיכים לעשן גם כשאתה מסמן להם שיכבו כי הם נושפים עליך עשן, ומדליקים עוד סיגריה. לא היה צפוף באינטרפול, הרבה פחות אנשים מבמארק רונסון, אבל כשניסיתי לזוז בתוך הקהל כדי להגיע לחברים (ואני לא מדבר על איזו הידחפות אלימה לשורה הראשונה, סתם תזוזה בקהל) זכיתי במרפקים מכוונים בהחלט, ודחיפות מאוד לא ידידותיות. הקהל הזה, שהיו רבים ממנו באותו ערב בביתן 1, כמעט חירבן את המצברוח. כמעט. כי כשאינטרפול עלו היה כיף גדול מאוד. את הביקורת הנרחבת שלי תוכלו לקרוא ב-Ynet. הביקורת של עינב שיף אישית ומרגשת, בן שלו יצא מבסוט ועמוס ברוקנ'רול, לניר גורלי היו חסרים רגעי שיא ונמרוד צוק לא נהנה כל כך. [עברית]
- איך היה בבלונד רדהד? אני לא יודע, לא הייתי. ברעש הגדול שבין אינטרפול לג'יינז אדיקשן, לא היה בראש שלי בכלל זמן ומקום למופע הזה, שגם נפל בדיוק על ערב 9:9 ערד שהפקתי ברביעי האחרון. גם הסיקור היה חלש ומצומצם. בוואלה רק סיכמו שהיה טוב, אבל בלי שם כותב ובלי תיאורים קשה לדעת אם הם באמת היו באולם או רק ניחשו לפי התמונות. ב-Ynet אפילו תמונות לא היו. מהביקורת של שרין לוי עולה שהייתה הופעה וקרו בה מלא דברים, אבל אם הם היו טובים או רעים אי אפשר לדעת. [עברית]
- איך היה בג'יינז אדיקשן? הסאונד, כפי שעולה מכל הביקורות, היה מחריד. שמעתי כבר את כל התירוצים: החדר מהדהד, האקוסטיקה כך וכך, המגרש עקום והשופט אנטישמי. זה לא מעניין אותי, מפיקים יקרים. אם ידוע לכם שבביתן 1 אי אפשר להוציא סאונד טוב, אל תערכו שם מופעים. אם דרושה מערכת רמקולים נוספת כדי לאזן את הסאונד או ווטאבר, הביאו אותה. אחרת, אם אתם יודעים מראש שאתם צועדים לקראת ערב של סאונד רע – אל תביאו את ההופעה. זו סתם חובבנות במקרה הטוב. במקרה הרע זה ניצול לרעה – אתם יודעים שהקהל ישלם כסף, אתם יודעים שאנשים רוצים לראות את הלהקה האהובה עליכם, והם הרי לא יצאו באמצע בגלל סאונד, הם כבר פה. זה רע מאוד, זה חובבני, והעובדה שזה קורה פעם אחר פעם בהאנגר ובביתן 1 רק מחריפה את הבעיה, כי מפיקי הופעות לא יכולים להגיד "לא ידענו". ידעתם, תטפלו. אה, איך הייתה ההופעה? אור ברנע, נער ניינטיז מובהק, טוען שהיה מצוין. עינב שיף נהנה לאללה בוואלה. נמרוד צוק השאיר ביקורת מרוחקת ומצחיקה בנענע, לפיה הייתה הופעה גדולה, אבל לא כולם נהנו, ודרור נחום במאקו טוען שזו אחת ההופעות הטובות שנראו בארץ. [עברית]
- סטרים לאלבום חדש של Thundercat בלייבל בריינפידר, הבית של Flying Lotus, שאת השפעותיו וכיוונו שומעים חזק מאוד באלבום הזה. אם אהבתם את Cosmogramma, יש לכם מה לחפש פה. אלבום יפה ומפתיע, ומאוד גרובי, במובן חדש ומסוים. [סטרים]
- לרגל חגיגות 20 השנים ל-Nevermind (אח, מתי יבינו כולם ש-In utero הוא יצירת המופת האמיתית פה?) של נירוונה, ג'ון סטיוארט יראיין את דייב גרוהל וקריסט נובוסליק, חברי נירוונה הנותרים, ב-24 בספטמבר. אני כבר מחכה שההקלטה תצוף ברשת למחרת. [אנגלית]
- The recommender ממליץ על ההרכב האוסטרלי המוצלח Gung Ho, ומקשר לכמה שירים שנהניתי מהם, במיוחד "Weekend mothers". [אנגלית, סטרים]
- סינגל חדש וכפול לגבריאל בלחסן, "גם כשעיניי פקוחות" \ "גשר בגובה רב". בהצלחה עם לשמור על שלווה. [סטרים]
- [תודה לעטר] אהובת הבלוג לורה וירס תוציא בנובמבר אלבום חדש, Tumble Bee – אלבום שירי פולק לילדים, עם אורחים נפלאים כמו קולין מלוי (הדצמבריסטס), ג'ים ג'יימס (מיי מורנינג ג'קט) ובאסיה בולאט הנפלאה. סביר להניח שכמו כל דבר שהבחורה הזו הוציאה תחת מיתריה, גם הוא יהיה יפהפה ונוגע ללב. העטיפה המאוירת יפהפיה, ועכשיו נותר רק לחכות למוזיקה. [אנגלית]
