מה קרה בערד ב-18 ביולי 1995?
אני עדיין לא יודע מה קרה באסון פסטיבל ערד ב-1995.
אני יודע מה קרה באתר הפסטיבל עצמו, הגדרות שקרסו, האנשים שנמחצו למוות, הפאניקה. אבל אני עדיין לא יודע מה האסון הזה עשה לעיר שהפסטיבל היה הפריחה התדמיתית הגדולה שלה, והאסון הפך לנקודת השבר שלה.
בחודשיים האחרונים אני עובד על ערב הרצאות שעוסק בערד. ביקרתי שם, פגשתי אנשים נהדרים, דיברתי בטלפון עם עשרות ערדניקים, קראתי אלפי מילים, ולבסוף ערכתי וצמצמתי ל-9 אנשים, שיעלו ביום רביעי הזה על הבמה בתל אביב [הכניסה חופשית] וידברו על ערד מכל מיני זוויות. אף אחד מעשרות תושבי, ילידי ויוצאי ערד שדיברתי איתם לא הסכים לדבר על פסטיבל ערד.
אני חייב רגע לסטות מהנושא, לתת קצת מידע ואז לחזור לעניין אסון פסטיבל ערד.
9:9 ערד בתל אביב הוא אירוע שאני מפיק ועורך והכניסה אליו חופשית לגמרי. הוא יקרה ברביעי הזה ב-20:00 בערב בשדרות רוטשילד 42 בתל אביב, באולם המצוין של בית הבנק הבינלאומי, שגם נותן את חסותו לאירוע דרך פרויקט "תרבות וקהילה" שלו (במסגרתו גם הוקרן הסרט על אינדינגב לפני כמה שבועות, ואירועים נוספים רבים צפויים להגיע). אשמח מאוד מאוד אם תבואו, ולא כי אני מקבל כסף על כרטיסים (הכניסה, כאמור, 100% חינם) אלא כבחור שגדל בגליל כל חייו וגר כעת בגוש דן ומסתובב המון בתל אביב, אני מרגיש צורך עז להזכיר כל הזמן לתושבי תל אביב שיש עוד ערים בארץ ושיש בהן חיים, יצירה, אנשים מרתקים, ארגונים ויוזמות מעניינים, אתגרים, בעיות ופתרונות, ודרך חשיבה שונה. להתעלם ממה שקורה סביבך זה להפסיד אנשים, רעיונות, מקומות. להכיר ולהתעניין במה שמרוחק ממך זו הדרך להיות עשיר יותר – מחשבתית.
באירוע שיתקיים השבוע נדבר על האדריכלות יוצאת הדופן וחד הפעמית של ערד, נדבר על המדבר שסביבה והקשר שלו עם העיר, על הבעיות החברתיות ששינו אותה מאז שקמה כעיר מתוכננת למעין אליטה, ועד שהפכה לעיר עם 40% עולים חדשים ובעיות חברתיות ותדמיתיות קשות, חלקן בעקבות אותו אסון שאף אחד לא מוכן לדבר עליו. הסופר גבי ניצן (באדולינה, פרא) יספר על כתיבה מול המדבר. הבמאי דורון צברי (מחוברות, המדריך למהפכה) שגדל בערד יספר על הגאווה העירונית ושבירתה. נשמע על תכניות להחזרת צעירים לעיר מולדתם, על אמנות ואמנות רחוב בעיר ועוד.
אבל לא נדבר על אסון פסטיבל ערד.
דיברתי עם בכירים בעירייה, עם זמרים שהופיעו בפסטיבל וראו את השערים קורסים לנגד עיניהם, עם ילידי ערד שזוכרים את הערב ההוא והחודשים שאחריו כצלקת עמוקה של תדמית עצמית ועירונית שמתפוררת לנגד עיניהם. שמעתי מכולם על מתקפה תקשורתית צמאה לדם שתלתה בעיר ובתושביה את האשמה. על תחושת אשם עמוקה. על בלבול. על תסכול. על בושה.
דיברתי עם תושבים ותיקים שגרים בערד מיום היווסדה בתחילת שנות השישים, שעברו את כל התהפוכות של העיר, את ההתפתחות והנסיקה והקשיים. הם מבינים את עומק השבר שהותיר אסון פסטיבל ערד בעיר, הם זוכרים הכל היטב, אבל מסרבים לדבר עליו. לא בפומבי. לא מול קהל. אולי רק איתי, בכמה מילים, שלא לציטוט.
אני מתעסק במוזיקה. ובחודשים האחרונים אני מתעסק בזהות וזיכרון והיסטוריה של ערים, בעבודה על סדרת 9:9 (העיר הקודמת בסדרת ההרצאות הייתה עכו, ואחרי הערב על ערד ברביעי הזה, אתחיל לחפור בעומקיה של צפת בדרך לערב נוסף). אבל אני לא סוציולוג, אני לא חוקר ערים, אני לא היסטוריון. אני מכיר היטב את הסיפור של אסון פסטיבל ערד. אחי הגדול היה שם, והעיתונים נשטפו בהסברים וניתוחים בשבועות שאחריו. אני מכיר ויודע לנתח את ההשפעה שהייתה לאסון הזה על הרוק הישראלי בשנת השבר שלו (ב-1995 קיבלנו תוך 4 חודשים את אסון ערד, רצח רבין וכינונה של גלגלצ כתחנת מוזיקה לגילאי 15-35). אני יודע מי נענש בבית המשפט. אני יודע מה קרה בשנים שלאחר מכן לפסטיבל עצמו. אבל לא לעיר ערד. לא לעיר שבמשך שנים, פעם בשנה, פתחה את דלתותיה ולבה לאלפי בני נוער מכל הארץ, סבלה בהבנה את הרעש, הלכלוך (כולל סיפורים על אנשים שמחרבנים בחצרות פרטיות), הבלגן. תושבי ערד התנדבו, אירחו, עזרו, כיוונו, התגאו. ובבת אחת, כל זה התנפץ להם בפרצוף.
ב-9:9 ערד בתל אביב לא נדבר על אסון פסטיבל ערד. אף אחד לא הסכים לגעת בו. אתם מוזמנים להגיע ולשמוע על כל שאר הדברים שהופכים בעיניי את ערד לעיר מרתקת וייחודית בארץ, שהם לא מעטים ובהחלט לא פחותי חשיבות מאותו אסון.
את הדיון על אסון פסטיבל ערד אשמח לנהל כאן. האם הייתם במופע של משינה? האם באתם לפסטיבל ערד לפני או אחרי האסון? בני כמה הייתם? האם אתם זוכרים את הזעזוע בשידורי הטלוויזיה, בעיתונים? האם אתם מגיעים מערד, וזוכרים את התחושה שהשאיר המקרה האיום והנורא הזה? האם משהו השתנה מאז במופעים המוניים בארץ?
הייתי בפסטיבל ערד באותה שנה בלבד, רק באותו ערב. לא בהופעה של משינה אלא בהופעה של טל פרידמן ושותפו דאז.. משה פרסטר (ברח לי השם, אוף. מזל שיש גוגל). אחותי הקטנה היתה בהופעה של משינה באותו ערב. (וגם בעצרת כשרבין נרצח). אחר כך חזרתי באוטובוס לבאר שבע. לא שמעתי על האסון באותו הלילה, רק למחרת. אני זוכרת את הזעזוע והאימה. חבר טוב של בן דודי שהיה איתי בערד נהרג באסון.
אני רוצה להאמין שרמת האבטחה השתנתה מאז. בהופעות הגדולות באצטדיון רמת גן קשה לדמיין את זה קורה. הפסימית שבי חושבת שזה רק עניין של מזל שלא קרה אסון דומה שוב מאז וכולי תקווה שהמזל יימשך עד לקץ הימים.
הייתי בת 13 כשנסעתי לפסטיבל ערד עם חברים ואמא של אחד מהם. הגענו מנהריה והיינו נרגשים נורא. בתחילת היינו בהופעה ״ צפדינה מארחת״ של טל פרידמן ומשה פרסטר, מאוחר יותר המשכנו להופעה של משינה. היינו בפנים כשטיפקס היו על הבמה וכולם צעקו להם בוז, באיזשהו שלב הבנו שיש באלגן, דוחק וכניראה שההופעה מבוטלת. כשהגענו לבית בו ישנו אמא של חבר הפנתה אותנו לטלפון להתקשר להורים להודיע שהכל בסדר. היום שאחרי היה מעורבב בעצב ותחושות מוזרות. עדיין היו דוכנים ואנשים עשו צמות, אבל פחות חיוכים והמון מבטים מתנצלים…
כל שנות התיכון שלי חלמתי לנסוע לפסטיבל ערד, אבל ההורים שלי אסרו עלי – זה פסטיבל מלא פריצות ואלכוהול, פריקת עול וכו' (כן, בית דתי). בגיל 18 הרגשתי סוף סוף חופשיה מספיק כדי לנסוע לשם, אך לא מספיק כדי לספר להורים. אמרתי להם שאני נוסעת לחברה, ויחד עלינו על אוטובוס לערד. כוונתנו היתה להשיג כרטיסים להופעה של משינה, כמובן. כשהגענו לאזור המופע היה ברור שמשהו לא בסדר, אבל לקח כמה שעות עד שגילינו מה באמת קרה. פגשנו ידיד שמכר לנו זוג כרטיסים בהנחה כי הוא החליט שההופעה כנראה לא תתרחש. אני זוכרת אותנו, מסתובבות ליד הכניסה, בחושך, בלילה, יושבות במגרש מדברי ריק ומחכות… לא ברור למה. אחרי שהבנו שלא רק שלא תהיה הופעה, אלא שקורה פה משהו לא מתוכנן, ארוע בלתי צפוי, התחלנו לחקור עוברים ושבים – מה קורה? לא ידעו בדיוק, אמבולנסים הגיעו, וניידות משטרה, וחשבנו שאולי היה פיגוע. חברתי מצאה טלפון ציבורי, שמאחוריו כבר השתרך תור של ילדים שהתקשרו להוריהם להרגיע אותם. היא התקשרה להוריה, ואני לא. מהם למדנו על האסון. בשתיים בלילה מצאנו טרמפ למרכז.
כמה חודשים אחר כך החלפנו את כרטיסי ערד שלנו בכרטיסים לפארק הירקון (בתוספת תשלום, כמובן) והיינו בהופעה האחרונה של משינה. בסוף ההופעה הלכתי ברגל לרמת-גן, וחציתי את גשר המכביה. היו כל כך הרבה אנשים שהלכו לאותו כיוון, והם דחפו ונצמדו והרגשתי שהנה, עוד רגע ההמון שמסביבי יסגור עלי ויחנוק אותי, בדיוק כמו שקרה בערד. אבל אחרי הגשר ההמון התפזר והגעתי הביתה בשלום.
ההורים שלי עד היום לא יודעים שהייתי שם, בפסטיבל ערד, ב1995.
זו הייתה הנסיעה הראשונה שלי לפסטיבל מוסיקה כלשהו. הייתי בת 13 ולכן הוריי הסכימו רק בתנאי שאבא שלי יסע איתנו וכך נסענו- 2 אחיות+ חברה של כל אחת מהן+ 1 אבא.
עוד לפני האסון היה שם משהו באויר שגרם לי להתאהב מיד בקונספט פסטיבלי מוסיקה. היה שם רגע אחד שזכור לי היטב עד היום- אוהל ארוך ומתחתיו דוכני ביגוד ותכשיטים וברקע בוקעת מוסיקה מתוך רמקולים ענקיים.
ואז התחלף שיר ומהרמקול נשמע: "עכשיו אני.." ובבת אחת כמעט כל מי שהיה באיזור עונה בצעקה: "..כי ההוא הלך." ואז הבנתי שכן אפשר למצוא הרבה בני גילי עם טעם מוסיקלי כמו שלי ולא כמו הערסים מהביה"ס.
אל הההופעה של משינה, שלשמה הגענו, אחרנו בסופו של דבר, הכל בגלל או בזכות קליעת הצמות שהתארכה אצל האחות והחבר, אך הן היו חייבות כמעט כמו כל בת אחרת בפסטיבל. וכשהגענו לשם כבר הבנו שקרה משהו רע.
אז בהופעה עצמה לא יצא לי להיות, אבל כן יצא לי להרגיש ולכן כל ההקדמה הזו, מהי רוח נעורים אמיתית ובדיעבד מה קורה כשמבוגרים תאבי בצע מנצלים את תמימות הנעורים הזו.
מאז, המשכתי לפסטיבלי מוסיקה רבים ומפסטיבל ערד 95' נשארו לי טישרט שהפכה במהרה לפיג'מה האהובה עלי בזכות הערך שלה וידיעה שהייתי שם באירוע הזה שהפך למיתולוגי ויהיה לי עוד משהו קטן לספר לנכדים.