- אני אוהב קליפים עם סיפור, ואני עוד יותר אוהב קליפים עם סיפור לא פתור, חידתי. יותר מכל אני אוהב קליפים כאלה שמצולמים נפלא. "Cruel" החדש של St. Vincent עונה לי לחלוטין על כל הבקשות, והוא קליפ נפלא. [טיוב]
- החודש מציינים 20 שנה למותו של יוסי אלפנט, גיטריסט, יוצר, זמר ומפיק. יואב קוטנר מרעיף סדרת פוסטים מושקעת על האיש ופועלו, עם יוטיובים מארכיון הקוטנר, תכנית מיוחדת ששודרה לזכרו של אלפנט ב-1991 עם אהוד בנאי והחברים של נטאשה, ועוד. בכל פעם מחדש אני מופתע ונדהם מעומק ורוחב הארכיון והידע של קוטנר. [עברית, טיובים לרוב]
- "השורה 'אני לא יודע אם אני אדם או כספומט/ כי שכר הדירה, אחי, נהיה סוּפּר-יקר' לא לקוחה מתוך שיר מחאה ישראלי שצץ בעקבות תנועת האוהלים, אלא מתוך שיר הנושא של האלבום החדש של הלהקה החשובה ביותר בעולם הערבי כיום, "משרווע ליילה" (Mashrou' Leila – 'פרוייקט הלילה') מביירוּת", כותב אופיר טובול בקפה גיברלטר. אנשים אחים אנחנו. [עברית]
- אולרייט! עבור מי שלא מכיר, Blakroc הוא פרויקט צד של הבלאק קיז בו הם מארחים ראפרים ומנגנים היפ-הופ נהדר בריפים של בלוז. האלבום הראשון מבטיח הרבה ולא תמיד מקיים, אבל קטעים כמו "On the vista" עם מוס דף מצדיקים הנחת יד וירטואלית על האלבום. עכשיו האחים משחררים טיזר וידאו לבלאקרוק 2, ומבטיחים בו את טאליב קוולי, ג'יי אלקטרוניקה, קורנ$י (זה מצחיק בעברית), ועוד. [טיוב]
- אני לא יודע מי מכם ירצה לעשות את זה, אבל משום מה אני חש חובה להביא לכם את הלינק לסטרים לאלבום החדש של RHCP, למרות שאני די משוכנע שהוא יהיה גרוע למדי. אבל צ'אנס אחד מגיע אפילו ללהקה שעברה את שיאה מזמן. מי יודע, אולי נופתע. לקורא ג'ון פרושיאנטה: נשמח לחומר חדש ממך בכל עת. [סטרים]
- לרגל יציאת אלבומו החדש והמצוין בהפקת גאון הדור בק הנסן, בניו יורק טיימס מגדילים ומושיבים את סטיבן מלקמוס ובק לראיון זוגי. אשרינו! וגם: כמה מוזר זה שלבת של מלקמוס קוראים Sunday ולבת של בק קוראים Tuesday? [אנגלית]
- וסטיבן מלקמוס מתראיין לבד לקווייטוס. [אנגלית]
- ועוד קצת בק: אחרי שהפיק אלבום שלם לשרלוט גינצבורג, הצמד ממשיך ל-EP חדש, גם הוא בהפקת בק. שני שירים מתוכו אפשר כבר לשמוע אונליין. [סטרים]
- פירורי מידע הוא בלוג ופודקאסט ישראלי חדש, "שעוסק בכל אותם פירטי מידע מוזרים ולעיתים מיותרים שאנו נתקלים בהם בחיי היום יום. אותם פריטים אשר עושים את החיים הרבה יותר מעניינים וצבעוניים". לסקרנים וסקרנים ברוחם. [עברית]
- "California", שיר חדש של Serengeti, הופק על ידי יוני וולף מ-Why? יופי של קטע גם בלי קשר. [טיוב]
- יולי ממליץ ב"נדודי שינה" על 6 אלבומים מהחודשים האחרונים שכדאי לכם מאוד לשמוע. [עברית]
- חלק ניכר מהמוזיקה הכי מעניינת בעשור האחרון נוצרת במאלי, מדינת סהרה יבשה ומדברית שנשענת על מסורת מוזיקלית ארוכה ועשירה. בין השאר מגיע משם ההרכב Tinariwen, שאת האלבום החדש שלו אפשר לשמוע ב-NPR, כפרה על ראשם הרדיופוני. לא שטינאריוון צריכים אורחים כדי להצדיק קליק, אבל דעו לכם שמשתתפים פה גם נלס קליין (הגיטריסט של וילקו), טונדה אדבימפה מ-TV on the radio והרכב הבראס המדהים Dirty dozen brass band. [סטרים]
- "בין הדבשות", שיר חדש נוסף ליאפים עם ג'יפים בדרך לאלבום המלא השלישי שלהם. יש גם רימיקס של רותם אור ועוד אחד של Dexon Faya Blues. [סטרים, סטרים]
- טום וייטס הוציא שיר חדש, "Bad as me", וכצפוי גם האלבום החדש שבדרך ייקרא כשם השיר. בדרכו הווייטסית המתגרה והמשתטה, הוא ערך גם "מסיבת האזנה". חמוד, אבל ממש לא משתווה ל"מסיבת העיתונאים" שלו. [סאונדקלאוד; טיוב]