פסטיבל ערד 95 היה השלישי שלי. בכל שנותי בתיכון הלכתי לפסטיבל כל שנה (תושב תל אביב). גם הייתי ב-2 הופעות של משינה שם, אחת של מפלצות התהילה, והשנייה המדוברת.
אני זוכר היום מעט מאוד מההופעה, רק את הקור הלילי העז, בנדנה שעברה מהראש לכסות את הפנים בגלל הרוח המקפיאה.
הקריסה היתה רחוקה ממני. בגלל ההופעה של טיפקס, שאף אחד מחברי לא ממש אהב, תפסנו פינה שקטה יחסית, רחוק מהבמה ורחוק מהשערים.
כשהתחילה ההמולה, לא זזנו מהמקום. ההרגשה הראשונית היתה שיש בלאגן, אבל לא משהו רציני. רק אחרי שעה ארוכה הבנו שהיה משהו רציני, שיש נפגעים (אף אחד לא דיבר על הרוגים במקום) ושלא תהיה שום הופעה. היינו בין האחרונים לצאת את המתחם (שוטרים הגיעו לפנות אותנו ואת אחרוני הנשארים בשטח הסגור).
הזעזוע שהיה אחר כך לא דיבר אלי, שבוע אחרי הפסטיבל כבר גוייסתי לצנחים, וכל ההמולה נראתה לי כמו התגשמות הפחדים הגדולים ביותר של המבוגרים: הנה שלחנו את הילדים לפסטיבל מוזיקה מפוקפק, לא היינו איתם, ותראו מה קרה. כאשר בסך הכל פסטיבלי ערד, לפחות ב-3 השנים שאני הייתי, היו מאוד נעימים, מאוד חיוביים. שינה תחת אוהלים ענקים, שירים בזריחה, הרבה שיטוטים ליליים, אהבות, גיטרות ומצב רוח טוב.
התאונה לא הייתה אלא ארוע מצער. ובתור אחד שחי בתל אביב באותם שנים, בימים שבהם לעלות על קו 5 היה אחד הדברים הכי מסוכנים שאפשר לעשות במדינה, באמת שלא הבנתי על מה כל הזעזוע.
יכול להיות שבימי הפיגועים הגדולים, אנשים בחרו להזדעזע דווקא מהמאורעות שנראה שיש לנו עליהם שליטה.
מאז לא הייתי בשום פסטיבל מוזיקה בארץ וגם לא ביקרתי מעולם בערד, לא חושב שזה ישירות תוצאה של ערד, שתמיד זכור לי כחוויית נעורים מעולה, אלא פשוט עיניין של טעם אישי.
כשאני נוסע מידי פעם דרומה, ואני רואה את השלט לערד, אני חושב איך זה יהיה לעשות סיבוב בעיר, והאם אצליח לזכור את המקומות שישנו בהם.
עם השנים כאשר הייתי בפסטיבלים באנגליה, גרמניה וארה"ב, למדתי שאסון ערד היה יכול להיות בכל מקום. גם הייתי בפסטיבל מוזיקה בארה"ב שבו נהרגו 2 נערים מתחת לבמה. למעשה רק לפני שבועיים נהרגו בבלגיה 3 בפסטיבל מוזיקה. האסון אינו אלא ארגון לקוי שנעשה על ידי אנשים לקויים, היו לנו הרבה מהם, ועוד יהיו. חבל שזה השפיע בצורה כזו על העיר ועל המוזיקה.
מדהים.
באסון ערד הייתי בהופעה של יוזלס איי.די בחיפה שאחריה הייתי מעורבת, כטרמפיסטית, בתאונת דרכים. שנה קודם לכן הייתי בערד על הדשא (טרמפים מהמרכז, פאנקיסטים מכל הארץ ותכנית לרדת לאילת עם בחור שפגשתי שבסוף לא התממשה. אחרי יום מיציתי וחזרתי הביתה), ב-1990 הקלטתי מגל"צ את השידור של ההופעה של פורטיס בבריכה וב-89 התמזל מזלי לרחף בכדור פורח בתל ערד בתחרות הבינלאומית שנערכה במקביל לפסטיבל. אחר כך הסתובבנו קצת עם ההורים במדשאה מוצלת בין דוכנים של תכשיטי כסף וקליעת צמות.
אין לי שום תחושת נוסטלגיה לערד או לפסטיבל, אלא החמצה. זאת העיר האהובה עלי ביותר בארץ, מאז שלפני כ-7 שנים נקלעתי למקום עם הבעל בשעת אחר צהריים. אנחנו נוסעים לשם הרבה, בהתחשב בעובדה שהעיר מרוחקת מביתנו מרחק 160 ק"מ ושאין לנו שם לא חברים ולא משפחה, רק המקום. הארכיטקטורה מהממת. יש לי הרגשה שעל וילות הסבנטיז של שקד וחצבים לא ידברו באירוע, אבל נשמתי נעתקת כשאני מסתובבת שם; המוזה זה הבר שהייתי רוצה להכתירו כבר השכונתי שלי – היי, אפילו מכירים אותי שם; הספריה הציבורית מצוינת והבר שמתחתיה, הנישה, נחמד. ויש עוד משהו – בניגוד לרמת גן שהיא בכלל לא מצויינת, הסלוגן של ערד יושב עליה מצוין. אכן "יש קסם באויר". למה אני לא שם? כי אין עבודה. זאת הסיבה היחידה.
להתראות ביום רביעי. אגיע.
הפסטיבל ב- 95 היה פסטיבל ערד הראשון והאחרון שלי. הייתי בת 16, ונסעתי לשם עם כמה חברות, ומאוד התרגשתי לקראת 3 ההופעות להן קניתי כרטיסים, ובכלל- מתחושת העצמאות, המרחק מהבית, החופש.
אני זוכרת את אותו הערב, ועדיין יש לי שתי תמונות בראש. התמונה הראשונה שלי מערב המופעה היא הצעידה לכיוון הכניסה. הגדר היתה משמאלנו, ברקע שמענו מוזיקה, וככל שהתקרבנו היו יותר ויותר אנשים. החול עליו צעדנו היה סוג של פודרה, וכל צעד פיזר עננת אבק, כך שהיה קצת מחניק באזור. התמונה השנייה שאני זוכרת היא הדוחק האדיר. פתאום מצאתי את עצמי די לבד, כי הצפיפות האדירה גרמה לקבוצת האנשים איתה הגעתי קצת להתפזר, בלי שליטה לאן כל אחד הולך. הייתי כל כך צמודה לכל מי שסביבי, עד שהרגשתי שהרגליים שלי מתנתקות מהקרקע, ומה שמחזיק אותי כך באוויר היה ההיצמדות לכל מי שהיה סביבי. הבנתי שזה מסוכן, ושזה לא שווה את זה. באותו הרגע התחלתי לטלטל את הידיים לכל עבר, וניסיתי בכל דרך אפשרית לחזור לדרוך על האדמה, ולסגת לאחור. הצלחתי, והתרחקתי מעט, ולאט לאט החברות שלי ואני הצלחנו לאתר האחת את השנייה.
לקח לנו זמן להבין מה קרה, ובתור ילדה בת 16 כנראה לא הייתי מספיק אחראית להתקשר הביתה ולהודיע שהכול בסדר עד לשעות הבוקר. בבית היו בהיסטריה, וכל כך חיכו לשיחת הטלפון הזו. נשארנו עוד חצי יום וחזרנו הביתה עם תחושה קשה. היו גם דברים מהנים באותו פסטיבל, אבל זה, ללא ספק, הכתים את החוויה הכוללת.
עד היום יש לי קושי להיות בדוחק ובצפיפות רבה, וישר עולות לי אותן תמונות בראש.
אני ערדניק. ולמרות שכבר 10 שנים אני חי בתל אביב, עדיין כששואלים אותי מאיפה אני, אני עונה "מערד" בלי להסס. אין אפשרות ואין גם טעם לנסות לתאר את חוויית פסטיבל ערד למי שלא היה שם, אז אדלג על החלק הזה. בליל האסון בן דודי וחבריו (שישה שקי שינה של אנשים שאנחנו לא מכירים בחצר בית משפחתי – מחזה שכיח לגמרי בפסטיבל) היו במופע של משינה ואני זוכר אותי ואת משפחתי מחפשים אחריהם כל הלילה בתוך הבלגן. הכותרות של היום שאחרי לא הותירו ספק: העלו את ערד ואת תושביה על המוקד. אני זוכר מאמר של סימה קדמון בעמוד השער שדיבר במושגים כמו "עיר מכוערת", "אנשים עלובים" וכדומה (אם למישהו יש גישה לארכיון ידיעות אחרונות אשמח לראות את המאמר ולגלות שהגזמתי) גיאחה, כמו שאמרתי לך בפגישתנו – אני טוען עד היום שאסון ערד הוא הרצח רבין של המוזיקה בישראל. כמו שאחרי רצח רבין ידענו שהפוליטיקה כבר לא תיראה אותו דבר, כך אחרי אסון ערד המוזיקה בארץ חוותה הלם שהיא לא התאוששה ממנו. וכמובן, ערד חוותה הלם שהיא לא התאוששה ממנו – עד היום. ואולי בגלל זה אנשים לא רוצים לדבר על זה באירוע – פשוט אם נגרד את הפצע הוא ידמם, ולא נראה לי שאף אחד רוצה דם על הכיסאות היפים של האודיטוריום בבנק.
הייתי בכמה פסטיבלי ערד.
מכיר את האבא של אחד ההרוגים
מכיר את אחד המארגנים שנשפטו.
(לא יודע אם הנ"ל פרטים חשובים בכלל)
לפני כמה ימים, נשטפה ברוח במת ענק עם כל אינסטלציית המתכת, והיו 4 או יותר הרוגים.
יש המון מקרים של מפולות קהל על קהל , ועם הרוגים.
ברור שזה לא צריך לקרות.
לא הבנתי מה הקטע ש "אף אחד לא רוצה לגעת בנושא"
מה זה הקשקוש הזה?
הסבל והטראומה יושבת להם ישירות על הקורקבן?
זה מזכיר לי, כל מילואימניק שלא קיבל שמיכת צמר, חוזר הביתה, ורץ לדווח על הטראומה לאילנה דיין.
והאחרים ? עה עדיין לא מסוגלים להיזכר ולשחזר את הטראומה (שמיכת הצמר … )
שיספרו על העיר, וכו', אבל בלי דרמטיות.
קצת פרופוציה.
גם אני ערדניקית. כבר 20 שנה שאני לא חיה בעיר. הורי עזבו גם הם לפני כמה שנים, אחרי 30 שנה, כשהרגישו שהעיר שינתה פניה, ואין להם יותר מה לחפש בה. אני ערדניקית. זה חלק כל כך עמוק בזהות שלי, משהו שרק ערדניקים כמוני יוכלו להבין.
הייתי בת 25 בפסטיבל 95, עמוק בלימודים באוניברסיטה, וזה היה הפסטיבל הראשון שלא הייתי בו. ישבתי בחדר במעונות, עם תחושת פספוס על זה שלא נסעתי, ואז שמעתי על האסון.
הזכרון החזק ביותר שלי מהימים שאחרי, הוא העליהום הגדול על העיר ותושביה מצד אחד, וההתנערות הכמעט מוחלטת של האמנים ומנהליהם ממה שקורה. היו שם עשרות אלפי בני נוער, שברגע אחד נשארו לבד, ללא יד מכוונת, ולא ידעו מה לעשות ולאן ללכת. ואף אחד לא לקח אחריות, לא התנהג כמבוגר אחראי. אמנים, באמצעות אמרגניהם כמובן, דרשו תשלום עבור הופעות שבוטלו, האצבע הופנתה כלפי ערד ותושביה, ובני הנוער נשארו להתמודד עם התוצאות לבד.
והיה לי עצוב. אני חושבת שכולנו הסתובבנו עם תחושה של אשמה, לא מוצדקת. פתאום היינו צריכים להסביר, לדברר, להתנצל… על מה בדיוק?
מאז, העיר לא חזרה לעצמה. אופי העיר, האוכלוסיה, השתנה.
והיום, כשאני מגיעה לבקר לעתים רחוקות, אני מרגישה בעיקר עצבות.
אבל, זו תמיד תישאר העיירה שלי.
ראשית, גיא, יופי של יוזמה. חבל שלא אוכל להגיע לערב, הוא נשמע מרתק.
כתיכוניסט ירושלמי נסעתי לפסטיבל מספר פעמים בתחילת שנות ה-90. אהבתי מאוד את אווירת ה״ביחד״ שאפיינה את הפסטיבל, את מאות החברה׳ בשקי השינה שישנים ברחובות של מרכז העיר, ובעיקר כמובן, את ההופעות.