- [תודה לנדב] מכירים את הישראלי שהגיע למיליון צפיות ביוטיוב תוך שבוע? הרבה יותר מהר מהבנות של Hey או מקותימן. קוראים לו ערן אמיר (או עמיר?), שיצר קליפ קצר ומחוכם של 2 דקות, המורכב מ-500 איש תוך 100 שניות, משהו כמו 5 אנשים בשנייה. כל אדם מחזיק תמונה, והתמונות המתחלפות יוצרות קליפ-בתוך-קליפ למנגינה שברקע. פשוט ומחוכם בו זמנית. [טיוב]
- שומר רוק מתוודה על הרגע המוכר הזה, שבו אתה מבין שלהקה שאהבת הפכה למפלצת מנופחת וריקה. קייס אין פוינט: קולדפליי. אני עדיין מחזיק מהאלבום הראשון שלהם יצירת פאר קטנה, שעדיין מרגשת למרות רפלקס ההקאה הקל שכריס מרטין הצליח, לאורך שנים ואלבומים, להטמיע בנו למשמע הקול שלו. [עברית]
- יאיר לפיד קומיקס הוא לא סתם עוד קומיקס-רשת בעברית, רחוק מכך. הוא אמנם משתמש בפורמט הקומיקס ומתפרסם ברשת, אבל הוא עושה זאת כדי להוציא את האוויר פעם אחר פעם מהבלון הנפוח הקרוי יאיר לפיד על המניירות, הבורות, הסתירות העצמיות, הפופוליזם, השטחיות והעמדת הפנים שבאיש הזה. אחרי שנה שלמה של קומיקסים מבריקים, מבוססים היטב ומצחיקים עד בחילה, נראה כי הגיע הסוף על יאיר לפיד קומיקס. כראוי, היוצר שמאחורי הקומיקס לא הסתפק בסטריפ פרידה פשוט, אלא בנה קווסט טקסטואלי אולדסקול מושקע עם סיפור, מפה וכל המתלווה לכך – וגם, עבור מי שיצליח לסיים את הקווסט, מסר מצחיק ועגום על יאיר לפיד ומהות הנזק שהוא עושה לחברה הישראלית. מפעים. היה שלום, יאיר לפיד קומיקס – היית ונשארת גאון, מי שלא תהיה. [עברית]
- [תודה לרעי] הקליפ הקצר Ode to vinyl כשמו כן הוא, שיר אודה לוויניל שאוסף קטעים מ-16 סרטי קולנוע שונים. כותב רעי: "אפשר לנסות לזהות מאיזה סרטים לקוחות הסצינות ואפשר גם סתם להישען אחורה ולהתרגש עד דמעות. עכשיו תנסה לעשות את זה עם MP3". [וימאו]
- [תודה לדודי] תהיתם פעם מאיפה מגיעים כל סרטוני החתולים האלה, שממלאים את האינטרנט? לא ממצלמות ביתיות, אל תהיו מטופשים. הם מגיעים כולם מאולפני קיטיווד! [טיוב]
- איך לגרום להופעה אלקטרונית להיות מעניינת כמו הופעת רוק? שלושה מוזיקאים אלקטרוניים עונים ל-Wired: פול ואן דייק, וחברים באורביטל וב-The Whip. [אנגלית]
- ג'ף בארו ואדריאן אטלי מפורטיסהד בוחרים 13 אלבומים שהם אוהבים במיוחד. יש שם בחירות צפויות (וו טאנג, פאבליק אנמי, קאן) ומפתיעות (נירוונה, פלסטיק פיפל אוף דה יוניברס, ניל יאנג). הצצה מרתקת למוחות מוזיקליים מבריקים. [אנגלית]
- הנה מה שאני יודע על FOE: הם מלונדון, הם מתעקשים לכתוב את שמם באותיות גדולות, לסולנית קוראים האנה קלארק והם אוהבים פאות צבעוניות. מעט השירים שהוציאו עד כה (שני אי-פיז, אסופת רמיקסים וסינגל חדש ומצוין) מערבבים יפה בין לכלוך גראנג'י מהניינטיז, סולנית חזקה סטייל פי-ג'יי הארווי או קורטני לאב בפרונט, ושילוב מעניין של סאונד מסונתז לחיזוק הביטים. הסינגל החדש "Deep Water Heartbreaker" אהוב עליי במיוחד. [סטרים]
- "ה"דוינג" שאתם שומעים עכשיו הוא מיליון זיקפות היפסטרים מזדקרות בו זמנית", תמצת היטב אמרי מ"חסר תרבות" את הידיעה על שיר חדש של Bon Iver וג'יימס בלייק, "Fall creek boys choir". אני אוהב את זה, ובעיקר מחזיק אצבעות לאלבום או לכל הפחות EP משותף. זה יכול להיות נפלא. [עברית, טיוב]
- [תודה לדפנה] הלינק הממכר של השבוע: תוספות מצחיקות במיוחד לשלטים תמימים – החל משלטים קטנים במשרד וכלה בשלטי חוצות. ככל שגוללים זה נהיה יותר מצחיק. יש אנשים נפלאים שם בחוץ, והם מקשקשים על מודעות. [אנגלית]
- [תודה לתומג'י] שמעדכנת: "ג'יל סקוט סיימה את הסכסוך הארוך שלה עם הלייבל הקודם שבו הייתה חתומה, Hidden Beach, והגיעה לפשרה. התוצאה: שני אלבומים חדשים באותו החודש, אחרי ארבע שנים בהן לא הקליטה. Light of the Sun, שיצא בלייבל החדש שלה וורנר, אלבום מאד קצבי בהשוואה לקודמים שלה, נוטה יותר להיפהופ מאשר לניאו סול שאפיין את שלשת Words and Sounds.