בשנת 95׳ לא נסעתי לפסטיבל (הייתי בשירות הסדיר), והאסון לא זכור לי כרעידת אדמה ברמה הלאומית. נסעתי שוב לפסטיבל שנה או שנתיים אחר כך, ב-96׳ או 97׳, עם חברה, ואז הבנתי פסטיבל ערד הוא כבר לא מה שזכרתי. שלושה דברים שהשתנו מהותית בלטו לי לעין – לא היו כמעט שקי שינה, לא היו כמעט צעירים שהסתובבו ברחובות (כולם היו בקניון הממוזג, שנפתח בשנת 94׳), ולא היו כמעט תורים ליד הטלפונים הציבוריים (כמעט לכולם כבר היה טלפון סלולרי, בעקבות הכניסה של סלקום לשוק בשנת 94׳).
אין ספק שאסון ערד היה נקודת מפנה בתולדות הפסטיבל, וכנראה, כמו שאתה כותב, גם בחיי העיר, אבל אני חושב שאי אפשר להתעלם גם מתהליכים נוספים שעברו על המרחב הציבורי ועל הצעירים בישראל בשנים אלו, שגם להם יש השפעה משמעותית לדעתי. גם בפסטיבל אחר שהיה חלק מנוף נעורי, פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, שקרנו ירדה בקרב הצעירים בעשור האחרון, תולים לעיתים את האשמה באותו אוקטובר של מהומות (בשנת 2000, אם אני לא טועה), וגם במקרה הזה אני חושב שהתמונה האמיתית היא רחבה יותר וצריך גם להתייחס לתהליכים רוחביים שעברו על המדינה והחברה.
תהנו ביום רביעי.
ירון מבטא די טוב את מחשבותי: "אסון ערד הוא הרצח רבין של המוזיקה בישראל. כמו שאחרי רצח רבין ידענו שהפוליטיקה כבר לא תיראה אותו דבר, כך אחרי אסון ערד המוזיקה בארץ חוותה הלם שהיא לא התאוששה ממנו. וכמובן, ערד חוותה הלם שהיא לא התאוששה ממנו – עד היום. ואולי בגלל זה אנשים לא רוצים לדבר על זה באירוע".
ערדניקית מזה 21 שנה. ב-95 ילדי עוד היו צעירים מכדי להשתתף בפסטיבל. קמתי בבוקר והלכתי לעבודה כרגיל, לא מתחילה לעכל את עומק המשבר, שאכן נכרך בתודעה שלי עם הזעזוע והתדהמה של רצח רבין. לא היה לי שום קשר לארגון הפסטיבל, אבל את חיצי האשמה אני חשה עד היום. במחשבה לאחור, אולי זה דווקא היה הרגע בו ההתחברנו נפשית לעיר.
אולי באמת הגיע הזמן לדבר על זה.
לתחושתי (המאד סובייטיבית) אסון ערד יושב בתודעה הציבורית במקום גבוה יותר מרצח רבין, מאסון גשר המכביה, אולמי ורסאי וארועים עצובים אחרים. במשך שנים אני תוהה אם הרגשתי נכונה, ולמה.
אני בת 32, תושבת ערד, חזרתי אליה לפני 6 שנים אחרי כמה שנות נדודים.
להופעה של משינה הלכתי עם חברה ועוד שתי קרובות משפחה שהגיעו לערד לפסטיבל, אני הייתי בת 16. עוד לפני ההופעה קבענו נקודת מפגש, אם מישהי מאיתנו תלך לאיבוד ובדיעבד זה היה מאוד נכון. הגענו מוקדם והיינו מאוד קרובות לבמה. התלהבנו מהופעת החימום של טיפקס וחיכינו בציפיה רבה להופעה של משינה. בשלב כלשהו קפץ על הבמה מישהו וצעק שאנשים יפסיקו לדחוף כי יש הרוגים ופצועים. חשבנו שלא באמת יש פצועים אלא שמקסימום מישהו שבר ציפורן ונכנס ללחץ, אבל בהמשך כבר הכל התבהר, שוב עלו על הבמה אנשים מצוות הפסטיבל וצעקו שיפסיקו לדחוף, אז גם התחלנו לראות צוותי מד"א והודיעו על תחילת פינויו של המתחם בו אמורה הייתה להתקיים ההופעה. תפסתי את קרובת המשפחה שהייתה לידי ועלינו על גבעה קטנה כדי שלא ירמסו אותנו בפינוי. אחר כך הלכנו לנקודת המפגש.
כשחזרנו לבית שלי, החברה חזרה לביתה, קרובות המשפחה התקשרו להורים שלהם והרגיעו.
ההלם היה גדול אבל המשבר של תושבי ערד המשיך עוד שנים רבות. בשבועות הראשונים אחרי האסון אנשים הלכו עם פנים באדמה, לא מאמינים שזה קרה אצלנו בעיר, מלאים רגשות אשמה על משהו שלא הם אחראים לו.
האחראיים האמיתיים, מועדון הפורום בב"ש, שמכר כרטיסים בכמות מעל המותר, יצאו כמעט ללא פגע ועם השנים הפכו לאימפריית בילוי דרומית, בלי שנלמדו כל הלקחים.
הרבה חברים שלי, הפסיקו לצאת לפורום, במשך שנים אבל כשהפורום רוכש עוד ועוד מסעדות ומקומות בילוי בב"ש, זה כבר כמעט בלתי אפשרי להמשיך ולא להגיע.
העיר ערד הפיקה את הלקחים, זוכרת את הילדים שנהרגו באסון אבל חייבת לעצמה להמשיך ולפרוח.
זכרונות מערד: סדר פסח עם המשפחה פעם בשנתיים, שטפונות מדי פעם, שקט מדברי, נסיעה ארוכה ארוכה שלא נגמרת מרמת הגולן ובחזרה. הטרנספורטר הישן של הקיבוץ נתקע בעליות מים המלח, אנחנו משפחה של שישה נפשות, מזיעים את החיים שלנו, מחכים שהדודים יביאו בקבוקי מיץ ענבים…
תחזור אלי עם טלפון לשיחה שתהיה לך מאוד מעניינת
אני תושבת ערד גאה כבר מאז הקמתה – 49 שנה. גידלתי כאן את ילדי, שאחד מהם לשמחתי גם הקים פה בית ואני מקווה שגם האחרים יעשו זאת.
ערד, כמו שאמרו כמה מהמגיבים לפני, היא עיר מיוחדת. יש בה את הקסם באוויר שמצהיר הסלוגן שלה, אבל יש בה גם את השקט הנפלא של המדבר, יש בה את כל מה שאדם יכול לבקש במקום מגוריו.