From the Vault, Vol1, הלייבל הקודם שלה אסף שירים שהקליטה והחליטה שלא לפרסם בזמנו. לדעתי הוא מצוין, הם מציעים את כל האלבום להאזנה. מה שמקסים במיוחד בעיני הוא שבחלק מההקלטות אפשר לשמוע אותה מדברת עם המפיק שלה, תוך כדי השיר (למשל בשיר Running Away). יש לה היום שני אתרי אינטרנט, אחד לכל לייבל… קצת אבסורד כל העסק, אבל אנחנו מרוויחים שני אלבומים". איזה כיף! [סטרים] - אחת התגובות הנפוצות שאני מקבל לביקורות מוזיקה ב-Ynet מקוראים שלא מסכימים איתי היא תגובה בסגנון "כמה אלבומים *אתה* כתבת שאתה מרשה לעצמך לבקר ככה?!?!?!". עד כמה שאני מגחך מול התגובות האלו, שבעיניי מונעות מרגש בלבד ללא הרבה מחשבה, חייבים לעצור ולתהות על השאלה הלגיטימית: האם צריך לדעת לעשות מוזיקה כדי לבקר אותה? אני טוען שלחלוטין לא. כמובן, לא יזיק להבין את התיאוריה של המוזיקה או להיות בעל ניסיון בנגינה, כתיבה ויצירת מוזיקה. זה מרחיב את הבנתו של המבקר. אבל זה לא מה שנותן לו מנדט לבקר, והיעדר ניסיון ביצירת מוזיקה לא מונע ממנו את המנדט הזה – בדיוק כמו שמבקר מסעדות לא צריך להיות שף, ופרשן פוליטי לא צריך להיות שר בממשלה. כל עוד הדעה מנומקת ומגובה בהבנה של מושא הביקורת, מבחינתי הביקורת לגיטימית (למעשה, גם בלי כל אלה היא לגיטימית). בבלוג הג'אז הבוסטוני תוהים האם מבקר ג'אז חייב להיות גם נגן ג'אז? וב-NPR מרחיב את תשובתו אחד המבקרים. [אנגלית]
- אני שמח מאוד על הדיון הער שהתעורר פה בעקבות הפוסט שלי על אסון פסטיבל ערד, ומפציר בכם להצטרף אליו אם יש לכם סיפור לספר, או דעה לחלוק. זה נושא שלא עסקו בו מספיק, הפצע עדיין פתוח, והעיסוק בו הוא חשוב. [עברית]
- יותם שווימר כותב ב-Ynet על 4 חנויות ספרים משומשים מחוץ לתל אביב. היאח הידד לחנויות יד שנייה! [עברית]
- עברו כבר 4 חודשים מיציאת האלבום, אבל אף פעם לא מאוחר להתלהב ממשהו טוב. בן שלו כותב בתלהבות על "שירי ארץ ישראל" של שלום גד \ העבד. [עברית]
- נפלא: המכתב הרהוט והמנומק שכתב ל-MTV ניק קייב ב-1996, כשסירב להיות מועמד לפרס MTV. באותו הקשר, בון איבר שואל: האם לפרס MTV יש עדיין משמעות? [אנגלית]
- [תודה לעידו] רעיון מוצלח במיוחד לאלבום חתונה, לא מהסוג שמצלמים בטיילת על הים. [פיקסלים]
- "Howl" הוא סרט אנימציה קצר ויפה, פרויקט הגמר של שתי תלמידות בבצלאל. [וימאו]
- סטרים מלא לאלבום הבכורה של Wild Flag, הרכב הבנות שכולל את יוצאות סלייטר-קיני הענקית. רוק און, גירלז. [סטרים]
- אמרי מחסר תרבות מפניק עם סטרים מלא גם ל-Portamento, החדש של The Drums שנשמע קצת יותר מעניין מהראשון שלהם. אין לי עוד מה להגיד על זה, בעצם. [סטרים]
- [תודה לדודי] אנשים עם שליטה אבסולוטית בכלי מסוים תמיד ידהימו אותי, בין אם הכלי הזה הוא גיטרה, מקלדת או אופניים. דני מקסקיל מפגין כמה פעלולים די מרהיבים באיזור תעשייתי נטוש, אבל מה שמרהיב באמת בקליפ הזה הוא הצילום הנפלא, הצבעים, והמוזיקה המצוינת של בן האוורד. העם. דורש. גרסה גם ב-HD. [טיוב]
- בנדקאמפ הנפלאים לא מאפשרים עדיין ליצור עמוד ללייבל (הם מבטיחים שזה בעבודה, ובינתיים יש כמה דרכים לא רעות ליצור משהו קרוב מאוד לזה). בינתיים, לייבלים שמקפידים לתייג כראוי את כל הריליסים שלהם, יכולים ליצור עמוד שמרכז את הכל במקום אחר. מונוקרייב, חברת הבוקינג והניהול הישראלית, אספה בעמוד נוח אחד את כל האלבומים שיצאו לאמניה ולא מדובר באלבומים של מה בכך: יהוא ירון, הקולקטיב על נגזרותיו, שני\אחרון\אוקטובר, כל החתיכים אצלי, ושממל. נפלא! רק לחצו פליי באלבום לבחירתכם, הכיף כבר בפנים. [בנדקאמפ]
- [תודה לנמרוד] כולם אומרים שסטרימינג יציל את תעשיית המוזיקה, "ענן" וכל זה. להקה עצמאית אחת בשם Uniform motion הוציאה אלבום חדש והחליטה לשתף אותנו בכסף שהם יקבלו על כל השמעה והורדה של שירי האלבום בשירותי המוזיקה השונים כמו Spotify, Deezer, iTunes, eMusic, וגם מכירות של ויניל ודיסקים (הם מוכרים מוצרים פיזיים רק דרך בנדקאמפ ובהופעות, כי אין להם לייבל ולכן אין להם מפיץ). הצצה ברשימה שמגלה כמה כסף בדיוק מקבלת להקה מסטרימינג היא עניין קצת מדכא לאמנים קטנים. [אנגלית]
- אני שומע די הרבה לאחרונה את Mirror traffic, האלבום החדש והיפה במיוחד של סטיבן מלקמוס והג'יקס, שאם אתם עדיין לא יודעים מי הפיק אותו כנראה שבאמת לא קראתם היום את העונג בכלל. אחרי שני-שליש אלבום, בשיר מספר 10 מתוך 15, מגיע פתאום שיר יוצא דופן. הוא מעט ארוך יותר ומעט איטי יותר משאר השירים באלבום, וכמעט ראוי להיקרא "הבלדה" (אם כי יש לו מתחרים חזקים לתואר הזה). משהו מופלא קורה בשיר הזה, "Share the red", משהו שאני לא לגמרי יודע להסביר. אני קורא לזה איכות מצטברת. אף חלק שלו לא גורם לראשי להסתחרר בפני עצמו, אף על פי שכולם יפים בלחנם ובהגשתם ובסאונד שלהם. משהו בהצטברות של חלקי הלחן השונים, איך שהם עובדים ביחד, יוצרים ציפיה בלתי מודעת בין אוזני המאזין, כבש אותי, וגרם לי לחזור לשיר הזה כמה פעמים ברצף – סימן מוקדם ידוע של התמכרות. תמיד תהיתי איך מחליט מוזיקאי להרכיב את השיר. האם מכאן להמשיך לפזמון? לבית נוסף? לקטע מעבר מסוים? סולו גיטרה, אולי סי-פארט, אולי עוד ברידג' ואז פזמון, או ברידג'-הטעייה ומשם לחתוך פתאום לקטע בלתי צפוי? מבחינתי כל הדברים האלה הם קסם. החלטות שקשה להסביר וקשה להבין. הרגע באיזור 3:00, למשל, הוא רגע של קסם רב, שלא היה משפיע עליי ככה אלמלא כל מה שבא לפניו ואחריו. מעניין איך ייראה השיר הזה אם יציירו ייצוג גרפי שלו לאורך ציר הזמן, משתנה מחלק לחלק. ייראה איך שייראה, אני יודע שבאוזניים שלי הוא נשמע כמו קסם. [מפ3]
זה היה השיר שהכיר לי את Grandaddy, זה היה השיר שהכיר לי את The sophtware slump, אלבום מופת של שנת המילניום, אלבום מופת שממשיך כמעט בקו ישר (או מקביל) את OK Computer, אלבום שפותח בשיר של 9 דקות, ממשיך בשברי סיפור קונספט על רובוט אנושי עגמומי (גלגול דומה של מרווין, הפרנואיד אנדרויד?), ומסתיים בכיוון המבט מעלה אל השמיים זרועי הכוכבים, מלאי העתיד והעבר. החודש יוצאת גרסת דלוקס של אלבום המופת הזה, שלא נראה כאילו היא מוסיפה הרבה. למעשה, כל המוסיף גורע במקרה הזה. האלבום המקורי אמנם בן עשר אבל מרתק, מרגש, אורגני-היברידי-טכנולוגי כמו ביום שיצא. יצאתי איתו לכמה נסיעות בימים האחרונים והוא פוגע עדיין עמוק בלב, עמוק בבטן, עמוק בראש. בכל פעם שאני מתחיל לכתוב עליו אני יודע שאם לא יפסיקו אותי, אכתוב 40 עמודים כי יש כל כך הרבה מה לומר על האלבום הזה, אלבום פשוט ונוח לעיכול על פני השטח, אבל מתחת לפני השטח זה אלבום עמוק ורחב ששולח זרועות מחשבתיות ומוזיקליות לעברים רבים. הוא מדבר על אנשים מול טכנולוגיה, על חברה אנושית מול מערכת, על צמחים וטבע אורגניים מול עולם שהולך ונהיה יותר טכנולוגי, חשמלי וממוחשב מדי יום. הוא מדבר, כמובן, עלינו. על המרחק והקרבה בין האדם ובין הטבע, על הטכנולוגיה שאולי מרחיקה ואולי גם מקרבת אותנו לעצמנו. "Hewlett's daughter" תמיד היה קצת לא במקום באלבום, ומלבד כמה רפרנסים פוסט-אפוקליפטיים הוא לא נוגע באף אחד מהנושאים הגדולים שמופיעים בכל השירים. אבל הוא פתח לי את השער, והוא עדיין שיר גדול (עם קליפ נהדר – התופים מכוסי הדשא הקסימו אותי לחלוטין אז וגם היום). [מפ3]
המראקאס, פרי פארל, ופרצוף אורגזמת-הגיטרה של נבארו [תצלום מכאן, ברישיון הזה]
"תעשי לי את הרפי גינת, בבקשה"
התמונה הזו נפלאה בעיניי מכל כך הרבה סיבות. בק וסטיבן מלקמוס
"ילדה, גם אבא שלך עובד בתקשורת? לא? אז את כן צריכה לסיים תיכון, אחרת אין לך סיכוי"
אני לא מצליח לחשוב על דבר טוב יותר לעשות עם שלט שכתוב עליו Roof
עוד תמונה של מלקמוס? יש גבול, גיאחה
שבת שבוגי, ו – האם אני באמת צריך לומר לכם את זה? – צאו לרחובות!!!
לגבי אייטם # 30: ידעתי. פשוט ידעתי שפורטיסהד שמעו והושפעו מהסילבר אפלס, אחד הפלאים המוזיקליים הכי אדירים של הסיקסטיז. באלבום הנפלא של פורטיסהד Third יש קטע בשם We Carry On שנשמע כמעט גנוב מהסילבר אפלס. כבוד ועוצמה.
20. חשבתי בעצמי לעשות משהו דומה אבל יותר בקטע של "האלבומים שפספסתם", אבל זה יוצא בערך אלבומי השנה שלי, אז תחכו קצת לחנוכה ויהיה קול לגמרי
1. אוסף אוהלים אדירים, פאתטי. נו באמת. גם משחק המילים הזה.