נכון, במהלך השנים היא שינתה את הפניה כמה פעמים. בהתחלה היו פה ועדות קבלה ולא כל אחד יכל פשוט לבוא ולגור בה. כשבוטלו ועדות הקבלה, התחילו להזרים לעיר עולים חדשים, שמצד אחד הורידו את הרמה הסוציו-אקונומית של התושבים, אבל מצד שני העלו את הרמה האנושית.
הבעיה העיקרית של ערד, ושל עוד הרבה יישובים בפריפריה, היא הריחוק מהמרכז. הריחוק הזה גורם לכך שלא הרבה ארגונים וחברות רוצים להקים פה מפעלים ולכן אין הרבה מקומות עבודה, ובמיוחד כאלה שדורשים הכשרה או השכלה מיוחדת. הדבר הזה גורם לצעירים לחפש את עתידם במקומות אחרים שבהם הם יוכלו להתפתח.
יש כמה תוכניות שאני מקווה שיאפשרו לערד "להתקרב" למרכז, למשל הרכבת. בתוך פחות מעשור צפויים לסלול מסילה שתגיע עד ערד. גם כביש 6 שאמור להגיע עד צומת שוקת יגרום לקיצור זמן הנסיעה מהמרכז אלינו. נסיעה שהיום אורכת כשעה וחצי, תתקצר באופן משמעותי וזה יאפשר לאנשים לגור בערד ולעבוד במרכז. בכל העולם אנשים נוסעים לעבודה למרחקים גדולים. גם בישראל זה יכול להיות.
בעניין אסון הפסטיבל: אני לא נושאת על גבי את האשמה של אסון פסטיבל ערד כמו שאולי יש כאלה שמרגישים. אני מסכימה עם דדי בכך שהאסון היה רק הסימן, ואולי הטריגר, לשינוי שהתחולל ומתחולל אצל צעירים בישראל.
אני גם לא בטוחה שאסון הפסטיבל ב-1995 גרם לשינוי כל כך משמעותי לעיר ולא יודעת למה האנשים שפגשת לא רוצים לדבר על הנושא. אני חושבת שדווקא צריך לפתוח את זה ולהסיר את "הקללה" אחת ולתמיד.
לדעתי, כמו שצריך לחזור ולנהוג ברכב אחרי שאנחנו מעורבים בתאונה, כך היה צריך לעשות עם הפסטיבל. היו מארגנים את הפסטיבל בשנה שאחרי באותה עוצמה ולא מחכים שהכל "ירגע", היה יותר סיכוי שהוא היה ממשיך להצליח. כן, היה צריך לשפר את הבטיחות. כן, היה צריך להקפיד שימכרו רק את הכמות המתאימה של כרטיסים ולפתוח את השערים להופעות גדולות ומושכות קהל הרבה לפני תחילת ההופעה, כדי להפחית את הלחץ. וכן, היה צריך ללמוד מהטעויות ולתקן אותם. אולי אפילו להגיע להסדר עם הורי ההרוגים שהפסטיבל יקרא על שמם כדי להנציח אותם. אבל היה צריך להמשיך, כמו שאנחנו ממשיכים בחיים אחרי אסונות אחרים.
ערד היא עיר נהדרת ואני מאמינה שבסוף היא תממש את הציפיות שהיו למתכננים שלה בתחילת שנות ה-60. אני רק מקווה שזה יקרה בקרוב.
הייתי חייבת להגיע להופעת הפרידה של משינה בערד. בתור מעריצה ותיקה ותיקה ידעתי שלא אוותר על החוויה. אז התארגנתי לנהיגה דרומה אחרי יום עבודה ויצאנו באיחור ניכר כי התעקשתי לנסוע רק עם הפלאפון של אבא. כבר בדרך לשם שמענו ברדיו שיש בלאגן אבל התעקשתי להגיע לראות בעצמי…והאימג' שנשאר לי זה טור האמבולנסים המיילל.
מאז. לא הלכתי להופעות המוניות. ולא להופעות של משינה.
מעניין. בשבילי קיץ 95 היה הקיץ של ההתפקחות. לפני הפסטיבל יצאתי לקורס מד"צים של הנוער העובד והלומד. פגשתי שם חברה מכל הארץ. הייתי בשכבה הבוגרת בקן. לא רק בבוגרת אלא נוטל על עצמי אחריות כמו מבוגר. נוער משפיע. הקיץ הזה ומה שבא אחריו פשוט היו על רצף מטורף. בהרבה מידות אני חושב שאני מושפע ממנו ואפילו חי אותו עד היום. לא רק הפסטיבל והאסון שנכחתי בו כבן 15 אלא עצם החשיפה לעולם המבוגרים הקשה, החולה והבעייתי. ההתפקחות הזו באה גם בכמה מופעים (התרחשויות) שלא קשורים אחד לשני אבל בהחלט יוצרים מציאות שפשוט לא הייתה קיימת בשבילי עד אז, כיוון שהייתי מתבגר לא כ"כ מודע לסביבתו. היום בדיעבד אני מגלה שהמציאות הזו, החדשה, לא הייתה קיימת גם בשביל החברה הישראלית בכללותה.
תמונה ראשונה – במהלך קורס המד"צים אני זוכר ובאופן מובהק את אחד המדריכים מציין ש'היום' זה פעם ראשונה בה הכניסו לחדר אוכל באחד מהקיבוצים (כפר עזה?) קופה רושמת לחדר האוכל. סמל ההפרטה. לא שבאמת הבנתי אז מה רוצים או מה יהיו ההשלכות של הדבר על הקיבוצים או החברה הישראלית. לא הייתי קיבוצניק בכלל. סתם הייתי עוד נער מהרצליה שהלך לתנועה.
תמונה שניה – אחרי הקורס הלכנו הקבוצה שלי (בלה) מקן הרצליה (כבוד!) לפסטיבל גם בגלל משינה, גם בגלל אביב גפן וגם בגלל שהגענו לגיל והיינו יכולים לסוע לכאלה הרפתקאות. כמובן שגם קבענו שם עם חברים מהתנועה. הגענו להופעה דווקא ישבנו מאחורה ולא היה לנו צפוף אבל בהחלט המראות היו נוראים וגם ההליכה בשל ביטול ההופעה עשתה תחושה רעה. הבנתי שאני לא יכול להשאר שם עוד וחזרתי הבייתה. האמת היא שלא ידעתי איך להתמודד עם זה שהייתי עד לאסון, אולי אפילו רציתי להשאר עדיין ילד שלא מבין.