2. לגבי ביקורת מוזיקה – אם ה"מבקר" בא מעמדת אוהב -לא אוהב , הרי שלא צריכים נימוקים ניתוחים והסברים.
אכן, אין לבוא למבקר בטענות של "מי אתה אם לא הלחנת בעצמך".
לא באים לסועד אם יטען שארוחה טעימה לו , או שלא.
יש הרבה מקרים ששקוף על ה"מבקר המלומד" שהוא לא ממש מבין. זה קורה, בכל מיני ניסיונות כתיבה על בסיס ידע, וכו'. את המצבים האלה קל מאוד לזהות.
רוב המבקרים , מתחילים ביקורת מתוך הצד האישי, אחרי זה, מנסים לגלוש לאובייקטיבי, ואחרי זה למנומק והמנותח, עוד באותה ביקורת ופה רוב הביקורת נופלות.
אישית, ושהמבקרים לא יעלבו בבקשה , אני חושב שביקורת עם שכר, ופירסום פומבי שלה, היא "מקצוע" מאמלל, ובהרבה מקרים , המבקר מתחרט, או רוצה לשנות את מה שכתב.
מה גם, שביקורת, היא תלויית גיל במובהק.
פעם, מתוך ה בלה בלה בלה של המבקר, לפחות היה מוצף שם של יצירה/יוצר, וזה כשלעצמו היה מספיק.
היום יש אינטרנט, ולא צריכים כלום.
הכל פרוש, רק תבחר, ותעשה ביקורת לעצמך.
הקהל באינטרפול באמת היה מזעזע ברובו, אנשים לא אפשרו להתקרב לבמה, שלחו דחיפות ומרפקים מכוונים, הייתי תקוע ליד שיכור אידיוט שהתעקש לצרוח ולדחוף כל מי שמסביבו, אנשים עישנו בכמויות וכשההופעה החלה אנשים התלוננו שאנחנו קופצים ושרים בקול רם. אולי יש קשר לכך שלא נתנו לנו להתקדם למקום שבו נהוג לעשות את זה…
אבל המופע עצמו היה תענוג, במיוחד אחרי סשן דחיפות עצבני שאפשר לנו לשנות מיקום ולהתקרב מאוד לבמה.
שמחתי לקרוא תגובה של סתם מישהי ב'הארץ': "אהבתי את הילד שרקד לצדי, בערך בן 16, ידע את כל המלים של כל השירים, לא הפסיק לקפוץ ולשמוח. לפני שההופעה התחילה הוא והחברים לו עשו ניים-דרופינג מרשים לכל להקות האינדי בתבל. שמחתי לראות שיש ללהקה הזו מעריצים שרופים כמוהו.". אני בן 20 ובכל זאת נדמה לי שהיא התכוונה אלי…
ההופעה של בלונד רדהד היתה טובה מאד, לדעתי. הם לא ממש להקה של הופעות חיות, וזה בא לידי ביטוי בחוסר תקשורת עם הקהל, בעובדה שהעיבודים היו זהים לעיבודים בתקליט (כולל פלייבק חלקי שליווה אותם), בהדרן חלש ואולי גם בזה שהם אפילו לא טרחו להציב איזה דוכן מרצ'נדייס בסוף ההופעה. אבל זה זניח. אני מעדיף ביצועים זהים למקור על כל מיני פרשנויות מתחכמות, והם בהחלט נתנו מעצמם על הבמה.
צריך גם לתת מילה טובה לבארבי ולקהל. הסאונד היה מצוין ובווליום נכון, האוויר היה נקי והקהל סימפטי ותומך. הדבר היחיד שקצת עיצבן היה עשרות הסמאטפונים שהיו מונפים באוויר בכל רגע, בניסיון לצלם את ההופעה. מיותר לגמרי. רוצים להיזכר איך היה? כנסו ליו-טיוב. נראה לי טיפשי להתעסק עם הטלפון כל ההופעה.
בשורה התחתונה, היתה אחלה הופעה. לא חוויה מטלטלת, אבל בהחלט שווה את הכסף והמאמץ להגיע מהצפון.
בונד (תגובה 5) – מסכים איתך שתופעת הפלאפונים ומצלמות המונפות בזמן ההופעה מפריעה, אבל… מאיפה אתה חושב שזה מגיע אחר-כך ל-יו-טיוב? 🙂
לגבי יאיר לפיד > גם עליי הוא נמאס ואני קורא אותו מאז שהוא היה בכיל 25 בערך ואני בן 20. במעריב היה לו טור אישי שהזכיר יותר מכל מה שכותבים כיום בבלוגים אישיים. האשמה העיקרית שלו היא בזה שהוא מצליח, ואני לא בטוח שאתר הקומיקס עליו לא משרת אותו בסופו של דבר. דרך-אגב, גם בקומיקסים יש הרבה סתירות, של הכותב אני מתכוון.
לגבי התוכנית TED> שמתי לב שיותר ויותר תוכניות טלוויזיה שואבות את התכנים שלהם מהאינטרנט. ויותר ויותר אנשים מבלים יותר באינטרנט ומאשר בטלוויזיה.
לגבי אינטרפול > גם לי יש דעה וקליפים מההופעה:-)
http://premiumradio.blogspot.com/2011/08/blog-post_31.html
לגבי #21 ו"כפרה על ראשם ה…", תודה. אני חשה שאני יכולה למות בשקט, השארתי אחרי מורשת.