אבל אין מה להגיד אי אפשר להתעלם מהעובדה שהציניות התפתחה אצלי ביתר שאת. בדיחות על האסון, בדיחות על השואה וסטיות של פינגווינים ז"ל.
תמונה שלישית – רצח רבין. נסעתי לכיכר. הייתי שם. שוב עם התנועה. אפילו שעברו 16 שנה, בעודי כותב שורות אלה, אני רועד. איך רצחו לנו אותו? אולי אפילו איך רצחו אותי מי שהייתי, תמים.
3 קריעות נקרעו בקיץ 95 ולא התאחו עד היום ואולי לא יתאחו לעולם.
בליבה של התנועה הקיבוצית, הגרעין הקשה של רעיון השוויון במדינת ישראל, חבריה, אנשיה רצחו בשם "החדש", בשם "הקדמה" את הרעיון והשאירו אחריהם שברים וייאוש.
בפסטיבל ערד, הרגו וברשלנות נוער ותמימות, תרבות עממית שהתפתחה בפריפריה. נראה לי שפעם האופנה הייתה לברוח מהמרכז אל האחר השונה והאותנטי. היום יש לנו מדינת ת"א.
ובלב המדינה רצחו ראש ממשלה, רצחו מנהיג, רצחו את הדמוקרטיה ורצחו חלום של הרבה מאוד אנשים.
זו לא עדות פרטית שלי. אני חושב ואפילו בטוח שרוב הקוראים של הפוסט או משתתפי המחאה החברתית הנוכחית היו עדים לאירועים הללו. צריך לעשות רק את החיבורים ולהבין מהו בעצם המקום המטולטל הזה שבו אנו חיים. ההווה יש לו שורשים הנעוצים בעבר. בשבילי זה נעוץ בקיץ 95.
אגב, ב97 חזרתי לפסטיבל להופעה במצדה של הברירה הטבעית מארחים את אהוד בנאי ועמאל מורקוס. היה מדהים. זה כבר לא היה אותו דבר.
תודה.
הממ…צעירה יותר מהאחרים שהשאירו תגובות. האמת שהייתי בת 7 ב94.
מה שאומר שבערך בזמן שהתחלתי לפתח מחשבה עצמאית דברים התחילו להתפרק. יש לי אחות גדולה שגדלה בעיר אחרת, ז"א – היא גדלה בערד, אבל בעיר אחרת.
לא יודעת, נראה שהעיר מתחלקת ל2 תקופות שזה לפניי ואחרי האסון.
ככה זה הרגיש לי כשגדלתי, כאילו יש איזו נוסטלגיה תקועה. זיכרון שאפשר לחוות החל מהארכיטקטורה ועד לעדויות של כל מי ששמוע "ערד" בתשובה לשאלה "מאיפה את?"
"ערד! הייתי בפסטיבל ערד פעם!" זאת התשובה המקובלת. ואני בעצם לא הייתי… הייתי קטנה מידיי והפסטיבלים שהיו אחרי לא ממש נחשבים.
קיצר זאת בהחלט הייתה איזה שהי נקודה של שבר בעיר. כי פעם קראו לה "פנינת המדבר" והיום אנשים חושבים שהיא במצרים.
גיאחה, היה ערב מאוד מוצלח וחלק מההרצאות העבירו בדיוק את התחושה שכולם פה דיברו עליה ושכל ערדניק כנראה מרגיש – גאווה עצומה מהולה בעצב מעיק. המוטיב של "תחושת השייכות" חזר כמה פעמים וזה אולי הגרעין של העניין. כולנו הרגשנו שייכים כשגדלנו בערד, ומאז אנחנו מנסים למצוא את זה במקומות אחרים ללא הצלחה. הבעיה היא שגם ערד לא יכולה לתת לנו את התחושה הזו במצבה כיום, ומכאן נובעת תחושת העצב הגדול – להרגיש לא שייך בשום מקום, ובעיקר במקום היחיד שבו הרגשת אי פעם שייך.
עוד נקודה חשובה – קצת מבאס שפסטיבל ערד לא עלה באף אחת מההרצאות וגם לא בהקדמה שלך (ואני לא מדבר על האסון, אלא איזשהו איזכור של הפסטיבל עצמו – מוסד מיתולוגי לא רק לערד אלא ברמה הלאומית. חבל…)
תודה על ערב מהנה 🙂
תודה. מצטרפת לירון. היה מוצלח וקצת עצוב.
לגיא –
קודם כל תודה רבה על הערב המרגש ומעורר המחשבה. יוזמה מקסימה וקונספט מוצלח מאד!
מאז הערב שלשום אני מסתובבת מלאת מחשבות. היה מדהים לשמוע את כל הדוברים בני ערד ולהבין: זו לא אני שעשיתי לערד אידיאליזציה כל השנים, זה באמת היה כך! כל מי שגדל שם, באותן שנים, גדל בתחושה הזאת שהוא גדל במקום הטוב ביותר בעולם. באמת האמנו בזה ומסתבר שהיה לנו למה.
מצד אחד, זה משמח אותי. חששתי מניפוץ הזיכרון המושלם שלי. מצד שני, זה מגביר את תחושת העצבות והתסכול שרבים יצאו איתה מהערב.
איך מצליחים ליצור משהו כל כך מיוחד, כל כך אחר, עם חשיבה קדימה, תכנון, מרקם אנושי מוצלח, מערכת חינוך מצוינת, תעסוקה בשפע – כל אותם דברים שמגדירים "איכות חיים" – ולקלקל… ?
איך לא הצליחו (הצלחנו???) לשמור על הפנינה הזאת, והפכנו אותה לעיר ככל עיר אחרת?
ומה עושים עם כל זה עכשיו? איפה תחושת השייכות החמקמקה, שכולנו עסוקים בחיפוש אחריה מאז, לא תמיד בהצלחה?
כנראה שאפשר לדבר על ערד הרבה יותר מ9:9. היו דברים רבים ומרכזיים שלא הוזכרו, באופן מפתיע, ובראשם הפסטיבל וכמובן "מוזה" המיתולוגי. עבורי, היה זה ערב של הצפת זכרונות, נוסטלגיה, אבל גם בסיס להרבה חשיבה עתידית…
שוב תודה!
גליה
אני יודעת מה היה באסון ערד. הייתי שם.
אני יודעת מה האסון עשה לי.
אני יודעת שהשבר גדול יותר בגלל השתיקה והטמנת הראש בחול.
בימי התיכון שלי, פסטיבל ערד היה הרגע שחיכיתי לו כל השנה, מהזכרונות הטובים ביותר של גיל העשרה. האסון, לפיכך, היה מהזכרונות הגרועים יותר. כתבתי עליו ועל הטוב לא מעט במשך השנים (בין השאר כאן: http://yael.haoneg.com/general/277 ) תוך שכמעט אף אחד לא מגיב, לא רוצה לגעת בנושא.
וכמו פצע שלא מטפלים בו, כך זה נראה.
במלאת 10 שנים לאסון היתה תוכנית תיעודית בערוץ 1, רבים מהמרואיינים בערד שנדרשו לנושא או שהילכו סביבו או שבסופו של דבר התמקדו בקהל, באיך אנחנו היינו לא בסדר. בדיוק כפי ששנתיים-שלוש לאחר האסון הפסטיבל הסיר את הופעות הרוק תוך גמגום על "אנחנו לא רוצים שוב קהל כזה".
וזה מרתיח. אני יודעת שהדעות הללו לא בהכרח מייצגות את הרוב, בוודאי שאין לי שום דבר נגד ערד ותושביה, אבל זה עדיין מרתיח. זה מעלה לי בחילה לזכור איך באותו לילה הפסטיבל המשיך ומוזיקה שמחה ניגנה ברחובות, כשמדי פעם מקריאים ברמקולים את מניין הפצועים וההרוגים כאילו היתה זו הודעת חול על תיק שנשכח על ידי בעליו.
האשמה אינה בקהל של הופעות רוק. נסו לדחוס יותר מ-30,000 חובבי מוזיקה קלאסית דרך שער קטן אחד עם גדרות ברזל המועדות ליפול לתוך מגרש בעל מקום ל-18,000 איש בלבד (זה המספר שהמשטרה אישרה, מהופעות עבר אני יכולה לומר ש-12,000 איש מפוצצים את המקום, וזו היתה הנורה האדומה הראשונה שנדלקה לי בראש כבר לפני ההופעה).
האשמה היא במשרד שמכר מספר כפול של כרטיסים, שהיינו צריכים להחרים עד נפילתו. האשמה היא בפרישה הלקויה של אבטחה ואמבולנסים (שלא הצליחו להתקרב למקום). האשמה היא בניהול הכניסה לאירוע למקום שכנראה לא היה מתאים מבחינת מספר כניסות וגודל להתמודד עם הלחץ, ובניהול האירוע לאחר שהאסון קרה (הוספתי על כך בלינק שנתתי קודם).
זה היה מאוד קשה, בגיל הזה, לראות ילדים מוטלים על המדרכות, תוך שמבוצעת בהם החייאה. היה קשה לא פחות להתמודד עם המחשבה הנוראית והטורדנית הזו שכבר ניקרה באותו ערב, שכל הסיפור הזה יכוסת"ח, שהאשמים לא יתנו את הדין המלא (העונשים היו מגוחכים והמשפט נגרר כעשור), ששום דבר לא יילמד ממנו ושום מסקנות לא ייושמו – מה שאכן קרה בפועל. היתה קשה ההבנה הזו שבארץ שלך אין דין ואין דיין, אף אחד לא לוקח אחריות גם כשיש הרוגים, פשוט ממשיכים הלאה ומפנים את הגב.
מארגנים, הייתם צריכים לדבר. הייתם צריכים לצעוק. לשים את הדברים על השולחן. להוקיע את מכירת היתר של הכרטיסים, לדרוש את זירוז המשפט ואת הסקת המסקנות. לטפל בפצע.
ברגע שזה טואטא לכיוון הקהל בחצאי האשמות נירפות איבדתם אותנו ואת האמון, ואת האפשרות אולי בכל זאת למצוא דרך להחזיר את הפסטיבל היפה הזה תוך הענקת צדק למשפחות ההרוגים ולפצועים.
16 שנה וחודש וחצי חלפו מאסון ערד. וזהו בערך גילם של איטן פלד, נעמה אלקריב וחן יצחק ז"ל, שלא חזרו ממנו לעולם.
יעל –
אני מסכים פחות או יותר עם כל מה שאמרת, אבל דברים אכן נלמדו ומסקנות אכן יושמו. אחרי אסון פסטיבל ערד נחקקו ושונו כל התקנות לאירועים ציבוריים, והן התקנות שמיושמות עד היום בכל אירוע ציבורי בארץ, בין אם נמכרים אליו כרטיסים או לא. מבחינת הקצאת מקום, מספר כוחות ביטחון והצלה, דרכי מילוט ופינוי, ועוד. זה בהחלט יושם ועובד ויהיה חבל להתעלם מזה.
יעל – נראה לי שלעולם לא תביני מה משפט כמו "בוודאי שאין לי שום דבר נגד ערד ותושביה, אבל זה עדיין מרתיח" עושה לערדניק ששומע אותו. כי זו התחושה שקיבלנו ושגדלנו איתה לאחר האסון – "אין לי שום דבר נגד ערד ותושביה, אבל _____________ (השלם את החסר)".
כוונתי היתה שהנושא מרתיח והערות שכאלו המייחסות את האשמה לקהל מרתיחות. אני לא מקשרת את האסון לתושבים, צר לי אם השתמע כך מדבריי, והייתי בעיר מאז לא פעם אחת – האסון היה יכול לקרות בכל עיר אחרת באותם תנאים (קרי, בעיקר מכירת היתר של הכרטיסים על ידי הדרן ת"א, היערכות לא נכונה של כוחות ההצלה והביטחון וכו').
לו היה טיפול ראוי ומהיר בפרשה על ידי רשויות המדינה, כמו גם תביעה קולנית מצד הנהלת הפסטיבל והאמנים לעשות כך, אני מאמינה שניתן היה להציל את הפסטיבל והייתי שמחה על כך, שכן עדיין יש לי ממנו ומהעיר זיכרונות טובים רבים. אני חושבת שגם תעשיית המוזיקה רק רצתה כבר לטאטא את הנושא ולהשכיח אותו, ובעיניי זו היתה טעות.
לגיאחה: המלצות לתקן בטיחות חדש הוגשו רק כמה שנים לאחר האסון, ואחרי שכבר היה את אסון המכביה שאולי קצת זירז את הטיפול בנושא. זירז, אמרתי? ההמלצות הפכו לתקן רק ב-2007, כלומר 12 שנה (!!!) לאחר האסון. זה לא יישום מסקנות, זו סחבת מבישה בנושא שהוכח שהוא מסכן חיי אדם.