צודקת שרין לוי שכתבה ביקורת על בלונד רדהד . לטעמי הופעה מצוינת, הופתעתי לטובה מהסולנית, ההתנהלות שלה על הבמה מהפנטת. התנועה, השירה , הסקסיות, הריחוק המסוים. המוסיקה ההגשה בקטעים מסוימים היתה הרגשה של חשמל באויר. היה מעל למצופה !!! ביניגוד להופעה של אינטרפול לטעמי שהיתה טובה אבל לא מעולה. הכל היה ויפה חוץ מריגוש והתעלות .
בקשר לאינטרפול – מישהו העלה בפרומים שלהם את ההקלטה של ההופעה מ88FM, הנה הלינק: http://www.sendspace.com/file/jwyivp , והייתה אחלה הופעה.
עונג משובח במיוחד השבוע. כיף
אני מוכרח להוסיף משהו על צלמי-הפלאפונים. זה נורא. באמת. אבל ממש.
בתור צלם סטילס חובב, הדבר הכי גרוע שאני עושה הוא להרים מצלמה (אמיתית) לגובה הפרצוף שלי, ללחוץ ולהוריד. אני לא מפריע לאף אחד בדרך, ולא חורג מהמימדיים האנושיים שהטבע חנן אותי בהם (תודה לאל, אני מספיק גבוה).
אבל צלמי החתונות החובבים שביננו מוציאים אותי מדעתי.
זה מתחיל בזה שאף אחד לא חושב אפילו לצלם בשדה הראיה שלו – אלא, כמובן, טורח להניף את הגאדג'ט הפרטי שלו חצי מטר מעל לגובה הראש, ובכך להסתיר ולסנוור את כל מי שמאחוריו (אבל זה כנראה בסדר, כי הצלם המוכשר הרי צופה קדימה ולא אחורה, ומה שאני לא רואה לא יכול לפגוע בי).
נמשיך בזה שהדבר החם הוא כמובן וידאו, ואז יד-האלוהים נותרת מונפת למשך דקות ארוכות. כל השיר? בוודאי. כל ההופעה? למה לא, תעמיס!
והיופי האמיתי הוא שהתוצאה הסופית היא, ברובה המוחלט, מ-ז-ע-ז-ע-ת, ועל כך יכולים להעיד מיליון עמודי יוטיוב.
אם זה היה תלוי בי הייתי אוסר על מצלמות חובבים ופלאפונים בהופעות, לפני שהייתי נטפל דווקא למי שמגיע עם מצלמה אמיתית ("מקצועית" עאלק, בעגת המאבטחים). במחשבה שנייה, אולי לא הייתי אוסר כלום על אף אחד, אבל כן הייתי מבקש מכולנו לחשוב טיפה לפני שהיתי פוצח במשימת תיעוד בעורף האויב. תהיו בני אדם – צלמו מעט ואל תסתירו!
1. כל הכבוד על אוסף האוהלים, גם על היוזמה וגם התוכן!
2. בעניין ההופעות הבינלאומיות: ראיתי בשבוע שעבר את הזומביס עם רוד ארג'נט וקולין בלנסטון ועד היום אני לא מצליח למחוק את החיוך… אז נם אם הם התפרקו ב 1967 וחזרו להקליט ולהופיע רק בשנים האחרונות (שזה אומר שיש להם קילומטראג' גבוה), הרבה צעירים יכולים ללמוד מה"חטיארים" האלה, ויש להם ממש מה להציע מעבר לשני השירים שכולם מכירים (ואולי בכלל מהקאוורים)…
היו אולי 200 צופים ברדינג 3, הסאונד היה סביר, ואיש לא עישן לי בפנים וחירב את ההנאה.
הלוואי שיהיו עוד מה"ישנים" האלה!!
נדב צודק לגמרי. צלמי הסלולר הם מפגע הופעתי-סבביתי אמיתי. מי בכלל רוצה לצלם את כל ההופעה במקום להנות מהמוזיקה, ולטלטל את כל הגוף כשהגיטרות סודקות לך את המוח?
וגם: דה סופטוור סלאמפ של גרנדדי הוא האלבום הכי טוב בעולם בערך. שמישהו יביא את ג'יסון ליטל לארץ!
Danny macskill has a few earlier amazing videos also with great photography and brilliant soundtrack:
original one:
http://www.youtube.com/watch?v=Z19zFlPah-o
way back home:
בקשר לג'יינז אדיקשיין והסאונד יש כאן 2 נושאים:
ההופעה היתה הופעה מעןלה, מעבר לפרפורי הלב הפרטיים שמכיר כל אחד שגר בפרובינציה (להלן: ישראל) כשפתאום נופל המסך השחור ואגדת רוק עומדת לו מול העיניים. מעבר לזה, הם פשוט נתנו הכל והיה כ"כ אדיר שהסאונד בכלל לא מעניין.(מודה ומתוודה שזה בכלל לא הפריע לי בהופעה כנראה כי הייתי מאוד קרובה לבמה)
אבל… אחרי שנגמרת ההופעה, נושא הסאונד הופך להיות הנושא הכי מעניין! כי מדובר בזלזול בקהל. פשוט זלזול (לא של הלהקה, של המארגנים). אם יודעים שביתן 1 הוא תיבת תהודה בלתי אפשרית ושהסאונדמן צריך להיות גם סאונדמן וגם סופרמן ביחד כדי להוציא שם משהו סביר, אז למה לעזאזל? אני מבינה שאין מקום אחר שיכול לאכלס כמות כזו של אנשים (מישהו יודע למה הפסיקו לערוך הופעות בפארק הירקון???) אבל חייב להמצא לזה איזה פתרון ולו ברמת הטיפול האקוסטי בבניין.
והערה קטנה לגבי תופעת מחזיקי המצלמות: אני חצויה… מצד אחד אני בכלל מתבאסת בשבילם כי איך אפשר בכלל להנות בהופעה כשאתה עסוק בלצלם והכי מצחיקים אלו שמצלמים וידאו באייפון ממרחק של ק"מ (אפשר לראות כמה דוגמאות ביוטיוב מההופעה של ג'יינז) בשביל זה אתם מוותרים על ההנאה? לא חבל?. מצד שני, הרגע ראיתי ביוטיוב סרטון שצילמה מישהי בהופעה עם מצלמה טובה וממש מקרוב ובעיניי זה אושר צרוף (אני רק שמחה שלא עמדתי מאחוריה…)
בקשר למכתב של ניק קייב: בהחלט מעשה לא שיגרתי ומנוסח באמת בצורה שאין בה מן ההתרסה.
אבל,
לא יכולתי להתנער מהמחשבה שיש בפרישה יותר עניין של אגו מאשר מוזה כמו שהוא מנסח במכתב. התחרותיות הוא תכונה פרימטית אצל כל גבר וכן, בתחרות כמו בתחרות אפשר גם להפסיד – אין להניח שהמפסיד הוא פחות טוב אם אפשר להשתמש במושג הזה באמנות אבל בלי קשר האגו תמיד ייפגע.
מצד שני, ובאופן פרדוקסאלי כמעה, יש צורך בהמון ענווה (ואני חושב שניק קייב הוא אדם ענו מההכרות הדלה שלי עמו) כדי לקבל מחמאה. מה שטוב לאווז טוב גם לברווז או במילים אחרות אם בוב דילן ואלברט איינשטיין עלו על הפודיום כדי "להודות על כל אלו שהביאנו עד הלום", גם ניק קייב יכול.
אם הוא לא רואה לחשוף את המוזה שלו לתחרותיות – שחק את המשחק לפי החוקים, תסתכן בכאב שבהפסד או במבוכה/גאווה שבניצחון בלי לקחת ללב לא את הלה ולא את הלה.
המוזה לא צריכה להסתכל לימין ולא לשמאל (רוצה לומר: תחרותיות), לא קדימה ולא אחורה (ביחס ליצירתך שלך משנים עברו/יבואו) רק פנימה. וניק קייב שתיאר כה יפה את המוזה שלו כישות נפרדת ממנו, לא צריך ליטול על עצמו את החובה לדבר בשמה.
הייתי בשבועיים האחרונים 3 פעמים במרתף העינויים שנקרא גני התערוכה:במארק רונסון,באינטרפול ובגיינז אדיקשיין. כמה הערות שחלקם כבר צוינו וחלקם לא:
1. בי נשבעתי שגם אם ארקייד פייר,הנשיונל והסטרוקס יופיעו באותו ערב בגני התערוכה-אני לשם לא מגיע. הזכרונות שיש לי מהביתן הזה הן בעיקר זוועות. החל מנפילת הסאונד באמגיאמטי ועד לפיאסקו הנוראי ביום חמישי האחרון.
2. הדבר הטוב היחיד שאני יכול לציין ביום חמישי האחרון היה הקהל,שבאופן טבעי היה מבוגר יותר מהקהל באינטרפול וכמעט ולא דחף או הניף את הפלאפונים לצלם כל שניה.העישון לעומת זאת-היה אפילו יותר גרוע.
3. לא מובן לי איך כמעט ולא נכתב שום דבר על הביזיון ביום חמישי עם חברת גרופון. אנוכי ועוד 4000 איש (אם אני לא טועה) הזמנו מבעוד מועד כרטיסים מוזלים דרך החברה.הגעתי למעלה מחצי שעה לפני המופע של בלונדרדהד ועמדתי קרוב לשעה וחצי בתור! מיותר לומר שהספקתי לשמוע רק שתי שירים של הלהקה שאליה מראש הכי חיכיתי.איך לא חשבו מראש לארגן יותר קופאיות או שיטת עבודה טובה יותר? כל מי שנפגע גם הוא מאותו ערב אשמח אם הוא יגיב כאן וגם בדף הפייסבוק של גרופון. מעולם לא חשבתי שאאלץ להתעסק עם זה, אבל נמאס כבר מהזלזול של חברות ישראליות בלקוחות שלהם-הייתי רוצה מאד להגיש תביעה ייצוגית. כל מי שמבין בזה קצת יותר ממני (אפילו סטודנט שנה א למשפטים) אשמח לשמוע ממכם.
37. ארבע חנויות ספרים משומשים מחוץ לת"א? נו באמת. עד כמה שאני לרוב מנסה להמנע מהקטע של 'אוף עם התלאביבים האלה שחושבים שהם מרכז העולם'… אוף עם התלאביבים האלה, נו. בירושלים אני יכולה לחשוב על שבע חנויות ספרים משומשים ברדיוס של 250 מ' במרכז העיר. רגע, לא, שמונה. אולי אפילו תשע. וזה רק בשליפה מיידית, ורק במרכז העיר; אם מתרחקים קצת אני יכולה לחשוב על עוד ארבע, שוב בשליפה. וברובן המוחלט הן נפלאות. אה, וזה כמובן רק בירושלים, כי זו העיר שאני אישית מכירה; אני בטוחה שהמצב מקביל גם בערים אחרות. אז אם כבר יוצאים מת"א, לא עדיף לעשות סיבוב נורמלי, במקום לציין רק ארבע חנויות? לא עדיף להראות את המגוון ה*אמיתי*?
רועי – מתארגנת תביעה יצוגית בנושא העישון לפחות. אתה מוזמן לפנות אלי musabackup@gmail.com
זה חדש לי, ידעתי על ה"פונינט", אבל על ה"רפי גינת" ?
BIG LIKE.